תנ"ך מבואר

ספר מלכים ב פרק ד

1 וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי־הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל־אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ, הָיָה יָרֵא אֶת־יהוה; וְהַנֹּשֶׁה, בָּא, לָקַחַת אֶת־שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים׃
2 וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה־יֶּשׁ־לְכִי (לָךְ) בַּבָּיִת;
וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי אִם־אָסוּךְ שָׁמֶן׃
3 וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי־לָךְ כֵּלִים מִן־הַחוּץ, מֵאֵת כָּל־שִׁכְנָכֵי (שְׁכֵנָיִךְ); כֵּלִים רֵקִים אַל־תַּמְעִיטִי׃ 4 וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד־בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ עַל כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי׃
5 וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מֵיצָקֶת (מוֹצָקֶת)׃ 6 וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל־בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי,
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן׃
7 וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר, לְכִי מִכְרִי אֶת־הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת־נִשְׁיֵכִי (נִשְׁיֵךְ); וְאַתְּ בְּנֵיכִי (וּבָנַיִךְ), תִחְיִי בַּנּוֹתָר׃ {פ}

8 וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק־בּוֹ לֶאֱכָל־לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל־לָחֶם׃ 9 וַתֹּאמֶר אֶל־אִישָׁהּ, הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא; עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד׃ 10 נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה׃
11 וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב־שָׁמָּה׃
12 וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא־לָהּ, וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו׃
13 וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר־נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת־כָּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר־לָךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ, אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא;
וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת׃
14 וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ;
וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין־לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן׃
15 וַיֹּאמֶר קְרָא־לָהּ;
וַיִּקְרָא־לָהּ, וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח׃
16 וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אַתִּי (אַתְּ) חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר,
אַל־אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ׃
17 וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן; לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע׃ 18 וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו אֶל־הַקֹּצְרִים׃
19 וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי;
וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ׃
20 וַיִּשָּׂאֵהוּ, וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת׃ 21 וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא׃ 22 וַתִּקְרָא אֶל־אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר, שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה׃
23 וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אַתִּי (אַתְּ) הֹלַכְתִּי (הֹלֶכֶת) אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא־חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת;
וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם׃
24 וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל־נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ; אַל־תַּעֲצָר־לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם־אָמַרְתִּי לָךְ׃
25 וַתֵּלֶךְ, וַתָּבוֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז׃ 26 עַתָּה רוּץ־נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר־לָהּ, הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד;
וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם׃
27 וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר, וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו; וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה־לָהּ כִּי־נַפְשָׁהּ מָרָה־לָהּ, וַיהוה הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי׃
28 וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי׃
29 וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי־תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי־יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל־פְּנֵי הַנָּעַר׃
30 וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי־יהוה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ׃
31 וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶנֶת עַל־פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר׃
32 וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתוֹ׃ 33 וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יהוה׃ 34 וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כַּפּוֹ (כַּפָּיו), וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד׃ 35 וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו׃ 36 וַיִּקְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו;
וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ׃
37 וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ וַתֵּצֵא׃ {פ}


