תוצאות הכסילות
1 זְב֣וּבֵי מָ֔וֶת יַבְאִ֥ישׁ יַבִּ֖יעַ שֶׁ֣מֶן רוֹקֵ֑חַ יָקָ֛ר מֵחָכְמָ֥ה מִכָּב֖וֹד סִכְל֥וּת מְעָֽט׃ 2 לֵ֤ב חָכָם֙ לִֽימִינ֔וֹ וְלֵ֥ב כְּסִ֖יל לִשְׂמֹאלֽוֹ׃ 3 וְגַם־בַּדֶּ֛רֶךְ כְּשֶׁהַסָּכָל [כְּ][שֶׁ][סָּכָ֥ל] הֹלֵ֖ךְ לִבּ֣וֹ חָסֵ֑ר וְאָמַ֥ר לַכֹּ֖ל סָכָ֥ל הֽוּא׃ 4 אִם־ר֤וּחַ הַמּוֹשֵׁל֙ תַּעֲלֶ֣ה עָלֶ֔יךָ מְקוֹמְךָ֖ אַל־תַּנַּ֑ח כִּ֣י מַרְפֵּ֔א יַנִּ֖יחַ חֲטָאִ֥ים גְּדוֹלִֽים׃ 5 יֵ֣שׁ רָעָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּשְׁגָגָ֕ה שֶׁיֹּצָ֖א מִלִּפְנֵ֥י הַשַּׁלִּֽיט׃ 6 נִתַּ֣ן הַסֶּ֔כֶל בַּמְּרוֹמִ֖ים רַבִּ֑ים וַעֲשִׁירִ֖ים בַּשֵּׁ֥פֶל יֵשֵֽׁבוּ׃ 7 רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ׃ 8 חֹפֵ֥ר גּוּמָּ֖ץ בּ֣וֹ יִפּ֑וֹל וּפֹרֵ֥ץ גָּדֵ֖ר יִשְּׁכֶ֥נּוּ נָחָֽשׁ׃ 9 מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם׃ 10 אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן הַכְשֵׁיר [הַכְשֵׁ֖ר] חָכְמָֽה׃ 11 אִם־יִשֹּׁ֥ךְ הַנָּחָ֖שׁ בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ וְאֵ֣ין יִתְר֔וֹן לְבַ֖עַל הַלָּשֽׁוֹן׃ 12 דִּבְרֵ֥י פִי־חָכָ֖ם חֵ֑ן וְשִׂפְת֥וֹת כְּסִ֖יל תְּבַלְּעֶֽנּוּ׃ 13 תְּחִלַּ֥ת דִּבְרֵי־פִ֖יהוּ סִכְל֑וּת וְאַחֲרִ֣ית פִּ֔יהוּ הוֹלֵל֖וּת רָעָֽה׃ 14 וְהַסָּכָ֖ל יַרְבֶּ֣ה דְבָרִ֑ים לֹא־יֵדַ֤ע הָאָדָם֙ מַה־שֶׁיִּֽהְיֶ֔ה וַאֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ 15 עֲמַ֥ל הַכְּסִילִ֖ים תְּיַגְּעֶ֑נּוּ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע לָלֶ֥כֶת אֶל־עִֽיר׃ 16 אִֽי־לָ֣ךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ נָ֑עַר וְשָׂרַ֖יִךְ בַּבֹּ֥קֶר יֹאכֵֽלוּ׃ 17 אַשְׁרֵ֣יךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ בֶּן־חוֹרִ֑ים וְשָׂרַ֙יִךְ֙ בָּעֵ֣ת יֹאכֵ֔לוּ בִּגְבוּרָ֖ה וְלֹ֥א בַשְּׁתִֽי׃ 18 בַּעֲצַלְתַּ֖יִם יִמַּ֣ךְ הַמְּקָרֶ֑ה וּבְשִׁפְל֥וּת יָדַ֖יִם יִדְלֹ֥ף הַבָּֽיִת׃ 19 לִשְׂחוֹק֙ עֹשִׂ֣ים לֶ֔חֶם וְיַ֖יִן יְשַׂמַּ֣ח חַיִּ֑ים וְהַכֶּ֖סֶף יַעֲנֶ֥ה אֶת־הַכֹּֽל׃ 20 גַּ֣ם בְּמַדָּֽעֲךָ֗ מֶ֚לֶךְ אַל־תְּקַלֵּ֔ל וּבְחַדְרֵי֙ מִשְׁכָּ֣בְךָ֔ אַל־תְּקַלֵּ֖ל עָשִׁ֑יר כִּ֣י ע֤וֹף הַשָּׁמַ֙יִם֙ יוֹלִ֣יךְ אֶת־הַקּ֔וֹל וּבַ֥עַל הַכְּנָפַיִם [כְּנָפַ֖יִם] יַגֵּ֥יד דָּבָֽר׃
