תנ"ך מבואר

ספר שמות פרק טז

1 וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־מִדְבַּר־סִין, אֲשֶׁר בֵּין־אֵילִם וּבֵין סִינָי; בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ 2 וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר׃ 3 וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־יהוה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע; כִּי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב׃ {ס}
4 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם־לֹא׃ 5 וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר־יָבִיאוּ; וְהָיָה מִשְׁנֶה, עַל אֲשֶׁר־יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם׃ {ס}
6 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יהוה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ 7 וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת־כְּבוֹד יהוה, בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל־יהוה; וְנַחְנוּ מָה, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלֵינוּ׃
8 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת יהוה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל, וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יהוה אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר־אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו; וְנַחְנוּ מָה, לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־יהוה׃
9 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן, אֱמֹר, אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קִרְבוּ לִפְנֵי יהוה; כִּי שָׁמַע, אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם׃
10 וַיְהִי, כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, וַיִּפְנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר; וְהִנֵּה כְּבוֹד יהוה, נִרְאָה בֶּעָנָן׃ {פ}
11 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 12 שָׁמַעְתִּי, אֶת־תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר, בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר, וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָחֶם; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם׃
13 וַיְהִי בָעֶרֶב, וַתַּעַל הַשְּׂלָו, וַתְּכַס אֶת־הַמַּחֲנֶה; וּבַבֹּקֶר, הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל, סָבִיב לַמַּחֲנֶה׃ 14 וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל; וְהִנֵּה עַל־פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל־הָאָרֶץ׃ 15 וַיִּרְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו מָן הוּא, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה־הוּא;
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן יהוה לָכֶם לְאָכְלָה׃ 16 זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יהוה, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ; עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ׃
17 וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט׃ 18 וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר, וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר; אִישׁ לְפִי־אָכְלוֹ לָקָטוּ׃
19 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם; אִישׁ אַל־יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר׃
20 וְלֹא־שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד־בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ; וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה׃ 21 וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ; וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס׃ 22 וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד; וַיָּבֹאוּ כָּל־נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה׃ 23 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה, שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר; אֵת אֲשֶׁר־תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר־תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל־הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד־הַבֹּקֶר׃

