תנ"ך מבואר

ספר ירמיהו פרק ו

1 הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן, מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלָיִם, וּבִתְקוֹעַ תִּקְעוּ שׁוֹפָר, וְעַל־בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת; כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל׃ 2 הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה, דָּמִיתִי בַּת־צִיּוֹן׃ 3 אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם; תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב, רָעוּ אִישׁ אֶת־יָדוֹ׃
4 קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה, קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם;
אוֹי לָנוּ כִּי־פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי־עָרֶב׃
5 קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה, וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ׃ {ס}
6 כִּי כֹה אָמַר יהוה צְבָאוֹת, כִּרְתוּ עֵצָה, וְשִׁפְכוּ עַל־יְרוּשָׁלָיִם סֹלְלָה; הִיא הָעִיר הָפְקַד, כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ׃ 7 כְּהָקִיר בְּוֵר (בַּיִר) מֵימֶיהָ, כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ; חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל־פָּנַי תָּמִיד חֳלִי וּמַכָּה׃ 8 הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלָיִם, פֶּן־תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ; פֶּן־אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה, אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה׃ {פ}
9 כֹּה אָמַר יְהוָֹה צְבָאוֹת, עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל; הָשֵׁב יָדְךָ, כְּבוֹצֵר עַל־סַלְסִלּוֹת׃
10 עַל־מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ, הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב; הִנֵּה דְבַר־יהוה, הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ־בוֹ׃ 11 וְאֵת חֲמַת יהוה מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל, שְׁפֹךְ עַל־עוֹלָל בַּחוּץ, וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו;
כִּי־גַם־אִישׁ עִם־אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ, זָקֵן עִם־מְלֵא יָמִים׃ 12 וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים, שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו; כִּי־אַטֶּה אֶת־יָדִי עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם־יהוה׃ 13 כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם, כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע; וּמִנָּבִיא וְעַד־כֹּהֵן, כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר׃ 14 וַיְרַפְּאוּ אֶת־שֶׁבֶר עַמִּי עַל־נְקַלָּה, לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם; וְאֵין שָׁלוֹם׃

