תנ"ך מבואר

1 וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל־עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ; וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ, בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי־יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃
2 וַיֻּגַּד לְיוֹאָב; הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל־אַבְשָׁלֹם׃ 3 וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל־הָעָם; כִּי־שָׁמַע הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל־בְּנוֹ׃ 4 וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר; כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב, הָעָם הַנִּכְלָמִים, בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה׃
5 וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת־פָּנָיו, וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל; בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃ {ס}
6 וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת; וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת־פְּנֵי כָל־עֲבָדֶיךָ, הַמְמַלְּטִים אֶת־נַפְשְׁךָ הַיּוֹם, וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ, וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ׃ 7 לְאַהֲבָה אֶת־שֹׂנְאֶיךָ, וְלִשְׂנֹא אֶת־אֹהֲבֶיךָ; כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים, כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם, כִּי לֹא (לוּ) אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים, כִּי־אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ׃ 8 וְעַתָּה קוּם צֵא, וְדַבֵּר עַל־לֵב עֲבָדֶיךָ; כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי־אֵינְךָ יוֹצֵא, אִם־יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת, מִכָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־בָּאָה עָלֶיךָ, מִנְּעֻרֶיךָ עַד־עָתָּה׃ {ס}
9 וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר; וּלְכָל־הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר, וַיָּבֹא כָל־הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְיִשְׂרָאֵל, נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו׃ {ס} 10 וַיְהִי כָל־הָעָם נָדוֹן, בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ, וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים, וְעַתָּה בָּרַח מִן־הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם׃ 11 וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה; וְעַתָּה, לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ׃ {ס}
12 וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד, שָׁלַח אֶל־צָדוֹק וְאֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר, דַּבְּרוּ אֶל־זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר, לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים, לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ; וּדְבַר כָּל־יִשְׂרָאֵל, בָּא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ׃
13 אַחַי אַתֶּם, עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם; וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ׃ 14 וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ, הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; כֹּה יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, אִם־לֹא שַׂר־צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל־הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב׃
15 וַיַּט אֶת־לְבַב כָּל־אִישׁ־יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד; וַיִּשְׁלְחוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ, שׁוּב אַתָּה וְכָל־עֲבָדֶיךָ׃

16 וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ, וַיָּבֹא עַד־הַיַּרְדֵּן; וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה, לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, לְהַעֲבִיר אֶת־הַמֶּלֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּן׃ 17 וַיְמַהֵר, שִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא בֶּן־הַיְמִינִי, אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים; וַיֵּרֶד עִם־אִישׁ יְהוּדָה, לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד׃ 18 וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן, וְצִיבָא, נַעַר בֵּית שָׁאוּל, וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ; וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ 19 וְעָבְרָה הָעֲבָרָה, לַעֲבִיר אֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעַיְנוֹ (בְּעֵינָיו); וְשִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא, נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן׃ 20 וַיֹּאמֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ, אַל־יַחֲשָׁב־לִי אֲדֹנִי עָוֹן, וְאַל־תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ, בַּיּוֹם אֲשֶׁר־יָצָא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלָיִם; לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל־לִבּוֹ׃ 21 כִּי יָדַע עַבְדְּךָ, כִּי אֲנִי חָטָאתִי; וְהִנֵּה־בָאתִי הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לְכָל־בֵּית יוֹסֵף, לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃ {ס}

22 וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת זֹאת, לֹא יוּמַת שִׁמְעִי; כִּי קִלֵּל אֶת־מְשִׁיחַ יהוה׃ {ס}
23 וַיֹּאמֶר דָּוִד, מַה־לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה, כִּי־תִהְיוּ־לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן; הַיּוֹם, יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי הַיּוֹם אֲנִי־מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃ 24 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־שִׁמְעִי לֹא תָמוּת; וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ׃ {ס}

25 וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל, יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ; וְלֹא־עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא־עָשָׂה שְׂפָמוֹ, וְאֶת־בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס, לְמִן־הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ, עַד־הַיּוֹם אֲשֶׁר־בָּא בְשָׁלוֹם׃ 26 וַיְהִי כִּי־בָא יְרוּשָׁלָיִם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת׃
27 וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי; כִּי־אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה־לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ, כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ׃ 28 וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ, אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ; וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ׃ 29 כִּי לֹא הָיָה כָּל־בֵּית אָבִי, כִּי אִם־אַנְשֵׁי־מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַתָּשֶׁת אֶת־עַבְדְּךָ, בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ; וּמַה־יֶּשׁ־לִי עוֹד צְדָקָה, וְלִזְעֹק עוֹד אֶל־הַמֶּלֶךְ׃ {פ}
30 וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ; אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא, תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה׃
31 וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל־הַמֶּלֶךְ, גַּם אֶת־הַכֹּל יִקָּח; אַחֲרֵי אֲשֶׁר־בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ׃ {ס}

