תנ"ך מבואר

ספר שמואל ב פרק יד

1 וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן־צְרֻיָה; כִּי־לֵב הַמֶּלֶךְ עַל־אַבְשָׁלוֹם׃ 2 וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי־נָא וְלִבְשִׁי־נָא בִגְדֵי־אֵבֶל, וְאַל־תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית כְּאִשָּׁה, זֶה יָמִים רַבִּים, מִתְאַבֶּלֶת עַל־מֵת׃ 3 וּבָאת אֶל־הַמֶּלֶךְ, וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיהָ׃ 4 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל־הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל־אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ; וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ׃ {ס}
5 וַיֹּאמֶר־לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ;
וַתֹּאמֶר, אֲבָל אִשָּׁה־אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי׃ 6 וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת־הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ׃ 7 וְהִנֵּה קָמָה כָל־הַמִּשְׁפָּחָה עַל־שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת־מַכֵּה אָחִיו, וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת־הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ, אֶת־גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שׂוֹם־ (שִׂים־) לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃ {פ}
8 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ; וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ׃
9 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל־הַמֶּלֶךְ, עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל־בֵּית אָבִי; וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי׃ {ס}
10 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ; הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, וְלֹא־יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ׃
11 וַתֹּאמֶר יִזְכָּר־נָא הַמֶּלֶךְ אֶת־יהוה אֱלֹהֶיךָ, מֵהַרְבִית (מֵהַרְבַּת) גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת, וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת־בְּנִי;
וַיֹּאמֶר חַי־יהוה, אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה׃
12 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, תְּדַבֶּר־נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר;
וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי׃ {ס}
13 וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל־עַם אֱלֹהִים; וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת־נִדְּחוֹ׃ 14 כִּי־מוֹת נָמוּת, וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה, אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ; וְלֹא־יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ, וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת, לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח׃ 15 וְעַתָּה אֲשֶׁר־בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם; וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה־נָּא אֶל־הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אֲמָתוֹ׃ 16 כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ, לְהַצִּיל אֶת־אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ; לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת־בְּנִי יַחַד, מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים׃ 17 וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ, יִהְיֶה־נָּא דְּבַר־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה; כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע, וַיהוה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ׃ {פ}
18 וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה, אַל־נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ;
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, יְדַבֶּר־נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
19 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל־זֹאת;
וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי־נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם־אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל, מִכֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי־עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי, וְהוּא, שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ, אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ 20 לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת־פְּנֵי הַדָּבָר, עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה; וַאדֹנִי חָכָם, כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, לָדַעַת אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃ {ס}
21 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יוֹאָב, הִנֵּה־נָא עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת־הַנַּעַר אֶת־אַבְשָׁלוֹם׃
22 וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל־פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר־עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר עַבְדּוֹ (עַבְדֶּךָ)׃
23 וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה; וַיָּבֵא אֶת־אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם׃ {פ} 24 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל־בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה; וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה׃ {ס}
25 וּכְאַבְשָׁלוֹם, לֹא־הָיָה אִישׁ־יָפֶה בְּכָל־יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד; מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא־הָיָה בוֹ מוּם׃ 26 וּבְגַלְּחוֹ אֶת־רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי־כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ; וְשָׁקַל אֶת־שְׂעַר רֹאשׁוֹ, מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ׃ 27 וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים, וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר; הִיא הָיְתָה, אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה׃ {פ}
28 וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלָיִם שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה׃ 29 וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב, לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל־הַמֶּלֶךְ, וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו; וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית, וְלֹא אָבָה לָבוֹא׃ 30 וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל־יָדִי וְלוֹ־שָׁם שְׂעֹרִים, לְכוּ וְהוֹצִּתֵיהָ (וְהַצִּיתוּהָ) בָאֵשׁ; וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת־הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ׃ {פ}
31 וַיָּקָם יוֹאָב, וַיָּבֹא אֶל־אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶךָ אֶת־הַחֶלְקָה אֲשֶׁר־לִי בָּאֵשׁ׃
32 וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר, טוֹב לִי עֹד אֲנִי־שָׁם; וְעַתָּה, אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי׃
33 וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד־לוֹ, וַיִּקְרָא אֶל־אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל־אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ; וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם׃ {פ}
האישה מתקוע
1 יואב בן צרוּיָה ידע שהמלך מתגעגע לאבשלום. 2 הוא שלח להביא מתְקוֹעַ אישה חכמה ואמר לה: "העמידי פני אבֵלה. לבשי בגדי אבל ואל תשתמשי בתמרוקים, כדי שתירָאי כמו אישה שימים רבים מתאבלת על מת. 3 לכי אל המלך ואמרי לו מה שאומַר לך", ואז אמר לה יואב מה לומר. 4 האישה מתקוע באה אל המלך, השתחוותה לפניו ארצה ואמרה: "הצל אותי, המלך!".
5 "מה מציק לך?", שאל אותה המלך.
