תנ"ך מבואר

ספר במדבר פרק יא

1 וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יהוה; וַיִּשְׁמַע יהוה וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יהוה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה׃ 2 וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יהוה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ׃ 3 וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה; כִּי־בָעֲרָה בָם אֵשׁ יהוה׃
4 וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר׃ 5 זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה, אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים׃ 6 וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל; בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ׃

7 וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא; וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח׃ 8 שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה, וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר, וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת; וְהָיָה טַעְמוֹ, כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן׃ 9 וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל־הַמַּחֲנֶה לָיְלָה; יֵרֵד הַמָּן עָלָיו׃


10 וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת־הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר־אַף יהוה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע׃ 11 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יהוה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא־מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; לָשׂוּם, אֶת־מַשָּׂא כָּל־הָעָם הַזֶּה עָלָי׃ 12 הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה, אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ; כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו׃ 13 מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל־הָעָם הַזֶּה; כִּי־יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה־לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה׃ 14 לֹא־אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת־כָּל־הָעָם הַזֶּה; כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי׃ 15 וְאִם־כָּכָה אַתְּ־עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; וְאַל־אֶרְאֶה בְּרָעָתִי׃ {פ}
16 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה, אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ׃ 17 וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי, מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא־תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ׃ 18 וְאֶל־הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר, כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יהוה לֵאמֹר, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי־טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יהוה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם׃ 19 לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם׃ 20 עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר־יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא; יַעַן, כִּי־מְאַסְתֶּם אֶת־יהוה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם׃
21 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים׃ 22 הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת־כָּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם׃ {פ}
23 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה, הֲיַד יהוה תִּקְצָר; עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא׃
24 וַיֵּצֵא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יהוה; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל׃ 25 וַיֵּרֶד יהוה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל, מִן־הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל־שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ׃ 26 וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה׃ 27 וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר; אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה׃
28 וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר; אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם׃
29 וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יהוה נְבִיאִים, כִּי־יִתֵּן יהוה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם׃
30 וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל־הַמַּחֲנֶה; הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