32 וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי, יָרַד מֵרֹגְלִים; וַיַּעֲבֹר אֶת־הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן, לְשַׁלְּחוֹ אֶת־בַיַּרְדֵּן (הַיַּרְדֵּן)׃ 33 וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד, בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה; וְהוּא־כִלְכַּל אֶת־הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם, כִּי־אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד׃
34 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּי; אַתָּה עֲבֹר אִתִּי, וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלָיִם׃
35 וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל־הַמֶּלֶךְ; כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, כִּי־אֶעֱלֶה אֶת־הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלָיִם׃ 36 בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין־טוֹב לְרָע, אִם־יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת־אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת־אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה, אִם־אֶשְׁמַע עוֹד, בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת; וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא, אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃ 37 כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶת־הַמֶּלֶךְ; וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ, הַגְּמוּלָה הַזֹּאת׃ 38 יָשָׁב־נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי, עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי; וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם, יַעֲבֹר עִם־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַעֲשֵׂה־לוֹ אֵת אֲשֶׁר־טוֹב בְּעֵינֶיךָ׃ {ס}
39 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה־לּוֹ, אֶת־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ; וְכֹל אֲשֶׁר־תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃ 40 וַיַּעֲבֹר כָּל־הָעָם אֶת־הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר; וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ, וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ׃ {ס} 41 וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה, וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ; וְכָל־עַם יְהוּדָה וַיְעֱבִרוּ (הֶעֱבִירוּ) אֶת־הַמֶּלֶךְ, וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל׃
42 וְהִנֵּה כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל־הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה, וַיַּעֲבִרוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ אֶת־הַיַּרְדֵּן, וְכָל־אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ׃ {ס}
43 וַיַּעַן כָּל־אִישׁ יְהוּדָה עַל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל, כִּי־קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי, וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ, עַל־הַדָּבָר הַזֶּה; הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן־הַמֶּלֶךְ, אִם־נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ׃ {ס}
44 וַיַּעַן אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶת־אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר, עֶשֶׂר־יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם־בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ, וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי, וְלֹא־הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת־מַלְכִּי;
וַיִּקֶשׁ דְּבַר־אִישׁ יְהוּדָה, מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ {ס}

