תנ"ך מבואר

ספר מלכים ב פרק ז

1 וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְּבַר־יהוה; כֹּה אָמַר יהוה, כָּעֵת מָחָר סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן׃
2 וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר, הִנֵּה יהוה, עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה;
וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל׃ {ס}
3 וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ, מָה, אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד־מָתְנוּ׃ 4 אִם־אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם־יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ; וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם, אִם־יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם־יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ׃
5 וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף, לָבוֹא אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם; וַיָּבֹאוּ, עַד־קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ׃ 6 וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת־מַחֲנֵה אֲרָם, קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס, קוֹל חַיִל גָּדוֹל; וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו, הִנֵּה שָׂכַר־עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת־מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת־מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ׃ 7 וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת־אָהֳלֵיהֶם, וְאֶת־סוּסֵיהֶם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר־הִיא; וַיָּנֻסוּ אֶל־נַפְשָׁם׃ 8 וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד־קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ; וַיָּשֻׁבוּ, וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ׃ 9 וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ לֹא־כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם־בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים, וְחִכִּינוּ עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן; וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ׃
10 וַיָּבֹאוּ, וַיִּקְרְאוּ אֶל־שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר, בָּאנוּ אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם; כִּי אִם־הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר־הֵמָּה׃
11 וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים; וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה׃ 12 וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו, אַגִּידָה־נָּא לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם; יָדְעוּ כִּי־רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, וַיֵּצְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בְהַשָּׂדֶה (בַשָּׂדֶה) לֵאמֹר, כִּי־יֵצְאוּ מִן־הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים, וְאֶל־הָעִיר נָבֹא׃
13 וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר, וְיִקְחוּ־נָא חֲמִשָּׁה מִן־הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ, הִנָּם, כְּכָל־הֶהָמוֹן (הֲמוֹן) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ, הִנָּם כְּכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־תָּמּוּ; וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה׃
14 וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים; וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה־אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ׃
15 וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד־הַיַּרְדֵּן, וְהִנֵּה כָל־הַדֶּרֶךְ, מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים, אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּהֵחָפְזָם (בְּחָפְזָם); וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים, וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ׃ 16 וַיֵּצֵא הָעָם, וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם; וַיְהִי סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יהוה׃ 17 וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר, וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת; כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו׃ 18 וַיְהִי, כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר; סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל, וּסְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר, בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן׃

19 וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר, וְהִנֵּה יהוה, עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיֹּאמֶר, הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל׃
20 וַיְהִי־לוֹ כֵּן; וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת׃ {ס}
ארבעת המצורעים
1 אלישע אמר: "שִמעו את דבר ה'. כך אמר ה', 'מחר בשעה זו ימָכרו בשער שומרון שבעה ליטר קמח חיטה משובח באחד עשר גרם כסף, וחמישה עשר ליטר שעורה ימכרו באותו מחיר".
2 אחד המפקדים, שליווה את המלך, השיב לאיש האלוהים: "גם אם יפתח ה' את השמים, היתכן שזה יקרה?".
"אתה תראה זאת בעיניך, אך לא תאכל", אמר לו אלישע.
3 בכניסה לשער העיר היו ארבעה מצורעים. הם אמרו זה לזה: "לָמה אנחנו ממתינים פה עד שנמות? 4 אם נחליט להיכנס לעיר, נמות שם כי יש רעב בעיר, ואם נישאר פה, נמות. בואו ניכנע לארמים. אם ישאירו אותנו בחיים, נחיה, ואם יהרגו אותנו, נמות".
5 הם הלכו בערב למחנה ארם. כשהגיעו לקצה המחנה גילו שאין שם איש. 6 (אדונָי השמיע לארמים שבמחנה קולות של מרכבות, של סוסים ושל צבא גדול. הארמים אמרו זה לזה: "מלך ישראל שכר את מלכי החיתים ואת מלכי מצריים כדי לתקוף אותנו!". 7 הם עזבו בערב את אוהליהם ואת סוסיהם וחמוריהם, את כל המחנה כפי שהיה, וברחו כדי להציל את חייהם.) 8 המצורעים הגיעו לקצה המחנה, נכנסו לאחד האוהלים, אכלו, שתו, לקחו משם כסף, זהב ובגדים, והלכו להסתיר אותם. הם שבו לאוהל אחר, לקחו גם משם והלכו שוב להסתיר את מה שלקחו. 9 אחר כך אמרו זה לזה: "אנחנו עושים מעשה לא נכון. יש לנו היום בשורה טובה אבל אנחנו שותקים. אם נחכה עד אור הבוקר נהיה אשמים. בואו נלך לבית המלך ונספר על כך".
10 הם באו, קראו לשומרי שער העיר ואמרו להם: "הגענו למחנה ארם – ואין שם איש ולא נשמע שם קול אדם! הסוסים קשורים, החמורים קשורים והאוהלים עומדים כפי שהיו".
11 שומרי השער סיפרו על כך בבית המלך. 12 המלך קם בלילה ואמר לאנשיו: "אומר לכם מה עשו לנו הארמים: הם יודעים שאנחנו רעבים, לכן יצאו מהמחנה והם מסתתרים בשדה. הם אמרו, 'כאשר יֵצאו אנשי ישראל מהעיר, נתפוס אותם חיים וניכנס לעיר' ".
13 אחד מאנשי המלך השיב: "נשלח שליחים עם חמישה מהסוסים שנשארו בעיר. ממילא מה שיקרה להמוני ישראל שנותרו בעיר יקרה גם להם, כמו שקרה להמוני ישראל שמתו. נשלח ונראה".
14 המלך שלח למחנה ארם שני אנשים רכובים על סוסים וציווה: "לכו וראו".
15 השליחים הלכו אחרי הארמים עד לירדן וראו שכל הדרך מלאה בגדים וציוד שהארמים השליכו כאשר מיהרו לברוח. השליחים חזרו וסיפרו על כך למלך. 16 העם יצא ובזז את מחנה ארם. אז נמכרו שבעה ליטר קמח חיטה משובח באחד עשר גרם כסף, וחמישה עשר ליטר שעורה נמכרו באותו מחיר, כפי שאמר ה'. 17 המלך שלח לשער העיר את המפקד שליווה אותו. ההמון רמס אותו בשער העיר והוא מת, כפי שאמר איש האלוהים כאשר בא אליו המלך. 18 זה קרה כפי שאמר איש האלוהים למלך: "חמישה עשר ליטר שעורה ימָכרו באחד עשר גרם כסף, ושבעה ליטר קמח חיטה משובח ימכרו באותו מחיר. כך יהיה מחר בבוקר בשער שומרון".
19 המפקד ענה אז לאיש האלוהים: "גם אם יפתח ה' את השמים, היתכן שזה יקרה?", ואיש האלוהים אמר לו: "אתה תראה זאת בעיניך אך לא תאכל".
20 כך באמת קרה לו. העם רמס אותו בשער העיר והוא מת.