תנ"ך מבואר

ספר שמואל ב פרק כ

1 וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל, וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי; וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, וַיֹּאמֶר אֵין־לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, וְלֹא נַחֲלָה־לָנוּ בְּבֶן־יִשַׁי, אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל׃
2 וַיַּעַל כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד, אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי; וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם, מִן־הַיַּרְדֵּן וְעַד־יְרוּשָׁלָיִם׃ 3 וַיָּבֹא דָוִד אֶל־בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלָיִם, וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר־נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית־מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם, וַאֲלֵיהֶם לֹא־בָא; וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד־יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת׃ {ס}
4 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־עֲמָשָׂא, הַזְעֶק־לִי אֶת־אִישׁ־יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד׃ 5 וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת־יְהוּדָה; וַיִּיחֶר (וַיּוֹחֶר) מִן־הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ׃ {ס}
6 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אֲבִישַׁי, עַתָּה, יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי מִן־אַבְשָׁלוֹם; אַתָּה קַח אֶת־עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו, פֶּן־מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ׃ 7 וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל־הַגִּבֹּרִים; וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלָיִם, לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי׃
8 הֵם, עִם־הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן, וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם; וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ, וְעָלוֹ (וְעָלָיו) חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל־מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ, וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל׃ {ס} 9 וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא, הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי; וַתֹּחֶז יַד־יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק־לוֹ׃ 10 וַעֲמָשָׂא לֹא־נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד־יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל־הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא־שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת; {ס} וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו, רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי׃ 11 וְאִישׁ עָמַד עָלָיו, מִנַּעֲרֵי יוֹאָב; וַיֹּאמֶר, מִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב וּמִי אֲשֶׁר־לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב׃

12 וַעֲמָשָׂא מִתְגֹּלֵל בַּדָּם בְּתוֹךְ הַמְּסִלָּה; וַיַּרְא הָאִישׁ כִּי־עָמַד כָּל־הָעָם, וַיַּסֵּב אֶת־עֲמָשָׂא מִן־הַמְסִלָּה הַשָּׂדֶה וַיַּשְׁלֵךְ עָלָיו בֶּגֶד, כַּאֲשֶׁר רָאָה, כָּל־הַבָּא עָלָיו וְעָמָד׃ 13 כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן־הַמְסִלָּה; עָבַר כָּל־אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב, לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי׃
14 וַיַּעֲבֹר בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל־הַבֵּרִים; {ס} וַיִּקְלֵהוּ (וַיִּקָּהֲלוּ), וַיָּבֹאוּ אַף־אַחֲרָיו׃ 15 וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו, בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה, וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל־הָעִיר, וַתַּעֲמֹד בַּחֵל; וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אֶת־יוֹאָב, מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה׃ 16 וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן־הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ־נָא אֶל־יוֹאָב, קְרַב עַד־הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ׃

