קהלת פרק ח׳ - ישוע המשיח

‎¹‏ מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ ^‎²‏ אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמ֔וֹר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ ^‎³‏ אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ ^‎⁴‏ בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ ^‎⁵‏ שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃ ^‎⁶‏ כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ ^‎⁷‏ כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ ^‎⁸‏ אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ ^‎⁹‏ אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ ^‎¹⁰‏ וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ^‎¹¹‏ אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ ^‎¹²‏ אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ ^‎¹³‏ וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ ^‎¹⁴‏ יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ^‎¹⁵‏ וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎¹⁶‏ כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ ^‎¹⁷‏ וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃

חלוקת פרק ח:

א. החכמה מדריכה את האדם כיצד להתנהל בתבונה לפני שליט בעל סמכות (פס׳ 1-9).

ב. גם כאשר המשפט מתעכב והרשע מצליח, יראי אלוהים יכולים לבטוח בצדקת משפטו (פס׳ 10-14).

ג. מכיוון שהאדם אינו מסוגל להבין את מלוא פועלו של אלוהים, עליו ליהנות בהכרת תודה מן הטוב שאלוהים מעניק לו (פס׳ 15-17).

החכמה מסייעת לאדם בהתנהלות מול שלטון אנושי, אך אינה מעניקה לו שליטה על החיים, המוות או העתיד.

העיכוב במשפט מעודד את הרשעים להמשיך בחטאם, ואף יוצר מצבים שבהם גורל הצדיק והרשע נראה הפוך מן הראוי; ובכל זאת, קהלת עומד על כך שבסופו של דבר טוב יהיה ליראי האלוהים.

מאחר שהאדם אינו מסוגל לפענח את כל דרכי ההשגחה האלוהית, עליו לקבל בענווה את מגבלותיו וליהנות מן המתנות שאלוהים מעניק לו בחייו.

א. החכמה מדריכה את האדם כיצד להתנהל בתבונה לפני שליט בעל סמכות (פס׳ 1-9).

החכמה מדריכה את האדם כיצד להתנהל לפני שליט בעל סמכות (פסוקים 1-9)

קהלת פותח בשתי שאלות רטוריות: "מִי כְּהֶחָכָם, וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר?" אין רבים היכולים להשתוות לאדם החכם, היודע לבחון עניין, להבין את משמעותו ולמצוא את הדרך הראויה להתמודד עמו. אין הכוונה שהחכם מחזיק תשובה ברורה לכל שאלה המתעוררת בחיים, אלא שהחכמה מעניקה לו יכולת טובה יותר להבין מצבים מורכבים ולנהוג בהם בתבונה.

החכמה שבלב האדם משפיעה גם על מראה פניו: "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא." הבנת המצב והיכולת להתמודד עמו מפיגות פחד, כעס ומבוכה. הן מרגיעות את הנפש, ורגיעה זו ניכרת גם בפניו של החכם. פניו הקשות או הזועפות משתנות ומקבלות מבע רגוע, נעים ומאיר יותר.

לאחר ששיבח את מעלת החכמה, קהלת מדגים כיצד היא מדריכה את האדם בהתנהלותו לפני מלך: "אֲנִי פִּי־מֶלֶךְ שְׁמוֹר, וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים."

קהלת מייעץ לנתין לציית למצוות המלך ולמלא את הוראותיו. הביטוי "שבועת אלוהים" מתייחס, ככל הנראה, לשבועת הנאמנות שניתנה למלך לפני אלוהים; ויש הסבורים שהוא מתייחס לכך שהמלך קיבל את סמכותו בהשגחת אלוהים. בשני המקרים, אין להקל ראש בסמכותו של המלך.

עיקרון זה נכון בין שהשליט יהודי ובין שהוא גוי. כתבי הקודש מצווים על כניעה לסמכות השלטונית וקיום חוקיה, ובכלל זאת תשלום מיסים, מילוי חובות אזרחיות ושמירת חוקים שנועדו להגן על חיי הציבור ולשמור על הסדר החברתי (רומ׳ י"ג 1-7; פטר״א ב 13-17).

עם זאת, הציות לשלטון אינו מוחלט. כאשר שליט מצווה לעשות דבר העומד בניגוד מפורש למצוות אלוהים, על ירא האלוהים לציית לאלוהים ולא לאדם. כך נהגו חנניה, מישאל ועזריה כאשר סירבו להשתחוות לצלם שהקים נבוכדנאצר, וכך נהג דניאל כאשר המשיך להתפלל לאלוהים למרות צו המלך (דניאל ג; ו; השוו מעשי השליחים ה 29). אולם המסרב לפקודה בלתי-ראויה צריך להיות מוכן לשאת בתוצאות נאמנותו ואף לעמוד למשפט לפני השלטון.

