תנ"ך מבואר

ספר שופטים פרק ו

1 וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יהוה; וַיִּתְּנֵם יהוה בְּיַד־מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים׃ 2 וַתָּעָז יַד־מִדְיָן עַל־יִשְׂרָאֵל; מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת־הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים, וְאֶת־הַמְּעָרוֹת וְאֶת־הַמְּצָדוֹת׃ 3 וְהָיָה אִם־זָרַע יִשְׂרָאֵל; וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי־קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו׃ 4 וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת־יְבוּל הָאָרֶץ, עַד־בּוֹאֲךָ עַזָּה; וְלֹא־יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר׃ 5 כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי־אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ׃ 6 וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן; וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יהוה׃ {פ} 7 וַיְהִי כִּי־זָעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יהוה; עַל אֹדוֹת מִדְיָן׃ 8 וַיִּשְׁלַח יהוה אִישׁ נָבִיא אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים׃ 9 וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם, וּמִיַּד כָּל־לֹחֲצֵיכֶם; וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם, וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־אַרְצָם׃ 10 וָאֹמְרָה לָכֶם, אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִירְאוּ אֶת־אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם; וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי׃ {פ}

11 וַיָּבֹא מַלְאַךְ יהוה, וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה, אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי; וְגִדְעוֹן בְּנוֹ, חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת, לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן׃ 12 וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יהוה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יהוה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל׃

13 וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ יהוה עִמָּנוּ, וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל־זֹאת; וְאַיֵּה כָל־נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ־לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר, הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יהוה, וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יהוה, וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף־מִדְיָן׃
14 וַיִּפֶן אֵלָיו יהוה, וַיֹּאמֶר, לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן; הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ׃
15 וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל; הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי׃
16 וַיֹּאמֶר אֵלָיו יהוה, כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ; וְהִכִּיתָ אֶת־מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד׃
17 וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת, שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי׃ 18 אַל־נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד־בֹּאִי אֵלֶיךָ, וְהֹצֵאתִי אֶת־מִנְחָתִי, וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ;
וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ׃
19 וְגִדְעוֹן בָּא, וַיַּעַשׂ גְּדִי־עִזִּים וְאֵיפַת־קֶמַח מַצּוֹת, הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל, וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר; וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל־תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ׃ {ס} 20 וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, קַח אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל־הַסֶּלַע הַלָּז, וְאֶת־הַמָּרַק שְׁפוֹךְ; וַיַּעַשׂ כֵּן׃ 21 וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יהוה, אֶת־קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת; וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן־הַצּוּר, וַתֹּאכַל אֶת־הַבָּשָׂר וְאֶת־הַמַּצּוֹת, וּמַלְאַךְ יהוה, הָלַךְ מֵעֵינָיו׃ 22 וַיַּרְא גִּדְעוֹן, כִּי־מַלְאַךְ יהוה הוּא; {ס} וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, כִּי־עַל־כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יהוה, פָּנִים אֶל־פָּנִים׃

23 וַיֹּאמֶר לוֹ יהוה שָׁלוֹם לְךָ אַל־תִּירָא; לֹא תָּמוּת׃
24 וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא־לוֹ יהוה שָׁלוֹם; עַד הַיּוֹם הַזֶּה, עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי׃ {פ}

25 וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר לוֹ יהוה, קַח אֶת־פַּר־הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים; וְהָרַסְתָּ, אֶת־מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת־הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו תִּכְרֹת׃ 26 וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה; וְלָקַחְתָּ אֶת־הַפָּר הַשֵּׁנִי, וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה, בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת׃
27 וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו, וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יהוה; וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת־בֵּית אָבִיו וְאֶת־אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה׃ 28 וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל, וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו כֹּרָתָה; וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי, הֹעֲלָה, עַל־הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי׃
29 וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ, מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה; וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ, וַיֹּאמְרוּ, גִּדְעוֹן בֶּן־יוֹאָשׁ, עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה׃
30 וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל־יוֹאָשׁ, הוֹצֵא אֶת־בִּנְךָ וְיָמֹת; כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבַּח הַבַּעַל, וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר־עָלָיו׃
31 וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל, אִם־אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ, אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד־הַבֹּקֶר; אִם־אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ, כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבְּחוֹ׃ 32 וַיִּקְרָא־לוֹ בַיּוֹם־הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר; יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל, כִּי נָתַץ אֶת־מִזְבְּחוֹ׃ {פ}
33 וְכָל־מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי־קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו; וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל׃ 34 וְרוּחַ יהוה, לָבְשָׁה אֶת־גִּדְעוֹן; וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר, וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו׃ 35 וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל־מְנַשֶּׁה, וַיִּזָּעֵק גַּם־הוּא אַחֲרָיו; וּמַלְאָכִים שָׁלַח, בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי, וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם׃