בני, בני אבשלום!
1 המלך הזדעזע. הוא עלה לעליית הגג שמעל השער ובכה. בדרכו קרא: "בני אבשלום! בני, בני אבשלום! הלוואי שהייתי אני מת במקומך! אבשלום בני, בני!".
2 ליואב נמסר: "המלך בוכה ומתאבל על אבשלום". 3 שמחת הניצחון הפכה ביום ההוא לאבל עבור כל העם, כי שמע ביום ההוא שהמלך מצטער על מות בנו. 4 הצבא התגנב ביום ההוא אל העיר כמו שמתגנבים חיילים מובסים שבורחים משדה בקרב.
5 המלך כיסה את פניו וזעק בקול גדול: "בני אבשלום! אבשלום בני, בני!".
6 יואב בא אל המלך הביתה ואמר: "ביישת היום את אנשיך שהצילו את חייך ואת חיי בניך ובנותיך, נשותיך ופילגשיך. 7 אתה אוהב את שונאיך ושונא את אוהביך. היום הוכחת ששריך ואנשיך אינם נחשבים בעיניך. כעת אני מבין שמוטב היה בעיניך שאבשלום היה חי ואנחנו היינו מתים. 8 קום עכשיו וצא לעודד את אנשיך. אני נשבע בה' שאם לא תצא, עוד הלילה לא ישאר אתך איש, והצרה הזאת תהיה גרועה מכל צרה שבאה עליך מנעוריך ועד היום!".
9 המלך קם ממקומו והתיישב בשער. כאשר נאמר לעם: "הנה המלך יושב בשער", באו כולם אל המלך. חיילי ישראל ברחו איש לביתו. 10 כל בני העם בכל שבטי ישראל התווכחו ביניהם: "המלך הציל אותנו מאויבינו, ביחוד מהפלשתים, ועכשיו הוא נאלץ לברוח מהארץ מפני אבשלום. 11 אבשלום, שמָשַׁחְנוּ אותו להיות לנו למלך, מת במלחמה. למה אתם לא עושים דבר כדי להשיב את המלך?".
12 המלך דוד שלח הודעה לצדוק ולאביתר הכוהנים: "אִמרו לזקני יהודה, 'מדוע שתהיו אחרונים להשיב את המלך לביתו? למחנה המלך הגיעה שמועה שכל ישראל מתכוון להשיב אותו.
13 אתם אחיי, אנחנו בני עם אחד ואב אחד, מדוע שתהיו אחרונים להשיב את המלך? 14 לעמשא אִמרו, 'הלוא אנחנו בני עם אחד ואב אחד. אלוהים יעניש אותי, וגרוע מזה, אם לא תהיה שר הצבא שלי במקום יואב, וזאת לתמיד' ".
15 הוא השפיע על כל אנשי יהודה ובהסכמת כולם נשלחה הודעה למלך: "שוב אתה וכל חייליך!".
דוד סולח לשמעי
16 המלך יצא לדרכו חזרה והגיע עד לַירדן. אנשי יהודה באו לגלגל כדי לקבל את פני המלך וללוות אותו אל מעבר לירדן. 17 שמעי בן גרא משבט בנימין, שבא מבחורים, מיהר לצאת עם אנשי יהודה לקראת דוד המלך. 18 היו אתו עוד אלף איש מבנימין וציבא משרת משפחת שאול, ואתו חמישה עשר בניו ועשרים משרתיו. הם חצו את הירדן כדי לקבל את פני המלך. 19 המעבורת עברה את הנהר הלוך ושוב כדי להעביר את משפחת המלך ולעשות מה שרצה. כאשר עמד המלך לעבור את הירדן, נפל שמעי בן גרא לפניו 20 ואמר לו: "אדוני, אל תייחס חשיבות לחטאי, אל תשים אליו לב ואל תזכור את הפשע שעשה עבדך ביום שיצא אדוני המלך מירושלים. 21 אני, עבדך, יודע שחטאתי. לכן באתי היום, ראשון מכל ישראל, לקבל את פני אדוני המלך".
22 אבישי בן צרויה שאל: "האם לא ימות שמעי כי קילל את משיח ה'?".
23 "מה לי ולכם בני צרויה?", אמר דוד. "מדוע שתכשילו אותי היום? האם יומת היום איש בישראל? הרי היום התברר לי שוב שאני מלך על ישראל!", 24 ולשמעי אמר המלך: "לא תמות!", ונשבע לו.
מפיבושת מקבל את פני דוד
25 מפיבושת נכד שאול יצא לקראת המלך. מהיום שעזב המלך עד היום ששב בשלום לא משח מפיבושת את רגליו בשמן, לא טיפל בזקנו ולא כיבס את בגדיו. 26 כאשר בא מירושלים לקראת המלך, שאל אותו המלך: "למה לא הלכת אתי, מפיבושת?".
27 "אדוני המלך", השיב, "המשרת שלי רימה אותי. אני, עבדך, אמרתי לו, 'אקשור אוכף על גב החמור וארכב עליו אל המלך', כי אני נכה ברגליי. 28 אבל המשרת שלי אמר לאדוני המלך דברים רעים עליי, עבדך. אדוני המלך, אתה כמלאך אלוהים, עשה מה שנכון בעיניך. 29 הרי כל בני משפחת אבי היו ראויים למוות, אדוני המלך, אבל אתה החלטת לפרנס את עבדך, איזו זכות יש לי להתלונן בפני המלך?".
30 המלך אמר לו: "מדוע שתוסיף עוד לדבר? אמרתי שאתה וציבא תחלקו ביניכם את השדות!".
31 "הוא יכול לקחת הכול, אני שמח שאדוני המלך חזר בשלום לביתו", אמר מפיבושת.
ברזילי נפרד מהמלך
32 בַּרְזִילַי הגלעדי ירד מרוגלים כדי לעבור עם המלך את הירדן וללוות אותו אל מעבר לנהר. 33 ברזילי היה זקן מאוד, בן שמונים שנה. הוא דאג לצורכי המלך כשהיה במחניים, כי היה עשיר מאוד.
34 המלך אמר לברזילי: "בוא אתי לירושלים ואדאג לכל צרכיך".
35 ברזילי השיב: "כמה שנות חיים נותרו לי, שאעלה עם המלך לירושלים? 36 אני כבר בן שמונים שנה. האם אוכל להבחין בין טוב לרע? האם אני, עבדך, אוכל ליהנות ממה שאוכל ואשתה? האם אוכל ליהנות עוד מקולם של הזמרים והזמרות? מדוע שאכביד על אדוני המלך? 37 אלווה מעט את המלך מעבר לירדן, אבל מדוע שיגמול לי המלך את הגמול הזה? 38 הרשה לי, לעבדך, לשוב ולמות בעירי ולהיקבר בקבר אבי ואמי. הנה עבדך כִמְהָם, הוא יעבור את הירדן עם אדוני המלך. עשה לו כרצונך".
39 המלך השיב: "כמהם אכן יעבור אתי, אעשה לו כרצונך, ולךָ אעשה כל מה שתבקש". 40 המלך נשק לברזילי ובירך אותו, וברזילי שב לביתו. כל האנשים שהיו עם המלך עברו את הירדן. גם המלך עבר. 41 המלך עבר לגלגל וכִמהן עבר אתו. כל אנשי יהודה עברו עם המלך וגם חלק מעם ישראל.
42 כל אנשי ישראל באו אל המלך ושאלו: "מדוע גנבו אותך אחינו, אנשי יהודה, והעבירו אותך, המלך, את בני משפחתך ואת כל אנשיך אל מעבר לירדן?".
43 אנשי יהודה ענו לאנשי ישראל: "המלך קרוב יותר אלינו! מדוע אתם כועסים על כך? האם המלך פירנס אותנו או קיבלנו ממנו מתנות כלשהן?".
44 אנשי ישראל ענו לאנשי יהודה: "יש לנו עשרה חלקים במלוכה וגם בדוד, החלק שלנו גדול משלכם. מדוע זילזלתם בנו? האם לא היה עלינו להיות הראשונים להשיב את מלכנו?".
הדברים שאמרו אנשי יהודה היו קשים מהדברים שאמרו אנשי ישראל.