קהלת ממשיך: "אַל־תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ, אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע, כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה."

אל לו לנתין למהר לצאת בכעס מנוכחות המלך, למרוד בו או להתעקש על דרך פעולה רעה ומסוכנת. למלך כוח רב, והוא מסוגל להוציא את רצונו אל הפועל. דבר המלך מחייב, ואין הנתין יכול לדרוש ממנו דין וחשבון ולשאול אותו: "מַה תַּעֲשֶׂה?”

לפיכך, החכמה מלמדת את האדם כיצד לנהוג בזהירות לפני בעל הסמכות. מי ששומר את מצוות המלך לא ייחשף בדרך כלל לעונש מצד השלטון: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע." אין זו הבטחה מוחלטת שהמציית לשלטון לעולם לא יסבול, שהרי גם שליטים עלולים להיות רשעים ושרירותיים. זוהי קביעה כללית שלפיה התנהלות חוקית, זהירה ונבונה מגינה על האדם מצרות ומעימותים מיותרים. [1]

"וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם." החכם יודע שלא די בצדקת טענתו; עליו לדעת גם מתי לפעול וכיצד לפעול. לכל עניין יש זמן מתאים ודרך ראויה לטפל בו. החכם אינו מגיב בפזיזות, בכעס או מתוך יצר נקמה, אלא בוחן את הנסיבות וממתין להזדמנות הנכונה לפעול.

לעיקרון זה יש גם משמעות רחבה יותר: אלוהים הוא הריבון על כל שלטון אנושי, ובמועד שקבע יביא כל מעשה למשפט. הידיעה הזאת מעניקה לירא האלוהים שלווה פנימית ומסייעת לו להימנע מכעס, מנקמנות ומניסיון ליטול את המשפט לידיו. אולם הדגש הישיר בפסוקים אלה הוא על יכולתו של החכם לזהות את הזמן ואת דרך הפעולה המתאימים.

בפסוקים 6-7 מסביר קהלת מדוע החכמה הזאת נחוצה כל כך: "כִּי לְכָל־חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט, כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו. כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה־שֶּׁיִּהְיֶה, כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ."

לכל עניין יש זמן ודרך פעולה מתאימים, אך האדם אינו יודע מה עתיד להתרחש או כיצד יתרחש. חוסר הוודאות הזה מכביד עליו ומרבה את מצוקתו. גם החכם אינו יודע את העתיד, אך חכמתו מסייעת לו שלא לנהוג בפזיזות, אלא לקבל החלטות שקולות בהתאם למה שאלוהים מגלה לו בהווה.

פסוק 8 מבהיר שגם כוחו של השליט מוגבל: "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת־הָרוּחַ, וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת, וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא־יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת־בְּעָלָיו."

אין אדם המסוגל לשלוט ברוח החיים ולעכב אותה כאשר מגיעה שעת מותו. גם המלך החזק ביותר אינו שולט ביום מותו.[2] כשם שאין שחרור מן המערכה בעיצומה של מלחמה, כך אין אדם יכול להשתחרר מן המאבק האחרון עם המוות. גם הרשעה לא תציל את הרשע מתוצאות מעשיו.

לפיכך, אף שהמלך יכול לעשות כרצונו ולכאורה אין מי שיעצור אותו, שלטונו מוגבל. הוא אינו שולט בעתיד, ברוח החיים או ביום מותו; ואף רשעתו לא תעניק לו מפלט מן הדין.

בפסוק 9 מסכם קהלת את מה שלמד מהתבוננותו בשלטון האנושי: "אֶת־כָּל־זֶה רָאִיתִי, וְנָתוֹן אֶת־לִבִּי לְכָל־מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ."

קהלת מעיד כי בחן היטב את הנעשה תחת השמש וראה כיצד אדם מנצל את סמכותו כדי לשלוט בזולתו ולהרע לו. השלטון, שנועד לשמור על הסדר ולעשות צדק, עלול להפוך בידיו של שליט חוטא לכלי של דיכוי ופגיעה.

הביטוי "לְרַע לוֹ" עשוי להתייחס לרעה הנגרמת לאדם הנשלט, וזהו כנראה הפירוש המתאים ביותר להקשר. עם זאת, שלטון עריץ פוגע לבסוף גם בשליט עצמו, מפני שהוא משחית את אופיו ומעמיד אותו תחת משפט אלוהים. ראוי אפוא לשליט להשתמש בסמכותו בחכמה, בצדק ובדאגה לנתיניו – לטובתם וגם לטובתו.