חלוקת פרק י
א. הכסילות ותוצאותיה בהתנהגות האדם ובמעשיו (פס׳ 1-11)
ב. הכסילות בדיבורו של האדם (פס׳ 12-15)
ג. תוצאות הכסילות בהנהגת הארץ והצורך בזהירות בדיבור על שליטיה (פס׳ 16-20)
א. הכסילות ותוצאותיה בהתנהגות האדם ובמעשיו (פס׳ 1–11)
1 זְב֣וּבֵי מָ֔וֶת יַבְאִ֥ישׁ יַבִּ֖יעַ שֶׁ֣מֶן רוֹקֵ֑חַ יָקָ֛ר מֵחָכְמָ֥ה מִכָּב֖וֹד סִכְל֥וּת מְעָֽט׃ 2 לֵ֤ב חָכָם֙ לִֽימִינ֔וֹ וְלֵ֥ב כְּסִ֖יל לִשְׂמֹאלֽוֹ׃ 3 וְגַם־בַּדֶּ֛רֶךְ כְּשֶׁהַסָּכָל [כְּ][שֶׁ][סָּכָ֥ל] הֹלֵ֖ךְ לִבּ֣וֹ חָסֵ֑ר וְאָמַ֥ר לַכֹּ֖ל סָכָ֥ל הֽוּא׃ 4 אִם־ר֤וּחַ הַמּוֹשֵׁל֙ תַּעֲלֶ֣ה עָלֶ֔יךָ מְקוֹמְךָ֖ אַל־תַּנַּ֑ח כִּ֣י מַרְפֵּ֔א יַנִּ֖יחַ חֲטָאִ֥ים גְּדוֹלִֽים׃ 5 יֵ֣שׁ רָעָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּשְׁגָגָ֕ה שֶׁיֹּצָ֖א מִלִּפְנֵ֥י הַשַּׁלִּֽיט׃ 6 נִתַּ֣ן הַסֶּ֔כֶל בַּמְּרוֹמִ֖ים רַבִּ֑ים וַעֲשִׁירִ֖ים בַּשֵּׁ֥פֶל יֵשֵֽׁבוּ׃ 7 רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ׃ 8 חֹפֵ֥ר גּוּמָּ֖ץ בּ֣וֹ יִפּ֑וֹל וּפֹרֵ֥ץ גָּדֵ֖ר יִשְּׁכֶ֥נּוּ נָחָֽשׁ׃ 9 מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם׃ 10 אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן הַכְשֵׁיר [הַכְשֵׁ֖ר] חָכְמָֽה׃ 11 אִם־יִשֹּׁ֥ךְ הַנָּחָ֖שׁ בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ וְאֵ֣ין יִתְר֔וֹן לְבַ֖עַל הַלָּשֽׁוֹן׃
תוצאות הכסילות – קהלת י' 1
הפסוק הראשון בפרק ממחיש במשל את הרעיון החותם את פרק ט': "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב, וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה" (ט' 18). מכיוון שלשון הפסוק עשויה להיות קשה לדובר העברית המודרנית, אביא אותו בתרגום לעברית בת ימינו של החברה לכתבי הקודש: (www.haktuvim.co.il)
"זבובים מתים מתסיסים שמן רוקח יקר וגורמים לו להצחין. כמותם מעט סכלות משחיתה חכמה וכבוד."
זבוב קטן הנופל לתוך שמן מבושם עלול לקלקל אותו ולגרום לו להדיף ריח רע. כך גם מעשה כסילות אחד עלול לגבור בעיני הבריות על חכמתו וכבודו של אדם ולפגוע בשמו הטוב. המילה "יָקָר" בפסוק מבטאת כאן משקל או חשיבות: לעיתים מעט כסילות שוקלת יותר מחכמה וכבוד שנרכשו במשך שנים. הדבר מזכיר גם את דברי קהלת: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (ז' 1).
