תנ"ך מבואר

ספר ויקרא פרק יז

1 וַיְדַבֵּר יהוה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ 2 דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו, וְאֶל כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם; זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר־צִוָּה יהוה לֵאמֹר׃ 3 אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה׃ 4 וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה, לִפְנֵי מִשְׁכַּן יהוה; דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ׃ 5 לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת־זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה, אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם׃ 6 וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת־הַדָּם עַל־מִזְבַּח יהוה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה׃ 7 וְלֹא־יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת־זִבְחֵיהֶם, לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם; חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה־זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם׃ 8 וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר, אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן־הַגֵּר אֲשֶׁר־יָגוּר בְּתוֹכָם; אֲשֶׁר־יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ־זָבַח׃ 9 וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה; וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו׃
10 וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל־דָּם; וְנָתַתִּי פָנַי, בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת־הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ׃ 11 כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר׃ 12 עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל־נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא־תֹאכַל דָּם; וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא־יֹאכַל דָּם׃ {ס} 13 וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ־עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל; וְשָׁפַךְ אֶת־דָּמוֹ, וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר׃ 14 כִּי־נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל־בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ; כִּי נֶפֶשׁ כָּל־בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל־אֹכְלָיו יִכָּרֵת׃
15 וְכָל־נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר; וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד־הָעֶרֶב וְטָהֵר׃ 16 וְאִם לֹא יְכַבֵּס, וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ; וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ׃ {פ}
הוראות בקשר לשחיטה ולאכילת בשר
1 ה' אמר למשה 2 להגיד לאהרון, לבניו ולכל בני ישראל: "כך ציווה ה', 3 כל איש מעם ישראל שישחט שור, כבש או עז במחנה או מחוצה לו 4 בִּמקום להביא אותו אל פתח אוהל מועד ולהקריב אותו כקרבן לה' לפני משכן ה', יחשב לרוצח. הוא רצח ולכן יִכָּרֵת [כרת – עונש מוות או חרם. לא ברור אם העונש בא מידי אלוהים או אדם] מעמו. 5 כך נקבע כדי שבני ישראל יביאו לה' אל פתח אוהל מועד, אל הכוהן, את הבהמות שהם נוהגים לשחוט בשדה, ויקריבו אותן כמו שנהוג להקריב זבחי שלום. 6 הכוהן יתיז את הדם על מזבח ה' שבפתח אוהל מועד וישרוף את השומן כדי שיפיץ ריח נעים לה'. 7 כך נקבע כדי שבני ישראל לא יקריבו עוד את קרבנותיהם לשדים שאחריהם הם הולכים כעת ובוגדים בה'. זהו חוק קבוע לעולם. 8 כל איש מעם ישראל או מהתושבים הזרים שחיים ביניהם, שיקריב עולה או זבח 9 ולא יביא אותם לפתח אוהל מועד כדי להקריב אותם לה' – יכָּרת מעמו.
10 "אכעס על כל איש מעם ישראל או מהתושבים הזרים שחיים ביניכם שיאכל דם כלשהו, ואכְרית אותו מעמו, 11 כי חיי יצור חי הם בדמו. ציוויתי עליכם להשתמש בדם על המזבח כדי לכפר עליכם כי דם הקרבן ניתן בתמורה לחיים. 12 לכן אמרתי לבני ישראל, 'אסור לאיש מכם לאכול דם. גם לתושב הזר שחי ביניכם אסור לאכול דם'. 13 כל איש מעם ישראל ומהתושבים הזרים שחיים ביניהם שיצוד חיה או עוף שמותר לאכול מהם, יהיה חייב לשפוך את דם החיה או העוף ולכסות אותו בעפר, 14 כי חיי כל יצור חי הם בדמו. לכן אמרתי לבני ישראל, 'אל תאכלו שום דם מהחי, כי חיי כל יצור חי הם בדמו. כל מי שיאכל דם, יכָּרת'.
15 "כל בן ישראל או כל תושב זר שיאכל בשר מבעל חיים שמת מוות טבעי או שנטרף, חייב לכבס את בגדיו ולהתרחץ. הוא יהיה טמא עד הערב ואחר כך יהיה טהור. 16 אם לא יכבס את בגדיו ולא ירחץ את גופו, יענש".