תנ"ך מבואר

ספר שמואל א פרק כ

1 וַיִּבְרַח דָּוִד, מִנּוִֹות (מִנָּיוֹת) בָּרָמָה; וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן, מֶה עָשִׂיתִי מֶה־עֲוֹנִי וּמֶה־חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ, כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי׃
2 וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת, הִנֵּה לוֹ־עָשָׂה (לֹא־יַעֲשֶׂה) אָבִי דָּבָר גָּדוֹל, אוֹ דָּבָר קָטֹן, וְלֹא יִגְלֶה אֶת־אָזְנִי; וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת׃
3 וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד, וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ, כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וַיֹּאמֶר אַל־יֵדַע־זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן־יֵעָצֵב; וְאוּלָם, חַי־יהוה וְחֵי נַפְשֶׁךָ, כִּי כְפֶשַׂע, בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת׃
4 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד; מַה־תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃ {פ}
5 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוֹנָתָן, הִנֵּה־חֹדֶשׁ מָחָר, וְאָנֹכִי יָשֹׁב־אֵשֵׁב עִם־הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל; וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה, עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית׃ 6 אִם־פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ; וְאָמַרְתָּ, נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית־לֶחֶם עִירוֹ, כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל־הַמִּשְׁפָּחָה׃ 7 אִם־כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ; וְאִם־חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ, דַּע כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ׃ 8 וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל־עַבְדֶּךָ, כִּי בִּבְרִית יהוה, הֵבֵאתָ אֶת־עַבְדְּךָ עִמָּךְ; וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה, וְעַד־אָבִיךָ לָמָּה־זֶּה תְבִיאֵנִי׃ {פ}
9 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ; כִּי אִם־יָדֹעַ אֵדַע, כִּי־כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ, וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ׃ {ס}
10 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יְהוֹנָתָן, מִי יַגִּיד לִי; אוֹ מַה־יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה׃ {ס}
11 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד, לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה; וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה׃ {ס}
12 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־דָּוִד, יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־אֶחְקֹר אֶת־אָבִי, כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית, וְהִנֵּה־טוֹב אֶל־דָּוִד; וְלֹא־אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ, וְגָלִיתִי אֶת־אָזְנֶךָ׃ 13 כֹּה־יַעֲשֶׂה יהוה לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף, כִּי־יֵיטִב אֶל־אָבִי אֶת־הָרָעָה עָלֶיךָ, וְגָלִיתִי אֶת־אָזְנֶךָ, וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם; וִיהִי יהוה עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־אָבִי׃ 14 וְלֹא אִם־עוֹדֶנִּי חָי; וְלֹא־תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יהוה וְלֹא אָמוּת׃ 15 וְלֹא־תַכְרִת אֶת־חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד־עוֹלָם; וְלֹא, בְּהַכְרִת יהוה אֶת־אֹיְבֵי דָוִד, אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
16 וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם־בֵּית דָּוִד; וּבִקֵּשׁ יהוה, מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד׃ 17 וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת־דָּוִד, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ; כִּי־אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ׃ {ס}
18 וַיֹּאמֶר־לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ׃ 19 וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד, וּבָאתָ אֶל־הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר־נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה; וְיָשַׁבְתָּ, אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל׃ 20 וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה; לְשַׁלַּח־לִי לְמַטָּרָה׃ 21 וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת־הַנַּעַר, לֵךְ מְצָא אֶת־הַחִצִּים; אִם־אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי־שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי־יהוה׃ 22 וְאִם־כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם, הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה; לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ יהוה׃ 23 וְהַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה; הִנֵּה יהוה בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד־עוֹלָם׃ {ס}
