תנ"ך מבואר

ספר שמואל א פרק כח

1 וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא, לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־דָּוִד, יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה, אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ׃
2 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אָכִישׁ, לָכֵן אַתָּה תֵדַע, אֵת אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ;
וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל־דָּוִד, לָכֵן, שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כָּל־הַיָּמִים׃ {פ}
3 וּשְׁמוּאֵל מֵת, וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ כָּל־יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ; וְשָׁאוּל, הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת־הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ׃ 4 וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם; וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ׃ 5 וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת־מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים; וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד׃ 6 וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוה, וְלֹא עָנָהוּ יהוה; גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם׃


7 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ־לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת־אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה־בָּהּ; וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת־אוֹב בְּעֵין דּוֹר׃
8 וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא, וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל־הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קָסוֹמִי־ (קָסֳמִי־) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר־אֹמַר אֵלָיִךְ׃
9 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת־הָאֹבוֹת וְאֶת־הַיִּדְּעֹנִי מִן־הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי׃
10 וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל, בַיהוָה לֵאמֹר; חַי־יהוה אִם־יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה׃
11 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶת־מִי אַעֲלֶה־לָּךְ;
וַיֹּאמֶר אֶת־שְׁמוּאֵל הַעֲלִי־לִי׃
12 וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת־שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל׃
13 וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל־תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית;
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן־הָאָרֶץ׃
14 וַיֹּאמֶר לָהּ מַה־תָּאֳרוֹ,
וַתֹּאמֶר, אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל;
וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי־שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ׃ {ס}
15 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי;
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר־לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא־עָנָנִי עוֹד, גַּם בְּיַד־הַנְּבִיאִם גַּם־בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ, לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה׃ {ס}
16 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי; וַיהוה סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ׃ 17 וַיַּעַשׂ יהוה לוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי; וַיִּקְרַע יהוה אֶת־הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד׃ 18 כַּאֲשֶׁר לֹא־שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה, וְלֹא־עָשִׂיתָ חֲרוֹן־אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק; עַל־כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, עָשָׂה־לְךָ יהוה הַיּוֹם הַזֶּה׃ 19 וְיִתֵּן יהוה גַּם אֶת־יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי; גַּם אֶת־מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן יהוה בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים׃ 20 וַיְמַהֵר שָׁאוּל, וַיִּפֹּל מְלֹא־קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל; גַּם־כֹּחַ לֹא־הָיָה בוֹ, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם, כָּל־הַיּוֹם וְכָל־הַלָּיְלָה׃
