ראשונה לקורינתיים ט"ז 1-4
כותרת: מתיאוריה ליישום בחיי הקהילה
לאחר ששאול פירט את חשיבות תקומתו של ישוע בכל הנוגע לאמיתות הבשורה, הוא פונה כעת אל הצד המעשי של החיים המשיחיים – הנתינה, שהיא ביטוי לאהבה ולערבות ההדדית בגוף המשיח.
בפרק ט״ו תיאר שאול במילים נשגבות את העתיד המופלא שאלוהים מכין לילדיו – עולם חדש ללא קללת החטא, מציאות נצחית שבה נשרת את אלוהים בגוף חדש, ללא צער, כאב או סבל. אולם עתיד זה שמור לאלה החיים כבר עתה כקורבן חי, טהור ורצוי לאלוהים (פטר"ב ג׳ 14). אחד המאפיינים המרכזיים של חיי המאמין הוא חיי נתינה, המבטאים ערבות הדדית בין ילדי אלוהים.
שימו לב לעיקרון חשוב: כאשר אנו מביטים בעיניים רוחניות אל הנצח עם האדון, אל ירושלים השמיימית ואל הבריאה החדשה שבה לא יחסר לנו דבר, אנו לומדים לתת בנדיבות רבה יותר וברוח הקרבה. הנתינה שלנו נעשית דומה לנתינה האלוהית – נתינה הנובעת מאהבה ומוכנות להקריב, כפי שאלוהים נתן לנו במחיר דם בנו היקר.
כל אחד מאיתנו יודע כי לא ניקח עמנו אל הנצח כל רכוש או חפץ. כל אשר אלוהים מפקיד בידינו נועד לשמש אותנו בעולם הזה לקידום מלכותו וצדקתו.
ביום שבו יקרא לנו האדון לעמוד לפניו, נידרש לתת דין וחשבון על כל מחשבה ומעשה – על האופן שבו השתמשנו בכלים שהפקיד בידינו. לכן, הבה נשכיל לשרת את האדון בכל אשר נתן לנו, כדי שלא נתבייש ביום שבו נעמוד לפני כס משפטו של המשיח.
פרק ט"ז פסוקים 1-4:
1 בְּעִנְיַן אִסּוּף הַתְּרוּמוֹת לְעֶזְרַת הַקְּדוֹשִׁים, כְּפִי שֶׁהוֹרֵיתִי לַקְּהִלּוֹת בְּגָלַטְיָה כֵּן עֲשׂוּ גַּם אַתֶּם. 2 מִדֵּי רִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ יַנִּיחַ כָּל אֶחָד מִכֶּם תְּרוּמָה כְּפִי שֶׁיָדוֹ מַשֶׂגֶת וְיִשְׁמְרֶהָ אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בְּאִסּוּף הַתְּרוּמוֹת בְּעֵת בּוֹאִי. 3 וְכַאֲשֶׁר אָבוֹא אֶשְׁלַח אֶת הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים בְּעֵינֵיכֶם עִם אִגְּרוֹת בְּיָדָם לְהָבִיא אֶת תְּרוּמַתְכֶם לִירוּשָׁלַיִם. 4 אִם יִמָּצֵא לְנָכוֹן שֶׁגַּם אֲנִי אֵלֵךְ, יֵלְכוּ אִתִּי.
משלימי הדרשה:
- מדוע התחברו כלל הקהילות בתפוצות לתרום לקדושים בירושלים? (פ. 1)
- מדוע הקהילות במאה הראשונה התאספו ביום א בשבוע? (פ. 2א)
- מהם העקרונות לנתינה המפארת את האדון? (פ. 2ב)
- איך פעל שאול כדי לוודא שהתרומות תגענה בבטחה וביושר לייעדן? (פ. 3-4)
- מדוע התחברו כלל הקהילות בתפוצות לתרום לקדושים בירושלים?
1 בְּעִנְיַן אִסּוּף הַתְּרוּמוֹת לְעֶזְרַת הַקְּדוֹשִׁים, כְּפִי שֶׁהוֹרֵיתִי לַקְּהִלּוֹת בְּגָלַטְיָה כֵּן עֲשׂוּ גַּם אַתֶּם.
