תנ"ך מבואר

ספר שופטים פרק ג

1 וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יהוה, לְנַסּוֹת בָּם אֶת־יִשְׂרָאֵל; אֵת כָּל־אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ, אֵת כָּל־מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן׃ 2 רַק, לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, לְלַמְּדָם מִלְחָמָה; רַק אֲשֶׁר־לְפָנִים לֹא יְדָעוּם׃ 3 חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְכָל־הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי, וְהַחִוִּי, יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן; מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן, עַד לְבוֹא חֲמָת׃ 4 וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת־יִשְׂרָאֵל; לָדַעַת, הֲיִשְׁמְעוּ אֶת־מִצְוֹת יהוה, אֲשֶׁר־צִוָּה אֶת־אֲבוֹתָם בְּיַד־מֹשֶׁה׃


5 וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי; הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי׃ 6 וַיִּקְחוּ אֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים, וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶם׃ {פ} 7 וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יהוה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת־יהוה אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבְּעָלִים וְאֶת־הָאֲשֵׁרוֹת׃ 8 וַיִּחַר־אַף יהוה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם, בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם; וַיַּעַבְדוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים׃ 9 וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יהוה, וַיָּקֶם יהוה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם; אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז, אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ׃ 10 וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ־יהוה וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל, וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה, וַיִּתֵּן יהוה בְּיָדוֹ, אֶת־כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם; וַתָּעָז יָדוֹ, עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם׃ 11 וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה; וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן־קְנַז׃ {פ}

12 וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יהוה; וַיְחַזֵּק יהוה אֶת־עֶגְלוֹן מֶלֶךְ־מוֹאָב עַל־יִשְׂרָאֵל, עַל כִּי־עָשׂוּ אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יהוה׃ 13 וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו, אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק; וַיֵּלֶךְ, וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל, וַיִּירְשׁוּ אֶת־עִיר הַתְּמָרִים׃ 14 וַיַּעַבְדוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־עֶגְלוֹן מֶלֶךְ־מוֹאָב, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃ {ס} 15 וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־יהוה, וַיָּקֶם יהוה לָהֶם מוֹשִׁיעַ, אֶת־אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא בֶּן־הַיְמִינִי, אִישׁ אִטֵּר יַד־יְמִינוֹ; וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה, לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב׃ 16 וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב, וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ; וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו, עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ׃ 17 וַיַּקְרֵב אֶת־הַמִּנְחָה, לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב; וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד׃ 18 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, לְהַקְרִיב אֶת־הַמִּנְחָה; וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעָם, נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה׃ 19 וְהוּא שָׁב, מִן־הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת־הַגִּלְגָּל, וַיֹּאמֶר דְּבַר־סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ;
וַיֹּאמֶר הָס, וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו, כָּל־הָעֹמְדִים עָלָיו׃ 20 וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו, וְהוּא־יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר־לוֹ לְבַדּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵהוּד, דְּבַר־אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ; וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא׃ 21 וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת־יַד שְׂמֹאלוֹ, וַיִּקַּח אֶת־הַחֶרֶב, מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ; וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ׃ 22 וַיָּבֹא גַם־הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב, וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב, כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ; וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה׃ 23 וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה; וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעַלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל׃ 24 וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ, וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת; וַיֹּאמְרוּ, אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת־רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה׃ 25 וַיָּחִילוּ עַד־בּוֹשׁ, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת־הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ, וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם, נֹפֵל אַרְצָה מֵת׃

