תנ"ך מבואר

ספר שמואל ב פרק יג

1 וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן־דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן־דָּוִד׃ 2 וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת, בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ, כִּי בְתוּלָה הִיא; וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן, לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה׃ 3 וּלְאַמְנוֹן רֵעַ, וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב, בֶּן־שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד; וְיוֹנָדָב, אִישׁ חָכָם מְאֹד׃
4 וַיֹּאמֶר לוֹ, מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן־הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, הֲלוֹא תַּגִּיד לִי;
וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן, אֶת־תָּמָר, אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב׃
5 וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב, שְׁכַב עַל־מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל; וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם, וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת־הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ׃
6 וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל; וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל־הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא־נָא תָּמָר אֲחֹתִי, וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת, וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ׃
7 וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל־תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר; לְכִי נָא, בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ, וַעֲשִׂי־לוֹ הַבִּרְיָה׃
8 וַתֵּלֶךְ תָּמָר, בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב; וַתִּקַּח אֶת־הַבָּצֵק וַתָּלוֹשׁ (וַתָּלָשׁ) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו, וַתְּבַשֵּׁל אֶת־הַלְּבִבוֹת׃ 9 וַתִּקַּח אֶת־הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו, וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל; וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן, הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלַי, וַיֵּצְאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָיו׃
10 וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל־תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ;
וַתִּקַּח תָּמָר, אֶת־הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה׃ 11 וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק־בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ, בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי׃
12 וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל־אָחִי אַל־תְּעַנֵּנִי, כִּי לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל; אַל־תַּעֲשֵׂה אֶת־הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃ 13 וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת־חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה, תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר־נָא אֶל־הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ׃
14 וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ׃ 15 וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה, הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ; וַיֹּאמֶר־לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי׃
16 וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל־אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי; וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ׃ 17 וַיִּקְרָא, אֶת־נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ־נָא אֶת־זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה; וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ׃
18 וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים; וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ׃ 19 וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל־רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל־רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה׃
20 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ, וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא, אַל־תָּשִׁיתִי אֶת־לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה; וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה, בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ׃
21 וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד, שָׁמַע אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ מְאֹד׃ 22 וְלֹא־דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם־אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד־טוֹב; כִּי־שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת־אַמְנוֹן, עַל־דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ׃ {פ}