36 וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל־הָאֱלֹהִים; אִם־יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃ 37 הִנֵּה אָנֹכִי, מַצִּיג אֶת־גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן; אִם טַל יִהְיֶה עַל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ חֹרֶב, וְיָדַעְתִּי, כִּי־תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃

38 וַיְהִי־כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת, וַיָּזַר אֶת־הַגִּזָּה; וַיִּמֶץ טַל מִן־הַגִּזָּה, מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם׃ 39 וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל־הָאֱלֹהִים, אַל־יִחַר אַפְּךָ בִּי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם; אֲנַסֶּה נָּא־רַק־הַפַּעַם בַּגִּזָּה, יְהִי־נָא חֹרֶב אֶל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ יִהְיֶה־טָּל׃ 40 וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיְהִי־חֹרֶב אֶל־הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וְעַל־כָּל־הָאָרֶץ הָיָה טָל׃ {פ}
גדעון ומלאך ה'
1 בני ישראל עשו את הרע בעיני ה', לכן נתן אותם ה' ביד מִדְיָין למשך שבע שנים. 2 המדיינים התאכזרו אל עם ישראל. כדי להגן על עצמם מפני המדיינים חצבו בני ישראל בהרים מנהרות ומערות, ובנו מבצרים. 3 בכל פעם שבני ישראל זרעו, באו המדיינים, העמלקים ושבטים נודדים מהמזרח והתנפלו על ישראל. 4 הם חנו בשדות ושדדו את יבול הארץ עד גבול עזה, ולא השאירו בישראל מזון או בעלי חיים – לא שה, לא שור ולא חמור. 5 הם באו עם העדרים והאוהלים שלהם והיו רבים כמו ארבה, לא היה אפשר לספור אותם ואת הגמלים שלהם. הם באו כדי לשדוד את הארץ. 6 בני ישראל נעשו עניים מאוד בגלל המדיינים, וזעקו לה'. 7 כאשר זעקו בני ישראל לה' אודות המדיינים, 8 שלח ה' נביא אל בני ישראל. הנביא אמר להם: "ה' אלוהי ישראל אמר, 'העליתי אתכם ממצריים והוצאתי אתכם מארץ העבדות. 9 הצלתי אתכם מהמצרים ומכל אלה שהציקו לכם. גירשתי את עמי כנען מפניכם, נתתי לכם את ארצם, 10 ואמרתי לכם: "אני ה' אלוהיכם! אל תעבדו את אלוהי האֱמוֹרִים שבארצם אתם חיים", אבל לא שמעתם בקולי' ".
11 מלאך ה' בא לעָפְרָה והתיישב מתחת לעץ האֵלָה שבנחלת יוֹאָשׁ ממשפחת אביעֶזֶר. באותו זמן חבט [חבט – הפריד את גרעיני התבואה מהשיבולים] גִדְעוֹן בנו חיטה בגת [גת – בור חצוב באבן שמפיקים בו מיץ ענבים] כדי להסתיר את התבואה מהמדיינים. 12 מלאך ה' נראה אל גדעון ואמר לו: "ה' אתך, הגיבור!".
13 גדעון השיב: "בבקשה אדונִי, אם באמת ה' אתנו, למה כל זה קרה לנו? איפה כל המעשים הנפלאים שאבותינו סיפרו לנו עליהם כשאמרו, 'הרי ה' העלה אותנו ממצריים'? ועכשיו ה' עזב אותנו ונתן אותנו ביד המדיינים!".
14 ה' פנה אל גדעון ואמר: "השתמש בכוחך כדי להציל את ישראל ממדיין, כי אני שולח אותך!".
15 גדעון השיב: "בבקשה אדונָי, איך אציל את ישראל? הרי משפחתי היא העלובה במשפחות מנשה ואני בעצמי הצעיר בבני משפחתי".
16 ה' אמר לו: "אהיה אתך ואתה תהרוג את המדיינים כולם".
