תנ"ך מבואר

ספר שמואל א פרק יח

1 וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל־שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; וַיֶּאֱהָבוֹ (וַיֶּאֱהָבֵהוּ) יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃ 2 וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא; וְלֹא נְתָנוֹ, לָשׁוּב בֵּית אָבִיו׃ 3 וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית; בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ׃ 4 וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן, אֶת־הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד; וּמַדָּיו וְעַד־חַרְבּוֹ וְעַד־קַשְׁתּוֹ וְעַד־חֲגֹרוֹ׃ 5 וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל, וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל, עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה; וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל־הָעָם, וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל׃ {פ} 6 וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוֹר (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת, לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ; בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים׃ 7 וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ; הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפוֹ (בַּאֲלָפָיו), וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו׃

8 וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר, נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים; וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה׃ 9 וַיְהִי שָׁאוּל עָוֶן (עוֹיֵן) אֶת־דָּוִד; מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה׃ {ס}
10 וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ־הַבַּיִת, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם; וְהַחֲנִית בְּיַד־שָׁאוּל׃ 11 וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית, וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר; וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם׃
12 וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד; כִּי־הָיָה יהוה עִמּוֹ, וּמֵעִם שָׁאוּל סָר׃ 13 וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ, וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר־אָלֶף; וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם׃ {פ} 14 וַיְהִי דָוִד לְכָל־דָּרְכָו מַשְׂכִּיל; וַיהוה עִמּוֹ׃ 15 וַיַּרְא שָׁאוּל, אֲשֶׁר־הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד; וַיָּגָר מִפָּנָיו׃ 16 וְכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אֹהֵב אֶת־דָּוִד; כִּי־הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם׃ {פ}
17 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד, הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן־לְךָ לְאִשָּׁה, אַךְ הֱיֵה־לִּי לְבֶן־חַיִל, וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יהוה; וְשָׁאוּל אָמַר, אַל־תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים׃ {ס}
18 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל, מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי, מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל; כִּי־אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ׃
19 וַיְהִי, בְּעֵת תֵּת אֶת־מֵרַב בַּת־שָׁאוּל לְדָוִד; וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה׃
20 וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת־דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו׃ 21 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי־לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד, בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם׃
22 וַיְצַו שָׁאוּל אֶת־עֲבָדָו, דַּבְּרוּ אֶל־דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר, הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ, וְכָל־עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ; וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ׃
23 וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד, אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיֹּאמֶר דָּוִד, הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי אִישׁ־רָשׁ וְנִקְלֶה׃