24 וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה; וַיְהִי הַחֹדֶשׁ, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל־ (אֶל־) הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל׃ 25 וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל־מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם, אֶל־מוֹשַׁב הַקִּיר, וַיָּקָם יְהוֹנָתָן, וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל; וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד׃ 26 וְלֹא־דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא; כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר׃ {ס}
27 וַיְהִי, מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד; {ס} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, מַדּוּעַ לֹא־בָא בֶן־יִשַׁי גַּם־תְּמוֹל גַּם־הַיּוֹם אֶל־הַלָּחֶם׃
28 וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת־שָׁאוּל; נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד־בֵּית לָחֶם׃ 29 וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר, וְהוּא צִוָּה־לִי אָחִי, וְעַתָּה, אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־אֶחָי; עַל־כֵּן לֹא־בָא, אֶל־שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ׃ {ס}
30 וַיִּחַר־אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ, בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת; הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי־בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃ 31 כִּי כָל־הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי, כִּי בֶן־מָוֶת הוּא׃ {ס}
32 וַיַּעַן יְהוֹנָתָן, אֶת־שָׁאוּל אָבִיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה׃ 33 וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ; וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן, כִּי־כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת־דָּוִד׃ {ס} 34 וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי־אָף; וְלֹא־אָכַל בְּיוֹם־הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם, כִּי נֶעְצַב אֶל־דָּוִד, כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו׃ {ס}
35 וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד; וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ׃ 36 וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, רֻץ, מְצָא נָא אֶת־הַחִצִּים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה;
הַנַּעַר רָץ, וְהוּא־יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ׃ 37 וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד־מְקוֹם הַחֵצִי, אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן; וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה׃
38 וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר, מְהֵרָה חוּשָׁה אַל־תַּעֲמֹד; וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת־הַחֵצִי (הַחִצִּים), וַיָּבֹא אֶל־אֲדֹנָיו׃ 39 וְהַנַּעַר לֹא־יָדַע מְאוּמָה; אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד, יָדְעוּ אֶת־הַדָּבָר׃ 40 וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת־כֵּלָיו, אֶל־הַנַּעַר אֲשֶׁר־לוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ, לֵךְ הָבֵיא הָעִיר׃
41 הַנַּעַר בָּא, וְדָוִד, קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב, וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים; וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ, וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ, עַד־דָּוִד הִגְדִּיל׃
42 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם; אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם יהוה לֵאמֹר, יהוה יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד־עוֹלָם׃ {פ}
דוד בורח משאול
1 דוד ברח מנָיות שברמה. כשהגיע ליהונתן אמר לו: "מה עשיתי? במה חטאתי לאביך שהוא רוצה להרוג אותי?".
2 "חלילה", השיב יהונתן, "לא תמות! אבי לא יעשה דבר, גדול או קטן, בלי לגלות לי. מדוע יסתיר זאת אבי ממני? לא יתכן".
3 דוד נשבע ואמר עוד: "אביך יודע שאתה אוהב אותי ובוודאי אמר לעצמו, 'מוטב שיהונתן לא יֵדע על כך כדי שלא יתעצב'. אבל אני נשבע לך בחיי ה' ובחייך שרק צעד מפריד ביני ובין המוות".
4 יהונתן אמר לדוד: "אעשה למענך כל מה שתבקש".
5 "מחר ראש חודש", אמר דוד. "בדרך כלל אני יושב עם המלך לאכול, אבל הפעם הַרשה לי להסתתר בשדה עד ערב היום השלישי. 6 אם אביך ישים לב שאני חסר, אמור לו, 'דוד ביקש ממני רשות למהר לבית לחם עירו, כי המשפחה נאספת שם לזבח השנתי'. 7 אם אביך יאמר, 'טוב', סימן שאין לי, עבדך, ממה לפחוד. אבל אם יכעס, דע לך שהחליט להרוג אותי. 8 היטיב אתי, עבדך, שהרי כרתָ אתי ברית בשם ה'. אם אני ראוי למוות, הרוֹג אותי אַתה. לשם מה תיקח אותי לאביך?".
9 יהונתן ענה: "חלילה. אם יוודע לי שאבי החליט להרוג אותך, האם לא אומר לך?".
10 "מי יגיד לי אם אביך יאמר דברים קשים?", שאל דוד.
11 "בוא נצא לשדה", אמר יהונתן לדוד. השניים יצאו לשדה.
12 יהונתן אמר לדוד: "אני נשבע בה' אלוהי ישראל שאשאל את אבי בשעה זו מחר ומחרתיים ואראה אם כוונותיו כלפיך טובות. אם לא, אשלח לך הודעה ואגלה לך. 13 ה' יעניש אותי, ואף גרוע מזה, אם ירצה אבי להרוג אותך ולא אגלה לך זאת ולא אשלח אותך למקום אחר, שם תחיה בשלום. יהיה אתך ה' כפי שהיה עם אבי. 14 ובעתיד, אם עדיין אֶחיה, היטיב אתי מאוד ואל תהרוג אותי. 15 לעולם אל תפסיק להיטיב אתי ועם משפחתי, גם לא כאשר ישמיד ה' את כל אויביך מעל פני האדמה".
