תנ"ך מבואר

ספר שמות פרק ד

1 וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי; כִּי יֹאמְרוּ, לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יהוה׃
2 וַיֹּאמֶר אֵלָיו יהוה מזה (מַה־זֶּה) בְיָדֶךָ;
וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃
3 וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה,
וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃
4 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ;
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃
5 לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יהוה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם; אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃ 6 וַיֹּאמֶר יהוה לוֹ עוֹד, הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃
7 וַיֹּאמֶר, הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃ 8 וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ, לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן; וְהֶאֱמִינוּ, לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ 9 וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃
10 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יהוה בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ; כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי׃
11 וַיֹּאמֶר יהוה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ, אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר; הֲלֹא אָנֹכִי יהוה׃
12 וְעַתָּה לֵךְ; וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר׃
13 וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח־נָא בְּיַד־תִּשְׁלָח׃
14 וַיִּחַר־אַף יהוה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי־דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ׃ 15 וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיו; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְעִם־פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן׃ 16 וְדִבֶּר־הוּא לְךָ אֶל־הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה־לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה־לּוֹ לֵאלֹהִים׃ 17 וְאֶת־הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ; אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־בּוֹ אֶת־הָאֹתֹת׃ {פ}

18 וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל־יֶתֶר חֹתְנוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא, וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם, וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים;
וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם׃
19 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם; כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃
20 וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל־הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ׃
21 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה, כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ, וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת־הָעָם׃ 22 וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה; כֹּה אָמַר יהוה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל׃ 23 וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת־בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ; הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ׃
24 וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יהוה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ׃ 25 וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי׃ 26 וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ; אָז אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת׃ {פ}


27 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־אַהֲרֹן, לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלֶךְ, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לוֹ׃ 28 וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אֵת כָּל־דִּבְרֵי יהוה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ; וְאֵת כָּל־הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ׃ 29 וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן; וַיַּאַסְפוּ, אֶת־כָּל־זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ 30 וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן, אֵת כָּל־הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר־דִּבֶּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה; וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם׃ 31 וַיַּאֲמֵן הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד יהוה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃
1 משה אמר: "ואם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי אלא יאמרו, 'ה' לא נראה אליך'?".
2 "מה יש לך ביד?", שאל אותו ה'.
"מַטֶה", השיב משה.
3 "השלך אותו ארצה!".
משה השליך את המטה ארצה, והמטה הפך לנחש. משה ברח מפניו.
4 "הושט ידך ואחוז בזנבו", אמר ה' למשה.
משה הושיט את ידו ואחז בנחש. הנחש שב והפך ביד משה למטה.
5 "האות הזה נועד לגרום לכך שבני ישראל יאמינו שה' אלוהי אבותיהם, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, נראה אליך". 6 עוד אמר לו ה': "שים את ידך בחיקך". משה שם את ידו בחיקו. כשהוציא אותה הייתה היד מצורעת, כולה לבנה כשלג.
7 "השב את ידך לחיקך", אמר ה'. משה השיב את ידו לחיקו וכשהוציא אותה היא נראתה שוב כשאר גופו. 8 "אם לא יאמינו לך ולא יתייחסו לאות הראשון, בוודאי יאמינו לאות השני. 9 אם לא יאמינו לשני האותות האלה ולא ישמעו בקולך, קח מים מהנהר ושפוך אותם על היבשה. המים יהפכו לדם".
10 "בבקשה אדוני", אמר משה לה'. "מעולם לא ידעתי לדבר היטב, אפילו אחרי שדיברת אל עבדך, אני מתקשה מאוד לדבר".
11 "מי נותן לאדם יכולת לדבר?!", שאל ה'. "מי גורם לו להיות אילם או חירש, רואה או עיוור? הלא זה אני, ה'!
12 עכשיו לך, ואני בעצמי אעזור לך לדבר ואדריך אותך מה לומר".
13 "בבקשה אדונָי, שלח את מי שאתה רוצה לשלוח...".
14 ה' כעס על משה ואמר: "הרי יש לך אח, אהרון הלוי. אני יודע שהוא מדבר בכישרון רב. הנה הוא יוצא לקראתך וישמח כשיראה אותך. 15 דבֵּר אליו ואמור לו מה עליו להגיד. אעזור לך ולו לדבֵּר, ואומר לכם מה עליכם לעשות. 16 הוא ידבר בשמך אל העם. הוא יהיה הדובר שלך ואתה תהיה הדובר של אלוהים. 17 קח את המטה הזה בידך כדי לעשות בו את האותות".
משה חוזר למצריים
18 משה חזר ליתרו אבי אשתו ואמר לו: "הרשה לי בבקשה לחזור אל בני משפחתי במצריים ולראות אם הם עדיין חיים".
"לך לשלום", השיב יתרו.
19 ה' אמר למשה במדיין: "חזור למצריים כי כל האנשים שרצו להרוג אותך מתו".
20 משה לקח את אשתו ואת בניו, הרכיב אותם על חמור ויצא לדרכו בחזרה למצריים כשמַטה אלוהים בידו.
21 ה' אמר למשה: "כשתחזור למצריים, זכור את כל האותות שנתתי לך כוח לעשות, ועשה אותם לפני פרעה. אשר לי, אַקשה את לב פרעה כך שלא ישחרר את העם. 22 אמור לפרעה שכך אמר ה': 'ישראל הוא בני הבכור. 23 על אף שאמרתי לך לשחרר את בני כדי שישרת אותי, סירבת לשחרר אותו. לכן אהרוג את בנך הבכור' ".
24 באחת מחניות הלילה בדרך, כמעט המית ה' את משה. 25 ציפורה לקחה סכין מאבן צור, כרתה את ערלת בנה והשליכה את הערלה לרגלי משה. "כיוון שאני אשתך אני נאלצת לעשות דברים נוראים", אמרה. 26 אלוהים הִרפה ממשה, וציפורה קראה למשה "חתן דמים" בגלל ברית המילה.
שחרר את עמי
27 ה' אמר לאהרון: "לך למדבר לקראת משה". אהרון יצא. הוא פגש את משה בהר האלוהים ונשק לו. 28 משה סיפר לאהרון את כל מה שה' שלח אותו לומר ועל כל האותות שציווה עליו לעשות. 29 השניים אספו את כל זקני ישראל 30 ואהרון סיפר את כל הדברים שאמר ה' למשה. משה עשה את האותות לעיני העם 31 והעם האמין. כששמעו שה' שם לב לבני ישראל וראה את סבלם, הם השתחוו.