סגנון הכתיבה של שאול מוכיח שהקהילות היו מודעות לפרויקט העזרה למען הקדושים בירושלים.
השאלה הנשאלת היא: מה קרה לקדושים בירושלים שהצריך פרויקט עזרה כלל קהילתי בהיקף רחב כל כך?
פסוקים מקבילים מצויים באיגרת אל הרומים ט״ו 25-26:
"אולם כעת אני עולה לירושלים לעזרת הקדושים. כי מקדוניה ואכיה ראו לנכון לתרום תרומה לעניי הקדושים." ראה גם קור״ב ח׳ 1-5.
איסוף התרומות נעשה במהלך מסע הבישור השלישי של שאול, טרם שובו לירושלים, כפי שנכתב במעשי השליחים כ״ד 17: "והנה אחרי שנים רבות באתי להביא נדבות לעמי וכן גם קורבנות."
הרקע למשבר בירושלים
מספר גורמים חברו יחד ויצרו משבר כלכלי חריף בקרב הקדושים בירושלים:
א. רעב כבד בעקבות מגפה אזורית
ראה מעשי השליחים י"א 28-30. אזור יהודה הושפע קשות מרעב בשנים 46-48 לספירה, בתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס (41-54 לספירה).
ב. רדיפה חריפה מצד ההנהגה היהודית
המאמינים בישוע בירושלים עמדו תחת לחץ מתמשך ואף סכנה קיומית.
לדוגמה:
– הפחד המשתק של הוריו של העיוור שישוע ריפא (יוחנן ט׳), פן יוחרמו אם יכירו בישוע.
החרמות אלו גרמו לעיתים לאובדן פרנסה מיידי, ואף אילצו מאמינים לעזוב את מקום מגוריהם.
– מעשי השליחים ח׳ מתאר את סקילתו של סטפנוס ואת תחילת הרדיפה הרחבה.
– בהמשך מתוארת פעילותו של שאול עצמו (טרם תשובתו) במרדף אחר המאמינים.
גם באיגרת הראשונה לתסלוניקים ב׳ 14 נאמר: "הלוא אתם, אחי, הלכתם בעקבות קהילות אלוהים שביהודה… כי גם אתם סבלתם מידי בני עמכם כמו שגם הם סבלו מידי תושבי יהודה."
תגובת הקהילה בירושלים
כיצד הגיבו המאמינים בירושלים למשבר?
מעשי השליחים ב׳ 44-45 וד' 34 מתארים תמונה מעוררת השראה: המאמינים מכרו את רכושם וחלקו עם הזקוקים, כדי להבטיח את קיומם. אולם עם הזמן התדלדלו המשאבים, ונוצר צורך בעזרה חיצונית מן הקהילות בתפוצות.
עקרונות רוחניים העולים מן הפרויקט
התרומות שאסף שאול מלמדות עקרונות חשובים גם עבורנו כיום:
- ערבות הדדית ואחריות משפחתית
במשפחת אלוהים קיימת אחריות קולקטיבית. איננו יכולים להתעלם מצרכים אמיתיים של אחים ואחיות לאמונה. - אחדות רוחנית בין יהודים וגויים
רוב התורמים היו מאמינים גויים, בעוד שהנזקקים היו יהודים.
הפרויקט מבטא באופן מעשי את האחדות בגוף המשיח: אין הבדל ערכי בין יהודי לגוי – כולנו אחד באדון (אל הגלטים ג׳ 26-29).
באיגרת אל הרומים ט״ו 26-27 שאול מנמק זאת: "אם הגויים שותפו בדברים הרוחניים שלהם, עליהם גם לסייע להם בדברים חומריים."
- חיזוק הקשר בין הקהילות
העזרה החומרית חיזקה – ועדיין מחזקת – את הקשר הרוחני בין הקהילות בתפוצות לבין הקהילה בארץ (אל האפסים ב׳ 11-18).
יישום לימינו
חלפו כאלפיים שנים, וקהילות ברחבי העולם ממשיכות ליישם עיקרון זה.