24 וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר; כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד׃ {פ} 25 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין־חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי, בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב, לְהַפִּיל אֶת־דָּוִד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים׃ 26 וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד, לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים׃ 27 וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת־עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וַיִּתֶּן־לוֹ שָׁאוּל אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה׃ {ס}
28 וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע, כִּי יהוה עִם־דָּוִד; וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ׃ 29 וַיֹּאסֶף שָׁאוּל, לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד; וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת־דָּוִד כָּל־הַיָּמִים׃ {ס} 30 וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים; וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם, שָׂכַל דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל, וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד׃ {ס}
שאול מקנא בדוד
1 כאשר סיים דוד לדבר אל שאול, נקשר לבו של יהונתן ללבו של דוד. יהונתן אהב את דוד כפי שאהב את עצמו. 2ביום ההוא לקח שאול את דוד לביתו ולא הִרשה לו לחזור לבית אביו. 3 יהונתן כרת ברית עם דוד כי אהב אותו כפי שאהב את עצמו. 4 הוא פשט את הבגד העליון שלו ונתן אותו לדוד. הוא נתן לו גם את בגדי המלחמה שלו, ואפילו את החרב, את הקשת ואת החגורה שלו. 5 דוד הצליח בכל שליחות שהטיל עליו שאול, לכן מינה אותו המלך למפקד בצבא. דוד מצא חן בעיני כל אנשי הצבא וגם בעיני אנשי שאול. 6 כאשר חזרו הלוחמים לאחר שהרג דוד את הפלשתי, יצאו הנשים מכל ערי ישראל לקראת שאול המלך בשירה, בריקודים, בנגינה על תופים ושלישים [שלישים – לא ברור באיזה כלי נגינה מדובר] ובקריאות שמחה. 7 הנשים הרוקדות שרו: "שאול הרג את אלפיו, ודוד את עשרות אלפיו!".
8 זה לא מצא חן בעיני שאול, הוא כעס מאוד. "על דוד אמרו שהרג עשרות אלפים ועליי אלפים", אמר. "רק המלוכה חסרה לו". 9 מהיום ההוא והלאה שנא שאול את דוד.
10 למחרת ירדה על שאול הרוח הרעה מאלוהים והוא הסתובב נסער בביתו. דוד ניגן לפניו כפי שנהג לעשות בכל פעם, ושאול החזיק את החנית. 11 המלך חשב: "אנעץ אותה בדוד עד שתיתָקע בקיר", והשליך את החנית, אבל דוד חמק ממנה פעמיים.
12 שאול פחד מדוד כי ה' היה עם דוד אבל את שאול עזב. 13 הוא הרחיק ממנו את דוד ומינה אותו למפקד על אלף לוחמים, ודוד הנהיג אותם במלחמה. 14 הוא הצליח בכל מעשיו וה' היה אתו. 15 שאול ראה שדוד מצליח מאוד, לכן פחד מפניו עוד יותר. 16 כל ישראל ויהודה אהבו את דוד כי הוא הנהיג אותם במלחמותיהם.
17 שאול אמר לדוד: "הנה בתי הבכורה, מֵרַב. אתן לך אותה לאישה, אך עליך להיות לוחם טוב למעני ולהילחם את מלחמות ה' ". שאול חשב: "לא אני אהרוג אותו, אלא הפלשתים יהרגו אותו".
18 דוד השיב לשאול: "מי אני ואיזו חשיבות יש למשפחתי? איזו חשיבות יש למשפחת אבי, שאתחתן עם בת המלך?".
19 אבל כשהגיע הזמן לחתן את מרב בת שאול עם דוד, היא כבר התחתנה עם עַדְרִיאֵל ממְחוֹלָה.
20 מיכל בת שאול אהבה את דוד. כשאמרו זאת לשאול, הוא שמח. 21 "אתן לו את מיכל כדי שתהיה לו למלכודת – הפלשתים יפגעו בו", אמר שאול, ולדוד אמר: "בקרוב תתחתן עם בתי השנייה".
22 שאול ציווה על אנשיו: "אִמרו לדוד בסתר, 'המלך אוהב אותך וכל אנשיו אוהבים אותך, התחתן עם בת המלך' ".
23 אנשי שאול אמרו זאת לדוד והוא השיב: "האם זה דבר פעוט בעיניכם, להתחתן עם בת המלך? הרי אני עני ועלוב".
24 אנשי שאול אמרו למלך את מה שאמר דוד, 25 ושאול השיב: "אִמרו לדוד שהמלך אינו מעוניין במוהר [מוהר – תשלום שנותנת משפחת החתן לאבי הכלה] אלא במאה ערלות של פלשתים כדי לנקום באויביו". שאול התכוון שהפלשתים יהרגו את דוד. 26 אנשי שאול אמרו לדוד את מה שאמר שאול, ודוד הסכים להתחתן עם בת המלך. לפני שהגיע מועד החתונה 27 הלך דוד עם אנשיו, הרג מאתיים פלשתים והביא למלך את הערלות של כולם כדי שיזכה להתחתן עם בת המלך. בתמורה נתן לו שאול את בתו מיכל לאישה.
28 שאול נוכח לדעת שה' עם דוד ושמיכל בתו אוהבת אותו. 29 הוא פחד מדוד יותר ויותר ושנא אותו כל ימיו. 30 שרי הפלשתים יצאו למלחמה, ודוד הצליח בכל קרב יותר מכל אנשי שאול האחרים. כך נעשה מכובד יותר ויותר.