תנ"ך מבואר

ספר שמואל א פרק כה

1 וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה; וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר פָּארָן׃ {ס}
2 וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים; וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל׃ 3 וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת־שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלֶבוֹ (כָלִבִּי)׃ 4 וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר; כִּי־גֹזֵז נָבָל אֶת־צֹאנוֹ׃ 5 וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים; וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל־נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם־לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם׃ 6 וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי; וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם׃ 7 וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי, כִּי גֹזְזִים לָךְ; עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ, לֹא הֶכְלַמְנוּם, וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, כָּל־יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל׃ 8 שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ, וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ, כִּי־עַל־יוֹם טוֹב בָּנוּ; תְּנָה־נָּא, אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד׃
9 וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד, וַיְדַבְּרוּ אֶל־נָבָל כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד; וַיָּנוּחוּ׃ 10 וַיַּעַן נָבָל אֶת־עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי; הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו׃ 11 וְלָקַחְתִּי אֶת־לַחְמִי וְאֶת־מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה׃
12 וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי־דָוִד לְדַרְכָּם; וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ, וַיַּגִּדוּ לוֹ, כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
13 וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם־דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ; וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל־הַכֵּלִים׃
14 וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל, הִגִּיד נַעַר־אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר; הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם׃ 15 וְהָאֲנָשִׁים, טֹבִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא־פָקַדְנוּ מְאוּמָה, כָּל־יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה׃ 16 חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ, גַּם־לַיְלָה גַּם־יוֹמָם; כָּל־יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן׃ 17 וְעַתָּה, דְּעִי וּרְאִי מַה־תַּעֲשִׂי, כִּי־כָלְתָה הָרָעָה אֶל־אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל־בֵּיתוֹ; וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל, מִדַּבֵּר אֵלָיו׃ 18 וַתְּמַהֵר אֲבוֹגַיִל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי־יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשָׂווֹת (עֲשׂוּיֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם עַל־הַחֲמֹרִים׃

19 וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה׃ 20 וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל־הַחֲמוֹר, וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו, יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ; וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם׃ 21 וְדָוִד אָמַר, אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא־נִפְקַד מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב־לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה׃ 22 כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף; אִם־אַשְׁאִיר מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ עַד־הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
23 וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת־דָּוִד, וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל־פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ׃ 24 וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר בִּי־אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן; וּתְדַבֶּר־נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ׃ 25 אַל־נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת־לִבּוֹ אֶל־אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל־נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן־הוּא, נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי אֲמָתְךָ, לֹא רָאִיתִי אֶת־נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ׃ 26 וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי־יהוה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יהוה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ; וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ, וְהַמְבַקְשִׁים אֶל־אֲדֹנִי רָעָה׃ 27 וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר־הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי; וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים, הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי׃ 28 שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ; כִּי עָשֹׂה־יַעֲשֶׂה יהוה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי־מִלְחֲמוֹת יהוה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא־תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ׃ 29 וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ, וּלְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשֶׁךָ; וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת יהוה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע׃ 30 וְהָיָה, כִּי־יַעֲשֶׂה יהוה לַאדֹנִי, כְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֶת־הַטּוֹבָה עָלֶיךָ; וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל׃ 31 וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ־דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ; וְהֵיטִב יהוה לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת־אֲמָתֶךָ׃ {ס}
32 וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל; בָּרוּךְ יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי׃ 33 וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ; אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי׃ 34 וְאוּלָם, חַי־יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְנָעַנִי, מֵהָרַע אֹתָךְ; כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ, וַתָּבֹאתִי (וַתָּבֹאת) לִקְרָאתִי, כִּי אִם־נוֹתַר לְנָבָל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
35 וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ, אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיאָה לוֹ; וְלָהּ אָמַר, עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ, רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ, וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ׃
36 וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל־נָבָל וְהִנֵּה־לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר עַד־מְאֹד; וְלֹא־הִגִּידָה לּוֹ, דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר׃ 37 וַיְהִי בַבֹּקֶר, בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד־לוֹ אִשְׁתּוֹ, אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן׃ 38 וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים; וַיִּגֹּף יהוה אֶת־נָבָל וַיָּמֹת׃ 39 וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יהוה אֲשֶׁר רָב אֶת־רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל, וְאֶת־עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, וְאֵת רָעַת נָבָל, הֵשִׁיב יהוה בְּרֹאשׁוֹ;
וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל, לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃ 40 וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל־אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה; וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר, דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ, לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה׃ 41 וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה; וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי׃
42 וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל־הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ, הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ; וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה׃ 43 וְאֶת־אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל; וַתִּהְיֶיןָ גַּם־שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים׃ {ס} 44 וְשָׁאוּל, נָתַן אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד; לְפַלְטִי בֶן־לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים׃
נבל המנוול
1 שמואל מת וכל בני ישראל נאספו להתאבל עליו. הם קברו אותו במקום מגוריו שברמה. דוד ירד משם אל מדבר פָּארָן.