גם כיום, בעתות משבר ומלחמה, גוף המשיח בעולם מבטא אהבה, ערבות ואחריות רוחנית באמצעות תמיכה מעשית בקדושים בישראל.
חלק ניכר מפעילותנו הקהילתית נתמך בידי אחים ואחיות מחו״ל. על כן, הבה נזכור זאת, נודה לאלוהים עבורם מדי יום, ונתפלל למענם.
מי ייתן והאדון יברכם, יאיר פניו אליהם, ובאותה עת ילמד גם אותנו ליישם עקרונות אלו כלפי קדושים נזקקים במקומות אחרים בעולם.
אני יכול להעיד שקיימת ערבות הדדית בין הקהילות בארץ. ראינו זאת במיוחד במהלך המלחמה. תודה לאדון שגם קהילתנו היתה ועודנה מעורבת בעזרה ההדדית הזו.
אנו עושים זאת בשמחה – אך עלינו להתמיד בכך, ולא להסתפק בזיכרונות מן העבר (התגלות ג 1-6).
- מדוע הקהילות במאה הראשונה התאספו ביום א בשבוע? (פ. 2א)
2 מִדֵּי רִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ יַנִּיחַ כָּל אֶחָד מִכֶּם תְּרוּמָה כְּפִי שֶׁיָדוֹ מַשֶׂגֶת וְיִשְׁמְרֶהָ אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בְּאִסּוּף הַתְּרוּמוֹת בְּעֵת בּוֹאִי. 3 וְכַאֲשֶׁר אָבוֹא אֶשְׁלַח אֶת הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים בְּעֵינֵיכֶם
מהו הרקע ההיסטורי והמעשי להתכנסות זו?
האם מדובר בציווי מחייב או בנוהג שנבע מנסיבות התקופה?
אזכורו של שאול את “היום הראשון בשבוע” (פס׳ 2) אינו מהווה ציווי אלוהי להחליף את יום השבת, אלא משקף נוהג קהילתי שהתפתח בקרב המאמינים הראשונים (מע"ש כ' 7; קור"א ט"ז 2). אין שום מקום בכתבי הקודש בו אלוהים מחליף את יום השבת ביום ראשון – כציווי.
יש לזכור כי הקהילה בראשיתה הייתה יהודית ברובה, והמאמינים המשיכו להשתתף במסגרת השבת בבתי הכנסת (מע״ש י"ג 14; י"ז 2), ובמקביל החלו להיפגש גם ביום הראשון בשבוע – היום שבו קם האדון ישוע מן המתים (מתי כ"ח 1; יוחנן כ' 1, 19).
יום זה נשא משמעות סמלית עמוקה של תחילת הבריאה החדשה.
האדון ישוע הופיע לתלמידים ביום א' (יוחנן כ 19, ושוב לאחר שמונה ימים כ' 26), ולכן יום א בשבוע שימש זמן ראוי להתכנסות, לשבירת לחם ולסידורים מעשיים כגון איסוף תרומות.
עם התפשטות הבשורה בקרב הגויים, ובייחוד לאחר חורבן הבית והתרחקות הקהילות מן המסגרת היהודית רבנית והעוינות בין הקבוצות, התחזק המנהג להיפגש ביום הראשון, בין היתר גם משיקולים חברתיים והיסטוריים.
יום א באימפריה הרומית היה יום עבודה רגיל, והמאמינים היו מתאספים בו בין אם מוקדם בבוקר או בערב בסיום יום העבודה (מע"ש כ' 7).
תיעוד כתוב מעדויות היסטוריות מוקדמות כגון הדידאצ'ה (סוף המאה הראשונה) – "ביום האדון (יום ראשון בשבוע) התאספו ושברו לחם." כמו כן מאיגרת ברנבא משנת 130 לספירה – "אנו שומרים את היום השמיני בשמחה, שבו גם ישוע קם מן המתים".
ומאיגרתו של איגנציוס מאנטיוכיה מתחילת המאה ה-2: "המאמינים “כבר אינם חיים לפי השבת, אלא לפי יום האדון".