אנו מכירים את אמיתות המשל גם מניסיון החיים תחת השמש. לאורך השנים שמעתי על אנשים מכובדים ומורים משכילים שמעשה חטא אחד פגע קשות בעדות שבנו במשך חיים שלמים. משום כך, חלק מהתפילה היומית של אשתי ואנוכי היא: אלוהים, רחם עלינו ועזור לנו לסיים את חיינו ללא דופי. שמור עלינו, לבל ימיט חטא קלון על השירות שהקדשנו לכבודך.
פסוקים 2–3: "לב" מציין כאן את מחשבתו של האדם ואת שיקול דעתו. לב החכם מנחה אותו בדרך הנכונה, ואילו לב הכסיל מוביל אותו בדרך שגויה. הימין נקשר במקומות שונים בכתובים לכוח, לכבוד ולעזרה (תהילים ק"ט 31; ק"י 1; מלכים א׳ ב׳ 19). על רקע זה, הניגוד בין ימין לשמאל ממחיש את ההבדל בין דרכו של החכם לדרכו של הכסיל.
כסילותו של האדם אינה נשארת חבויה בליבו. גם כשהכסיל הולך בדרכו ועוסק בענייני היום-יום, חסרון שיקול הדעת שלו מתגלה בדבריו ובמעשיו. בהתנהגותו הוא כאילו מכריז לפני כולם: "כסיל אני". אדם עשוי להסתיר את כסילותו לזמן מה, אך אורח חייו יגלה אותה לבסוף.
פסוקים 4–5: קהלת פותח בעצה לאדם הנתון לכעסו של מושל: "אִם־רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ, מְקוֹמְךָ אַל־תַּנַּח". גם אם נדמה לו שכעסו של המושל אינו מוצדק, אל לו להגיב בפזיזות ולעזוב מיד את מקומו. תגובה שקולה, שקטה ומכבדת עשויה להפיג את הכעס ולמנוע מעשים חמורים יותר. אם אכן שגה, ראוי לו להודות בטעותו ולבקש סליחה. עצתו של קהלת מזכירה את דברי שלמה במשלי: "מַעֲנֶה־רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה" (ט"ו 1), וכן: "וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (י"ב 18).
הערה אישית מניסיון החיים: אם כעסו של המושל מוצדק, והמעשה אכן מחייב פרישה מן התפקיד, ראוי להודות בטעות, לבקש סליחה ולהיות נכון לפרוש. בידי המושל להחליט אם לסלוח, להטיל עונש או לאפשר לאדם להמשיך בתפקידו. תגובה ענווה וקבלת אחריות עשויות לפתוח פתח לרחמים, ככתוב: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח 13).
בפסוק 5 קהלת עובר מן התגובה הראויה לכעסו של מושל אל טעות שהמושל עצמו עלול לעשות: "יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט". גם בעל הסמכות הגבוהה ביותר אינו חסין משגיאה. בפסוקים הבאים ימחיש קהלת כיצד החלטה שגויה שלו עלולה להעניק לכסילים מעמד רם ולדחוק אנשים הראויים לכבוד למעמד נמוך.
פסוקים 6-7: קהלת מתאר את תוצאותיה של שגיאה היוצאת מלפני השליט: הכסיל מועלה למשרה רמה, ואילו אנשים בעלי מעמד נדחקים למקום נחות. סמכות וכבוד ניתנים לאדם שחסרה לו החכמה הנדרשת לשאת באחריות שהוטלה עליו.
קהלת ממחיש את היפוך המעמדות בתמונה שראה: "רָאִיתִי עֲבָדִים עַל־סוּסִים, וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל־הָאָרֶץ". הרכיבה מסמלת מעמד וכבוד (שופטים ה' 10; מלכים א' א' 33-34), ואילו הליכתם של השרים ברגל, כעבדים, מבטאת את השפלתם. אין בכך לומר שעבד אינו יכול להיות ראוי לתפקיד רם, או שעשיר הוא בהכרח חכם. קהלת מתריע על מצב שבו הכסילות זוכה לסמכות, בעוד מי שראויים לשאת באחריות נדחקים הצדה. מינוי שכזה עלול לפגוע בסדרי השלטון ובכלל העם (השוו משלי י"ט 10).
