תנ"ך מבואר

ספר ירמיהו פרק ד

1 אִם־תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יהוה אֵלַי תָּשׁוּב; וְאִם־תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד׃ 2 וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי־יהוה, בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה; וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ׃ {ס}
3 כִּי־כֹה אָמַר יְהוָֹה, לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלָיִם, נִירוּ לָכֶם נִיר; וְאַל־תִּזְרְעוּ אֶל־קוֹצִים׃ 4 הִמֹּלוּ לַיהוָֹה, וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם, אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם; פֶּן־תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי, וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה, מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם׃


5 הַגִּידוּ בִיהוּדָה, וּבִירוּשָׁלָיִם הַשְׁמִיעוּ, וְאִמְרוּ ותִּקְעוּ (תִּקְעוּ) שׁוֹפָר בָּאָרֶץ; קִרְאוּ מַלְאוּ וְאִמְרוּ, הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה אֶל־עָרֵי הַמִּבְצָר׃ 6 שְׂאוּ־נֵס צִיּוֹנָה, הָעִיזוּ אַל־תַּעֲמֹדוּ; כִּי רָעָה, אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל׃ 7 עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וּמַשְׁחִית גּוֹיִם, נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ; לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה, עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב׃ 8 עַל־זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים סִפְדוּ וְהֵילִילוּ; כִּי לֹא־שָׁב חֲרוֹן אַף־יְהוָֹה מִמֶּנּוּ׃ {פ}
9 וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־יהוה, יֹאבַד לֵב־הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים; וְנָשַׁמּוּ הַכֹּהֲנִים, וְהַנְּבִיאִים יִתְמָהוּ׃ 10 וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלָיִם לֵאמֹר, שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם; וְנָגְעָה חֶרֶב עַד־הַנָּפֶשׁ׃ 11 בָּעֵת הַהִיא, יֵאָמֵר לָעָם־הַזֶּה וְלִירוּשָׁלָיִם, רוּחַ צַח שְׁפָיִים בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ בַּת־עַמִּי; לוֹא לִזְרוֹת וְלוֹא לְהָבַר׃ 12 רוּחַ מָלֵא מֵאֵלֶּה יָבוֹא לִי; עַתָּה גַּם־אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אוֹתָם׃ 13 הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה, וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו, קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו; אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ׃

14 כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלָיִם, לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי; עַד־מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ׃ 15 כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן; וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם׃ 16 הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם, הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל־יְרוּשָׁלָיִם, נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק; וַיִּתְּנוּ עַל־עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם׃ 17 כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי, הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב; כִּי־אֹתִי מָרָתָה נְאֻם־יהוה׃ 18 דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ, עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ; זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר, כִּי נָגַע עַד־לִבֵּךְ׃ {ס}
19 מֵעַי מֵעַי אָחוּלָה (אוֹחִילָה) קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה־לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ; כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעְתִּי (שָׁמַעַתְּ) נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה׃ 20 שֶׁבֶר עַל־שֶׁבֶר נִקְרָא, כִּי שֻׁדְּדָה כָּל־הָאָרֶץ; פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי, רֶגַע יְרִיעֹתָי׃ 21 עַד־מָתַי אֶרְאֶה־נֵּס; אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר׃ {ס} 22 כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ, בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה, וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה; חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ׃ 23 רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ, וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ; וְאֶל־הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם׃ 24 רָאִיתִי הֶהָרִים, וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים; וְכָל־הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ׃ 25 רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם; וְכָל־עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ׃ 26 רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר; וְכָל־עָרָיו, נִתְּצוּ מִפְּנֵי יהוה, מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ׃ {ס}