מכתבי יוסטין מרטיר משנת 150 לספירה נלמד: "ביום הנקרא יום השמש, כולנו מתאספים… כי זה היום שבו ישוע קם מן המתים"
עם זאת, כאמור, אין בכתובים עדות לכך שהאדון ביטל את השבת או ציווה להחליפה; לפיכך, יש לראות בהתכנסות ביום הראשון ביטוי חופשי של חיי הקהילה סביב תחיית המשיח, ולא תחליף למצוות השבת.
סיכום הסעיף:
הקהילות נפגשו ביום ראשון בגלל:
- תחיית ישוע ביום זה
- רצון לציין את הבריאה החדשה
- קיום נוסף לצד שבת (בהתחלה)
- התרחקות היסטורית מהיהדות
- תנאים חברתיים ורדיפות
- מהם העקרונות לנתינה המפארת את האדון? (פ. 2ב)
2 "מִדֵּי רִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ יַנִּיחַ כָּל אֶחָד מִכֶּם תְּרוּמָה כְּפִי שֶׁיָדוֹ מַשֶׂגֶת וְיִשְׁמְרֶהָ אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בְּאִסּוּף הַתְּרוּמוֹת בְּעֵת בּוֹאִי."
א. הנתינה היא דבר מתוכנן ומצביע על אחריות אישית ובגרות רוחנית
שאול השליח מנחה כל אחד מן הקורינתיים ללא יוצא מן הכלל, לגבי הכללים הראויים לנתינה בקהילה.
- לאור הכתוב, שאול מלמדנו שהנתינה נעשית בקהילה בעת ההתחברות השבועית.
- שאול מבהיר שנדרשת הכנה אישית לאסוף ולחסוך כדי להביא את הנדבה לקהילה. במילים פשוטות – לא באים לקהילה ונזכרים באחריות לממן את פעולות בית האלוהים רק כאשר רואים את קופסאות התרומה.
שאול לא חי בקרב הקורינתיים כאשר שלח אליהם האיגרת. גם כאשר קיווה להגיע אליהם, לא היה מדובר שישהה ביניהם לתקופה ארוכה. לפיכך, היתה חובה לארגן מראש את התרומה כדי לא להעמיד את הקהילה ואת שאול במצב מביך – בו הוא מגיע אליהם אך לאנשים אין את הכסף הנמצא כי לא התכוננו לכך.
נתינה שבועית או חודשית?
ישנם מקומות בעולם שבהם המשכורת משולמת על בסיס שבועי, ואחרים שבהם היא משולמת אחת לחודש. כך או כך, הציווי האלוהי אינו מתייחס למסגרת הזמן – שבוע או חודש – אלא לעיקרון: לאלוהים נותנים מראשית התבואה (בראשית ד׳ 1-8; משלי ג׳ 9-10).
ההעברה הראשונה או התשלום הראשון מרגע קבלת המשכורת צריך להיות מוקדש לאלוהים. זהו חלק מתלמידות, חלק מבגרות רוחנית, ולימוד מתמשך של ביטחון באספקתו של אלוהים לכל צורכנו. אני יכול להעיד שמעולם לא היה לנו חסר דבר; אלוהים תמיד נשאר נאמן.
- הנתינה נדרשת מכל אדם ללא יוצא מן הכלל. לפיכך לא מדובר בסכום מינימלי או בהכנסה מינימלית כדי לתת. הנתינה על פי מה שמשגת אך אין פטור לאף אחד!
מי שאינו נדיב כעני גם לא יהיה נדיב אם יתעשר! ראה את דוגמת הנושעים בקהילות מקדוניה – קור"ב ח 2. הם נתנו מעומק עניותם. כך הם חוו את חסדי אלוהים בדרך חדשה ולמדו להלל ולפאר את אלוהים ברמות שלא ידעו לפני כן.
ב. נתינה היא יחסית להכנסה.
הכללים בכתבי הקודש בנוגע לנתינה מאוד ברורים – לא ייתן אדם מעבר ליכולתו – ייתן על פי משגת ידו (ראה גם קור"ב ח 12).
במילים פשוטות: לא תורמים ונכנסים לחובות. לא נותנים ומפרים את האחריות הראשונה לכלכלת הבית הבסיסית.
