תנ"ך מבואר

ספר שמואל ב פרק כד

1 וַיֹּסֶף אַף־יהוה, לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת־דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֶת־יְהוּדָה׃
2 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יוֹאָב שַׂר־הַחַיִל אֲשֶׁר־אִתּוֹ, שׁוּט־נָא בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שֶׁבַע, וּפִקְדוּ אֶת־הָעָם; וְיָדַעְתִּי, אֵת מִסְפַּר הָעָם׃ {ס}
3 וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ, וְיוֹסֵף יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, וְעֵינֵי אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת; וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה׃
4 וַיֶּחֱזַק דְּבַר־הַמֶּלֶךְ אֶל־יוֹאָב, וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל; וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לִפְקֹד אֶת־הָעָם אֶת־יִשְׂרָאֵל׃ 5 וַיַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן; וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר, יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ־הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל־יַעְזֵר׃ 6 וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה, וְאֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי; וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן, וְסָבִיב אֶל־צִידוֹן׃ 7 וַיָּבֹאוּ מִבְצַר־צֹר, וְכָל־עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי; וַיֵּצְאוּ אֶל־נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע׃ 8 וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל־הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלָיִם׃ 9 וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת־מִסְפַּר מִפְקַד־הָעָם אֶל־הַמֶּלֶךְ; וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ־חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב, וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ׃
10 וַיַּךְ לֵב־דָּוִד אֹתוֹ, אַחֲרֵי־כֵן סָפַר אֶת־הָעָם; {ס} וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יהוה, חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וְעַתָּה יהוה, הַעֲבֶר־נָא אֶת־עֲוֹן עַבְדְּךָ, כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד׃
11 וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר; {פ} וּדְבַר־יהוה, הָיָה אֶל־גָּד הַנָּבִיא, חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר׃ 12 הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל־דָּוִד, כֹּה אָמַר יהוה, שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ; בְּחַר־לְךָ אַחַת־מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
13 וַיָּבֹא־גָד אֶל־דָּוִד וַיַּגֶּד־לוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם־שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי־צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ, וְאִם־הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ, עַתָּה דַּע וּרְאֵה, מָה־אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר׃ {ס}
14 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־גָּד צַר־לִי מְאֹד; נִפְּלָה־נָּא בְיַד־יהוה כִּי־רַבִּים רַחֲמוֹ (רַחֲמָיו), וּבְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּלָה׃
15 וַיִּתֵּן יהוה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵהַבֹּקֶר וְעַד־עֵת מוֹעֵד; וַיָּמָת מִן־הָעָם, מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שֶׁבַע, שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ׃ 16 וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלָיִם לְשַׁחֲתָהּ, וַיִּנָּחֶם יהוה אֶל־הָרָעָה, וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב, עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ; וּמַלְאַךְ יהוה הָיָה, עִם־גֹּרֶן הָאוֹרְנָה (הָאֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי׃ {ס} 17 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יהוה בִּרְאֹתוֹ אֶת־הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ; תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי׃ {פ}
18 וַיָּבֹא־גָד אֶל־דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאמֶר לוֹ, עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ, בְּגֹרֶן אָרָנְיָה (אֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי׃
19 וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר־גָּד, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה׃ 20 וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה, וַיַּרְא אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־עֲבָדָיו, עֹבְרִים עָלָיו; וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה׃ 21 וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה, מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אֶל־עַבְדּוֹ;
וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת־הַגֹּרֶן, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם׃
22 וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל־דָּוִד, יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעַיְנוֹ (בְּעֵינָיו); רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה, וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים׃