"אני אלמנה. בעלי מת", אמרה האישה. 6 "היו לי, לשפחתך, שני בנים. הם רבו בשדה ולא היה מי שיפריד ביניהם. האחד היכה את אחיו וגרם למותו. 7 כל בני המשפחה באו אל שפחתך ואמרו, 'תני לנו את הבן שהרג את אחיו ונהרוג אותו, כי הרג את אחיו, ונמית את היורש'. אבל כך יכבו את הגחלת האחרונה שנשארה לי, ולא ישאר לבעלי זכר על פני האדמה".
8 "לכי לביתך", אמר המלך לאישה. "אחקור בדבר".
9 "אדוני המלך", אמרה האישה, "אני ובני משפחתי נישא באשמה, והמלך ושושלתו לא ישאו בה!".
10 המלך השיב: "אם יאמר לך מישהו דבר מה, הביאי אותו אליי, והוא לא יוסיף עוד לגעת בך!".
11 האישה ביקשה: "המלך, הישבע לי בבקשה בה' אלוהיך שהנוקם לא יוסיף על אסון שלי, ושלא יהרגו את בני".
"אני נשבע בה' שאפילו שערה מראש בנך לא תיפול ארצה", אמר המלך.
12 "הרשה לשפחתך לומר לך משהו, אדוני המלך", ביקשה.
"דברי", השיב.
13 "למה חשבת לנהוג כך בעם אלוהים? מדברי המלך מתברר שהוא בעצמו אשם כי אינו משיב את בנו המגורש. 14 סוף כולנו למות. אנחנו דומים למים הנשפכים לארץ שאי אפשר לאסוף אותם. אלוהים אינו ממהר להמית אלא מחפש דרכים כדי שמי שמתרחק ממנו לא ימשיך להתרחק. 15 באתי לדבר אל אדוני המלך כפי שדיברתי כי אנשים הפחידו אותי. חשבתי, 'אדבר אל המלך. אולי יעשה את מה ששפחתו מבקשת. 16 אולי יסכים המלך להציל אותי, את שפחתו, מידי האיש המבקש לגרש אותי ואת בני מהנחלה שנתן לנו אלוהים'. 17 לכן שפחתך מבקשת, 'אדוני המלך, פְּסוֹק בבקשה לטובתי', כי אדוני המלך כמו מלאך אלוהים המבחין בין טוב לרע, וה' אלוהיך יהיה אתך".
18 המלך ענה לאישה: "אני מבקש שלא תסתירי ממני דבר כשתעני על מה שאני עומד לשאול".
"דבר בבקשה, אדוני המלך", השיבה האישה.
19 "האם יואב שלח אותך?", שאל המלך.
"אני נשבעת בחייךָ, אדוני המלך, שאמת בדבריך. עבדך יואב ציווה עליי לבוא אליך. הוא אמר לשפחתך לומר את כל הדברים האלה. 20 עבדך יואב עשה זאת כדי לשנות את המצב, ואדוני חכם כמו מלאך אלוהים היודע כל מה שנעשה בארץ".
21 המלך אמר ליואב: "אעשה זאת. לך והחזר לכאן את הבחור, את אבשלום".
22 יואב השתחווה ארצה ובירך את המלך. "היום התברר לי שמצאתי חן בעיניך, אדוני המלך, כי המלך עשה מה שיעצתי לו", אמר יואב.
23 יואב הלך לגשור והביא את אבשלום לירושלים, 24 והמלך אמר: "שילך לביתו ולא יבוא לראות אותי!". אבשלום הלך לביתו ולא הופיע לפני המלך.
25 בכל ישראל לא היה איש מפורסם בגלל יופיו כאבשלום. מכף רגלו ועד ראשו לא היה בו פגם. 26 כאשר גילח את ראשו מדי סוף שנה (כי שערו היה כבד מדי), שקל שערו כשני קילוגרם ושלוש מאות גרם לפי יחידות המשקל שקבע המלכותיות. 27 שלושה בנים נולדו לאבשלום ובת אחת, ושמה תמר. היא הייתה מאוד יפה.
28 במשך שנתיים גר אבשלום בירושלים ולא הופיע לפני המלך. 29 אבשלום שלח לקרוא ליואב כדי שישלח אותו אל המלך, אבל יואב לא רצה לבוא. שוב שלח אבשלום לקרוא ליואב, ושוב לא רצה יואב לבוא. 30 לבסוף אמר אבשלום למשרתיו: "ראו, ליואב יש שדה ליד השדה שלי, והוא מגדל שם שעורה. לכו, הציתו את שדהו". משרתי אבשלום הציתו את השדה.
31 יואב בא אל אבשלום הביתה ושאל אותו: "למה הציתו משרתיך את השדה שלי?".
32 אבשלום השיב: "שלחתי להודיע לך, 'בוא אליי ואשלח אותך אל המלך כדי שתאמר לו: "לשם מה באתי מגשור? מוטב היה לי להישאר שם!". אני רוצה להופיע לפני המלך, ואם יש בי חטא – שימית אותי' ".
33 יואב הלך ואמר זאת למלך, והמלך קרא לאבשלום. אבשלום בא אל המלך והשתחווה לפניו ארצה. המלך נשק לאבשלום.