2 במָעוֹן היה איש מכובד מאוד. היו לו עדרים בכרמל: שלושת אלפים כבשים ואלף עזים. באותו זמן גזז האיש את הצאן שלו בכרמל [כרמל – ישוב ביהודה]. 3 שמו היה נָבָל ושם אשתו אֲבִיגַיִל. האישה הייתה נבונה ויפה אבל האיש, מצאצאי כָּלֵב, היה אדם קשה ומרושע. 4 דוד היה במדבר כששמע שנבל גוזז את הצאן שלו. 5 הוא שלח עשרה מאנשיו ואמר להם: "עלו לכרמל ולכו אל נבל. ברכו אותו בשמי 6 ואִמרו לו, 'שיהיה לך טוב כל חייך ושתזכה לשלום, אתה וכל בני ביתך. 7 שמעתי שגוזזים את הצאן שלך. כאשר הרועים שלך רעו לידנו, לא פגענו בהם ולא חסַר להם דבר במשך כל הימים שהיו בכרמל. 8 שְׁאל את הרועים שלך והם יספרו לך. בבקשה ממך, באנו ביום חג, תן בבקשה לעבדיך ולבנך דוד מה שאתה רוצה' ".
9 אנשי דוד באו ואמרו לנבל את כל הדברים האלה בשם דוד, ולא יותר. 10 נבל ענה לאנשי דוד: "מי זה דוד ומי הוא בן ישי? יש בימינו אנשים רבים שבורחים מאדוניהם. 11 האם עליי לקחת את הלחם ואת המים שלי ואת הבשר ששחטתי עבור הגוזזים שלי, ולתת לאנשים שאינני יודע מאיפה הם?".
12 אנשי דוד פנו והלכו לדרכם. הם שבו לדוד וסיפרו לו את כל מה שאמר נבל.
13 "חִגרו כולכם את החרבות שלכם!", אמר דוד לאנשיו. כל אחד מהם חגר את חרבו, וגם דוד חגר את חרבו. בערך ארבע מאות איש יצאו עם דוד, ומאתיים נשארו לשמור על החפצים.
14 אחד מאנשי נבל אמר לאביגיל אשת נבל: "דוד שלח שליחים מהמדבר כדי לברך את אדוננו, אבל הוא התנפל עליהם. 15 האנשים האלה היו מאוד טובים אלינו. הם לא פגעו בנו ודבר לא חסר לנו במשך כל הימים שהיינו אתם כשהיינו במרעה. 16 הם שמרו עלינו גם ביום וגם בלילה במשך כל הימים שהיינו אתם, כשרעינו את הצאן. 17 חִשבי היטב והחליטי מה עלייך לעשות, כי רעה עומדת לבוא על אדוננו ועל כל בני ביתו. הוא כל כך רשע עד שאי אפשר לדבר אתו". 18 אביגיל מיהרה לפעול. היא לקחה מאתיים כיכרות לחם, שני נאדות יין, חמש כבשים מוכנות לאכילה, שלושים ושבעה ליטר זרעונים קלויים, מאה גושי צימוקים ומאתיים גושים של תאנים מיובשות, והעמיסה את הכול על החמורים.