27 כִּי־כֹה אָמַר יהוה, שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל־הָאָרֶץ; וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה׃ 28 עַל־זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ, וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל; עַל כִּי־דִבַּרְתִּי זַמֹּתִי, וְלֹא נִחַמְתִּי וְלֹא־אָשׁוּב מִמֶּנָּה׃ 29 מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת, בֹּרַחַת כָּל־הָעִיר, בָּאוּ בֶּעָבִים, וּבַכֵּפִים עָלוּ; כָּל־הָעִיר עֲזוּבָה, וְאֵין־יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ׃ 30 וְאַתִּי (וְאַתְּ) שָׁדוּד מַה־תַּעֲשִׂי, כִּי־תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי־תַעְדִּי עֲדִי־זָהָב, כִּי־תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ, לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי; מָאֲסוּ־בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ׃ 31 כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי, צָרָה כְּמַבְכִּירָה, קוֹל בַּת־צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ; אוֹי־נָא לִי, כִּי־עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים׃ {פ}
1 ה' אמר: "ישראל, אם תשוב, שוב אליי. אם תסלק את אליליך המתועבים מלפניי ולא תתרחק, 2 אם תישבע בה' בכנות ביושר ובצדק, כל העמים יזכו לברכה וכבוד מאת ה'!".
3 כך אמר ה' לכל אנשי יהודה וירושלים: "חִרשו את השדות שלכם ואל תזרעו בין קוצים. 4 מוּלוּ את לבכם לפני ה' והסירו את הערלות מלבכם, אנשי יהודה ותושבי ירושלים, אחרת יפרוץ כעסי כמו אש בגלל מעשיכם הרעים, הוא יבער ולא יהיה מי שיוכל לכבות אותו!". אסון מִצפון
5 "הכריזו ביהודה והשמיעו והודיעו בירושלים, תִקעו בשופר בארץ, קִראו בקול והודיעו, 'התאספו וניכנס אל הערים המבוצרות'. 6 הרימו אות אזהרה לציוֹן, חפשו מקלט, אל תתעכבו, כי אני מביא אסון מצפון, חורבן גדול! 7 אריה יֵצא ממחבואו, אויב המשמיד עמים יֵצא ויתקדם מארצו כדי להפוך את ארצךְ לשממה. ערייך יֵהרסו ולא ישאר בהן תושב. 8 לכן לִבשו בגדי אבל, התאבלו על כך ויללו כי ה' לא חזר בו מכעסו עלינו.
9 "ביום ההוא", אמר ה', "יפחדו המלך והשרים, הכוהנים ישתוממו והנביאים לא יֵדעו מה לעשות". 10 אני אומַר: "אוי אדוני ה', הטעיתָ את העם הזה ואת תושבי ירושלים כשאמרת להם, 'שלום יהיה לכם', והחרב מונחת על צווארם". 11 אז יֵאמר לעם הזה ולתושבי ירושלים: "רוח יבשה תבוא מהגבעות החשופות במדבר, היא תנשוב לכיוון עמי, אבל זו לא תהיה רוח שתפריד ותנקה את הפסולת מגרעיני התבואה 12 אלא רוח חזקה יותר שאני אשלח. עכשיו גם אני אשפוט אותם! 13 האויב יופיע כמו עננים, מרכבותיו יבואו כמו סופה, הסוסים שלו מהירים מנשרים". אוי לנו כי נהרסנו!
14 "כבסי את לבך מרֶשע, ירושלים, כדי שתיוושעי. עד מתי ישכנו בך מחשבותייך הרעות? 15 קול קורא מִדָן, מכריז על צרה מהרי אפרים. 16 הודיעו לעמים, הכריזו על ירושלים: אויבים יבואו מארץ רחוקה לשים עליה מצור, יקראו קריאות מלחמה על ערי יהודה. 17 כמו שומרים על שדות הם יחנו סביב ירושלים כי היא מרדה בי", אמר ה'. 18 "התנהגותך ומעשייך יביאו עלייך את כל אלה, רשעותך תגרום לכך שיהיה לך מר, שתסבלי".
19 הבטן, הבטן שלי כואבת! הלב, הלב שלי פועם בחזקה! אינני יכול לשתוק כי אני שומע קול שופר, תרועת מלחמה! 20 חורבן אחרי חורבן. כל הארץ נהרסה. בתי עמי נהרסו פתאום, התמוטטו ברגע. 21 עד מתי אראה אותות אזהרה, אשמע קולות שופר? 22 זה קורה כי עמי טיפש, אותי הם אינם מכירים. הם בנים טיפשים ואינם נבונים. הם חכמים לעשות רע ואינם יודעים לעשות טוב. 23 הסתכלתי על הארץ והיא הייתה חסרת צורה וסדר. הסתכלתי על השמים ולא היה בהם אור. 24 הסתכלתי על ההרים והם רעדו וכל הגבעות התנועעו. 25 הסתכלתי ולא היה אדם וכל הציפורים ברחו. 26 הסתכלתי והאזור הפורה היה למדבר וכל הערים שלו נהרסו נוכַח ה', נוכַח כעסו.
27 כי כך אמר ה': "כל הארץ תהיה שממה, אך לא אהרוס אותה לגמרי. 28 על כך תתאבל הארץ והשמים ממעל יחשיכו, על מה שדיברתי והחלטתי. לא אצטער. לא אשנה את החלטתי. 29 מקול פרשים ויורים בקֶשת ברחו כל תושבי הערים, נכנסו אל סְבך העצים, עלו על הסלעים. כל הערים עזובות ואיש לא נשאר בהן. 30 ואַת, ההרוסה, מה הטעם שתלבשי בגדים יקרים, שתענדי תכשיטי זהב ותאפרי את עינייך? לשווא את מתייפה! כל המאהבים שלך בזים לך. הם רוצים להרוג אותך. 31 שמעתי קול הדומה לקול מצוקה של אישה היולדת בפעם הראשונה, קול ציון הבוכה, פורשת כפיים וזועקת, 'אוי לי, אני עייפה מההורגים!' ".