תנ"ך מבואר

ספר שמואל ב פרק טז

1 וְדָוִד, עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ, וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִי־בֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ; וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים, וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן׃
2 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־צִיבָא מָה־אֵלֶּה לָּךְ;
וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית־הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב, וְלְהַלֶּחֶם (וְהַלֶּחֶם) וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים, וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר׃
3 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, וְאַיֵּה בֶּן־אֲדֹנֶיךָ;
וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל־הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָיִם, כִּי אָמַר, הַיּוֹם, יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל, אֵת מַמְלְכוּת אָבִי׃
4 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא, הִנֵּה לְךָ, כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִי־בֹשֶׁת;
וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי, אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
5 וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד־בַּחוּרִים; וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית־שָׁאוּל, וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל׃ 6 וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת־דָּוִד, וְאֶת־כָּל־עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד; וְכָל־הָעָם וְכָל־הַגִּבֹּרִים, מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ׃ 7 וְכֹה־אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל׃ 8 הֵשִׁיב עָלֶיךָ יהוה כֹּל דְּמֵי בֵית־שָׁאוּל, אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתּוֹ (תַּחְתָּיו), וַיִּתֵּן יהוה אֶת־הַמְּלוּכָה, בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ; וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה׃
9 וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה אֶל־הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה, אֶת־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ; אֶעְבְּרָה־נָּא וְאָסִירָה אֶת־רֹאשׁוֹ׃ {ס}
10 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה־לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה; כִּי (כֹּה) יְקַלֵּל, וְכִי (כִּי) יהוה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת־דָּוִד, וּמִי יֹאמַר, מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן׃ {ס}
11 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֲבִישַׁי וְאֶל־כָּל־עֲבָדָיו, הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר־יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשִׁי; וְאַף כִּי־עַתָּה בֶּן־הַיְמִינִי, הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר־לוֹ יהוה׃ 12 אוּלַי יִרְאֶה יהוה בְּעוֹנִי (בְּעֵינִי); וְהֵשִׁיב יהוה לִי טוֹבָה, תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה׃
13 וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ; {ס} וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ, הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל, וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ, וְעִפַּר בֶּעָפָר׃ {פ} 14 וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ עֲיֵפִים; וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם׃ 15 וְאַבְשָׁלוֹם, וְכָל־הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בָּאוּ יְרוּשָׁלָיִם; וַאֲחִיתֹפֶל אִתּוֹ׃

