תנ"ך מבואר

ספר בראשית פרק יט

1 וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־סְדֹם; וַיַּרְא־לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה׃
2 וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא־אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל־בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם;
וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין׃
3 וַיִּפְצַר־בָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ׃ 4 טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל־הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד־זָקֵן; כָּל־הָעָם מִקָּצֶה׃
5 וַיִּקְרְאוּ אֶל־לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם׃
6 וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו׃ 7 וַיֹּאמַר; אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ׃ 8 הִנֵּה־נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה־נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן, כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל־תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי׃
9 וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ־הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא־לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט, עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת׃ 10 וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת־לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת־הַדֶּלֶת סָגָרוּ׃ 11 וְאֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח׃

12 וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל־לוֹט, עֹד מִי־לְךָ פֹה, חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ בָּעִיר; הוֹצֵא מִן־הַמָּקוֹם׃ 13 כִּי־מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה; כִּי־גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת־פְּנֵי יהוה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יהוה לְשַׁחֲתָהּ׃
14 וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל־חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן־הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי־מַשְׁחִית יהוה אֶת־הָעִיר;
וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו׃

15 וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר; קוּם קַח אֶת־אִשְׁתְּךָ וְאֶת־שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן־תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר׃
16 וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד־אִשְׁתּוֹ, וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יהוה עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר׃ 17 וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ, אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל־תַּעֲמֹד בְּכָל־הַכִּכָּר; הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶה׃
18 וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם; אַל־נָא אֲדֹנָי׃ 19 הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת־נַפְשִׁי; וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה, פֶּן־תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי׃ 20 הִנֵּה־נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי׃
21 וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה; לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת־הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃ 22 מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד־בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל־כֵּן קָרָא שֵׁם־הָעִיר צוֹעַר׃
23 הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל־הָאָרֶץ; וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה׃ 24 וַיהוה, הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ; מֵאֵת יהוה מִן־הַשָּׁמָיִם׃ 25 וַיַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל־הַכִּכָּר; וְאֵת כָּל־יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה׃ 26 וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח׃
27 וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר; אֶל־הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי יהוה׃ 28 וַיַּשְׁקֵף, עַל־פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל־כָּל־פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן׃
29 וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת־עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת־לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת־הֶעָרִים, אֲשֶׁר־יָשַׁב בָּהֵן לוֹט׃