17 וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב
וַיֹּאמֶר אָנִי;
וַתֹּאמֶר לוֹ, שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ,
וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי׃
18 וַתֹּאמֶר לֵאמֹר; דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ׃ 19 אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל, לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יהוה׃ {פ}
20 וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר; חָלִילָה חָלִילָה לִי, אִם־אֲבַלַּע וְאִם־אַשְׁחִית׃ 21 לֹא־כֵן הַדָּבָר, כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי שְׁמוֹ, נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, תְּנוּ־אֹתוֹ לְבַדּוֹ, וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר;
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־יוֹאָב, הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה׃
22 וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל־כָּל־הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, וַיִּכְרְתוּ אֶת־רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל־יוֹאָב, וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר, וַיָּפֻצוּ מֵעַל־הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו; וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלָיִם אֶל־הַמֶּלֶךְ׃ {ס}
23 וְיוֹאָב אֶל כָּל־הַצָּבָא יִשְׂרָאֵל; וּבְנָיָה בֶּן־יְהוֹיָדָע, עַל־הַכְּרֵי (הַכְּרֵתִי) וְעַל־הַפְּלֵתִי׃ 24 וַאֲדֹרָם עַל־הַמַּס; וִיהוֹשָׁפָט בֶּן־אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר׃ 25 וּשֵׁיָא (וּשְׁוָא) סֹפֵר; וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים׃ 26 וְגַם, עִירָא הַיָּאִרִי, הָיָה כֹהֵן לְדָוִד׃ {ס}
מרד שבע בן בכרי
1 אדם רע משבט בנימין ושמו שֶׁבַע בן בִּכְרִי הזדמן למקום. הוא תקע בשופר וקרא: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. שובו איש לביתו, אנשי ישראל!".
2 כל אנשי ישראל עזבו את דוד והלכו אחרי שבע בן בכרי, אבל אנשי יהודה נשארו עם מלכם כל הדרך מהירדן עד ירושלים. 3 כאשר בא דוד לביתו בירושלים, הוא לקח את עשר הפילגשים שהשאיר כדי לשמור על הבית, והציב עליהן משמר. הוא דאג לכל צורכיהן אך לא שכב אתן. הן נשארו תחת שמירה עד יום מותן, הן חיו כמו אלמנות על אף שהבעל שלהן היה בחיים.
4 המלך אמר לעמשא: "אסוֹף אליי בתוך שלושה ימים את אנשי יהודה והתייצב כאן". 5 עמשא הלך לאסוף את אנשי יהודה ואיחר את המועד שנקבע.
6 דוד אמר לאבישי: "עכשיו יזיק לנו שבע בן בכרי יותר מאבשלום. קח אתה את אנשי אדונך ורדוף אחרי שבע בן בכרי לפני שיספיק למצוא מחסה מפנינו באחת הערים המבוצרות". 7 אנשי יואב, הכרֵתים, הפלֵתים וכל הלוחמים המנוסים יצאו בעקבות אבישי מירושלים כדי לרדוף אחרי שבע בן בכרי.
8 כאשר היו ליד האבן הגדולה שבגבעון, בא עמשא לקראתם. יואב היה לבוש בגדי מלחמה וחגוּר חרב שהייתה צמודה בנרתיק למותניו. כשיצא יואב לקראת עמשא נפלה החרב מהנרתיק. 9 יואב אמר לעמשא: "האם הכול בסדר אתך אחי?", וביד ימינו תפס בזקן עמשא כדי לנשק אותו. 10 עמשא לא נזהר מהחרב שהחזיק יואב. יואב תקע את החרב בבטן עמשא וכל מעיו נשפכו ארצה. לא היה צורך לדקור אותו שוב, הוא מת מיד. יואב ואבישי אחיו רדפו אחרי שבע בן בכרי. 11 אחד מחיילי יואב עמד ליד גופת עמשא וקרא: "מי שאוהב את יואב ומי שנאמן לדוד, יצטרף ליואב!".
12 עמשא שכב בדמו באמצע הדרך. החייל ראה שהצבא נעצר. כאשר הבין שכל מי שעבר ליד הגופה נעצר, הוא העביר את הגופה מהדרך אל השדה והשליך עליה בגד. 13 לאחר שהזיז החייל את הגופה מהדרך הלכו כולם אחרי יואב כדי לרדוף אחרי שבע בן בכרי.
14 יואב עבר בכל שבטי ישראל, עד שהגיע לאָבֵל בית מַעֲכָה. כל אנשי בארות נאספו אליו וגם הם הלכו אחריו. 15 יואב וחייליו הגיעו ושָׂמוּ מצוֹר על שבע בן בכרי באבל בית מעכה. הם הקימו סביב העיר סוללת עפר שנשענה על החומה. כל החיילים שהיו עם יואב ניסו לפגוע בחומה ולהפיל אותה. 16 אישה חכמה אחת מהעיר קראה אליהם: "הקשיבו, הקשיבו! אִמרו בבקשה ליואב, 'גש לכאן, אני רוצה לדבר אתך' ".
17 יואב ניגש אליה והאישה שאלה: "האם אתה יואב?".
"כן", השיב.
"שמע לשפחתך", אמרה.
"אני שומע".
18 "ראוי היה לדבר תחילה", אמרה האישה. "לשאול את אנשי אָבֵל ובכך לסיים. 19 אנחנו רודפי שלום, נאמנים מכל אנשי ישראל. אתה רוצה להשמיד עיר גדולה וחשובה בישראל? מדוע שתהרוס את מה ששייך לה'?".
20 יואב ענה: "חלילה, חלילה! אוי לי אם אהרוס ואם אשמיד! 21 לא בכך אני מעוניין. איש אחד מהרי אפרים, שבע בן בכרי שמו, מרד במלך, בדוד. תנו לנו אותו בלבד ונעזוב את העיר".
"מיד נשליך אליך את ראשו מעבר לחומה!", אמרה האישה ליואב.
22 היא פנתה לאנשי העיר בדברי חכמה, והם כרתו את ראשו של שבע בן בכרי והשליכו אותו אל יואב. יואב תקע בשופר, וכל הלוחמים התרחקו מהעיר והלכו איש לביתו. יואב שב לירושלים אל המלך.
23 יואב היה ממונה על כל צבא ישראל. בְּנָיָה בן יְהוֹיָדָע היה ממונה על הכרֵתים ועל הפלֵתים. 24 אֲדוֹרָם היה ממונה על עובדי הכפייה, ויְהוֹשָׁפָט בן אֲחִילוּד היה השר הראשי של המלך. 25 שְׁוָוא היה מזכיר ראשי, וצדוק ואֶבְיָתָר שירתו ככוהנים. 26 גם עִירָא ממשפחת יאיר היה שר של דוד.