23 הַכֹּל, נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ; {ס} וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל־הַמֶּלֶךְ, יהוה אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ׃
24 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־אֲרַוְנָה, לֹא כִּי־קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם;
וַיִּקֶן דָּוִד אֶת־הַגֹּרֶן וְאֶת־הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים׃ 25 וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיֵּעָתֵר יהוה לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל׃
המִפקד והעונש
1 ה' המשיך לכעוס על ישראל. הוא פיתה את דוד לעשות מעשה שיפגע בעם, ואמר לו: "לך וספור את אנשי ישראל ואת אנשי יהודה".
2 המלך אמר ליואב שר צבאו: "עִברו בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע וסִפרו את החיילים, כדי שאדע מה מספרם".
3 יואב השיב למלך: "הלוואי שיגדיל ה' אלוהיך את הצבא הזה פי מאה, ושהמלך יזכה לראות זאת, אבל למה אדוני המלך רוצה שאעשה זאת?".
4 המלך התעקש שיואב ומפקדי הצבא יעשו כדבריו. יואב ומפקדי הצבא יצאו מבית המלך וכינסו את חיילי ישראל. 5 הם עברו את הירדן וחנו בעֲרוֹעֵר, בנחל גד שמדרום לעיר. משם הלכו ליַעְזֵר 6 והמשיכו לגלעד ולאזור תַחְתִים חָדְשִׁי. אחר כך הלכו לדָן יַעַן, ומשם פנו לצידון. 7 הם באו למבצר צור ולכל ערי החיווים והכנענים, ומשם יצאו דרומה, ליהודה, עד לבאר שבע. 8 הם עברו בכל הארץ וכעבור תשעה חודשים ועשרים יום חזרו לירושלים. 9 יואב נתן למלך את תוצאות המפקד. בישראל היו שמונה מאות אלף חיילים חמושים בחרבות וביהודה חמש מאות אלף.
10 דוד התחרט אחרי שספר את החיילים. הוא אמר לה': "חטאתי מאוד במה שעשיתי. בבקשה, סלח לעבדך על חטאו, כי עשיתי מעשה טיפשי מאוד".
11 לפני שקם דוד בבוקר בא דבר ה' אל גד הנביא, נביאו של דוד. 12 "לך ואמור לדוד שכך אמר ה': 'אני מציג בפניך שלושה עונשים. בחר אחד מהם ואותו אטיל עליך'."
13 גד הלך לדוד ואמר לו: "האם אביא על ארצך שבע שנות רעב, שלושה חודשים שבהם תברח מפני אויב שירדוף אחריך או שלושה ימים של דֶבֶר [דֶבֶר – מחלה קשה ומדבקת] בארצך? חשוֹב ובדוֹק ואמור לי מה לענות למי ששלח אותי אליך".
14 דוד אמר לגד: "קשה לי מאוד. מוטב לנו ליפול ביד ה', כי הוא מלא רחמים, מאשר ליפול ביד אדם".
15 ה' הביא על ישראל דבר, מהבוקר עד המועד שקבע. מדן ועד באר שבע מתו בעם שבעים אלף איש. 16 כאשר החל המלאך לפגוע בירושלים הצטער ה' על גודל האסון ואמר למלאך שפגע בעם: "די! הפסק עכשיו!". מלאך ה' היה אז בגורן אֲרַוְונָה היבוסי. 17 דוד ראה את מלאך ה' כשהוא פוגע בעם ואמר לה': "אני חטאתי ואני סטיתי מהדרך, אבל בני העם הם כמו עדר צאן, מה הם עשו? פגע בי ובבני משפחתי".
18 ביום ההוא בא גד לדוד ואמר לו: "עלה לגורן אֲרַוְונָה היבוסי והקם שם מזבח לה' ".
19 דוד עלה, כפי שאמר לו ה' באמצעות גד. 20 ארוונה התבונן וראה את המלך ואת שריו באים מולו. הוא יצא, השתחווה לפני המלך 21 ושאל: "מדוע בא אדוני המלך אל עבדו?".
דוד השיב: "לקנות ממך את הגורן ולבנות מזבח לה', כדי שהמחלה הקשה תיעצר בעם".
22 ארוונה אמר לדוד: "אדוני המלך יכול לקחת מה שהוא רוצה ולהעלות קרבנות. הנה הבקר לקרבן עולה. המורגים [מורג – כלי שמועך את התבואה ומפריד את הגרעינים מהשיבולים] והציוד של הבקר ישמשו עצים לבעירה".
23 ארוונה נתן למלך הכול ואמר למלך: "יקבל ה' ברצון את קרבנותיך".
24 המלך אמר לארוונה: "לא, אקנה ממך את הכול במחיר מלא. לא אקריב לה' אלוהיי קרבנות שקיבלתי בחינם".
דוד קנה את הגורן ואת הבקר בחמישים שקלי כסף [כשש מאות גרם], 25 בנה שם מזבח לה' והקריב עולות וזבחי שלום. אז נענה ה' לתפילת העם והמחלה הקשה הפסיקה להתפשט בישראל.