19 "לכו לפניי. אבוא אחריכם", אמרה למשרתיה, אבל לבעלה נבל לא סיפרה דבר. 20 כאשר ירדה אביגיל רכובה על החמור בשביל נסתר בהר, פגשה לפתע את דוד ואנשיו שירדו גם הם בהר. 21 (דוד חשב: "אכן לחינם שמרתי במדבר על כל מה ששייך לאיש הזה. מכל מה שיש לו לא חסַר לו דבר, אבל הוא השיב לי רעה במקום טובה. 22 יעשה אלוהים לאויביי כך ואף גרוע מזה: עד הבוקר לא אשאיר לנבל אפילו כלב!".)
23 אביגיל הבחינה בדוד ומיהרה לרדת מהחמור. היא נפלה על פניה לפני דוד והשתחוותה ארצה. 24 כשנפלה לרגליו אמרה: "אני, אדוני, אשֵמה. הַרשה בבקשה לשפחתך לדבר אליך. הקשב בבקשה לדברי שפחתך. 25 אדוני, אל תשים לב לאיש המרושע הזה נבל, שמו מתאים לו – שמו נבל והוא מנוול. אבל אני, שפחתך, לא ראיתי את האנשים ששלחת. 26 ועכשיו, אדוני, אני נשבעת בה' ובחייך שה' הוא שמנע ממך להרוג ולהינצל בכוחות עצמך. הלוואי שלכל אויביך המבקשים את רעתך יקרה מה שיקרה לנבל. 27 הנה, את המתנה הזאת הביאה לך שפחתך, אדוני. תן אותה לאנשים שהולכים אתך, אדוני. 28 סלח נא לחטא של שפחתך. ה' יקים לאדוני שושלת שתאריך ימים, כי אתה, אדוני, נלחם את מלחמות ה' ולא עשית רעה מימיך. 29 אם ירדוף אחריך אדם כדי להרוג אותך, אלוהיך ישמור עליך, אבל את אויביך ישליך כמו שמשליכים אבן בקלע. 30 כאשר יעשה ה' לאדוני את הטובה שהבטיח לך וימַנה אותך למלך על ישראל, 31 לא תהיה לך סיבה להצטער ולהתחרט על כך שהרגת בלי סיבה מוצדקת וניסית להינצל בכוחות עצמך. כשייטיב ה' עם אדונִי, זכור את שפחתך".
32 דוד אמר לאביגיל: "ברוך ה' אלוהי ישראל ששלח אותך היום אליי! 33 את מבורכת וחכמתך מבורכת כי מנעת ממני היום להרוג ולהינצל בכוחות עצמי. 34 אבל אני נשבע בה' אלוהי ישראל, שמנע ממני לפגוע בך, שאם לא היית ממהרת לבוא אליי, לא היה נשאר אפילו כלב בבית נבל עד אור הבוקר".
35 דוד לקח מאביגיל את מה שהביאה לו ואמר לה: "עלי בשלום לביתך. שמעתי בקולך והחלטתי למלא את בקשתך".
36 אביגיל חזרה אל נבל וראתה שהוא עורך בביתו סעודה חגיגית כמו סעודה של מלך. הוא היה עליז מאוד ושיכור לגמרי. אביגיל לא אמרה לו דבר עד הבוקר. 37 בבוקר, כשהתעורר משיכרותו, סיפרה לו אביגיל את מה שקרה. לבו השתתק וכל גופו התאבן. 38 כעבור עשרה ימים גרם ה' לנבל לחלות, ונבל מת. 39 דוד שמע שנבל מת ואמר: "ברוך ה', שהעניש אותו על הבושה שעשה לי, וגם מנע ממני, עבדו, לעשות רע. ה' החזיר לנבל על מעשהו הרע".
דוד שלח שליחים כדי שיבקשו מאביגיל להתחתן אתו. 40 אנשי דוד באו לכרמל, אל אביגיל, ואמרו לה: "דוד שלח אותנו אלייך כדי שתבואי להתחתן אתו". 41 אביגיל באה, השתחוותה ארצה ואמרה: "הנה אני שפחתך, ארחץ את רגלי העבדים של אדונִי".
42 אחר כך קמה במהירות, עלתה על החמור ויצאה לדרך אחרי שליחי דוד עם חמש המשרתות שלה. היא התחתנה עם דוד. 43 את אֲחִינוֹעַם לקח דוד מיזרעאל. שתיהן היו הנשים שלו נוסף על מיכל. 44 אבל שאול חיתן את בתו, את מיכל אשת דוד, עם פַּלְטִי בן לַיִש מגַלִים.