16 יהונתן כרת ברית עם משפחת דוד וביקש מה' לנקום באויבי דוד. 17 הוא המשיך להשביע את דוד ולאהוב אותו, כי באמת אהב את דוד כפי שאהב את עצמו.
18 יהונתן אמר לו: "מחר ראש חודש וישימו לב שאתה חסר ושכיסאך פנוי. 19 התרחק לשלושה ימים ולך אל המקום שהסתתרת בו בפעם הקודמת. חכה שם ליד אבן האֶזֶל. 20 אני אירה שלושה חצים לצד האבן, כאילו שאני קולע למטרה. 21 אחר כך אשלח את המשרת למצוא את החצים. אם אומַר לו, 'החצים נפלו בינך וביני, אסוף אותם', אני נשבע לך בה' שאתה יכול לבוא כי אין לך ממה לפחוד. 22 אבל אם אומַר לבחור, 'החצים נפלו רחוק ממך', ברח כי זהו רצון ה'. 23 על מה שדיברנו אני ואתה, יהיה ה' עֵד ביני ובינך לעולם".
24 דוד הסתתר בשדה. בראש החודש ישב המלך לאכול סעודה חגיגית. 25 הוא ישב כמנהגו על כיסאו ליד הקיר. יהונתן ישב מולו ואבנר ישב לצדו. מקומו של דוד נשאר פנוי. 26 ביום ההוא לא אמר שאול דבר כי חשב: "זה מקרה. הוא בוודאי לא טהור, כי לא הספיק להיטהר".
27 גם ביום השני לחודש היה מקומו של דוד פנוי. "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול וגם היום לסעודה?", שאל שאול את יהונתן בנו.
28 יהונתן ענה: "דוד ביקש ממני רשות ללכת לבית לחם. 29 הוא אמר, 'הַרשה לי ללכת כי יש לנו זבח משפחתי בעיר, ואחי ציווה עליי לבוא. אם מצאתי חן בעיניך, הרשה לי בבקשה למהר לראות את אחיי'. לכן לא בא דוד לשולחן המלך".
30 שאול כעס מאוד על יהונתן ואמר לו: "בן עקשן ומרדן שכמוך! אני כבר יודע שאתה מעדיף את בן ישי. אתה מבייש את עצמך וחושף את הבושה של אמך. 31 כל עוד בן ישי חי, אתה לא תתבסס ומלכותך לא תתקיים. ועכשיו, שלח להביא אותו אליי כי הוא ראוי למוות".
32 יהונתן ענה לשאול אביו: "מדוע יומת? מה עשה?", 33 ושאול השליך עליו את החנית כדי לפגוע בו. אז ידע יהונתן שאביו החליט להרוג את דוד.34 יהונתן עזב בכעס את השולחן ולא אכל דבר ביום השני לראש החודש, כי היה עצוב בגלל דוד ומשום שאביו בייש אותו.
35 בבוקר יצא יהונתן לשדה, למקום שקבע עם דוד, ולקח אתו משרת צעיר. 36 יהונתן אמר למשרתו: "רוץ למצוא את החצים שאירה!".
המשרת רץ ויהונתן ירה חצים הרחק מעבר למשרת. 37 המשרת הגיע למקום שבו נפלו החצים שירה יהונתן, ויהונתן קרא לו ואמר: "החצים נפלו הרחק ממך".
38 "מהר, אל תתעכב!", קרא יהונתן למשרת. המשרת של יהונתן אסף את החצים וחזר אל אדונו. 39 הוא לא הבין דבר, אבל יהונתן ודוד הבינו. 40 יהונתן נתן את הקשת והחצים למשרתו ואמר לו: "הבֵא אותם אל העיר".
41 המשרת הלך ודוד יצא ממחבואו שמדרום לאבן, נפל ארצה והשתחווה שלוש פעמים. דוד ויהונתן נשקו זה לזה ובכו זה על כתפו של זה. דוד בכה בקול גדול.
42 "לך לשלום", אמר יהונתן לדוד. "זכור שנשבענו שנינו בשם ה', 'ה' עֵד ביני ובינך, בין צאצאיי ובין צאצאיך לעולם' ".