23 וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים, וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם, בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם־אֶפְרָיִם; וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃ 24 וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל־הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ; יֵלֶךְ־נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם־עַבְדֶּךָ׃
25 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־אַבְשָׁלוֹם, אַל־בְּנִי אַל־נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ;
וַיִּפְרָץ־בּוֹ וְלֹא־אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ׃
26 וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, וָלֹא יֵלֶךְ־נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי;
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ׃
27 וַיִּפְרָץ־בּוֹ אַבְשָׁלוֹם; וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת־אַמְנוֹן, וְאֵת כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃ {ס}
28 וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת־נְעָרָיו לֵאמֹר, רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב־אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, הַכּוּ אֶת־אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל־תִּירָאוּ; הֲלוֹא, כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם, חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי־חָיִל׃
29 וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם; וַיָּקֻמוּ כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל־פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ׃
30 וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ, וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה, אֶל־דָּוִד לֵאמֹר; הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת־כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא־נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד׃ {ס}
31 וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה; וְכָל־עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים׃ {ס} 32 וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן־שִׁמְעָה אֲחִי־דָוִד וַיֹּאמֶר, אַל־יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל־הַנְּעָרִים בְּנֵי־הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ, כִּי־אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת; כִּי־עַל־פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ׃ 33 וְעַתָּה אַל־יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל־לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר, כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ; כִּי־אִם־אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת׃ {פ}
34 וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם;
וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת־עֵינוֹ (עֵינָיו), וַיַּרְא, וְהִנֵּה עַם־רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר׃
35 וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל־הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה בְנֵי־הַמֶּלֶךְ בָּאוּ; כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה׃
36 וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, וְהִנֵּה בְנֵי־הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ; וְגַם־הַמֶּלֶךְ וְכָל־עֲבָדָיו, בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד׃ 37 וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח, וַיֵּלֶךְ אֶל־תַּלְמַי בֶּן־עַמִּיחוּר (עַמִּיהוּד) מֶלֶךְ גְּשׁוּר; וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ כָּל־הַיָּמִים׃ 38 וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר; וַיְהִי־שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים׃ 39 וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, לָצֵאת אֶל־אַבְשָׁלוֹם; כִּי־נִחַם עַל־אַמְנוֹן כִּי־מֵת׃ {ס}
אמנון ותמר
1 לאבשלום בן דוד הייתה אחות יפה ושמה תמר. אמנון בן דוד התאהב בה. 2 הוא סבל בגלל משיכתו לתמר אחותו עד שחלה, כי היא הייתה בתולה, והוא לא יכול לעשות לה דבר. 3 לאמנון היה יועץ ושמו יוֹנָדָב בן שִׁמְעָה, אחיו של דוד. יונדב היה איש חכם מאוד.
4 הוא שאל את אמנון: "מדוע אתה, בן המלך, נראה כל כך רע מדי בוקר? האם אינך רוצה לספר לי?".
אמנון השיב: "אני אוהב את תמר, אחות אבשלום אחי".
5 "הישאר במיטתך והעמד פני חולה", הציע יהונדב. "כשיבוא אביך לבקר אותך, אמור לו, 'אני מבקש שתמר אחותי תבוא להאכיל אותי. אני רוצה לראות אותה מבשלת ואני רוצה לאכול מיָדה' ".
6 אמנון שכב והעמיד פני חולה. כשבא המלך לבקר אותו, אמר לו אמנון: "אני מבקש שתמר אחותי תבוא ותכין לעיניי שתי לביבות, ואוכַל מיָדה".
7 דוד שלח הודעה לביתה של תמר: "לכי בבקשה לבית אמנון אחיך והכיני לו אוכל".
8 תמר הלכה לבית אמנון אחיה ומצאה אותו שוכב במיטתו. היא לקחה בצק, לשה אותו, עשתה ממנו לביבות לעיני אחיה וטיגנה אותן. 9 אחר כך לקחה את המחבת והגישה לו, אך הוא סירב לאכול. "הוציאו מכאן את כולם!", ציווה אמנון, וכולם יצאו.
10 אמנון אמר לתמר: "הביאי את האוכל לחדרי ואוכַל מידך".
תמר לקחה את הלביבות שהכינה והביאה אותן לחדר של אמנון אחיה. 11 כשהגישה לו תמר את האוכל, הוא אחז בה ואמר: "בואי, שכבי אתי, אחותי".
12 "לא אחי", אמרה תמר. "אל תאנוס אותי, אסור לעשות דבר כזה בישראל! אל תעשה מעשה כל כך נורא. 13 לאן אלך כדי להסתיר את הבושה? ולךָ יֵצא בישראל שם של מנוול. דבר בבקשה עם המלך, הוא בוודאי לא ימנע ממך להתחתן אתי".
14 אבל אמנון לא רצה לשמוע בקולה. הוא גבר עליה, אנס אותה, 15 ואחר כך שנא אותה מאוד. שנאתו הייתה גדולה מהאהבה שאהב אותה קודם לכן. "קומי ולכי!", אמר לה.
16 "לא אחי! המעשה הרע שאתה עושה בכך שאתה מגרש אותי גדול מהמעשה הרע האחר שעשית", אמרה תמר, אך הוא סירב לשמוע. 17 הוא קרא למשרתו הצעיר ואמר: "סלק את האישה הזאת מכאן ונעל אחריה את הדלת!".
18 המשרת הוציא אותה החוצה ונעל אחריה את הדלת. הבגד העליון שלבשה תמר היה כתונת פסים, כי זה הבגד שנהגו בנות המלך הבתולות ללבוש. 19 תמר שמה אפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים שלבשה. היא הניחה את ידה על ראשה, הלכה וזעקה.
20 "האם אמנון אחיך שכב אתך?", שאל אבשלום אחיה. "כעת, אחותי, מוטב שתשתקי. הרי הוא אחיך. אל תתייחסי למה שקרה". תמר נשארה בבית אבשלום אחיה, בודדה ועצובה.
21 כששמע המלך דוד על מה שקרה, הוא כעס מאוד. 22 אבשלום לא אמר לאמנון דבר, לטוב או לרע. הוא שנא את אמנון על כך שאנס את תמר אחותו.
נקמת אבשלום
23 כעבור שנתיים, כאשר גזזו הרועים את צאן אבשלום בבַעַל חָצוֹר שבאפרים, הזמין אבשלום את כל בני המלך לגֵז. 24 אבשלום הלך למלך ואמר: "כעת גוזזים את הצאן שלי. אני, עבדך, מבקש מהמלך ומאנשיו להצטרף אליי".
25 המלך השיב לאבשלום: "לא בני, לא נלך כולנו כדי לא להכביד עליך".
אבשלום הפציר בו, אך המלך לא רצה ללכת ובירך את בנו לשלום.
26 "אם כך, אני מבקש שאמנון אחי ילך אתנו", אמר אבשלום.
"מדוע שילך אתך?", שאל המלך.
27 אבשלום הפציר בו, ולבסוף שלח המלך את אמנון ואת כל בני המלך עם אבשלום.
28 אבשלום ציווה על משרתיו: "שימו לב. כאשר יהיה אמנון שתוי ואומַר לכם, 'הכו את אמנון', הִרגו אותו. אל תפחדו, כי הרי ציוויתי עליכם לעשות זאת. היו חזקים ואמיצים!".
29 משרתי אבשלום עשו לאמנון כפי שציווה אדונם. כל בני המלך קמו, עלו על הפרדים שלהם וברחו.
30 בעודם בדרך הגיעה אל דוד השמועה: "אבשלום הרג את כל בני המלך ולא נותר מהם אחד".
31 המלך קם מכיסאו, קרע את בגדיו ושכב על הרצפה. כל אנשיו עמדו סביבו קרועי בגדים. 32 יוֹנָדָב בן שִׁמְעָה אחיו של דוד הגיב ואמר: "אדוני, אל תחשוב שכל בני המלך הצעירים הומתו. רק אמנון מת. אבשלום החליט להרוג את אמנון מיום שאמנון אנס את תמר אחותו. 33 משום כך לא צריך המלך להתייחס לשמועה שאומרת שכל בני המלך מתו, כי רק אמנון מת".
34 בינתיים נמלט אבשלום.
הצופה השקיף וראה אנשים רבים באים בדרך שמאחוריו, מצד ההר.
35 "הנה בני המלך באים!", אמר יונדב למלך, "דבריי התקיימו".
36 כשסיים לדבר הגיעו בני המלך וכולם בדמעות. גם המלך ואנשיו בכו בכי גדול מאוד. 37 אבשלום ברח אל תַלְמַי בן עַמִיהוּד מלך גְשׁוּר. דוד התאבל על בנו ימים רבים, 38 ואבשלום ברח לגשור, שם נשאר שלוש שנים. 39 דוד התגעגע לאבשלום כי התנחם על מות אמנון.