הדוגמאות הללו משתלבות במסר הרחב של ספר קהלת: אין למצוא שלמות באדם, במעשיו או בסדרי העולם שתחת השמש, אלא באלוהים לבדו. כל בני האדם חוטאים, ו"אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (ז' 20). גם המלך, הרם במעלה מקרב בני האדם, עלול לשגות ולהוציא מתחת ידו החלטות הפוגעות בנתיניו. משום כך, את התקווה לצדק מושלם על האדם לתלות באלוהים, השופט בצדק. אין בו חטא, ומשפטיו אינם נתונים למצבי רוח.
מה הקשר הרעיוני בין פסוקים 8-11 לקודמיהם (5-7)?
בפסוקים 5-7 תיאר קהלת את הנזק העלול לצמוח משיקול דעת לקוי של שליט, המעלה כסיל למעמד רם. כעת הוא מרחיב את המבט אל מעשי האדם בכלל: גם בפעולות יום-יומיות יש סיכונים, והחכמה מסייעת לזהותם, להיערך לקראתם ולפעול בעיתוי הנכון. ארבעת הפתגמים שבפסוקים 8-11 ממחישים כיצד מעשה פזיז, היעדר הכנה או שימוש מאוחר בכישוריו של האדם עלולים להביא תוצאה הפוכה מזו שביקש להשיג.
פסוקים 5-7: כסילות בשלטון
פסוקים 8-11: המחיר המעשי של פעולה ללא חכמה
פסוק 8 – פתגם ראשון: "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל, וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ”. מי שחופר בור (גומץ בארמית) עלול ליפול לתוכו בעצמו; ומי שפורץ גדר עלול להיחשף לנחש המסתתר בה או מאחוריה. מעשיו של האדם עשויים אפוא לשוב ולפגוע בו. כאשר מדובר באדם המכין מלכודת לאחר, הפתגם נעשה גם אזהרה מוסרית: המזימה שטווה עלולה ללכוד אותו עצמו (השוו תהילים ז' 16; משלי כ"ו 27). תיאור הנחש מזכיר גם את עמוס ה׳ 19. אפשר ליישם את האזהרה על מזימות בחצר המלך; סיפור המן ומרדכי במגילת אסתר הוא דוגמה מובהקת למזימה ששבה על ראש יוזמה. עם זאת, הפסוק עצמו אינו מגביל את הפתגם למזימה מכוונת.
פסוק 9 – פתגם שני: "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם, בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם". העברת אבנים היא מלאכה מפרכת, והעוסק בה עלול להיפגע מן האבנים עצמן; בדומה לכך, ביקוע עצים חושף את העובד לסכנה. הביטוי "מַסִּיעַ אֲבָנִים" מזכיר את הכנת האבנים לבנייה במלכים א׳ ה׳ 31, אך אין הכרח שקהלת מתאר כאן דווקא העברה ממחצבה לאתר בנייה. הפתגם מזכיר שגם עבודה מועילה כרוכה בעמל ובסיכון, ולכן ראוי לגשת אליה בזהירות ובשיקול דעת.
פסוק 10 – פתגם שלישי: אם להב הגרזן קהה והעובד אינו משחיזו, יידרש ממנו כוח רב יותר כדי לבקע את העצים. הכנה נכונה של הכלי תחסוך עמל ותסייע לו לבצע את מלאכתו. זהו יתרונה המעשי של החכמה: היא מסייעת לאדם לבחור בדרך המתאימה למשימה, במקום להסתמך על כוחו בלבד. כשם שהשחזת הגרזן מכשירה אותו למלאכתו, כך החכמה מכשירה את האדם לפעול בתבונה. [1]
פסוק 11 – פתגם רביעי: "אִם־יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא־לָחַשׁ, וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן”.