30 וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה, הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו׃ 31 וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ׃ 32 לְכָה נַשְׁקֶה אֶת־אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע׃
33 וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ, וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ׃ 34 וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל־הַצְּעִירָה, הֵן־שָׁכַבְתִּי אֶֽמֶשׁ אֶת־אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם־הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע׃
35 וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת־אֲבִיהֶן יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ׃ 36 וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן׃ 37 וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב; הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד־הַיּוֹם׃ 38 וְהַצְּעִירָה גַם־הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי; הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד־הַיּוֹם׃ {ס}
המלאכים מזהירים את לוט
1 שני המלאכים הגיעו לסדום בערב. לוט ישב בשער העיר וכשראה אותם קם לקראתם והשתחווה לפניהם ארצה.
2 "בבקשה אדוניי, בואו אל בית עבדכם כדי לרחוץ את רגליכם ולישון", אמר להם לוט. "מחר בבוקר השכם תוכלו לקום ולהמשיך בדרככם".
"לא, נישן בחוץ", השיבו.
3 לוט הפציר בהם עד שבאו לביתו. הוא הכין להם סעודה חגיגית ואפה לחם ללא שמרים, והם אכלו. 4 לפני ששכבו לוט ואורחיו לישון, באו כל הגברים שבעיר, כל אנשי סדום, נערים וזקנים מכל קצוות העיר, והקיפו את הבית.
5 "איפה האנשים שבאו אליך הלילה?", קראו האנשים. "הוצא אותם אלינו כדי שנשכב אתם".
6 לוט יצא אליהם מפתח הבית וסגר אחריו את הדלת. 7 "בבקשה, אל תעשו מעשה רע", אמר. 8 "הנה שתי בנותיי שמעולם לא שכבו עם איש. אוציא אותן אליכם ועשו להן כרצונכם. רק לאנשים האלה אל תעשו דבר כי הם אורחים בביתי".
9 "הסתלק מכאן!", אמרו אנשי העיר ללוט. "האיש הזה בא לגור בעיר שלנו ומנסה לשלוט בנו!", אמרו זה לזה ואיימו על לוט: "כעת נפגע בך יותר מאשר באורחיך". הם לחצו על לוט וניגשו לשבור את הדלת. 10 לפתע הושיטו המלאכים את ידם, משכו את לוט אליהם הביתה וסגרו את הדלת. 11 הם עיוורו את האנשים שעמדו בפתח הבית, מהצעיר ועד המבוגר, כך שלא יכלו למצוא את הפתח.
12 "האם יש לך עוד קרובים בעיר – בנים ובנות, חתנים וכלות?", שאלו המלאכים את לוט. "הוצא אותם ואת כל בני ביתך מכאן! 13 אנחנו עומדים להרוס את המקום הזה כי ה' ראה את חטאם הגדול של תושביו. לכן שלח אותנו ה' להרוס את העיר".
14 לוט יצא לדבר עם הבעלים של בנותיו ואמר להם: "עִזבו את המקום הזה כי ה' עומד להרוס את העיר!".
החתנים חשבו שהוא מתלוצץ.
הרס סדום ועמורה
15 כאשר עלה השחר זירזו המלאכים את לוט ואמרו: "מהר! קח את אשתך ואת שתי בנותיך שנמצאות אתך, כדי שלא תמות כשהעיר נענשת".
16 ה' ריחם על לוט, ולכן כאשר התמהמה לוט, תפסו המלאכים בידו, ביד אשתו וביד שתי בנותיו והוציאו אותם אל מחוץ לעיר. 17 בדרך אמרו ללוט: "ברח כדי להציל את חייך! אל תביט לאחור ואל תעצור עד שתצא מכיכר הירדן. ברח אל ההרים כדי שלא תמות!".
18 "בבקשה אדונָי", אמר להם לוט, 19 "הרי מצאתי חן בעיניך ובחסדך הגדול בחרת להציל אותי. לא אספיק להגיע להרים! אני חושש שהאסון ישיג אותי בדרך ואמות. 20 בבקשה ממך, העיר הקטנה הזאת קרובה. הרשה לי לברוח אליה. אוכל למצוא בה מקלט ולהינצל".
21 "גם את הבקשה הזאת שלך אמלא", השיב ה'. "כפי שביקשת, לא אהרוס את העיר הזאת. 22 מהר לברוח אליה כי לא אוכל לעשות דבר עד שתגיע לשם". לכן נקראה העיר צוֹעַר [קטנה].
23 עם זריחת השמש הגיע לוט לצוער, 24 וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש שירדו מהשמים מה'. 25 ה' הרס את הערים האלה ואת כל כיכר הירדן והשמיד את כל התושבים ואת כל הצמחייה. 26 אשת לוט הביטה לאחור והפכה לעמוד מלח.
27 בבוקר השכם קם אברהם וחזר למקום שעמד בו לפני ה'. 28 הוא השקיף על סדום ועמורה ועל כל אזור הכיכר ולפתע ראה שמהארץ עלה עשן כעשן העולה מתנור.
29 כאשר הרס אלוהים את ערי הכיכר, הוא ריחם על לוט בגלל אברהם, והוציא את לוט מתוך הערים שהתגורר בהן ושעמדו להיהרס.
לוט ובנותיו
30 לוט פחד להישאר בצוער, לכן עלה עם שתי בנותיו לאזור ההר והתגורר אִתן במערה. 31 באחד הימים אמרה הבכורה לאחותה הצעירה: "אבינו זקן ואין בארץ איש שישכב אתנו כפי שנהוג בכל הארץ. 32 בואי נשקה את אבינו יין ונשכב אתו כדי שנלד צאצאים מאבינו".
33 בלילה הִשקו האחיות את אביהן יין. האחות הבכורה שכבה עם אביה, והוא לא ידע על כך דבר. 34 למחרת אמרה הבכורה לצעירה: "אתמול שכבתי עם אבי. בואי נשקה אותו יין גם הלילה ואת תשכבי אתו, כדי שנלד צאצאים מאבינו".
35 גם באותו לילה הִשקו הבנות את אביהן יין והצעירה שכבה אתו. לוט לא ידע על כך דבר. 36 שתי הבנות הרו מאביהן. 37 הבכורה ילדה בן וקראה לו מוֹאָב – הוא אבי בני מואב עד היום. 38 גם הצעירה ילדה בן. היא קראה לו בֶּן עַמִי – הוא אבי בני עמון עד היום.