תנ"ך מבואר

ספר יחזקאל פרק כא

1 וַיְהִי דְבַר־יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃ 2 בֶּן־אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה, וְהַטֵּף אֶל־דָּרוֹם; וְהִנָּבֵא אֶל־יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב׃ 3 וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב, שְׁמַע דְּבַר־יהוה; כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מַצִּית־בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל־עֵץ־לַח וְכָל־עֵץ יָבֵשׁ לֹא־תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת, וְנִצְרְבוּ־בָהּ כָּל־פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה׃ 4 וְרָאוּ כָּל־בָּשָׂר, כִּי אֲנִי יהוה בִּעַרְתִּיהָ; לֹא תִּכְבֶּה׃
5 וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה; הֵמָּה אֹמְרִים לִי, הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא׃ {פ}
6 וַיְהִי דְבַר־יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃ 7 בֶּן־אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־יְרוּשָׁלָיִם, וְהַטֵּף אֶל־מִקְדָּשִׁים; וְהִנָּבֵא אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃ 8 וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר יהוה, הִנְנִי אֵלַיִךְ, וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ; וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע׃ 9 יַעַן אֲשֶׁר־הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע; לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל־כָּל־בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן׃ 10 וְיָדְעוּ כָּל־בָּשָׂר, כִּי אֲנִי יהוה, הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ; לֹא תָשׁוּב עוֹד׃ {ס}
11 וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֵאָנַח; בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת, תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם׃ 12 וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, עַל־מָה אַתָּה נֶאֱנָח; וְאָמַרְתָּ אֶל־שְׁמוּעָה כִי־בָאָה וְנָמֵס כָּל־לֵב וְרָפוּ כָל־יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל־רוּחַ, וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם, הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃ {פ}
13 וַיְהִי דְבַר־יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃ 14 בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי; אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם־מְרוּטָה׃ 15 לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה, לְמַעַן־הֱיֵה־לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה; אוֹ נָשִׂישׂ, שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל־עֵץ׃
16 וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה לִתְפֹּשׂ בַּכָּף; הִיא־הוּחַדָּה חֶרֶב וְהִיא מֹרָטָּה, לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד־הוֹרֵג׃
17 זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם, כִּי־הִיא הָיתָה בְעַמִּי, הִיא בְּכָל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל; מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי, לָכֵן סְפֹק אֶל־יָרֵךְ׃
18 כִּי בֹחַן, וּמָה אִם־גַּם־שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה; נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃ {פ}
19 וְאַתָּה בֶן־אָדָם, הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל־כָּף; וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה חֶרֶב חֲלָלִים, הִיא, חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל, הַחֹדֶרֶת לָהֶם׃
20 לְמַעַן לָמוּג לֵב, וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים, עַל כָּל־שַׁעֲרֵיהֶם, נָתַתִּי אִבְחַת־חָרֶב; אָח עֲשׂוּיָה לְבָרָק מְעֻטָּה לְטָבַח׃
21 הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי; אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת׃
22 וְגַם־אֲנִי, אַכֶּה כַפִּי אֶל־כַּפִּי, וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי; אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי׃ {פ} 23 וַיְהִי דְבַר־יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃ 24 וְאַתָּה בֶן־אָדָם שִׂים־לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים, לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ־בָּבֶל, מֵאֶרֶץ אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם; וְיָד בָּרֵא, בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ־עִיר בָּרֵא׃ 25 דֶּרֶךְ תָּשִׂים, לָבוֹא חֶרֶב, אֵת רַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן; וְאֶת־יְהוּדָה בִירוּשָׁלָיִם בְּצוּרָה׃ 26 כִּי־עָמַד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־אֵם הַדֶּרֶךְ, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם־קָסֶם; קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד׃

27 בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלָיִם, לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה; לָשׂוּם כָּרִים עַל־שְׁעָרִים, לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק׃