קהלת מביא דוגמא הידועה לבני קדם. על פי פירוש ש.ל. גורדון, בימים קדומים היו אנשים במצרים בכנען, בפרס ובהודו, שהיה להם דרך להוציא הנחשים ממחילתם, ממקום מחבואם ולמשכם אחריהם ככלבים מאולפים ולמנעם מלהכיש אנשים. אותם אנשים נקראו – מלחשים. והיו גם נחשים, שלא נשמעו ללחשי אותם מלחשים (תהילים נ"ח 5-6; ירמיה ח 17), ועל יסוד זה חובר המשל. [2]
קהלת משתמש בדמותו של אדם היודע ללחוש לנחש כדי למנוע את הכשתו. אם הנחש הכיש לפני שהמלחש השתמש בכישוריו, ידיעתו כבר אינה מועילה למנוע את ההכשה. הנמשל הוא שגם חכמה ומיומנות צריכות לבוא לידי שימוש בעיתן.
ידיעת הדבר הנכון אינה מספיקה אם האדם מתמהמה עד שההזדמנות לפעול חלפה.[3]
ב. הכסילות בדיבורו של האדם (פס׳ 12–15)
12 דִּבְרֵ֥י פִי־חָכָ֖ם חֵ֑ן וְשִׂפְת֥וֹת כְּסִ֖יל תְּבַלְּעֶֽנּוּ׃ 13 תְּחִלַּ֥ת דִּבְרֵי־פִ֖יהוּ סִכְל֑וּת וְאַחֲרִ֣ית פִּ֔יהוּ הוֹלֵל֖וּת רָעָֽה׃ 14 וְהַסָּכָ֖ל יַרְבֶּ֣ה דְבָרִ֑ים לֹא־יֵדַ֤ע הָאָדָם֙ מַה־שֶׁיִּֽהְיֶ֔ה וַאֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ 15 עֲמַ֥ל הַכְּסִילִ֖ים תְּיַגְּעֶ֑נּוּ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע לָלֶ֥כֶת אֶל־עִֽיר.
פסוקים 12-15 – דברי החכם ודברי הכסיל
פסוק 12: "דִּבְרֵי פִי־חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ”. דברי החכם נאמרים בנועם ובשיקול דעת, ולכן יש בכוחם למצוא חן בעיני שומעיהם. אפשר להיזכר כאן בעצת קהלת להשיב ברוגע לכעסו של מושל (פסוק 4), אף שהחכמה אינה מבטיחה שכל אדם יקבל את הדברים כראוי. לעומת זאת, דברי הכסיל עלולים לפגוע בו עצמו. קהלת מתאר זאת בלשון ציורית: שפתיו "בולעות" אותו — דיבורו הבלתי שקול מסבך אותו ומביא עליו רעה.
פסוק 13: הכסיל אינו נעשה חכם ככל שהוא מוסיף לדבר. דבריו מתחילים בסכלות ומסתיימים ב"הוֹלֵלוּת רָעָה": הדיבור חסר שיקול הדעת הולך ומחמיר, עד שהוא נעשה פרוע ומזיק.
פסוק 14: הכסיל מרבה דברים ומדבר בביטחון כאילו העתיד גלוי לפניו. אולם האדם אינו יודע מה יקרה לו, ואף אינו יכול לומר בוודאות מה יהיה אחריו. ריבוי הדברים אינו מעיד אפוא על ריבוי חכמה; במקרה זה הוא חושף את חוסר מודעותו של הכסיל למגבלות ידיעתו.
