תנ"ך מבואר

ספר שמואל ב פרק יב

1 וַיִּשְׁלַח יהוה אֶת־נָתָן אֶל־דָּוִד; וַיָּבֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים, הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ׃ 2 לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד׃ 3 וְלָרָשׁ אֵין־כֹּל, כִּי אִם־כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם־בָּנָיו יַחְדָּו; מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי־לוֹ כְּבַת׃ 4 וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל, לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא־לוֹ; וַיִּקַּח, אֶת־כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו׃
5 וַיִּחַר־אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד; וַיֹּאמֶר אֶל־נָתָן, חַי־יהוה כִּי בֶן־מָוֶת, הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת׃ 6 וְאֶת־הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם; עֵקֶב, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַל אֲשֶׁר לֹא־חָמָל׃
7 וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ; כֹּה־אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל׃ 8 וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית אֲדֹנֶיךָ, וְאֶת־נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ, וָאֶתְּנָה לְךָ, אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה; וְאִם־מְעָט, וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה׃ 9 מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת־דְּבַר יהוה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינוֹ (בְּעֵינַי), אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת־אִשְׁתּוֹ, לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן׃ 10 וְעַתָּה, לֹא־תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד־עוֹלָם; עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח, אֶת־אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי, לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה׃ {ס} 11 כֹּה אָמַר יהוה, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת־נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם־נָשֶׁיךָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת׃ 12 כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר; וַאֲנִי, אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, נֶגֶד כָּל־יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ׃ {ס}
13 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־נָתָן, חָטָאתִי לַיהוָה; {ס}
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־דָּוִד, גַּם־יהוה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת׃ 14 אֶפֶס, כִּי־נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת־אֹיְבֵי יהוה, בַּדָּבָר הַזֶּה; גַּם, הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת׃

15 וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל־בֵּיתוֹ; וַיִּגֹּף יהוה, אֶת־הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת־אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ׃ 16 וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה׃ 17 וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו, לַהֲקִימוֹ מִן־הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא־בָרָא אִתָּם לָחֶם׃ 18 וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי־מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי, דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא־שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה׃
19 וַיַּרְא דָּוִד, כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד
וַיֹּאמְרוּ מֵת׃
20 וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתוֹ (שִׂמְלֹתָיו), וַיָּבֹא בֵית־יהוה וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל׃
21 וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם׃
22 וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה; כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יְחָנַּנִי (וְחַנַּנִי) יהוה וְחַי הַיָּלֶד׃ 23 וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם, הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד; אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא־יָשׁוּב אֵלָי׃
24 וַיְנַחֵם דָּוִד, אֵת בַּת־שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ; וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא (וַתִּקְרָא) אֶת־שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַיהוה אֲהֵבוֹ׃ 25 וַיִּשְׁלַח, בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ; בַּעֲבוּר יהוה׃ {פ}

