תנ"ך מבואר

ספר שמות פרק לב

1 וַיַּרְא הָעָם, כִּי־בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן־הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃
2 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי׃ 3 וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל־הָעָם, אֶת־נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל־אַהֲרֹן׃ 4 וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה;
וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
5 וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר׃
6 וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק׃ {פ}
7 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה; לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ 8 סָרוּ מַהֵר, מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּזְבְּחוּ־לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ 9 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה; רָאִיתִי אֶת־הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם־קְשֵׁה־עֹרֶף הוּא׃ 10 וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל׃
11 וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת־פְּנֵי יהוה אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה יהוה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה׃ 12 לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ׃ 13 זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ לְעֹלָם׃
14 וַיִּנָּחֶם יהוה; עַל־הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ׃ {פ}
15 וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן־הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ; לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים׃ 16 וְהַלֻּחֹת, מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת׃
17 וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת־קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר אֶל־מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה׃
18 וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ׃
19 וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת־הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר־אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מידו (מִיָּדָיו) אֶת־הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר׃ 20 וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק; וַיִּזֶר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
21 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן, מֶה־עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה; כִּי־הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה׃
22 וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל־יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם, כִּי בְרָע הוּא׃ 23 וַיֹּאמְרוּ לִי, עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ; כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ׃ 24 וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ־לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה׃
25 וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא; כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן, לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם׃ 26 וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי;
וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל־בְּנֵי לֵוִי׃ 27 וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה־אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ־חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־קְרֹבוֹ׃
28 וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן־הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ׃
29 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה, כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו; וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה׃
30 וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם, אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל־יהוה, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם׃
31 וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל־יהוה וַיֹּאמַר; אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב׃ 32 וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ׃
33 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה; מִי אֲשֶׁר חָטָא־לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי׃ 34 וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת־הָעָם, אֶל אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי לָךְ, הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם׃ 35 וַיִּגֹּף יהוה אֶת־הָעָם; עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן׃ {ס}
עגל הזהב
1 כאשר ראה העם שמשה מתמהמה ואינו יורד מההר, התכנס העם ודרש מאהרון: "עשֵׂה לנו אלוהים שידריכו אותנו, כי איננו יודעים מה קרה לאיש הזה, משה, שהעלה אותנו ממצריים".
2 "הַסירו את עגילי הזהב מאוזני נשותיכם, בניכם ובנותיכם, והביאו את העגילים אליי", אמר אהרון. 3 כולם מיהרו להסיר את עגילי הזהב מאוזניהם והביאו אותם לאהרון. 4 אהרון לקח מהם את הזהב, התיך אותו ויצר ממנו בתבנית פסל יצוק בדמות עגל.
"ישראל, אלה האלוהים שהעלו אתכם ממצריים!", אמרו.
5 כאשר ראה זאת אהרון, הוא בנה מזבח מול העגל. "מחר יום חג המוקדש לה'!", אמר.
6 למחרת קמו בני ישראל מוקדם והקריבו עולות וזבחי שלום. אחר כך ישבו לאכול, לשתות ולחגוג.
7 ה' אמר למשה: "רד מההר! עמך שהעלית ממצריים חָטא. 8 הם מיהרו לעזוב את הדרך שציוויתי עליהם לחיות על פיה ועשו להם פסל יצוק בדמות עגל, השתחוו, הקריבו לו קרבנות ואמרו, 'אלה האלוהים שלך ישראל, שהעלו אותך ממצריים!'. 9 ראיתי שהעם הזה עקשן וסרבן. 10 הנח לי עכשיו ואשמיד אותם בכעסי, וממך אקים עם גדול".
11 משה התחנן לה' אלוהיו: "למה אתה כועס על עמך, העם שהוצאת ממצריים בכוח רב? 12 למה יאמרו המצרים, 'הוא הוציא אותם בכוונה רעה כדי להרוג אותם בין ההרים ולהשמיד אותם'? חזור בך מכעסך ואל תביא על עמך את האסון שאמרת שתביא. 13 זכור את עבדיך אברהם, יצחק וישראל, שנשבעת להם בשמך, 'ארבה את צאצאיכם כמספר כוכבי השמים, ואתן לצאצאיכם את הארץ שהבטחתי, והיא תהיה נחלתכם לעולם' ".
14 ה' החליט לא להביא על עמו את האסון שהתכוון להביא.
15 משה ירד מההר ושני לוחות הברית בידיו, כתובים משני הצדדים, מלפנים ומאחור. 16 אלוהים עשה את הלוחות וכתב עליהם בחריטה.
17 יהושע שמע את העם מריע ואמר למשה: "קול מלחמה נשמע במחנה".
18 "אין זה קול ניצחון ואין זה קול תבוסה. קול שירה אני שומע", אמר משה.
19 כשהתקרב משה למחנה וראה את העגל ואת הריקודים, הוא כעס מאוד, השליך את הלוחות ארצה וניפץ אותם לרגלי ההר! 20 אחר כך לקח משה את העגל שעשו בני ישראל, שרף אותו, טחן אותו לאבקה דקה, פיזר אותה על המים והִשקה בהם את בני ישראל.
21 "מה עשה לך העם הזה שהבאת עליו חטא גדול כל כך?!", שאל משה את אהרון.
22 "אל תכעס, אדוני. אתה מכיר את העם ויודע שהוא נוטה לרע. 23 הם אמרו לי, 'עשֵׂה לנו אלוהים שידריכו אותנו, כי איננו יודעים מה קרה לאיש הזה, משה, שהעלה אותנו ממצריים'. 24 שאלתי אותם 'למי יש זהב?', וביקשתי שיסירו אותו. הם נתנו לי את הזהב ולאחר שהִשלכתי אותו לאש יצא ממנו עגל".
25 משה ראה שהעם מתפרע, כי אהרון הניח להם להתפרע ולגרום לאויביהם ללעוג להם. 26 לכן נעמד משה בשער המחנה וקרא: "מי שנאמן לה', יגש אלי!".
כל בני לוי באו אליו 27 והוא אמר להם: "כך אמר ה' אלוהי ישראל, 'קחו כולכם את החרבות שלכם, עִברו במחנה מקצה לקצה והִרגו אפילו את אחיכם, חבריכם וקרובי משפחתכם".
28 בני לוי עשו כדברי משה וביום ההוא נהרגו שלושת אלפים איש מהעם.
29 משה אמר: "היום הקדשתם את עצמכם לה'. איש מכם לא ריחם אפילו על בנו ואחיו. לכן אלוהים מברך אתכם היום".
30 למחרת אמר משה לעם: "חטאתם חטא גדול אבל אני עולה אל ה', אולי אצליח לכפר על חטאכם".
31 משה חזר אל ה' ואמר: "בבקשה, העם הזה חָטא חֵטא גדול ובניו עשו לעצמם אליל זהב. 32 סלח להם על חטאם. אם לא תסלח, מחק בבקשה את שמי מהספר שכתבת".
33 "את שמו של מי שחטא לי אמחק מהספר שלי", אמר ה' למשה. 34 "כעת לך והנחה את העם למקום שהבטחתי לך, ומלאכי ילך לפניך. יבוא יום ואעניש אותם על חטאם". 35 ה' פגע בעם כיוון שעבדו את העגל שעשה אהרון.