תנ"ך מבואר

ספר מלכים א פרק ג

1 וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה, אֶת־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַיִּקַּח אֶת־בַּת־פַּרְעֹה, וַיְבִיאֶהָ אֶל־עִיר דָּוִד, עַד כַּלֹּתוֹ, לִבְנוֹת אֶת־בֵּיתוֹ וְאֶת־בֵּית יהוה, וְאֶת־חוֹמַת יְרוּשָׁלָיִם סָבִיב׃ 2 רַק הָעָם, מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת; כִּי לֹא־נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יהוה, עַד הַיָּמִים הָהֵם׃ {פ}
3 וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת־יהוה, לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו; רַק בַּבָּמוֹת, הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר׃ 4 וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם, כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה; אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה, עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא׃
5 בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה יְהוָֹה אֶל־שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ׃
6 וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה, אַתָּה עָשִׂיתָ עִם־עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ; וַתִּשְׁמָר־לוֹ, אֶת־הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה, וַתִּתֶּן־לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה׃ 7 וְעַתָּה יהוה אֱלֹהָי, אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת־עַבְדְּךָ, תַּחַת דָּוִד אָבִי; וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא׃ 8 וְעַבְדְּךָ, בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ; עַם־רָב אֲשֶׁר לֹא־יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב׃ 9 וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין־טוֹב לְרָע; כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת־עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה׃
10 וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי; כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה, אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃ 11 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו, יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא־שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים, וְלֹא־שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט׃ 12 הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא־הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא־יָקוּם כָּמוֹךָ׃ 13 וְגַם אֲשֶׁר לֹא־שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ, גַּם־עֹשֶׁר גַּם־כָּבוֹד; אֲשֶׁר לֹא־הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל־יָמֶיךָ׃ 14 וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי, לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ; וְהַאַרַכְתִּי אֶת־יָמֶיךָ׃ {ס} 15 וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם; וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלָיִם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־אֲדֹנָי, וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו׃ {פ}

16 אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל־הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו׃ 17 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת׃ 18 וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם־הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין־זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם־אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת׃ 19 וַיָּמָת בֶּן־הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה; אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו׃ 20 וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת־בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ; וְאֶת־בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי׃ 21 וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְּנִי וְהִנֵּה־מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי׃
22 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת,
וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
23 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה־בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי׃ {פ} 24 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי־חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ 25 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת־הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת־הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת־הַחֲצִי לְאֶחָת׃
26 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־בְּנָהּ הַחַי אֶל־הַמֶּלֶךְ, כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל־בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל־תְּמִיתֻהוּ;
וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם־לִי גַם־לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ׃
27 וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ; הִיא אִמּוֹ׃
28 וַיִּשְׁמְעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל, אֶת־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ; כִּי רָאוּ, כִּי־חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט׃ {ס}
שלמה מבקש חכמה
1 שלמה קשר קשרי נישואים עם פרעה מלך מצריים. הוא התחתן עם בת פרעה והביא אותה לעיר דוד עד שסיים לבנות את ביתו, את בית ה' ואת החומה סביב ירושלים. 2 כיוון שבית ה' עדיין לא נבנה, הקריבו בני ישראל זבחים במקומות פולחן.
3 שלמה אהב את ה' ונהג על פי מנהגי דוד אביו, אבל הקריב זבחים וקרבנות במקומות הפולחן. 4 המלך הלך להקריב זבחים בגִבְעוֹן כי שם היה מקום הפולחן החשוב ביותר. שלמה העלה על המזבח ההוא אלף קרבנות עולה [עולה – קרבן שנשרף כולו על המזבח].
5 בגבעון התגלה ה' אל שלמה בלילה בחלום. אלוהים אמר לו: "בקש מה שאתה רוצה ואתן לך".
6 שלמה אמר: "בחסדך היטבת מאוד עם עבדך דוד אבי מפני שהיה נאמן לך ונהג בצדק וביושר לפניך. המשכת להיטיב אתו בחסדך הגדול ונתת לו בן שמולך היום במקומו. 7 ה' אלוהיי, אתה המלכת אותי, עבדך, במקום דוד אבי. אני צעיר חסר ניסיון. אינני יודע איך להנהיג את העם. 8 אני, עבדך, חלק מעמך, העם שבחרת, עם רב כל כך שאי אפשר לספור אותו. 9 תן לי, עבדך, לב מֵבִין כדי שאוכל לשפוט את עמך ולהבחין בין טוב לרע, כי מי יכול לשפוט את עמך הרב הזה?".
10 בקשת שלמה מצאה חן בעיני אדונָי. 11 "כיוון שזה מה שביקשת", אמר לו אלוהים, "ולא ביקשת לעצמך חיים ארוכים ועושר או מוות לאויביך אלא תבונה לשפוט בצדק, 12 אעשה כדבריך. אתן לך לב חכם ונבון. חכם כמוך לא היה לפניך ולא יהיה אחריך. 13 נוסף על כך אתן לך את מה שלא ביקשת. אתן לך גם עושר וגם כבוד, ולא יהיה כמוך איש מִבֵּין המלכים כל ימי חייך. 14 אם תלך בדרכיי ותשמור את חוקיי ומצוותיי כפי שעשה דוד אביך, אתן לך חיים ארוכים". 15 שלמה התעורר והבין שחלם. הוא בא לירושלים ועמד לפני ארון ברית אדונָי, הקריב עולות וזבחי שלום וערך משתה לכל אנשיו.
שלמה השופט החכם
16 לאחר מכן באו שתי זונות אל המלך. 17 "בבקשה, אדוני", אמרה האחת. "אני והאישה הזאת גרות בבית אחד. ילדתי בבית והיא הייתה אתי, 18 וביום השלישי אחרי שילדתי ילדה גם האישה הזאת. היינו יחד בבית ולא היה אתנו איש. 19 בלילה מת הבן של האישה הזאת כי היא שכבה עליו. 20 היא התעוררה, לקחה את בני ששכב לצדי כשאני, שפחתך, ישנתי, והשכיבה אותו בחיקה. את בנה המת השכיבה בחיקי. 21 בבוקר קמתי להיניק את בני וגיליתי שהוא מת. הסתכלתי עליו באור הבוקר וראיתי שהוא לא בני שילדתי".
22 "לא! התינוק החי הוא בני והמת הוא בנך!", אמרה האחרת.
והאחת השיבה: "לא! בנך המת ובני החי". כך התווכחו לפני המלך.
23 המלך אמר: "זאת אומרת, 'זה בני החי ובנך המת', וזאת אומרת, 'לא! בנך המת ובני החי' ". 24 הוא ציווה: "הביאו לי חרב!". כאשר הובאה החרב למלך 25 אמר: "חִתכו את הילד לשניים ותנו חצי לכל אחת מהן".
26 האישה שבנה חי התמלאה רחמים על בנה ואמרה למלך: "בבקשה, אדוני, תנו לה את התינוק החי! אל תהרגו אותו!".
אבל האישה האחרת אמרה: "הוא לא יהיה שלי ולא יהיה שלך. חִתכו אותו".
27 ענה המלך: "תנו לה את התינוק החי ואל תהרגו אותו, זאת אמו!".
28 כל ישראל שמעו איך שפט המלך, וכיבדו אותו. הם הבינו שחכמת אלוהים ניתנה לו כדי לשפוט.