26 וַיִּלָּחֶם יוֹאָב, בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן; וַיִּלְכֹּד אֶת־עִיר הַמְּלוּכָה׃ 27 וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד; וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה, גַּם־לָכַדְתִּי אֶת־עִיר הַמָּיִם׃ 28 וְעַתָּה, אֱסֹף אֶת־יֶתֶר הָעָם, וַחֲנֵה עַל־הָעִיר וְלָכְדָהּ; פֶּן־אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת־הָעִיר, וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ׃ 29 וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת־כָּל־הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה; וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ׃ 30 וַיִּקַּח אֶת־עֲטֶרֶת־מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה, וַתְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִד; וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד׃ 31 וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הוֹצִיא, וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל, וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְכֶּן (בַּמַּלְבֵּן), וְכֵן יַעֲשֶׂה, לְכֹל עָרֵי בְנֵי־עַמּוֹן; וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל־הָעָם יְרוּשָׁלָיִם׃ {פ}
כבשת העני
1 ה' שלח את נתן אל דוד. נתן בא אל דוד ואמר לו: "בעיר אחת היו שני אנשים, אחד עשיר ואחד עני. 2 לעשיר היו הרבה מאוד צאן ובקר, 3 ולעני לא היה דבר מלבד כבשה קטנה אחת שקנה וגידל. הכבשה גדלה עמו ועם בניו בבית אחד. היא אכלה מלַחמו, שתתה מכוסו, ישנה בחיקו והייתה לו כמו בת. 4 באחד הימים בא אורח אל העשיר, והעשיר לא רצה לשחוט מהצאן ומהבקר שלו כדי להכין סעודה לאורח שבא לבקרו. הוא לקח את כבשת העני והכין ממנה סעודה לכבוד האיש שבא אליו".
5 דוד כעס מאוד על האיש ואמר לנתן: "אני נשבע בה' שהאיש שעשה זאת יומת! 6 היות שכך עשה, עליו לשלם תמורת הכבשה פי ארבעה, כי פעל ללא רחמים".
7 "אתה האיש!", אמר נתן לדוד. "כך אמר ה' אלוהי ישראל, 'משחתי אותך למלך על ישראל והצלתי אותך משאול. 8 נתתי לך את כל רכושו של שאול אדונך ואת הנשים שלו. נתתי לך גם את בית ישראל ויהודה, ואם זה היה מעט בעיניך, הייתי מוסיף לך עוד ועוד. 9 מדוע זילזלת בדבר ה' ועשית את הרע בעיניו? את אוריה החיתי הרגת. את אשתו לקחת לך לאישה ואותו הרגת במלחמה בבני עמון. 10 כיוון שזילזלת בי ולקחת לאישה את אשת אוריה, יאלצו בני משפחתך להילחם תמיד. 11 ה' מודיע לך שיגרום לכך שאחד מבני ביתך יביא עליך צרה. ה' יקח מול עיניך את הנשים שלך, ויתן אותן לאחר, והוא ישכב אתן לעיני כולם. 12 אמנם עשית את מה שעשית בסתר, אבל אני אעשה את הדבר הזה לעיני כל ישראל ולעיני כולם' ".
13 "חטאתי לה'!", אמר דוד לנתן.
"ה' סלח לך. לא תמות", אמר נתן לדוד, 14 "אבל כיוון שבמעשה זה גרמת לאויבי ה' לבוז לו, הבן שנולד לך ימות".
מות הילד
15 נתן הלך לביתו, וה' גרם לילד שילדה אשת אוריה לדוד לחלות במחלה קשה שלא היה לה מרפא. 16 דוד התפלל לאלוהים למען הילד וצם, וכשבא בלילות לביתו, שכב על הרצפה. 17 אנשי דוד ניסו להקים אותו אבל הוא לא רצה לקום. גם לאכול אתם סירב. 18 ביום השביעי מת הילד. שרי המלך חששו לספר לו שהילד מת כי חשבו: "כשהילד היה עדיין בחיים, דיברנו אל דוד והוא לא שמע בקולנו. איך נאמר לו שהילד מת? הוא עלול לפגוע בעצמו".
19 דוד ראה שאנשיו מתלחשים והבין שהילד מת. הוא שאל אותם: "האם הילד מת?".
"כן, הוא מת", השיבו.
20 דוד קם, התרחץ, מרח את גופו בשמן והחליף בגדים. הוא הלך לבית ה' והשתחווה. אחר כך חזר לביתו וביקש שיגישו לו אוכל. הגישו לו, והוא אכל.
21 אנשיו שאלו אותו: "מה עשית? כשהילד היה בחיים, צמת ובכית, אבל כשמת, קמת ואכלת".
22 דוד השיב: "כשהילד עדיין היה בחיים צמתי ובכיתי כי חשבתי, 'מי יודע, אולי ירחם עליי אלוהים, והילד יחיה'. 23 עכשיו הוא מת, לשם מה אצום? האם אני יכול להשיב אותו לחיים? אני אלך אליו, אבל הוא לא ישוב אליי".
24 דוד ניחם את בת שבע אשתו. הוא שכב אתה והיא ילדה לו בן. בת שבע קראה לו שְׁלֹמֹה, וה' אהב אותו. 25 ה' שלח את נתן הנביא כדי שיתן לילד בשם ה' את השם יְדִידְיָה.
כיבוש רבת עמון
26 יואב נלחם ברבת עמון וכבש את אזור הארמון. 27 הוא שלח הודעה לדוד: "נלחמתי ברבת עמון וכבשתי את מאגרי המים שלה. 28 אסוף מיד את יתר הצבא, תקוף את שאר חלקי העיר וכבוש את כולה, כדי שלא אני אכבוש אותה והיא תיקרא על שמי". 29 דוד אסף את כל הצבא ויצא לרבה, נלחם בה וכבש את כולה. 30 הוא לקח את הכתר מראשו של מלך בני עמון, והניח אותו על ראשו. הכתר היה עשוי זהב ומקושט באבנים יקרות ושקל בערך שלושים וארבעה קילוגרם. דוד אסף בעיר הרבה מאוד שלל. 31 הוא הוציא את תושבי העיר והטיל עליהם עבודות קשות [עבודות קשות – מהות הפעולות שבמקור אינה ברורה]. כך עשה לכל ערי בני עמון. לבסוף שב עם הצבא לירושלים.