תנ"ך מבואר

ספר מלכים ב פרק ה

1 וְנַעֲמָן שַׂר־צְבָא מֶלֶךְ־אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים, כִּי־בוֹ נָתַן־יהוה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם; וְהָאִישׁ, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע׃ 2 וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן׃ 3 וַתֹּאמֶר אֶל־גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ׃ 4 וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר; כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל׃
5 וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־אֲרָם לֶךְ־בֹּא, וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל;
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי־כֶסֶף, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב, וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים׃ 6 וַיָּבֵא הַסֵּפֶר, אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; וְעַתָּה, כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת־נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ׃
7 וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי־זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ; כִּי אַךְ־דְּעוּ־נָא וּרְאוּ, כִּי־מִתְאַנֶּה הוּא לִי׃

8 וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים, כִּי־קָרַע מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ; יָבֹא־נָא אֵלַי, וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל׃ 9 וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסוֹ (בְּסוּסָיו) וּבְרִכְבּוֹ; וַיַּעֲמֹד פֶּתַח־הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע׃ 10 וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר; הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע־פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר׃
11 וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם־יהוה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל־הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע׃ 12 הֲלֹא טוֹב אֲבָנָה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא־אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה׃
13 וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ, אָבִי דָּבָר גָּדוֹל, הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי־אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר׃
14 וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר׃ 15 וַיָּשָׁב אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל־מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל־הָאָרֶץ, כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה קַח־נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ׃
16 וַיֹּאמֶר חַי־יהוה אֲשֶׁר־עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם־אֶקָּח; וַיִּפְצַר־בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן׃
17 וַיֹּאמֶר נַעֲמָן, וָלֹא יֻתַּן־נָא לְעַבְדְּךָ, מַשָּׂא צֶמֶד־פְּרָדִים אֲדָמָה; כִּי לוֹא־יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, כִּי אִם־לַיהוָה׃ 18 לַדָּבָר הַזֶּה, יִסְלַח יהוה לְעַבְדֶּךָ; בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית־רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל־יָדִי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן, בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן, יִסְלַח־* יהוה לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה׃
19 וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם; וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת־אָרֶץ׃ {ס}
20 וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים, הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי, אֶת־נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה, מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיא; חַי־יהוה כִּי־אִם־רַצְתִּי אַחֲרָיו, וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה׃
21 וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן; וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו, וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם׃
22 וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי־נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים; תְּנָה־נָּא לָהֶם כִּכַּר־כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים׃