17 "תן לי בבקשה סימן שאתה הוא שמדבר אליי. 18 הישאר בבקשה כאן ואל תזוז עד שאחזור ואגיש לך קרבן", ביקש גדעון.
"אחכה עד שתחזור".
19 גדעון הלך, הכין לסעודה גדי ולחמים ללא שמרים מעשרים ושניים ליטר קמח. את הבשר שם בסל ואת המרק בסיר. הוא הוציא את כל מה שהכין אל המלאך שישב מתחת לעץ האלה, והגיש לו. 20 מלאך אלוהים אמר לו: "קח את הבשר ואת הלחם שאפית מבצק ללא שמרים, הנח אותם על הסלע הזה ואת המרק שפוֹך". גדעון עשה כדבריו. 21 מלאך ה' הושיט את קצה מקל ההליכה שהיה בידו ונגע בבשר ובלחם. לפתע עלתה מהסלע אש ושרפה את הבשר ואת הלחם, ומלאך ה' נעלם. 22 גדעון הבין שמלאך ה' הוא שנגלה אליו ואמר: "אוי לי אדונָי ה', כי ראיתי את מלאך ה' פנים אל פנים!".
23 אבל ה' השיב לו: "אל תדאג, אל תפחד, לא תמות!".
24 גדעון בנה שם מזבח לה' וקרא לו ה' שלום. המזבח נמצא בעפרה שבנחלת אביעזר עד היום.
גדעון הורס את מזבח הבעל
25 בלילה ההוא אמר ה' לגדעון: "קח את הפר של אביך, ואת הפר השני בן השבע. הרוס את המזבח של אביך שהוקדש לבעל. כְּרות גם את העץ שהוקדש לאלילה אֲשֵׁרָה, שעומד ליד המזבח. 26 בְּנה מזבח לה' אלוהיך על ראש הסלע הזה כפי שיש לבנות מזבח לה'. קח את הפר השני והקרב אותו לעולה על ענפי העץ שכרתָּ".
27 גדעון לקח עשרה מאנשיו ועשה את מה שאמר לו ה'. אבל מכיוון שפחד מבני משפחתו ומאנשי העיר, עשה זאת בלילה ולא ביום. 28 אנשי העיר קמו בבוקר וראו שמזבח הבעל נהרס, שהעץ שעמד לידו והוקדש לאלילה אשרה נכרת, ושהפר השני הוקרב על המזבח החדש שנבנה.
29 "מי עשה זאת?", שאלו זה את זה. הם חקרו ובדקו ונאמר להם: "גדעון בן יואש עשה זאת".
30 אנשי העיר אמרו ליואש: "מְסור לידינו את בנך ונהרוג אותו, כי הוא הרס את מזבח הבעל וכרת את העץ שעמד לידו והוקדש לאלילה אשרה".
31 יואש אמר לכל אלה שבאו אליו: "האם אתם רבים אתי כדי להגן על הבעל? האם אתם תצילו אותו? מי שיגן עליו יומת עד הבוקר! אם הבעל הוא אלוהים, שיריב הוא עם מי שהרס את המזבח שלו". 32 מאז נקרא גדעון יְרוּבַּעַל, שפירושו הבעל יריב אתו, כי הוא הרס את המזבח שלו.
33 כל אנשי מדיין, עמלק ובני שבטים נודדים מהמזרח נאספו יחד. הם עברו את הירדן וחנו בעמק יזרעאל. 34 רוח ה' ירדה על גדעון. הוא תקע בשופר ובני משפחת אביעזר נאספו אליו. 35 הוא שלח שליחים לכל שבט מנשה, ובני השבט נאספו אליו. גם לבני השבטים אשר, זבולון ונפתלי שלח שליחים והם יצאו לקראת בני שבט מנשה.
36 גדעון אמר לאלוהים: "הראה לי אם אתה מתכוון להושיע את ישראל באמצעותי כפי שאמרת. 37 אשים פיסת צמר כבשים בגורן [גורן – משטח שהיו מפרידים בו את גרעיני התבואה מהשיבולים]. אם יהיה טל רק על הצמר וכל הקרקע שסביבו תהיה יבשה, אדע שבאמת תושיע את ישראל באמצעותי, כפי שאמרת".
38 וכך היה. כשקם גדעון מוקדם בבוקר וסחט את הצמר, הוא הוציא ממנו ספל מלא טל. 39 גדעון אמר לאלוהים: "אל תכעס עליי. אדבר רק עוד פעם אחת: הרשה לי בבקשה לעשות רק עוד ניסיון אחד עם הצמר. אני מבקש שרק הצמר יהיה יבש ושכל הקרקע סביבו תהיה מכוסה טל". 40 וכך עשה אלוהים בלילה ההוא. רק הצמר היה יבש וכל הקרקע סביבו הייתה מכוסה טל.