15 הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ; גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבוֹשׁוּ, גַּם־הַכְלִים לֹא יָדָעוּ, לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת־פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יהוה׃ {ס}
16 כֹּה אָמַר יהוה
עִמְדוּ עַל־דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם,
אֵי־זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ־בָהּ, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם;
וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ׃
17 וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים, הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר;
וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב׃
18 לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם; וּדְעִי עֵדָה אֶת־אֲשֶׁר־בָּם׃
19 שִׁמְעִי הָאָרֶץ, הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל־הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם; כִּי עַל־דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ, וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ־בָהּ׃
20 לָמָּה־זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא, וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק; עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, וְזִבְחֵיכֶם לֹא־עָרְבוּ לִי׃ {ס} 21 לָכֵן, כֹּה אָמַר יהוה, הִנְנִי נֹתֵן אֶל־הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים; וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שָׁכֵן וְרֵעוֹ יֹאבֵדוּ (וְאָבָדוּ)׃ {פ}
22 כֹּה אָמַר יהוה, הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן; וְגוֹי גָּדוֹל, יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ׃ 23 קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ, אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה, וְעַל־סוּסִים יִרְכָּבוּ; עָרוּךְ, כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה, עָלַיִךְ בַּת־צִיּוֹן׃
24 שָׁמַעְנוּ אֶת־שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ; צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ, חִיל כַּיּוֹלֵדָה׃ 25 אַל־תֵּצְאִי (תֵּצְאוּ) הַשָּׂדֶה, וּבַדֶּרֶךְ אַל־תֵּלֵכִי (תֵּלֵכוּ); כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב, מָגוֹר מִסָּבִיב׃ 26 בַּת־עַמִּי חִגְרִי־שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר, אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ, מִסְפַּד תַּמְרוּרִים; כִּי פִתְאֹם, יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ׃
27 בָּחוֹן נְתַתִּיךָ בְעַמִּי מִבְצָר; וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת־דַּרְכָּם׃ 28 כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים, הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל; כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה׃ 29 נָחַר מַפֻּחַ, מֵאִשְׁתַּם (מֵאֵשׁ תַּם) עֹפָרֶת; לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף, וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ׃ 30 כֶּסֶף נִמְאָס, קָרְאוּ לָהֶם; כִּי־מָאַס יהוה בָּהֶם׃ {פ}
אזהרה לציון
1 "בִּרחו מירושלים, בני בנימין. בתְקוֹעַ תִקעו בשופר ובבית הכֶּרֶם הרימו אות אזהרה, כי אסון מתקרב מצפון, חורבן גדול. 2 נאה ועדינה הייתה בעיניי ציון. 3 רועים יבואו אליה עם העדרים שלהם, יקימו בה אוהלים, וירעו את העדרים שלהם, כל עדר במקום שלו".
4 "התכוננו להילחם בה, בואו נתקוף אותה בצהריים!".
"אוי לנו כי חלף היום, צל הערב מתארך".
5 "בואו נתקוף אותה בלילה, נהרוס את ארמונותיה!".
6 כי כך אמר ה' צבאות: "כִּרתו עצים והקימו סביב ירושלים סוללת עפר, העיר הזאת תיענש. היא מלאה מעשי ניצוּל. 7 כמו מים שנובעים בבאר, כך נובע בירושלים הרֶשע שלה. קולות של אלימות ושוד נשמעים בה. אני רואה תמיד מחלות ואסונות. 8 לִמדי לקח, ירושלים! אחרת אתרחק ממך לגמרי, אחרת אהפוך אותך לשממה, לארץ לא מיושבת".
9 כך אמר ה' צבאות: "כמו שקוטפים מהגפן את הענבים האחרונים כך יעשו לשארית ישראל. הושט את ידך אליה שוב כמו שבוצר מושיט את ידו אל ענפי הגפן".
10 אל מי אדבר ואת מי אזהיר וישמע לי? אזנם אטומה והם אינם יכולים להקשיב. דבר ה' בזוי בעיניהם, הם אינם רוצים אותו. 11 אני מלא כעס ה', אני עייף מלשאת אותו בתוכי. שפוך אותו על הילדים ברחוב ועל הבחורים הנאספים יחד.
"גם איש וגם אישה ילָקחו בשבי, זקן ומי שחַי ימים רבים. 12 בתיהם יעברו לידי אחרים, עם השדות והנשים שלהם, כי אעניש את תושבי הארץ", אמר ה'. 13 "כי כולם, מהצעירים ועד המבוגרים שבהם, אוהבים כסף, וכולם, מהנביאים ועד הכוהנים, נוהגים במִרמה 14 ומרפאים בקלות את הפצע של עמי כשהם אומרים, 'יהיה שלום, יהיה שלום', אבל אין שלום.
15 "האם התביישו כי עשו מעשים מתועבים? הם כלל לא התביישו, גם לא ידעו להיות נבוכים. לכן יפלו עִם הנופלים, כאשר אעניש אותם יכשלו", אמר ה'.
16 כך אמר ה':
"עִמדו בצומת הדרכים והסתכלו, חפשו את הדרכים הקדומות.
חפשו את הדרך הטובה ולכו בה ותמצאו מנוחה לנפשכם.
אבל הם אמרו, 'לא נלך!'.
17 הקמתי לכם שומרים, ואמרתי, 'הקשיבו לקול השופר'.
אבל הם אמרו, 'לא נקשיב!'.
18 לכן, שִמעו העמים וראו את הרשעות שבעם.
19 שִמעי הארץ: אני עומד להביא על בני העם הזה אסון כתוצאה ממחשבותיהם כי לא הקשיבו לדבריי ודחו את תורתי".
20 "לשם מה לי לְבוֹנָה* שמביאים משְׁבָא וקָנֶה* [לבונה, קנה – חומרים ריחניים שמופקים מהצומח] טוב מארץ רחוקה? קרבנות העולה שלכם אינם רצויים והזבחים שלכם אינם מוצאים חן בעיניי". 21 לכן כך אמר ה': "אני עומד להציב לעם הזה מכשולים ואבות ובנים יכשלו בהם יחד, שָכֵן וחברו יושמדו".
22 כך אמר ה': "עם יבוא מארץ הצפון ועם גדול יופיע מקצה הארץ. 23 לוחמיו ישאו קשתות וחרבות. הם יהיו אכזרים ולא ירחמו. הם ישָמעו כמו ים סוער ועל סוסים ירכבו, ערוכים למלחמה נגדך, ציון".
24 שמענו עליו ואנחנו פוחדים, מצוקה אחזה בנו, כאבים כמו של יולדת. 25 אל תצאו לשדה ואל תלכו בדרכים כי חרב האויב מטילה פחד מסביב! 26 בת עמי, לִבשי בגדי אבל והתגלגלי באפר, התאבלי כמו על מותו של בן יחיד, בְּכי בֶּכי מר כי פתאום יתנפל עלינו השודד.
27 "שלחתי אותך, מִבְצָר, אל עמי כדי לבחון אותו. בחן את בני עמי ותגלה כיצד הם מתנהגים. 28 כולם הגרועים שבמורדים. כולם מפיצים שמועות, לבם קשה כמו אָרָד וברזל. כולם נוהגים בשחיתות. 29 המפוח נושף באש בחזקה והעופרת נגמרה. לשווא עבד הצורף כי הפסולת לא סולקה. 30 כסף דחוי הם נקראים כי ה' דחה אותם".