16 וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר־בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה דָוִד אֶל־אַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל־אַבְשָׁלֹם, יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ׃
17 וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־חוּשַׁי, זֶה חַסְדְּךָ אֶת־רֵעֶךָ; לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ אֶת־רֵעֶךָ׃
18 וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל־אַבְשָׁלֹם, לֹא כִּי אֲשֶׁר בָּחַר יהוה וְהָעָם הַזֶּה וְכָל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל; לֹא (לוֹ) אֶהְיֶה וְאִתּוֹ אֵשֵׁב׃ 19 וְהַשֵּׁנִית, לְמִי אֲנִי אֶעֱבֹד, הֲלוֹא לִפְנֵי בְנוֹ; כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ, כֵּן אֶהְיֶה לִפָנֶיךָ׃ {פ}
20 וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־אֲחִיתֹפֶל; הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה־נַּעֲשֶׂה׃
21 וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל־אַבְשָׁלֹם, בּוֹא אֶל־פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ, אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת; וְשָׁמַע כָּל־יִשְׂרָאֵל כִּי־נִבְאַשְׁתָּ אֶת־אָבִיךָ, וְחָזְקוּ, יְדֵי כָּל־אֲשֶׁר אִתָּךְ׃
22 וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל־הַגָּג; וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל־פִּלַגְשֵׁי אָבִיו, לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל׃ 23 וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל־אִי*ש (אִישׁ) בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל־עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם־לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם׃ {ס}
ציבא ושמעי
1 דוד התרחק מעט מראש ההר, ולפתע בא לקראתו צִיבָא, משרתו של מפיבושת, ואתו זוג חמורים עמוסים מאתיים לחמים, מאה גושי צימוקים, מאה גושי פֵּרות קיץ מיובשים ונאד יין.
2 "לשם מה כל אלה?", שאל המלך את ציבא.
ציבא השיב: "החמורים נועדו לבני משפחת המלך, כדי שירכבו עליהם. הלחם והפרות נועדו למשרתים, כדי שיהיה להם מה לאכול, והיין נועד לכל מי שעייף במדבר, כדי שישתה ממנו".
3 "איפה נכדו של אדונך?", שאל המלך.
"הוא נשאר בירושלים כי חשב, 'היום ישיב לי ישראל את מלכות אבי' ".
4 "אני נותן לך את כל מה ששייך למפיבושת", אמר המלך לציבא.
"אני משתחווה לפניך ומקווה שאהיה ראוי בעיניך, אדוני המלך", אמר ציבא.
5 דוד המלך הגיע לבַחוּרִים. לפתע יצא משם אדם ממשפחת שאול ושמו שִׁמְעִי בן גֵרָא. הוא הלך אחרי המלך וקילל. 6 הוא השליך אבנים על דוד ועל אנשי המלך, על כל האנשים שהיו אתו ועל שומרי הראש המנוסים שלו, שעמדו מימינו ומשמאלו. 7 כך קילל שמעי: "לך מכאן רוצח מרושע! 8 ה' מעניש אותך על כל מי שהרגת מבני משפחת שאול, שמלכת במקומו. הוא נתן את המלוכה לאבשלום בנך. אתה סובל מהאסון שהבאת על עצמך כי אתה רוצח!".
9 "מדוע שנרשה לכלב המת הזה לקלל את אדוני המלך?", אמר אבישי בן צרויה למלך. "אגש אליו ואכרות את ראשו!".
10 "מה לי ולכם, בני צרויה?!", אמר המלך. "הוא מקלל כך כי ה' אמר לו, 'קלל את דוד'. לכן, מי יעז לומר לו, 'מדוע עשית כך?' ".
11 דוד אמר לאבישי ולכל אנשיו: "אם בני, שיָצא ממני, רוצה להרוג אותי, אין פלא שבן שבט בנימין גם כן רוצה במותי. הניחו לו לקלל, כי כך אמר לו ה' לעשות. 12 אולי יִראה ה' את צערי ויביא עליי טובה במקום הקללה שקיללו אותי היום".
13 דוד ואנשיו הלכו בדרך, ושמעי הלך על צד ההר, במקביל לדוד, וקילל. הוא השליך לעבר דוד אבנים ועפר. 14 המלך וכל אנשיו היו עייפים. הם הגיעו לשם ונחו. 15 אבשלום וכל ישראל הגיעו לירושלים, אחיתופל היה אתו.
עצת אחיתופל
16 חוּשַׁי האַרְכִּי, ידידו של דוד, בא אל אבשלום ואמר לו: "יחיה המלך לאורך ימים! יחיה המלך לאורך ימים!".
17 אבשלום אמר לחושי: "האם זו נאמנותך לידידך? למה לא הלכת עם ידידך?".
18 חושי השיב: "לא. אשאר עם מי שבחרוּ ה' והעם הזה – כל איש מישראל – ובו אתמוך. 19 נוסף על כך, את מי אני משרת? הרי את בנו. כפי ששרַתי את אביך, כך אשרת אותך".
20 אבשלום אמר לאחיתופל: "תנו לי עצה – מה לעשות?".
21 אחיתופל אמר לאבשלום: "שכב עם הפילגשים שהשאיר אביך לשמור על הבית. כל ישראל ישמעו שהשנאת את עצמך על אביך, ואנשיך יתחזקו".
22 אנשי אבשלום הקימו עבורו את האוהל על גג בית המלך, ואבשלום שכב עם פילגשי אביו, וכל בני ישראל ידעו על כך. 23 כל העצות שיעץ אחיתופל לדוד ולאבשלום בימים ההם נחשבו לתשובות מאלוהים.