פסוק 15: כסילותו של האדם ניכרת גם במעשיו. עמלו מתיש אותו, משום שאינו יודע כיצד להגיע אפילו אל העיר — יעד שאדם מן השורה יודע למצוא את דרכו אליו. קהלת משתמש בתמונה הזאת כדי להמחיש את הפער בין ביטחונו המופרז של הכסיל בדיבורו לבין חוסר יכולתו להתמודד עם עניין פשוט ומעשי. [4]
ג. תוצאות הכסילות בהנהגת הארץ והצורך בזהירות בדיבור על שליטיה (פס׳ 16–20)
16 אִֽי־לָ֣ךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ נָ֑עַר וְשָׂרַ֖יִךְ בַּבֹּ֥קֶר יֹאכֵֽלוּ׃ 17 אַשְׁרֵ֣יךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ בֶּן־חוֹרִ֑ים וְשָׂרַ֙יִךְ֙ בָּעֵ֣ת יֹאכֵ֔לוּ בִּגְבוּרָ֖ה וְלֹ֥א בַשְּׁתִֽי׃ 18 בַּעֲצַלְתַּ֖יִם יִמַּ֣ךְ הַמְּקָרֶ֑ה וּבְשִׁפְל֥וּת יָדַ֖יִם יִדְלֹ֥ף הַבָּֽיִת׃ 19 לִשְׂחוֹק֙ עֹשִׂ֣ים לֶ֔חֶם וְיַ֖יִן יְשַׂמַּ֣ח חַיִּ֑ים וְהַכֶּ֖סֶף יַעֲנֶ֥ה אֶת־הַכֹּֽל׃ 20 גַּ֣ם בְּמַדָּֽעֲךָ֗ מֶ֚לֶךְ אַל־תְּקַלֵּ֔ל וּבְחַדְרֵי֙ מִשְׁכָּ֣בְךָ֔ אַל־תְּקַלֵּ֖ל עָשִׁ֑יר כִּ֣י ע֤וֹף הַשָּׁמַ֙יִם֙ יוֹלִ֣יךְ אֶת־הַקּ֔וֹל וּבַ֥עַל הַכְּנָפַיִם [כְּנָפַ֖יִם] יַגֵּ֥יד דָּבָֽר׃
שלמה מלך על ישראל שנים רבות. בראשית מלכותו ביקש מאלוהים לב שומע, כדי לשפוט את העם ולהבחין בין טוב לרע. אלוהים נענה לבקשתו והעניק לו חכמה יוצאת דופן (מל"א ג 5-12). ניסיונו כמלך וחכמתו אפשרו לו לעמוד על ההבדל בין הנהגה המיטיבה עם העם לבין הנהגה הממיטה עליו אסון. בהמשך לפסוקים 4-7, קהלת חוזר כאן אל השלכות החכמה והכסילות בקרב בעלי השלטון.
פסוק 16: "אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ".
אוי לארץ שמלכה חסר בגרות ושיקול דעת, ושריה שקועים בתענוגות. המילה "נער" עשויה לתאר מלך צעיר וחסר ניסיון, אך בהקשר זה היא מדגישה גם התנהגות ילדותית וחוסר כשירות להנהיג. שליט כזה עלול להיגרר אחר יועצים רעים, המנצלים את חולשתו לתועלתם האישית. במקום להדריך את שריו בחכמה, הוא מניח להם להוביל אותו.
"ושריך בבוקר יאכלו" – השרים פותחים את יומם בסעודות ובהוללות, בשעה שעליהם לעסוק בענייני המדינה ובעשיית משפט (השוו ירמיה כ"א 12). קהלת מגנה את העדפת התענוגות על פני מילוי האחריות הציבורית. דברים דומים אמר ישעיהו: "הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ" (ישעיה ה 11).
ישעיהו מתאר גם הנהגה כושלת כחלק ממשפט אלוהים על יהודה, שסטתה מדרכו (ישעיה ג 1-12). דבריו מזמינים אותנו לבחון את דרכינו: האם אנו מבקשים את רצון אלוהים, והאם בעלי הסמכות בקרבנו משתמשים בכוחם כדי לשרת או כדי להיטיב עם עצמם?
אחד מחברינו שירת כנציג המדינה בחו"ל. במסגרת תפקידו התלווה לשרים מישראל שביקרו במדינה שבה שירת. לדבריו, היו ביניהם מי שהקדישו מזמנם לעניינים ולתענוגות אישיים, והזניחו את ההכנה והרצינות הנדרשות לפגישות שנועדו לקדם את טובת המדינה. עדות זו המחישה לי עד כמה אזהרת קהלת נוגעת גם לימינו. כאשר בעלי תפקיד מעדיפים את הנאתם האישית על פני שליחותם הציבורית – אוי לעם הנתון להנהגתם!
פסוק 17: "אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי".
לעומת זאת, אשרי הארץ שמלכה בעל אופי אצילי: חכם, אחראי ומסור לטובת העם. הביטוי "בן חורים" קשור למעמד האצולה, אך בהקשר זה חשובה במיוחד אצילותו המוסרית של השליט. ייחוס משפחתי לבדו אינו מבטיח הנהגה טובה; המבחן הוא אופיו של המלך והתנהגותו.