38 וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים, יֹשְׁבִים לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה, וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים׃
39 וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל־הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ; וַיָּבֹא, וַיְפַלַּח אֶל־סִיר הַנָּזִיד כִּי־לֹא יָדָעוּ׃ 40 וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל; וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ, וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל׃
41 וַיֹּאמֶר וּקְחוּ־קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר׃ {ס}
42 וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים־לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ;
וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ׃
43 וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ, מָה אֶתֵּן זֶה, לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ;
וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ, כִּי כֹה אָמַר יהוה אָכֹל וְהוֹתֵר׃
44 וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יהוה׃ {פ}
נס השמן
1 אישה אחת מנשות תלמידי הנביאים זעקה אל אלישע: "בעלי, ששירת אותך, מת. אתה יודע שהוא כיבד את ה'. איש שאנחנו חייבים לו כסף בא לקחת אליו את שני ילדיי לעבדים".
2 "מה אוכל לעשות למענך? ספרי לי מה יש לך בבית", אמר אלישע.
"אין לי, לשפחתך, דבר בבית מלבד כלי קטן של שמן".
3 "לכי ובקשי מכל שכנייך כלים ריקים רבים ככל האפשר, 4 היכנסי לביתך וסִגרי את הדלת מאחורייך ומאחורי בנייך. צקי מהשמן לתוך כל הכלים האלה, ואת הכלים המלאים שימי בצד".
5 האישה הלכה וסגרה את דלת הבית מאחוריה ומאחורי בניה. הבנים הגישו לה והיא יצקה. 6 כאשר התמלאו הכלים אמרה האישה אל בנה: "הגש לי עוד כלי".
"אין עוד", אמר הבן. אז הפסיק השמן לזרום.
7 האישה הלכה לספר על כך לאיש האלוהים, והוא אמר לה: "לכי, מִכרי את השמן, ושלמי את החוב שלך. בכסף הנותר פרנסי את עצמך ואת בנייך".
אלישע והאישה משונם
8 יום אחד בא אלישע לשׁוּנֵם, שם גרה אישה מכובדת. היא הפצירה בו לאכול בביתה. בכל פעם שעבר בשונם, הוא נכנס לאכול אצלה. 9 האישה אמרה לבעלה: "אני יודעת שהאיש שבא אלינו בקביעות הוא איש אלוהים המוקדש לה'. 10 בוא נבנה על הגג חדר קטן ונשים בו מיטה, שולחן, כיסא ומנורה עבור האיש. כאשר יבוא אלינו, יגור שם".
11 יום אחד, כשעבר אלישע במקום, הוא נכנס לחדר שעל הגג ונשכב שם.
12 "קְרא לאישה הזאת משונם", אמר אלישע לגֵיחֲזִי עוזרו. גיחזי קרא לה, והיא הופיעה לפני אלישע.
13 (אלישע אמר לגיחזי להגיד לה: "דאגת לנו וטרחת למעננו, מה נוכל לעשות למענך? האם יש לך בקשה כלשהי מהמלך או משר הצבא? נוכל לפנות אליהם בשמך".
"לא, אני חיה בין קרוביי".
14 "מה אפשר לעשות למענה?", שאל אלישע.
"אין לה בן, ובעלה זקן", השיב גיחזי.
15 "קְרא לה", הורה אלישע.
גיחזי קרא לה והיא הופיעה בפתח.)
16 "במועד הזה בעוד שנה תחזיקי בזרועותייך בן", אמר אלישע.
"אדוני, איש האלוהים, אל תשקר לי".
17 האישה הרתה וילדה בן באותו מועד כעבור שנה, כפי שאמר לה אלישע. 18 הבן גדל, ובאחד הימים יצא אל אביו, שהיה בשדה עם הקוצרים.
19 "הראש שלי! הראש שלי!", אמר הבן לאביו.
"שא אותו לאמו", אמר האב למשרתו.
20 המשרת נשא את הילד והביא אותו אל אמו. הבן ישב על ברכיה עד הצהריים, ואז מת. 21 אמו העלתה אותו לחדרו של איש האלוהים, השכיבה אותו במיטתו, סגרה את הדלת ויצאה. 22 היא קראה לבעלה ואמרה: "שְלח לי בבקשה את אחד המשרתים ואת אחת האתונות, כדי שאמהר אל איש האלוהים ואחר כך אשוב".
23 הבעל שאל: "מדוע את הולכת אליו? הרי היום הוא לא ראש חודש ולא שבת".
"הכול בסדר", השיבה האישה.
24 היא שמה אוכף על האתון ואמרה למשרתה: "הובל את האתון שאני רוכבת עליה. אל תעצור אותה אלא אם אומַר לך".
25 היא הגיעה אל איש האלוהים, שהיה על הר הכרמל. כאשר ראה אותה איש האלוהים מרחוק, אמר לגיחזי עוזרו: "הנה האישה הזאת משונם. 26 רוץ בבקשה לקראתה ושאל אותה, 'מה שלומך? מה שלום בעלך? מה שלום הילד?' ".
"הכול בסדר", אמרה לו האישה.
27 היא הגיעה אל איש האלוהים, אל ההר, ותפסה ברגליו. גיחזי ניגש אליה כדי להרחיק אותה, אבל איש האלוהים אמר לו: "עזוב אותה. היא מאוד עצובה, וה' הסתיר ממני ולא אמר לי מדוע".
28 "האם ביקשתי ממך בן, אדוני?", שאלה האישה. "הרי אמרתי לך לא לטפח בי אשליות".
29 איש האלוהים אמר לגיחזי: "קְשור לחגורתך את שולי בגדך, קח את מקלי ולֵך. אם תפגוש מישהו בדרך, אל תתעכב לברך אותו, ואם מישהו יברך אותך, אל תתעכב לענות לו. הנח את מקלי על פניו של הנער".
30 אמו של הנער אמרה: "אני נשבעת בה' ובך שלא אלך בלעדיך". איש האלוהים קם והלך אחריה.
31 גיחזי הגיע לפניהם. הוא הניח את המקל על פניו של הנער אבל לא נשמע קול ולא היה מי שיקשיב. הוא שב אל אדונו ואמר לו: "הנער לא התעורר".
32 אלישע בא אל הבית וראה את הנער מת, שוכב על מיטתו. 33 הוא נכנס לחדר, סגר את הדלת מאחורי שניהם והתפלל אל ה'. 34 הוא נשכב על הנער, שם את פיו על פיו, את עיניו על עיניו, את כפות ידיו על כפות ידי הנער והשתטח על גופו. גוף הנער התחמם. 35 אחר כך התהלך אלישע בחדר מצד לצד ושוב השתטח על הנער. לפתע התעטש הנער שבע פעמים ופקח את עיניו. 36 אלישע קרא לגיחזי ואמר לו: "קרא לאישה הזאת משונם". גיחזי קרא לה והיא באה אליו.
"קחי את בנך", אמר לה אלישע.
37 האישה נפלה לרגליו והשתחוותה ארצה. אחר כך לקחה את בנה ויצאה.