כמה ראוי לתת?
עלינו להבדיל בין המס שאנו משלמים לשלטון לבין הנתינה לבית אלוהים.
אנו נותנים את נדבתנו מתוך ההכנסה נטו לאחר תשלום מסי המדינה.
את עיקרון המעשר תבע אלוהים בתורה בספר ויקרא כ"ז 30; במדבר י"ח 21. המעשר נקבע כי שבט הלוי היה כעשירית מן העם. העם נדרש לממן את הלוי ומכאן נקבעה המידה – מעשר!
האם אלוהים מגביל אותנו לנדבה של עשרה אחוזים בלבד?
לא ולא!
הנתינה היא על פי יכולתו של אדם. ניתן לומר שהסף הנמוך הינו עשרה אחוזים אך אין הגבלה על הסף הגבוה חוץ מהאזהרה לתת על פי היכולת ולא מעבר לכך.
ג. ההנחיה לנתינה המפארת את האדון כתובה באיגרת השניה לקורינתיים בפרקים ח-ט.
– נתינה מונעת על ידי חסד אלוהים (פ. 1)
– צרות ועוני אינם מחסום לנדיבות (פ. 2)
– נתינה היא יחסית למשגת היד (פ. 3)
– נתינה היא זכות מבורכת (פ. 4)
– נתינה היא חלק מהשתחוויה (פ. 5)
לפנינו מופת של נתינה מהמאמינים בקהילת בפיליפי – קהילות מקדוניה. שם שאול השליח מלמד בין היתר שהנתינה היא חלק מהשתחוויה. ראה חיזוק לכך באיגרת הראשונה של פטרוס ב 5: "וגם אתם, כאבנים חיות, נבנים לבית רוחני, לכהונת קודש, כדי להעלות זבחי רוח רצויים לאלוהים בזכות ישוע המשיח."
ראה נספח לשיעור – פרשנות מבארת לפרק ח בשנייה לקורינתיים.
- איך פעל שאול כדי לוודא שהתרומות תגענה בבטחה וביושר לייעדן? (פ. 3-4)
3 "וְכַאֲשֶׁר אָבוֹא אֶשְׁלַח אֶת הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים בְּעֵינֵיכֶם עִם אִגְּרוֹת בְּיָדָם לְהָבִיא אֶת תְּרוּמַתְכֶם לִירוּשָׁלַיִם. 4 אִם יִמָּצֵא לְנָכוֹן שֶׁגַּם אֲנִי אֵלֵךְ, יֵלְכוּ אִתִּי."
יחסו וטיפולו של שאול השליח בתרומות הקדושים מלמדים עד כמה הוא מחשיבן כקורבנות הניתנים ברוח הקרבה. זכותם של התורמים לדעת ולבטוח כי הזבח שהקריבו יטופל כראוי ויגיע לייעוד שלשמו ניתן.
עלינו לזכור כי רבים מן התורמים לא היו עשירים, אלא נתנו מעומק עניותם (קור״ב ח׳ 1-5). לפיכך, שאול מסיר דאגה מליבם ומבהיר כי התרומות הכספיות יטופלו בכובד ראש, כזבחים יקרים וראויים לפני אלוהים.
לשם כך מבקש שאול מן הקורינתיים לבחור בעצמם אנשים הראויים בעיניהם, אשר יישאו את התרומות לקדושים בירושלים, בצירוף איגרות ההמלצה מטעמו.
בתחילת דרכה של הקהילה היו השליחים מעורבים בכל תחומי חייה (מע״ש ד׳ 35). אולם עם גדילתה, נדרשו אנשים נוספים לשאת בעול, כדי שהשליחים יוכלו להתמסר לתפקידם המרכזי – הוראת דבר אלוהים. לכן נבחרו שמשים בעלי שם טוב, מלאי אמונה ורוח הקודש, וללא דופי (מע״ש ו׳). בדומה לכך, נראה כי שאול מבקש מן הקורינתיים לבחור אנשים יראי אלוהים ובעלי שם טוב – ככל הנראה בתפקידים הדומים לשמשים – כדי להפקיד בידיהם את נשיאת התרומות לירושלים.