"ושריך בעת יאכלו, בגבורה ולא בשתי" – השרים אוכלים בזמן הראוי ובמידה הראויה, באופן המחזק אותם למילוי תפקידם. הם נוהגים בריסון ובשליטה עצמית, ואינם נגררים לשכרות ולהוללות (שמ"ב כ"ג 1; ישעיה ה 22). צורכי הגוף מקבלים את מקומם הראוי, והאחריות לציבור נשארת לנגד עיניהם.
מכאן עולה עיקרון חשוב: טובת העם תלויה במידה רבה באופיים של מנהיגיו. חכמה, אחריות ושליטה עצמית מביאות ברכה; כסילות ורדיפת תענוגות מביאות סבל.
בעיניי, מנחם בגין הוא דוגמה למנהיג שצניעותו האישית ומסירותו לעמו ראויות להערכה. תכונות אלו ממחישות את חשיבותו של אופי ראוי אצל מי שנושא באחריות ציבורית. עם זאת, גם מנהיג מוערך הוא אדם חוטא ומוגבל.
לכן אני מתפלל לישועת עמי ישראל ומצפה לשובו של המלך המושלם – ישוע המשיח. הוא ימלוך על ישראל ועל העולם בצדק, בטוהר ובקדושה. תחת שלטונו יתקיימו במלואן הבטחות אלוהים למשפט צדק ולשלום בין העמים (ישעיה ב 1-4; י"א 1-9; מיכה ד 1-4).
פסוק 18: "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת".
קהלת ממחיש את תוצאות העצלות באמצעות תמונה שכל אדם יכול להבין: בית שבעליו מזניח את תחזוקתו הולך ומתערער. קורות הגג שוקעות, וגשם חודר מבעד לפרצות שלא תוקנו.
אומנם הפתגם מתאר אמת הנוגעת לכל בית, אך בהקשר של הפסוקים הקודמים הוא מכוון במיוחד להנהגת המדינה. הבית משמש משל לממלכה: כאשר המלך והשרים שקועים בתענוגות ואינם שוקדים על ענייני המדינה, ליקויים נותרים ללא תיקון, והנזק הולך ומחמיר. כפי שהזנחת הבית מסכנת את יושביו, כך הזנחת הממלכה פוגעת בעם ומערערת את ביטחונו. [5] אפשר להשוות זאת לדימוי "סוכת דוד הנופלת" בעמוס ט 11, המתייחס למלכות בית דוד.
"ובשפלות ידיים" – ידיים רפויות ובטלות ממלאכה הן ביטוי ציורי לעצלות ולהימנעות מעשייה. מנהיגות ראויה דורשת ערנות, התמדה ונכונות לתקן את הדרוש תיקון. גם הימנעות ממילוי האחריות עלולה להביא לחורבן.
פסוק 19: "לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת־הַכֹּל".
בהקשר של הפסוקים הקודמים, נראה שקהלת ממשיך לתאר את אורח חייהם של המנהיגים הכסילים. בשעה שבניין הממלכה מתערער מחמת הזנחתם, הם עסוקים בסעודות ובשעשועים.
"לשחוק עושים לחם" – הם עורכים סעודות לשם הנאה ובילוי. "לחם" מציין כאן סעודה, בדומה לשימוש במילה הארמית "לְחֶם" בתיאור המשתה שערך בלשאצר (דניאל ה 1). במקום להקדיש את זמנם למילוי אחריותם, הם מעמידים את תענוגותיהם במרכז חייהם.
"ויין ישמח חיים" – היין מוסיף לשמחת הסעודה. שתייה במידה ראויה יכולה להיות חלק מן ההנאה ממתנות אלוהים, אך לאור התיאור בפסוקים 16-17, משתאותיהם של מנהיגים אלה משקפים רדיפת תענוגות המחליפה את העיסוק בטובת העם.
"והכסף יענה את הכול" – הכסף מספק את האמצעים לרכישת המזון, היין ושאר ההנאות שהם מבקשים. בהקשר זה אפשר לשמוע בדברים ביקורת על סדר העדיפויות שלהם: את זמנם הם מקדישים לבילויים, ואת הכסף הם מגייסים למימונם.
התנהלות כזו עלולה להביא לבזבוז אוצר הממלכה ואף להכבדה על העם במיסים נוספים. המשאבים שנועדו לשרת את הציבור משמשים אז למימון הנאותיהם של בעלי השלטון, בעוד צורכי העם נותרים ללא מענה.