26 וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם; וְהוּא עָבַר אֶת־הַפְּסִילִים, וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה׃ 27 וַיְהִי בְּבוֹאוֹ, וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם׃
28 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי, כִּי־נָתַן יהוה אֶת־אֹיְבֵיכֶם אֶת־מוֹאָב בְּיֶדְכֶם; וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו, וַיִּלְכְּדוּ אֶת־מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב, וְלֹא־נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר׃ 29 וַיַּכּוּ אֶת־מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא, כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, כָּל־שָׁמֵן וְכָל־אִישׁ חָיִל; וְלֹא נִמְלַט אִישׁ׃ 30 וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא, תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה׃ {ס}
31 וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן־עֲנָת, וַיַּךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ, בְּמַלְמַד הַבָּקָר; וַיֹּשַׁע גַּם־הוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃ {ס}
1 אלה העמים שהשאיר ה' כדי לנסות באמצעותם את בני ישראל שלא השתתפו במלחמות לכיבוש כנען 2 (הוא עשה זאת כדי שהדורות הבאים של בני ישראל, שלא השתתפו במלחמה, יתנסו בה וילמדו להילחם): 3 חמשת שליטי הפלשתים, כל הכנענים, הצידונים והחיווים, ותושבי הר הלבנון מצפון הר חרמון עד לְבוֹא חֲמָת. 4 ה' השאיר אותם כדי לנסות באמצעותם את ישראל, ולגלות אם בני ישראל יצייתו למצוות ה' שציווה על אבותיהם באמצעות משה.
עתניאל בן קנז
5 בני ישראל חיו בין הכנענים, החיתים, האמורים, הפריזים, החיווים והיבוסים. 6 הם התחתנו עם בנות העמים האלה ואת בנותיהם חיתנו עם בני העמים. הם גם עבדו את אלוהי העמים האלה. 7 בני ישראל עשו את הרע בעיני ה'. הם שכחו את ה' אלוהיהם ועבדו את אלילי הבעל והאֲשֵׁרָה. 8 ה' כעס על בני ישראל ומסר אותם לידי כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִים, מלך אֲרָם נַהֲרָיִים. בני ישראל היו משועבדים לכושן במשך שמונה שנים. 9 הם זעקו לה', וה' הקים להם מושיע שהושיע אותם – את עָתְנִיאֵל בן קְנַז, אחיו הצעיר של כלב. 10 רוח ה' הייתה עליו כששפט את ישראל. עתניאל יצא למלחמה, וה' נתן בידו את כושן רשעתיים מלך ארם. הוא גבר על כושן רשעתיים. 11 במשך ארבעים שנה שקטה הארץ ממלחמות, עד שעתניאל בן קנז מת.
אהוד בן גרא
12 בני ישראל המשיכו לעשות את הרע בעיני ה', לכן נתן ה' לעֶגְלוֹן מלך מואב כוח לנצח את ישראל. 13 עגלון מלך מואב צירף אליו את בני עַמוֹן ועֲמָלֵק, הכניע את ישראל וכבש את עיר התמרים. 14 בני ישראל היו משועבדים לעגלון מלך מואב במשך שמונה עשרה שנה. 15 הם זעקו אל ה', וה' הקים להם מושיע, את אֵהוּד בן גֵרָא משבט בנימין, שהיה שמאלי. בני ישראל שלחו אתו מתנה לעגלון מלך מואב. 16 אהוד עשה לעצמו חרב שאורכה כארבעים וחמישה סנטימטר, עם להב חד משני צדדיו, וחגר אותה על הירך הימנית שלו, מתחת לבגדו. 17 הוא הגיש את המתנה לעגלון מלך מואב שהיה שמן מאוד. 18 לאחר שהגיש אהוד את המתנה, הוא ליווה את האנשים שנשאו אותה, 19 כשחזר מהפְּסילים שליד גִלגל אמר: "אני רוצה לספר לך סוד, המלך".
"שקט", אמר המלך וכל עוזריו עזבו את המקום. 20 המלך ישב אז בחדר הקריר שלו על הגג. אהוד ניגש אליו ואמר: "אני רוצה לומר לך משהו בשם אלוהים". המלך קם מהכיסא. 21 אהוד הושיט את ידו השמאלית, אחז בחרב שעל ירכו הימנית ותקע אותה בבטנו של המלך. 22 החרב חדרה כולה פנימה, ושומנו של המלך כיסה אותה. אהוד לא שלף את החרב מבטנו של עגלון, שהמעיים שלו יצאו מהפצע. 23 אהוד יצא לאולם הכניסה, סגר אחריו את דלתות הגג ונעל אותן. 24 אחרי שעזב אהוד את המקום, באו עוזרי המלך וראו שדלתות הגג נעולות. "כנראה שהמלך עושה בחדר הקריר את צרכיו", חשבו. 25 הם חיכו זמן רב עד שהתחילו לדאוג, אך המלך לא פתח את דלתות עליית הגג. לבסוף לקחו את המפתח, פתחו את הדלתות וראו להפתעתם את אדונם שוכב מת על הארץ.
26 בזמן שהם חיכו הספיק אהוד לברוח. הוא עבר את הפסילים וברח לשְׂעִירָה. 27 כשהגיע לשעירה שבהרי אפרים, הוא תקע בשופר. חיילי ישראל ירדו אתו מההר והוא הוביל אותם.
28 "מהרו אחריי לרדוף אחרי המואבים", אמר להם, "ה' נתן בידיכם את אויביכם". החיילים ירדו אחריו, השתלטו על מעברי הירדן המובילים למואב, ולא נתנו לאיש לעבור. 29 הם הרגו אז כעשרת אלפים מואבים, כולם לוחמים חזקים ומנוסים. איש לא הצליח לברוח. 30 ביום ההוא נכנעו המואבים לישראל והארץ שָקטה ממלחמות במשך שמונים שנה.
31 אחרי אהוד בא שַׁמְגַר בן עֲנָת. הוא הרג שש מאות פלשתים במוט ארוך ומחודד בקצהו, שמשמש לזירוז בהמות בעבודתן. גם הוא הושיע את ישראל.