23 וַיֹּאמֶר נַעֲמָן, הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם; וַיִּפְרָץ־בּוֹ, וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים, וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים, וַיִּתֵּן אֶל־שְׁנֵי נְעָרָיו, וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו׃ 24 וַיָּבֹא אֶל־הָעֹפֶל, וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת; וַיְשַׁלַּח אֶת־הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ׃ 25 וְהוּא־בָא וַיַּעֲמֹד אֶל־אֲדֹנָיו,
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע, מֵאָן (מֵאַיִן) גֵּחֲזִי;
וַיֹּאמֶר לֹא־הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה׃
26 וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא־לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ־אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ; הַעֵת לָקַחַת אֶת־הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים, וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת׃ 27 וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק־בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם; וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג׃ {ס}
ריפוי נעמן
1 נעמן, שר צבא מלך ארם, היה איש חשוב ומכובד בעיני אדונו, כי באמצעותו נתן ה' ניצחון לארם. הוא היה חזק ואמיץ אבל סבל מצרעת [צרעת – מחלת עור כלשהי]. 2 גדודי ארם פלשו לארץ ישראל ולקחו בשבי נערה צעירה אחת. היא שירתה את אשת נעמן. 3 יום אחד אמרה לגבירתה: "הלוואי שאדוני היה פונה לנביא שבשומרון. הוא היה מרפא אותו מהצרעת שלו". 4 נעמן הלך אל אדונו ואמר לו: "כך וכך אמרה הנערה מארץ ישראל".
5 המלך השיב: "בוא ואשלח אתך מכתב למלך ישראל".
נעמן לקח שלוש מאות וארבעים קילוגרם כסף, שבעים קילוגרם זהב ועשר חליפות בגדים. 6 הוא הביא את המכתב למלך ישראל, ובמכתב נאמר: "כאשר יגיע המכתב הזה לידיך, רפא את נעמן משרתי מהצרעת שלו, כי אני שלחתי אותו".
7 כאשר קרא מלך ישראל את המכתב, הוא קרע את בגדיו ואמר: "האם אני אלוהים, שיכול להמית ולהחיות? למה הוא שולח את האיש אליי כדי שארפא אותו מצרעת? שימו לב והָבינו שהוא מחפש סיבה להילחם בי".
8 כאשר שמע אלישע איש האלוהים שמלך ישראל קרע את בגדיו, הוא שלח למלך הודעה: "למה קרעת את בגדיך? שיבוא בבקשה אליי ויגלה שיש נביא בישראל!". 9 נעמן בא עם מרכבתו וסוסיו, ועצר ליד פתח ביתו של אלישע. 10 אלישע שלח אליו שליח והודיע: "לך להתרחץ שבע פעמים בירדן. אז יבריא עורך ותירפא".
11 נעמן כעס מאוד והסתלק. הוא אמר: "אמרתי לעצמי שהוא בוודאי יֵצא אליי, יעמוד ויתפלל לה' אלוהיו, יניף את ידו מעל הפצעים, והצרעת תיעלם. 12 הלוא אֲמָנָה ופַרְפַּר, נהרות דמשק, טובים מכל המים בישראל. הלוא אני יכול לרחוץ בהם ולהירפא". הוא פנה והסתלק משם בכעס.
13 אנשיו ניגשו אליו ואמרו לו: "אבינו, אילו אמר לך הנביא לעשות מעשה גדול, האם לא היית עושה אותו? האם לא נכון לעשות את מה שאמר, גם אם רק אמר לך 'רחץ ותירפא'?".
14 נעמן ירד לירדן וטבל את גופו שבע פעמים, כפי שאמר לו איש האלוהים. הוא נרפא, עורו הבריא והיה כמו עור של נער צעיר. 15 נעמן חזר עם כל אנשיו אל איש האלוהים, נעמד לפניו ואמר: "עכשיו אני יודע שאין אלוהים בכל העולם אלא רק בישראל. בבקשה, קבל מתנה ממני, עבדך".
16 "אני נשבע בה', שאותו אני משרת, שלא אקבל מתנה", השיב אלישע. נעמן הפציר בו, אבל הוא סירב.
17 "אם לא, הַרשה לי בבקשה לקחת כמות של אדמה ששני פרדים יכולים לשאת. כי אני, עבדך, לא אקריב עוד עולות וזבחים לאלוהים אחרים, אלא רק לה'. 18 יסלח לי ה' רק על כך: כאשר אלָווה את אדוני המלך למקדש רימון והוא ישען על זרועי, אשתחווה אתו. אני מבקש שה' יסלח לי, עבדך, על כך שאיאלץ להשתחוות שם".
19 "לך לשלום", אמר לו אלישע. נעמן עזב אותו והתרחק מרחק מה.
20 גיחזי, עוזרו של אלישע איש האלוהים, אמר לעצמו: "אדוני סירב לקבל מנעמן הזה מארם את מה שהביא לו. אני נשבע בה' שארוץ אחריו ואקח ממנו משהו".
21 גיחזי רדף אחרי נעמן. נעמן ראה אותו רץ אחריו, קפץ מהמרכבה, פנה אליו ושאל: "הכול בסדר?".
22 "כן", השיב גיחזי. "אדוני שלח אותי לומר, 'באו אליי עכשיו שני נערים מתלמידי הנביאים מהרי אפרים. תן לי בבקשה עבורם כיכר כסף [כיכר כסף – בערך שלושים וארבעה קילוגרם] ושתי חליפות בגדים'."
23 "בבקשה", אמר נעמן. "קח אפילו שני כיכרות". הוא הפציר בו, שם את הכסף בשני תיקים, לקח שתי חליפות בגדים, נתן אותם לשניים ממשרתיו, והם נשאו אותם עבור גיחזי. 24 גיחזי הלך למצודה, שם את המתנות בבית ושילח את המשרתים. השניים הלכו, 25 והוא חזר לשרת את אדונו.
אלישע שאל: "איפה היית, גיחזי?".
"לא הלכתי לשום מקום".
26 "האם לא היה לבי אתך כאשר ירד האיש ממרכבתו ובא לקראתך? האם זה הזמן לקחת כסף, בגדים, מטעי זיתים וכרמים, צאן ובקר, עבדים ושפחות? 27 צרעת נעמן תעבור אליך ואל צאצאיך לעולם", אמר אלישע. גיחזי עזב אותו כשהוא מצורע וגופו לבן כמו שלג.