תנ"ך מבואר

ספר עמוס פרק ז

1 כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי, בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ; וְהִנֵּה־לֶקֶשׁ, אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ׃ 2 וְהָיָה, אִם־כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת־עֵשֶׂב הָאָרֶץ, וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה סְלַח־נָא, מִי יָקוּם יַעֲקֹב; כִּי קָטֹן הוּא׃ 3 נִחַם יהוה עַל־זֹאת; לֹא תִהְיֶה אָמַר יהוה׃

4 כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ אֲדֹנָי יְהוִה; וַתֹּאכַל אֶת־תְּהוֹם רַבָּה, וְאָכְלָה אֶת־הַחֵלֶק׃ 5 וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה חֲדַל־נָא, מִי יָקוּם יַעֲקֹב; כִּי קָטֹן הוּא׃ 6 נִחַם יהוה עַל־זֹאת; גַּם־הִיא לֹא תִהְיֶה, אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה׃ {ס}


7 כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל־חוֹמַת אֲנָךְ; וּבְיָדוֹ אֲנָךְ׃ 8 וַיֹּאמֶר יהוה אֵלַי, מָה־אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס,

וָאֹמַר אֲנָךְ;
וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל, לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ׃ 9 וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק, וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ; וְקַמְתִּי עַל־בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב׃ {פ}


10 וַיִּשְׁלַח, אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית־אֵל, אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר; קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס, בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא־תוּכַל הָאָרֶץ, לְהָכִיל אֶת־כָּל־דְּבָרָיו׃ 11 כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס, בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם; וְיִשְׂרָאֵל, גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃ {ס}
12 וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל־עָמוֹס, חֹזֶה לֵךְ בְּרַח־לְךָ אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה; וֶאֱכָל־שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא׃ 13 וּבֵית־אֵל, לֹא־תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא; כִּי מִקְדַּשׁ־מֶלֶךְ הוּא, וּבֵית מַמְלָכָה הוּא׃ {ס} 14 וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל־אֲמַצְיָה, לֹא־נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן־נָבִיא אָנֹכִי; כִּי־בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים׃ 15 וַיִּקָּחֵנִי יהוה, מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן; וַיֹּאמֶר אֵלַי יהוה, לֵךְ הִנָּבֵא אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃ 16 וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר־יהוה; אַתָּה אֹמֵר, לֹא תִנָּבֵא עַל־יִשְׂרָאֵל, וְלֹא תַטִּיף עַל־בֵּית יִשְׂחָק׃ 17 לָכֵן כֹּה־אָמַר יהוה, אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק; וְאַתָּה, עַל־אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל, גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃ {ס}
עמוס רואה חזונות
הארבה
1 כך הראה לי אדוני ה': הוא ברא להקות ארבֶּה בזמן הקציר האחרון של הקיץ. הארבה הופיע אחרי שקצרו את התבואה המיועדת למלך. 2 כאשר סיים הארבה לאכול את כל צמחיית הארץ, אמרתי: "אדוני ה', סְלח בבקשה! איך יתאושש יעקב? הרי הוא חלש". 3 ה' התחרט על כך. "זה לא יקרה", אמר ה'.
האש
4 כך הראה לי אדוני ה': הוא קרא לאש לפגוע, והאש יִבשה את כל מקורות המים העמוקים ושרפה את חלקות השדה. 5 אז אמרתי: "אדוני ה', הפסק בבקשה. איך יתאושש יעקב? הרי הוא חלש". 6 ה' אדוני התחרט על כך. "גם זה לא יקרה", אמר.
האנך
7 כך הראה לי: ה' עמד על חומה זקופה ובידו אֲנָךְ*. [אנך – משקולת התלויה בקצהו של חוט שבאמצעותה בדקו אם החומה ישרה] 8 הוא שאל אותי: "מה אתה רואה, עמוס?".
"אנך", אמרתי.
"אני עומד לבדוק את עמי ישראל כשם שבודקים חומה באמצעות אנך. לא אוסיף עוד לסלוח לו", אמר אדוני. 9 "מקומות הפולחן של בני יצחק יהיו שוממים, מקדשי ישראל יֵחָרבו ועל משפחת ירבעם אביא מלחמה".
מאמר מוסגר: עמוס ואמציה
10 אֲמַצְיָה, כוהן בית אל, שלח הודעה לירבעם מלך ישראל: "עמוס ממריד את ישראל נגדך. הארץ לא תוכל לשאת את כל דבריו 11 כי עמוס אמר, 'ירבעם ימות במלחמה, וישראל יוגלה מאדמתו' ".
12 אמציה אמר לעמוס: "נביא! ברח לך לארץ יהודה והתפרנס שם ושם נבא, 13 אך בבית אֵל אַל תוסיף לנבא כי בה נמצא מקדש המלך שהוא גם מקדש הממלכה השייך למשפחת המלך. 14 עמוס השיב לאמציה: "אינני נביא ואינני תלמיד של נביא. אני רועה ומְגַדל עצי שִׁקְמָה. 15 ה' לקח אותי מהצאן וה' אמר לי, 'לך נבא אל עמי ישראל'. 16 שמע עכשיו את דבר ה'. אתה אומר, 'אל תנבא על ישראל, אל תטיף על בני משפחת יצחק'. 17 לכן אמר ה', 'אשתך תזנה בעיר, בניך ובנותיך יֵהרגו במלחמה, אדמתך תחולק, אתה תמות בארץ טמאה – וישראל יוגלה מאדמתו' ".