תנ"ך מבואר

ספר בראשית פרק ח

1 וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ, וְאֵת כָּל־הַחַיָּה וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל־הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם׃ 2 וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם; וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן־הַשָּׁמָיִם׃ 3 וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם, מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם׃ 4 וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ; עַל הָרֵי אֲרָרָט׃
5 וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד הַחֹֽדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹֽדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים׃ 6 וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת־חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה׃ 7 וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ׃ 8 וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ; לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃ 9 וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה, כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה׃ 10 וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה׃ 11 וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ׃ 12 וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה, וְלֹא־יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד׃ 13 וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ אֶת־מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
14 וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ; יָבְשָׁה הָאָרֶץ׃ {ס} 15 וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ לֵאמֹר׃ 16 צֵא מִן־הַתֵּבָה; אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ׃ 17 כָּל־הַחַיָּה אֲשֶׁר־אִתְּךָ מִכָּל־בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל־הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ הוצא (הַיְצֵא) אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל־הָאָרֶץ׃
18 וַיֵּצֵא־נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו אִתּוֹ׃ 19 כָּל־הַחַיָּה, כָּל־הָרֶמֶשׂ וְכָל־הָעוֹף, כֹּל רוֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ; לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן־הַתֵּבָה׃ 20 וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ׃ 21 וַיָּרַח יהוה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־לִבּוֹ, לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי׃ 22 עֹד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ; זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ׃
סוף המבול
1 אלוהים זכר את נח ואת כל בעלי החיים והבהמות שהיו אתו בתיבה. הוא העביר רוח על הארץ והמים שקטו. 2 מעיינות מי התהום נסגרו. גם השמים נסגרו והגשם שירד משמים פסק. 3 המים שכיסו את הארץ נסוגו בהדרגה. כעבור מאה וחמישים יום ירדו פני המים. 4 בשבעה עשר בחודש השביעי נחה התיבה על הרי אֲרָרַט.
5 עד החודש העשירי הלכו המים ופחתו. ביום הראשון בחודש העשירי נראו ראשי ההרים. 6 כעבור ארבעים יום פתח נח את חלון התיבה שעשה 7 ושילח את העורב. העורב עף הלוך ושוב עד שיָבשוּ המים מעל פני הארץ. 8 לאחר מכן שילח נח את היונה מהתיבה לראות אם היו פחות מים על האדמה. 9 היונה לא מצאה מקום להניח את כף רגלה כי המים עדיין כיסו את כל הארץ, לכן שבה אל התיבה. נח הושיט את ידו, לקח אותה והביא אותה אליו אל התיבה. 10 הוא חיכה עוד שבעה ימים ושוב שילח את היונה מהתיבה. 11 היונה חזרה לעת ערב ועלה זית רענן בפיה. אז הבין נח שהמים פחתו. 12 לאחר שחיכה עוד שבעה ימים שילח נח את היונה פעם נוספת. הפעם לא שבה אליו היונה. 13 כאשר היה נח בן שש מאות ואחת, ביום הראשון לחודש הראשון, לא נותרו עוד מים על פני הארץ. נח הסיר את מכסה התיבה וראה שהאדמה יבֵשה.
14 בעשרים ושבעה לחודש השני יָבשה הארץ. 15 אז דיבר אלוהים אל נח: 16 "צא מהתיבה עם אשתך, עם בניך ועם נשות בניך. 17 הוצא אתך גם את כל בעלי החיים אשר אתך, את העופות, את הבהמות ואת כל החרקים והזוחלים שחיים על פני האדמה, כדי שיחיו בארץ ויתרבו בה".
18 נח יצא עם בניו, עם אשתו ועם נשות בניו. 19 כל החיות, כל העופות וכל החרקים והזוחלים – כל בעלי החיים שעל פני האדמה – יצאו מהתיבה משפחה אחר משפחה. 20 נח בנה מזבח לה'. הוא לקח מכל הבהמות הטהורות ומכל העופות הטהורים והקריב קרבנות על המזבח. 21 ה' הֵרִיח את הרֵיח הנעים של הקרבנות ואמר לעצמו: "לא אקלל עוד את האדמה בגלל האדם, כי תוצאות מחשבותיו רעות מנעוריו, ולא אהרוג עוד את כל היצורים החיים כפי שעשיתי. 22 כל עוד הארץ קיימת, ימשיכו להתקיים גם עונות הזריעה והקציר, הקור והחום, הקיץ והחורף, היום והלילה".