21 וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל־שָׁאוּל, וַתֵּרֶא כִּי־נִבְהַל מְאֹד; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת־דְּבָרֶיךָ, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי׃ 22 וְעַתָּה, שְׁמַע־נָא גַם־אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת־לֶחֶם וֶאֱכוֹל; וִיהִי בְךָ כֹּחַ, כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ׃
23 וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, וַיִּפְרְצוּ־בוֹ עֲבָדָיו וְגַם־הָאִשָּׁה, וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם; וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ, וַיֵּשֶׁב אֶל־הַמִּטָּה׃ 24 וְלָאִשָּׁה עֵגֶל־מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; וַתִּקַּח־קֶמַח וַתָּלָשׁ, וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת׃ 25 וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי־שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ; וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא׃ {פ}
האישה מעין דור
1 בימים ההם אספו הפלשתים את הצבאות שלהם כדי להילחם בישראל. אכיש אמר לדוד: "דע לך שאתה ואנשיך חייבים לצאת אתי למלחמה".
2 דוד אמר לאכיש: "אם כך, בקרוב תדע מה יעשה עבדך".
"לכן אֲמנה אותך להיות שומר ראשי כל הימים", השיב אכיש.
3 שמואל מת. כל ישראל התאבלו עליו וקברו אותו ברמה עירו, ושאול הרג בכל הארץ את הקוסמים והמכשפים המעלים את רוחות המתים. 4 הפלשתים נאספו וחנו בשׁוּנֵם. שאול אסף את כל צבאות ישראל, והם חנו בגלבוע. 5 כאשר ראה שאול את מחנה הפלשתים, הוא נבהל והתמלא פחד. 6 הוא פנה לה', וה' לא ענה לו, לא באמצעות חלומות, לא באמצעות האורים [אורים ותומים – לא ידוע בדיוק מה הם. כנראה שאלה אבנים שבעזרתן גילו את רצון אלוהים] ולא באמצעות הנביאים.
7 שאול אמר לאנשיו: "חפשו לי מכשפה המעלה את רוחות המתים, ואתייעץ אתה". אנשיו אמרו לו: "בעֵין דוֹר יש אישה כזאת".
8 שאול התחפש. הוא לבש בגדים אחרים והלך בלילה עם שני אנשים. הם הגיעו אל האישה ושאול אמר לה: "עשי לי בבקשה כישוף והעלי עבורי מהמתים את האיש שאומַר לך".
9 האישה אמרה לשאול: "אתה בוודאי יודע מה עשה שאול. הוא הרג את כל הקוסמים שהיו בארץ ואת המכשפים המעלים את רוחות המתים. למה אתה טומן לי מלכודת, כדי לגרום למותי?".
10 שאול נשבע לה בה' ואמר: "אני נשבע בה' שלא תיענשי על כך".
11 "את מי אתה רוצה שאַעלה לך?", שאלה האישה.
"העלי לי את שמואל", ביקש שאול.
12 כשראתה האישה את שמואל, היא צעקה בקול גדול ואמרה לשאול: "למה רימית אותי? אתה הרי שאול!".
13 "אל תפחדי", אמר לה המלך, "מה את רואה?".
האישה סיפרה לשאול: "אני רואה את רוחו של איש מכובד עולה מהארץ".
14 "איך הוא נראה?", שאל שאול.
"האיש שעולה נראה זקֵן ולָבוש בגד עליון". שאול הבין שזהו שמואל והשתחווה ארצה.
15 שמואל אמר לשאול: "למה הפרעת לי במנוחתי? לשם מה העלית אותי?".
שאול השיב: "אני בצרה גדולה. הפלשתים באו להילחם בי ואלוהים עזב אותי. הוא לא ענה לי, לא באמצעות הנביאים ולא האמצעות החלומות. קראתי לך שתגיד לי מה עליי לעשות".
16 "למה אתה שואל אותי?", אמר שמואל. "הרי ה' עזב אותך והיה לך לאויב! 17 ה' עשה לך את מה שאמר באמצעותי שיעשה. הוא קרע מידך את הממלכה ונתן אותה לאיש אחר, לדוד. 18 כיוון שלא שמעת בקול ה' ולא עשית לעמלק את מה שציווה, הביא אותך ה' בכעסו למצב שאתה נמצא בו עכשיו. 19 ה' יתן גם אותך וגם את אנשי ישראל שאִתך בידי הפלשתים. מחר אתה ובניך תהיו אתי. גם את צבא ישראל יתן ה' ביד הפלשתים". 20 שאול מיהר לשכב ארצה. הוא נבהל מאוד מדברי שמואל. גם כוח לא היה לו כי הוא לא אכל דבר כל היום וכל הלילה.
21 האישה ניגשה לשאול וראתה שהוא מאוד מבוהל. "שפחתך שמעה בקולך", אמרה. "סיכנתי את עצמי ועשיתי מה שביקשת. 22 לכן שמע בבקשה גם אתה בקול שפחתך. אגיש לך אוכל, אֱכוֹל כדי שיהיה לך כוח לדרך".
23 שאול סירב ואמר: "לא אוֹכל!". אנשי שאול והאישה הפצירו בו עד ששמע בקולם. הוא קם מהארץ והתיישב על המיטה. 24 לאישה היה עגל מפוטם, והיא מיהרה לשחוט אותו. אחר כך לקחה קמח, לשה בצק ואפתה לחם ללא שמרים. 25 היא הגישה את האוכל לשאול ולאנשיו והם אכלו. אחר כך קמו והלכו עוד באותו לילה.