תנ"ך מבואר

ספר שמואל א פרק א

1 וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן־הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן־יְרֹחָם בֶּן־אֱלִיהוּא בֶּן־תֹּחוּ בֶן־צוּף אֶפְרָתִי׃ 2 וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים׃ 3 וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי־עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַיהוָה׃ 4 וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל־בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת׃ 5 וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם; כִּי אֶת־חַנָּה אָהֵב, וַיהוה סָגַר רַחְמָהּ׃ 6 וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם־כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ; כִּי־סָגַר יהוה בְּעַד רַחְמָהּ׃ 7 וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית יהוה, כֵּן תַּכְעִסֶנָּה; וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל׃ 8 וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ; הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים׃
9 וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל־הַכִּסֵּא, עַל־מְזוּזַת הֵיכַל יהוה׃ 10 וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל־יהוה וּבָכֹה תִבְכֶּה׃ 11 וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, יהוה צְבָאוֹת אִם־רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ, וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא־תִשְׁכַּח אֶת־אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים; וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל־יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא־יַעֲלֶה עַל־רֹאשׁוֹ׃
12 וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יהוה; וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת־פִּיהָ׃ 13 וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל־לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה׃ 14 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד־מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת־יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ׃
15 וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת־רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת־נַפְשִׁי לִפְנֵי יהוה׃ 16 אַל־תִּתֵּן אֶת־אֲמָתְךָ, לִפְנֵי בַּת־בְּלִיָּעַל; כִּי־מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד־הֵנָּה׃
17 וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן אֶת־שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ׃
18 וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ; וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל, וּפָנֶיהָ לֹא־הָיוּ־לָהּ עוֹד׃
19 וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יהוה, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּיתָם הָרָמָתָה; וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת־חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ יהוה׃

20 וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיהוה שְׁאִלְתִּיו׃
21 וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל־בֵּיתוֹ; לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת־זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת־נִדְרוֹ׃ 22 וְחַנָּה לֹא עָלָתָה; כִּי־אָמְרָה לְאִישָׁהּ, עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו, וְנִרְאָה אֶת־פְּנֵי יהוה, וְיָשַׁב שָׁם עַד־עוֹלָם׃
23 וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד־גָּמְלֵךְ אֹתוֹ, אַךְ יָקֵם יהוה אֶת־דְּבָרוֹ;
וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת־בְּנָהּ, עַד־גָמְלָהּ אֹתוֹ׃ 24 וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית־יהוה שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר נָעַר׃ 25 וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת־הַפָּר; וַיָּבִיאוּ אֶת־הַנַּעַר אֶל־עֵלִי׃ 26 וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל אֶל־יהוה׃ 27 אֶל־הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יהוה לִי אֶת־שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ׃ 28 וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהוָה׃ {פ}
חנה מבקשת בן
1 ברָמָתַיִים צוֹפִים שבהרי אפרים חי איש ושמו אֶלְקָנָה בן יְרוֹחָם, בנו של אֱלִיהוּא בן תוֹחוּ בן צוּף מאפרת. 2 לאלקנה היו שתי נשים, שם האחת חַנָה ושם השנייה פְּנִינָה. לפנינה היו ילדים, ולחנה לא היו. 3 מדי שנה עלה אלקנה מעירו כדי להשתחוות ולהקריב זבח לה' צבאות בשִׁילֹה, שם שירתו את ה' ככוהנים שני בני עֵלִי, חָפְני ופִינְחָס. 4 ביום שהקריב אלקנה זבח, הוא נתן ממנו מנות לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה. 5 אבל לחנה נתן מנה כפולה כי אהב את חנה על אף שה' לא נתן לה ילדים. (6 כדי להכעיס את חנה נהגה פנינה להתגרות בה על כך שה' לא נתן לה ילדים.) 7 כך נהג אלקנה לעשות מדי שנה בשנה. בכל פעם שעלתה חנה לבית ה', פנינה התגרתה בה, וחנה בכתה וסירבה לאכול. 8 אלקנה בעלה אמר לה: "חנה, למה את בוכה? למה אינך אוכלת? למה את כל כך עצובה? הרי אני טוב לך מעשרה בנים!".
9 חנה קמה לאחר שסיימו לאכול ולשתות בשילה (עלי ישב אז על כיסאו בפתח היכל ה'). 10 היא הייתה עצובה מאוד, התפללה לה' ובכתה ללא הפסק. 11 היא נדרה נדר ואמרה: "ה' צבאות, ראֵה את מצוקת שפחתךָ וזכור אותי. אל תשכח את שפחתך! אם תיתן לשפחתך בן, אתן אותו לך, ה', לכל ימי חייו, והוא לעולם לא יגזוז את שער ראשו".
12 חנה התפללה זמן רב לפני ה', ועלי הסתכל על שפתיה. 13 היא התפללה בלבה. שפתיה נעו אך קולה לא נשמע. עלי חשב שהיא שיכורה, 14 לכן אמר לה: "עד מתי תשתכרי?! הפסיקי לשתות יין!".
15 חנה ענתה: "לא, אדוני. אני אישה אומללה. לא שתיתי יין או כל משקה משכר אחר, רק שפכתי את לבי לפני ה'. 16 אל תחשוב ששפחתך אישה רעה. התפללתי עד עכשיו מרוב צער וכאב".
17 "לכי לשלום", אמר עלי, "אלוהי ישראל יתן לך את מה שביקשת ממנו".
18 "תודה", אמרה חנה והלכה לדרכה. היא הסכימה לאכול, ופניה לא היו עצובות עוד.
19 השכם בבוקר קמו בני משפחת אלקנה, השתחוו לפני ה' וחזרו לביתם שברָמָה. אלקנה שכב עם חנה אשתו, וה' זכר אותה לטובה.
שמואל מוקדש לה'
20 חלפו ימים וחנה הרתה וילדה בן. היא קראה לו שמואל ואמרה: "שאלתי אותו מה' ".
21 אלקנה וכל בני משפחתו עלו שוב להקריב לה' את הזבח השנתי ואת הקרבנות שנדר אלקנה להקריב. 22 חנה לא עלתה אתם. היא אמרה לבעלה: "אחכה עד שהילד יגדל ויפסיק לינוק. אז אביא אותו להופיע לפני ה' ושם ישאר תמיד".
23 אלקנה בעלה אמר לה: "עשי מה שטוב בעינייך. הישארי כאן עד שתפסיקי להניק אותו. ה' יקיים את דברו".
חנה נשארה בבית והניקה את בנה עד שנגמל. 24 לאחר שהפסיקה להניק אותו, היא העלתה אותו אִתה לבית ה' בשילה. חנה הביאה אתה גם שלושה פרים, עשרים ושניים ליטר קמח, ויין. שמואל היה אז נער צעיר מאוד. 25 אלקנה וחנה שחטו את הפר והביאו את הנער לעלי. 26 חנה אמרה לעלי: "בבקשה אדוני, אני נשבעת בחייך שאני האישה שהייתה פה והתפללה לה'. 27 התפללתי שה' יתן לי את הנער הזה, והוא נתן לי מה שביקשתי ממנו. 28 עכשיו אני משאילה אותו לה'. הוא יהיה שאוּל לה' כל ימי חייו". הם השתחוו שם לה'.