תנ"ך מבואר

ספר שמות פרק א

1 וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה; אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ׃ 2 רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה׃ 3 יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן׃ 4 דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר׃ 5 וַיְהִי, כָּל־נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרגֶיךְ־יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ; וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם׃
6 וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא׃ 7 וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם׃ {פ} 8 וַיָּקָם מֶלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם; אֲשֶׁר לֹא־יָדַע אֶת־יוֹסֵף׃ 9 וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ; הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ׃ 10 הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ; פֶּן־יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ׃
11 וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס׃ 12 וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ 13 וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ׃ 14 וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה; אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ׃

15 וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת; אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה׃ 16 וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת־הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל־הָאָבְנָיִם; אִם־בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם־בַּת הִיא וָחָיָה׃ 17 וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים׃
18 וַיִּקְרָא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ אֶת־הַיְלָדִים׃
19 וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל־פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת; כִּי־חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ׃
20 וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד׃ 21 וַיְהִי כִּי־יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת־הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים׃ 22 וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל־עַמּוֹ לֵאמֹר; כָּל־הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל־הַבַּת תְּחַיּוּן׃ {ס}
עבדים במצריים
1 אלה שמות בני ישראל שבאו למצריים עם יעקב, כל אחד ובני משפחתו: 2 ראובן, שמעון, לוי ויהודה, 3 יששכר, זבולון ובנימין, 4 דן ונפתלי, גד ואשר – 5 שבעים צאצאי יעקב. יוסף כבר היה במצריים.
6 יוסף, כל קרובי משפחתו וכל בני הדור ההוא מתו. 7 בני ישראל הולידו בנים ובנות והתרבו והתחזקו מאוד מאוד. מספרם גדל כל כך עד שכל מצריים הייתה מלאה בהם. 8 בינתיים קם במצריים מלך חדש שלא ידע על יוסף. 9 המלך אמר לעמו: "אתם רואים שעם ישראל גדול וחזק מאתנו. 10 בואו ננהג בחכמה שמא יגדל עוד יותר, וכשתפרוץ מלחמה יצטרף לאויבינו, ילחם בנו ויעזוב את הארץ".
11 המצרים מינו אנשים שתפקידם היה להעביד את בני ישראל בעבודה קשה כדי להחליש אותם. בני ישראל בנו את פִּיתוֹם ואת רַעְמְסֵס, שתי ערים שנבנו בהן מחסנים גדולים לפרעה. 12 העם גדל יותר ויותר ככל שהמצרים גרמו לו סבל. המצרים שנאו את בני ישראל, 13 לכן העבידו אותם בפרך. 14 הם מיררו את חייהם בעבודה קשה – בהכנת לבנים מחוֹמֶר, [חומר – מה שאנו מכנים בטעות "חימר"] בבניין ובכל מיני עבודות בשדה. בכל העבודות העבידו המצרים את בני ישראל בפרך.
15 מלך מצריים אמר לשִׁפְרָה ולפוּעָה, המיילדות העבריות: 16 "כאשר תיילדו את הנשים העבריות, בִּדקו בזמן הלידה. אם הנולד הוא בן, המיתו אותו, ואם זו בת, הַשאירו אותה בחיים". 17 אבל המיילדות כיבדו את אלוהים ולא עשו מה שאמר להן מלך מצריים, הן השאירו את כל הילדים בחיים.
18 מלך מצריים קרא למיילדות ואמר: "מדוע עשיתן זאת? למה השארתן את הילדים בחיים?!".
19 "הנשים העבריות אינן כמו המצריות", השיבו המיילדות. "הן מהירות ויולדות עוד לפני שהמיילדת מגיעה אליהן".
20 אלוהים היטיב עם המיילדות, והעם גדל והתחזק מאוד. 21 כיוון שהמיילדות כיבדו את אלוהים, הוא נתן להן משפחות משלהן. 22 פרעה ציווה על כל עמו: "כל בן שיוולד – השליכו אותו לנהר, וכל בת – הַשאירו בחיים!".