גם כיום, קהילה ראויה שואפת להפקיד את כספי התרומות בידי אנשים נאמנים, שאינם רודפי בצע, ובעלי עדות נקייה – התכונות הנדרשות משמשים ומזקנים (טימ״א ג׳; טיטוס א׳). כך נשמר כבודן של התרומות, והן משמשות לתכלית שלשמה ניתנו.
בימינו, קהילות המטפלות בכספי ציבור מחויבות לפעול במסגרת חוקית ומסודרת. יש להודות לאלוהים על הסדרים אלה, המאפשרים שקיפות, יושרה ואמינות בניהול כספי התרומות.
בפסוק 4 מציין שאול אפשרות כי גם הוא עצמו יצטרף למשלחת שתישא את התרומות לירושלים. מה רומז שאול בדבריו? נראה כי הוא משאיר פתח לכך שאם התרומה תהיה משמעותית וראויה, גם הוא יראה לנכון להצטרף. בדרך זו יש משום עידוד עדין לקורינתיים לתת בנדיבות, באופן ההולם את מצבם הכלכלי.
עם זאת, שאול אינו ממקד את תשומת הלב בכסף עצמו. הוא מעיד על עצמו כי למד לחיות הן בעוני והן בשפע. לאורך חייו חווה את חסדי אלוהים הריבוניים. לכן עידודו לנתינה נדיבה והקרבתית נובע מהבנה עמוקה כי הנתינה היא מדד לאהבה – ולא פחות מכך, מדד לאמונה ולבגרות רוחנית. כדברי הכתוב: "מי שיש לו נכסי העולם והוא רואה את אחיו במחסור וסוגר את רחמיו מפניו, איך תעמוד בו אהבת אלוהים?" (יוח״א ג׳ 17).
סיכום:
שאול השליח מעביר את הקורינתיים מעבר מתיאולוגיה נשגבת אל חיים מעשיים: מן האמת על תקומת המשיח אל האחריות לחיות לאורה.
הנתינה לקדושים בירושלים אינה רק פעולה כלכלית, אלא ביטוי ממשי לאהבה, לאחדות ולערבות ההדדית בגוף המשיח. הרקע ההיסטורי — רעב כבד ורדיפות — יצר מצוקה אמיתית, אך גם הזדמנות רוחנית: הקהילות הגויות משתתפות בצרכי הקדושים היהודים, ובכך מתגלה האחדות האמיתית שבמשיח.
שאול מלמד כי נתינה המפארת את האדון היא נתינה מתוכננת, אישית ויחסית ליכולתו של כל אחד. אין מדובר ברגש רגעי, אלא במשמעת רוחנית הנובעת מהבנה נכונה של בעלות אלוהית על כל אשר בידינו. המאמין אינו בעלים אלא מנהל, ולכן הוא נותן מתוך אחריות, באמונה ובשמחה — גם כאשר המשאבים מוגבלים. דוגמת הקהילות במקדוניה מדגישה כי נדיבות אינה תלויה בעושר, אלא בלב נכון לפני אלוהים.
בנוסף, שאול מדגיש את חשיבות היושרה והשקיפות בניהול התרומות. הוא אינו פועל לבדו, אלא דואג לבחירת אנשים נאמנים ולמערכת של אחריות הדדית, כדי להבטיח שהתרומות יגיעו לייעדן בכבוד. בכך הוא מלמד כי זבח הנתינה ראוי לטיפול ראוי. יחד עם זאת, הוא מזכיר כי הנתינה איננה מטרה בפני עצמה, אלא מדד לאהבה, לאמונה ולבגרות רוחנית של המאמין.
יישום:
האם אנו מנהלים את אשר אלוהים הפקיד בידינו מתוך מבט נצחי? הבה נלמד לתת בנאמנות, בתכנון ובשמחה — לא מתוך חובה בלבד, אלא כהשתחוויה לאלוהים וכביטוי לאהבתנו לאחינו, כדי שכאשר נעמוד לפני האדון, נימצא נאמנים במה שהופקד בידינו.