אלישע מחולל נסים
38 אלישע חזר לגִלגל. היה אז רעב בארץ, ותלמידי הנביאים למדו אצל אלישע. הוא אמר לעוזרו: "שים סיר גדול על האש ובשל תבשיל לתלמידי הנביאים".
39 אחד התלמידים יצא לקטוף עשבי בר ומצא צמח בר מטפס. הוא אסף ממנו פירות קטנים, ככל שיכול לשאת בבגדו, פרס את הפירות ושם אותם בסיר עם התבשיל, והאחרים לא ידעו. 40 התלמידים יצקו מהתבשיל כדי לאכול ממנו. כשאכלו צעקו מיד: "איש האלוהים, יש בסיר רעל ממית!", ולא יכלו להמשיך לאכול.
41 "הביאו לי קמח", הורה אלישע. הוא השליך את הקמח לסיר ואמר: "צקו לכולם מהסיר ואִכלו". הם אכלו, ובתבשיל שבסיר לא היה שום דבר רע.
42 איש אחד בא מבַּעַל שָׁלִישָׁה אל איש האלוהים והביא לו בשקו לחם מהתבואה הראשונה של הקציר, עשרים לחמים משעורה וגרעיני תבואה טריים.
"תן לאנשים ויאכלו", אמר אלישע לעוזרו.
43 "איך אתן כמות כזו למאה איש?", שאל העוזר.
"תן לאנשים ויאכלו", אמר אלישע. "כי ה' אמר, 'אִכלו ועוד ישאר לכם' ".
44 העוזר נתן לאנשים לאכול. הם אכלו ונשאר להם מזון, כפי שאמר ה'.