28 וְהָיָה לָהֶם כקסום־ (כִּקְסָם־) שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם, שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם; וְהוּא־מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ׃ {פ} 29 לָכֵן, כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן, הַזְכַּרְכֶם עֲוֹנְכֶם, בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם, לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם, בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם; יַעַן הִזָּכֶרְכֶם, בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ׃ {פ}
30 וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע, נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר־בָּא יוֹמוֹ, בְּעֵת עֲוֹן קֵץ׃ {ס} 31 כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת, וְהָרִים הָעֲטָרָה; זֹאת לֹא־זֹאת, הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַ, וְהַגָּבֹהַ הַשְׁפִּיל׃ 32 עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה; גַּם־זֹאת לֹא הָיָה, עַד־בֹּא אֲשֶׁר־לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו׃ {פ}
33 וְאַתָּה בֶן־אָדָם, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִֹה, אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל־חֶרְפָּתָם; וְאָמַרְתָּ,
חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה, לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק׃
34 בַּחֲזוֹת לָךְ שָׁוְא, בִּקְסָם־לָךְ כָּזָב; לָתֵת אוֹתָךְ, אֶל־צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים, אֲשֶׁר־בָּא יוֹמָם, בְּעֵת עֲוֹן קֵץ׃
35 הָשַׁב אֶל־תַּעְרָהּ; בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ׃
36 וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ; וּנְתַתִּיךְ, בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים, חָרָשֵׁי מַשְׁחִית׃
37 לָאֵשׁ תִּהְיֶה לְאָכְלָה, דָּמֵךְ יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ; לֹא תִזָּכֵרִי, כִּי אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי׃ {פ}
נבואה על הדרום
1 ה' אמר לי: 2 "בן אדם, פנה לצד דרום והטֵף לכיוון זה, נבא על שטחי היער שבדרום. 3 אמור ליער שבדרום, 'שְמע את דבר ה', כך אמר אדוני ה': "אצית בך אש שתשרוף את כל העצים הירוקים ואת כל העצים היבשים שלך. הלהבה הבוערת לא תכבה ופני כולם, מהדרום עד הצפון, יצָרבו באש, 4 וכל בני האדם יבינו שאני, ה', הבערתי את האש שלא תכבה" ' ".
5 השבתי: "אוי, אדוני ה', הם אומרים עליי, 'הוא מדבר במשלים' ".
6 ה' אמר לי: 7 "בן אדם, פנה לירושלים, הטֵף לכיוון המקדשים, נבא על אדמת ישראל. 8 אמור לאדמת ישראל שכך אמר ה', 'אני יוצא נגדךְ. אשלוף את חרבי מנרתיקה ואשמיד את כל הצדיקים והרשעים שלך. 9 כדי להשמיד את כל הצדיקים והרשעים שלך תישלף חרבי מנרתיקה נגד כל בני האדם, מהדרום עד הצפון. 10 כל בני האדם יֵדעו שאני, ה', שלפתי את חרבי מנרתיקה. היא לא תשוב לשם עוד' ".
11 "ואתה, בן אדם, הַשמע אנחת יאוש, היאנח לעיניהם בכאב. 12 אם ישאלו אותך, 'למה אתה נאנח?', אמור, 'בגלל השמועה שבאה. בגללה כל לב יִמס וכל ידיים יחלשו, כל רוח תיחלש וכל הירכיים יהיו רטובות. השמועה אכן תתקיים' ", אמר אדוני ה'.
13 ה' אמר לי: 14 "בן אדם, נבא ואמור שכך אמר ה', 'חרב, חרב שחידדו והשחיזו אותה, 15 חידדו אותה כדי לשחוט, השחיזו אותה כדי שתבריק. האם נשמח?! הרי החרב מכה את בנִי וכורתת כל עץ.
16 ה' מסר את החרב להשחזה כדי שישתמשו בה. חידדו והשחיזו אותה כדי למסור אותה בידי הורג.
17 זְעק וילל, בן אדם, כי החרב תפגע בעמי, וכל מושלי ישראל יֵהרגו עם בני עמי. לכן הַכה על ירך בצער.
18 המבחן יגיע, ומה יקרה אם החרב הכורתת לא תגיע?', אמר אדוני ה'.
19 'ואתה, בן אדם, הַכה כף אל כף לאות אבל ונבא. החרב תכה פעמיים ושלוש – זוהי חרב ממיתה, חרב חודרת שהורגת רבים מהם.
20 כדי לעורר פחד ולהרבות את המכשולים הצבתי על כל שערי עירם חרב לשחיטה. אוי, היא מבריקה, מוכנה לשחוט!
21 התאחדי! פני ימינה! פני שמאלה! לאן מופנות פנייך?
22 גם אני אכה כף אל כף ואשקיט את זעמי, אני, ה', אמרתי זאת' ". שתי דרכים
23 ה' אמר לי: 24 "ואתה, בן אדם, סמן שתי דרכים שבהן תגיע החרב של מלך בבל. שתי הדרכים יֵצאו מארץ אחת. שים סימן בתחילת כל דרך לָעיר. 25 סמן את הדרך שהחרב תגיע בה אל רבת עמון ואת הדרך אל תושבי יהודה שבירושלים המבוצרת. 26 מלך בבל יעצור בצומת הדרכים, במפגש שבין שתי הדרכים, כדי להיעזר בכישופים. הוא ינער את החצים, יפנה בשאלה לפסלי אלילים, יקרא בכבד את העתיד.
27 צד ימין של הכבד יצביע על ירושלים, שמוּלה יש להציב מכונות לפריצת החומות, לפתוח פה בצרחה, להשמיע תרועת מלחמה, להציב מול השערים מכונות לפריצת החומות, לשפוך סביב החומות סוללת עפר ולהקים מגדלי תצפית.
28 "תושבי ירושלים לא יאמינו לאות כי התחייבו בשבועה למלך בבל. לכן יזכיר המלך את חטאם ויכבוש אותם". 29 לכן כך אמר אדוני ה': "כיוון שהזכרתם את החטאים ואת הפשעים שלכם, כיוון שחשפתם את החטאים ואת כל המעשים שלכם, תיכָּבשו".
30 ואתה, רשע מושפל, מלך ישראל, יום עונשך בא, חטאיך עברו כל גבול. 31 כך אמר אדוני ה': "הסר את הכובע המפואר שלך, הרם את הכתר, המצב לא יהיה כפי שהיה. המושפלים יכובדו והמכובדים יושפלו. 32 הרס! הרס! הרס אביא עליה! הרס כזה לא היה, והוא ימשך עד שיבוא זה שעתיד למשול, אשר לו אתן את השלטון.
33 "ואתה, בן אדם, נבא ואמור, 'כך אמר אדוני ה' על בני עמון ועל הלעג שלהם:
"חרב, חרב מוכנה לשחיטה, מושחזת ומבריקה כדי להשמיד,
34 (חוזים לָך חזונות שווא, מנבאים לָך נבואות שקר) כדי לשים אותך על צווארי הרשעים שדינם מוות, שיום עונשם בא, שחטאיהם עברו כל גבול.
35 השֵב את החרב לנרתיקה! במקום שנבראתְ, בארץ מוצאך, אשפוט אותך.
36 אשפוך עלייך את זעמי, אנשוף עלייך באש כעסי. אתן אותך בידי אנשים מבעירי אש, מומחים להרס.
37 אש תשרוף אותך, דמך ישפך בארץ ולא יזכרו אותך, כי אני, ה', אמרתי זאת" ' ".