24 וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד־הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא־הָיְתָה בּוֹ׃ 25 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי־שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה; הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה׃ 26 שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה־בּוֹ׃
27 וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן־הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא מָצָאוּ׃ {ס}
28 וַיֹּאמֶר יהוה אֶל־מֹשֶׁה; עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי׃ 29 רְאוּ, כִּי־יהוה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי׃ 30 וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי׃
31 וַיִּקְרְאוּ בֵית־יִשְׂרָאֵל אֶת־שְׁמוֹ מָן; וְהוּא, כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ׃
32 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יהוה, מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם; לְמַעַן יִרְאוּ אֶת־הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
33 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן־שָׁמָּה מְלֹא־הָעֹמֶר מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יהוה, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם׃
34 כַּאֲשֶׁר צִוָּה יהוה אֶל־מֹשֶׁה; וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת׃ 35 וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת־הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד־בֹּאָם אֶל־אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת; אֶת־הַמָּן אָכְלוּ, עַד־בֹּאָם אֶל־קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן׃ 36 וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא׃ {פ}
השְׂלָיו והמן
1 כל בני ישראל יצאו מאֵילִים. בחמישה עשר לחודש השני לצאת העם ממצריים הגיעו למדבר סין שבין אילים לסינַי. 2 כל בני ישראל התלוננו במדבר בפני משה ואהרון: 3 "הלוואי שאלוהים היה הורג אותנו במצריים כאשר היה לנו בשר ולחם לשובע! הוצאתם אותנו אל המדבר הזה כדי להמית את כל העם הזה ברעב!".
4 ה' אמר למשה: "אוריד לכם לחם מהשמים, והעם יֵצא לאסוף ממנו מדי יום כמות שתספיק ליום אחד. כך אנסה אותם ואראה אם ישמעו בקולי או לא. 5 ביום השישי יאספו כמות כפולה ויכינו אותה".
6 משה ואהרון אמרו לכל בני ישראל: "בערב תדעו שה' הוציא אתכם ממצריים 7 ובבוקר תִראו את כבוד ה' השומע את תלונותיכם עליו. אבל אנחנו, מי אנחנו שתתלוננו עלינו?".
8 משה אמר: "ה' יתן לכם לאכול בשר בערב ולשְׂבּוֹע מלחם בבוקר כי שמע את תלונותיכם עליו. אבל מי אנחנו? אתם מתלוננים על ה' ולא עלינו!".
9 אחר כך אמר משה לאהרון להגיד לכל בני ישראל: "פנו אל ה' כי הוא שומע את תלונותיכם".
10 כאשר דיבר אהרון אל כל בני ישראל, הם פנו למדבר וראו לפתע את כבוד ה' בענן!
11 ה' אמר למשה: 12 "שמעתי את תלונות בני ישראל. אמור להם, 'לקראת הערב תאכלו בשר ובבוקר תאכלו לחם לשובע. אז תדעו שאני ה' אלוהיכם' ".
13 בערב הופיעו שְׂלָוִוים [שלווים – עופות קטנים מסדרת התרנגולות] וכיסו את מחנה ישראל, ובבוקר הייתה שכבת טל מסביב למחנה. 14 כאשר התאדה הטל התגלתה על פני המדבר שכבה מחוספסת ודקה כמו כפור. 15 בני ישראל ראו זאת ואמרו זה לזה: "מן [מה] הוא?", כי לא ידעו מה זה.
"זה המזון שנתן לכם אלוהים לאכול", השיב משה. 16 "ה' ציווה: 'כל איש יאסוף מהמן לפי צרכיו ויקח שני ליטרים לכל אחד מהאנשים שגרים באוהלו' ".
17 כך עשו בני ישראל, חלקם אספו הרבה וחלקם מעט. 18 כשמדדו מה שאספו, גילו שמי שאסף הרבה לא היה לו הרבה מדי, ומי שאסף מעט לא חסר לו. כל אחד אסף לפי צרכיו.
19 משה אמר לבני ישראל: "איש לא ישאיר מהמן עד הבוקר!".
20 היו אנשים שלא שמעו בקול משה והשאירו מהמן עד הבוקר. השאריות העלו תולעים וריח רע, ומשה כעס עליהם. 21 כיוון שהמן נמס בחום השמש, אספו אותו בני ישראל מוקדם בבוקר, כל אחד לפי צרכיו. 22 ביום השישי אספו כמות כפולה של מזון, ארבעה ליטרים לכל אחד. מנהיגי העם הלכו לספר על כך למשה, 23 אבל משה השיב: "כך אמר ה', 'מחר הוא יום שבתון, שבת המוקדשת לה'. אֱפו כל מה שאתם רוצים לאפות ובשלו כל מה שאתם רוצים לבשל, ואת מה שנותר שִמרו למחר בבוקר".
24 העם הניח את המן עד הבוקר, כפי שציווה משה, והמן לא העלה ריח רע או תולעים. 25 "אִכלו אותו היום, כי היום שבת לה' ולא תמצאו ממנו בשדה", אמר משה. 26 "שישה ימים תאספו ממנו, אך ביום השביעי – בשבת – הוא לא יהיה".
27 ביום השביעי יצאו אנשים מן העם לאסוף מהמן אך לא מצאו.
28 "עד מתי תסרבו לקיים את מצוותיי?", שאל ה' את משה. 29 "דעו לכם שה' נתן לכם את השבת. זו הסיבה שהוא נותן לכם ביום השישי מזון ליומיים. ביום השביעי ישאר כל אחד בביתו ולא יצא". 30 ביום השביעי לא יָצא העם.
31 המן היה כמו פרי הגד [גד – כנראה צמח תבלין שנקרא כוסברה] וטעמו כמו של עוגייה טבולה בדבש.
32 משה אמר: "כך ציווה ה', 'קחו מהמן עוֹמֶר [עומר – שני ליטרים] ושִמרו אותו לדורות הבאים כדי שיִראו את המזון שהאכלתי אתכם במדבר כאשר הוצאתי אתכם ממצריים' ".
33 אחר כך אמר משה לאהרון: "קח כלי, מלא אותו עומר מן ושמור אותו לפני ה' לדורות הבאים".
34 אהרון שמר את המן מול ארון הברית כפי שציווה ה' על משה. 35 בני ישראל אכלו את המן במשך ארבעים שנה, עד שהגיעו לארץ המיושבת, לגבולות ארץ כנען. 36 העומר הוא עשירית האיפָה.