קהלת אינו מלמד שהכסף פותר כל בעיה בחיים או מעניק סיפוק אמיתי. הכסף מאפשר לרכוש דברים רבים, אך אינו יכול להחליף חכמה, יושר ואחריות. כאשר מנהיגים משתמשים בו למימון תענוגותיהם ומזניחים את שליחותם, גם עושר רב לא ימנע את התערערות הממלכה.
פסוק 20: "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל־תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל־תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת־הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר".
לאור התוצאות הקשות של הנהגה כסילה, טבעי שהאזרח הסובל יתמלא כעס על המלך ועל בעלי הכוח, ואולי אף יקללם. אולם קהלת מזהיר אותו לרסן את עצמו ולהישמר בלשונו.
אזהרה זו אינה מצדיקה את כסילות השליטים. בהקשר שלפנינו היא מבטאת דאגה לאדם הנתון למרותם: דבריו עלולים להגיע לאוזניהם ולהוסיף צרה על צרתו. שליטים עריצים עלולים לפגוע במי שהם רואים בו איום על כוחם, עושרם ומעמדם.
"גם במדעך" – אפילו במחשבתך; "ובחדרי משכבך" – גם במקום הפרטי שבו אתה מרגיש בטוח מעיני אחרים. קהלת מדגיש שאין להניח שדברים הנאמרים בסתר יישארו בהכרח בסתר.
"כי עוף השמים יוליך את הקול" – זהו תיאור ציורי של הדרך המפתיעה שבה דברים נודעים. די באדם ששמע, בהלשנה או בדיבור בלתי זהיר כדי שהדברים יגיעו לבעלי הכוח. המלך אינו יודע את מחשבות נתיניו, אך מחשבות של כעס וקללה עלולות למצוא את דרכן אל הלשון.
קהלת אינו מבטל את הצורך להבחין בין טוב לרע או להשמיע ביקורת עניינית. הוא עצמו חשף בפסוקים הקודמים את כשלי ההנהגה. אזהרתו היא מפני קללה ודיבור בלתי שקול, העלולים לסכן את האדם בלי להביא לתיקון המצב.
ומהי נחמתו של ירא אלוהים החי תחת שלטון שכזה?
כתבי הקודש מלמדים שגם בעלי השלטון נתונים לריבונות אלוהים (דניאל ב 21; רומים י"ג 1). איננו תמיד מבינים מדוע אלוהים מאפשר לשליט מסוים להחזיק בכוח, אך אנו יודעים שגם הוא כפוף לאלוהים ועתיד לתת דין וחשבון לפניו. ריבונות אלוהים אינה הצדקה לרשעות השליט.
לכן עלינו להתפלל למען שליטינו ולמען ישועתם, כדי שנוכל לחיות חיי השקט ובטח, ביראת אלוהים ובכבוד (טימ"א ב 1-4). עלינו לציית לרשויות כל עוד דרישותיהן אינן סותרות את מצוות אלוהים. כאשר קיימת סתירה, "לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם" (מע"ש ה 29). גם אז ראוי לפעול בענווה ובאומץ, להיות מוכנים לשאת במחיר הנאמנות לאלוהים, ולהשתמש בדרכים מותרות להגנה ולעשיית צדק, כפי שעשה שאול השליח (מע"ש כ"ב 25; כ"ה 11).
הקטע כולו משתלב במסר הספר: גם בתחום השלטון אנו פוגשים את מגבלות האדם ואת תוצאות כסילותו תחת השמש. עלינו לבקש הנהגה ראויה ולפעול באחריות, אך תקוותנו לשלמות שלטונית נשענת על אלוהים ועל מלכות משיחו.
במקום לטפח קללות ומרירות, הפנה את ליבך אל המלך הצדיק והטהור – ישוע המשיח. התפלל לישועת שליטיך ולשובו של מלך השלום, שימלוך בצדק ובקדושה. מרנתא – בוא נא, אדוננו!
[1] קאסוטו – קהלת עמוד 97.
[2] ש.ל. גורדון: חמש מגילות: קהלת, עמוד 101.
[3] קאסוטו: קהלת 98.
[4] ש.ל. גורדון: קהלת, עמוד 102.
[5] גורדון: קהלת. 104.