31 וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יהוה, וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן־הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל־הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה; וּכְאַמָּתַיִם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ׃ 32 וַיָּקָם הָעָם כָּל־הַיּוֹם הַהוּא וְכָל־הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת־הַשְּׂלָו, הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה׃ 33 הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם, טֶרֶם יִכָּרֵת; וְאַף יהוה חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יהוה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד׃ 34 וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה; כִּי־שָׁם קָבְרוּ, אֶת־הָעָם הַמִּתְאַוִּים׃ 35 מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת; וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת׃ {פ}
למה יצאנו ממצריים?
1 העם התלונן מאוד, וכאשר שמע אותם ה' הוא כעס. אש מה' בערה במחנה שלהם ושרפה את קצהו. 2 העם זעק למשה, משה התפלל לה' והאש כבתה. 3 המקום ההוא נקרא תַבְעֵרָה כי שם בערה בעם אש מה'.
4 בין בני העמים השונים שהיו בקרב בני ישראל התעוררה תאווה למזון. הם התלוננו וגם בני ישראל התלוננו שוב אתם‎: "מי יתן לנו בשר? 5 אנחנו זוכרים את הדגים שאכלנו במצריים בחינם ואת המלפפונים, את האבטיחים, את הירק, את הבצלים ואת השׁוּמִים. 6 אבל עכשיו אנחנו עייפים מהמן ואין לנו מה לאכול מלבדו, רק אותו אנחנו רואים".
‎7 המן היה כמו פרי הגד [גד – כנראה צמח תבלין שנקרא כוסברה] ודמה לאבן מבריקה. 8 בני העם שוטטו ואספו מן. הם טחנו אותו באבני רחיים [אבני רחיים – כלי שמורכב משתי אבנים ומשמש לטחינת גרעיני תבואה] או כתשו אותו במכתש ובישלו אותו בסיר או אפו ממנו לחמים עגולים. הוא היה לח וטעים, כאילו שהיה עשוי בשמן. 9 כאשר ירד הטל בלילה על המחנה, ירד איתו המן.
10 משה שמע את העם מתלונן, משפחות משפחות, כל איש בפתח אוהלו. ה' כעס מאוד וגם את משה הכעיס הדבר. 11 הוא אמר לה': "למה הרעת לעבדך? למה לא קיבלת את בקשתי? למה הטלת עליי לשאת את כל העם הזה? 12 האם אני נשאתי בבטני את העם הזה? האם אני ילדתי אותו? מדוע אתה אומר לי, 'שׂא אותו בחיקך אל הארץ שנשבעתי לתת לאבותיו, כמו שמטפל נושא תינוק יונק?'. 13 מניין אתן בשר לכל העם הזה? הם בוכים בפניי ואומרים: 'תן לנו בשר לאכול!'. 14 אני לא יכול לשאת לבדי את העם הזה, זהו נטל כבד מדי עבורי! 15 אם כך אתה עושה לי – הרוג אותי בבקשה אם אני באמת מוצא חן בעיניך, כדי שלא אמשיך לסבול".
16 ה' אמר למשה: "אסוֹף שבעים איש מזקני ישראל, אנשים שאתה יודע שהם זקני העם ומשגיחיו. הבֵא אותם לאוהל מועד כדי שיעמדו שם אתך. 17 אני אופיע ואדבר אתך שם. אתן להם מהרוח שנתתי לך כדי שישאו אתך את משא העם ולא תישא אותו לבדך. 18 ואל העם אמוֹר: 'טהרו את עצמכם למחר ואז תאכלו בשר, כי התלוננתם באזני ה' ואמרתם: "מי יתן לנו בשר? היה לנו טוב יותר במצריים!". ה' יתן לכם בשר ואתם תאכלו. 19 לא תאכלו ממנו רק יום אחד או יומיים, חמישה ימים או עשרה, גם לא עשרים יום. 20 חודש ימים תאכלו אותו עד שיֵצא לכם מהאף ולא תרצו אותו יותר, כי לא רציתם עוד את ה' שנמצא ביניכם והתלוננתם בפניו: 'למה יצאנו ממצריים?' ".
21 משה אמר: "יש שש מאות אלף גברים בעם שאני אתו, ואתה אומר, 'אתן להם בשר והם יאכלו ממנו חודש ימים'! 22 אם ישחטו את כל הצאן והבקר, האם זה יספיק להם? אם יאספו את כל דגי הים, האם זה יספיק להם?".
23 ה' השיב למשה: "האם יש דבר שאינני מסוגל לעשות? עכשיו תראה אם מה שאמרתי יתקיים או לא".
24 משה יצא ואמר לעם מה שאמר ה'. הוא אסף שבעים איש מזקני העם והעמיד אותם בקרבת אוהל מועד. 25 ה' הופיע בענן, דיבר אל משה ונתן לשבעים הזקנים מהרוח שנתן למשה. כאשר נחה עליהם הרוח הם התחילו לנבא ומאז לא עשו זאת שוב. 26 במחנה נשארו שני אנשים – שם האחד אֶלְדָד ושם השני מֵידָד. הם היו ברשימת הזקנים אך לא יצאו אל אוהל מועד. הרוח נח עליהם והם ניבאו במחנה. 27 צעיר אחד מיהר אל משה ואמר: "אלדד ומידד מנבאים במחנה".
28 "אדוני משה, עצור אותם", אמר יהושע בן נון שהיה עוזרו של משה מנעוריו.
29 משה אמר לו: "האם אתה נלחם על כבודי? הלוואי שכל עם ה' היו נביאים! הלוואי שרוח ה' תהיה על כולם!".
30 משה וזקני ישראל חזרו למחנה.
31 רוח נשבה מאת ה' והביאה אתה שׂלָוִוים [שלווים – סוג של עופות קטנים מסדרת התרנגולים] מהים. היא פיזרה אותם מעל המחנה וסביבו במרחק של יום הליכה מכל כיוון ובגובה מטר. 32 ביום ההוא, בלילה וביום המחרת אסף העם שלווים. מי שאסף מעט, אסף כאלפים מאתיים ליטר. העם פיזר את השלווים על הארץ סביב המחנה. 33 כאשר עדיין היה הבשר בין שיניהם, לפני שסיימו לאכול אותו, כעס ה' על העם והביא עליהם אסון כבד מאוד. 34 המקום ההוא נקרא קִבְרוֹת הַתַאֲוָוה, כי שם קברו את האנשים שדרשו עוד מזון. 35 מקברות התאווה הלך העם לחֲצֵרוֹת ושהה שם.