ב. גם כאשר המשפט מתעכב והרשע מצליח, יראי אלוהים יכולים לבטוח בצדקת משפטו (פס׳ 10-14).

^‎¹⁰‏ וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ^‎¹¹‏ אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ ^‎¹²‏ אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ ^‎¹³‏ וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ ^‎¹⁴‏ יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃

העיכוב במשפט הרשעים והביטחון בצדקת אלוהים (פסוקים 10-14)

בפסוקים הקודמים תיאר קהלת את מגבלות כוחו של השליט. אפילו המלך החזק ביותר אינו שולט בעתיד, ברוח החיים או ביום מותו, ורשעותו לא תעניק לו מפלט מתוצאות מעשיו. אולם כאשר קהלת מתבונן בחיי בני האדם תחת השמש, הוא רואה שהצדק אינו תמיד נעשה במהירות או באופן גלוי. לעיתים נראה כי הרשעים מסיימים את חייהם בכבוד, בלי שקיבלו את העונש הראוי למעשיהם.

פסוק 10 קשה לפירוש, ונוסחו מאפשר כמה הבנות: "וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ; גַּם־זֶה הָבֶל."

נראה שקהלת מתאר רשעים שזכו לקבורה מכובדת. בחייהם הם נהגו לבוא ולצאת מן המקום הקדוש, אולי מבית המקדש, ונחשבו לחלק מן הציבור המכובד והדתי. נוכחותם במקום הקדוש לא העידה בהכרח על טוהר ליבם או על יושר מעשיהם. לאחר מותם הם או מעשיהם הרעים נשכחו בעיר שבה פעלו.[3]

יש המפרשים כי אף שהיו רשעים, הם זכו לאחר מותם לשבחים ולכבוד בעיר שבה עשו את מעשיהם הרעים. לפי הבנה זו, האבסורד גדול אף יותר: לא זו בלבד שהרשעים לא נענשו בחייהם, אלא שלאחר מותם טושטשה רשעותם, והם אף הונצחו כאנשים מכובדים.

כך או כך, הנקודה המרכזית ברורה: קהלת ראה רשעים שלא קיבלו בחייהם את הגמול הראוי להם. הם השתתפו בפולחן הציבורי, חיו בקרב אנשי עירם, ולבסוף זכו לקבורה מכובדת או לכך שמעשי רשעותם נשכחו. גם מצב זה הוא הבל – מציאות מעוותת, שאינה עולה בקנה אחד עם הצדק הראוי.

בפסוק 11 קהלת מסביר כיצד עיכוב המשפט משפיע על ליבם של בני האדם: "אֲשֶׁר אֵין־נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה, עַל־כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי־הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע."

כאשר גזר הדין על מעשה רע אינו מבוצע במהירות, בני האדם עלולים להסיק שאין מחיר לחטא. במקום לראות באריכות אפו של אלוהים הזדמנות לחזרה בתשובה, הם מפרשים אותה כחולשה, כהיעדר משפט או כאישור להמשיך בדרכם הרעה. כך מתמלא ליבם אומץ לעשות רע.
עיקרון זה נכון גם ביחס למערכת המשפט האנושית. במקום שבו החוק אינו נאכף והעונש מתעכב, בני האדם מאבדים את ההרתעה, הפשע מרים ראש והרשעים נעשים נועזים יותר. הצדיקים נפגעים, ואילו הפושעים מתרבים מפני שנדמה להם שהפשע משתלם.

אולם העובדה שהמשפט מתעכב אינה מעידה שהוא בוטל. אריכות אפו של אלוהים אינה אדישות לחטא, אלא ביטוי לסבלנותו ולחסדו (שניה לפטרוס ג 9). חסרי יראת אלוהים עלולים לנצל לרעה את חסדו; יראי אלוהים, לעומתם, יודעים שהמשפט אומנם עשוי להתעכב, אך צדקתו של אלוהים לעולם אינה משתנה.

בפסוקים 12-13 קהלת מציב את אמונתו בצדקת אלוהים מול המציאות הקשה הנגלית לעיניו: "אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ; כִּי גַם־יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה־טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא־יִהְיֶה לָרָשָׁע, וְלֹא־יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים."

קהלת מכיר בכך שחוטא עשוי לעשות רע פעמים רבות – "מְאַת", כלומר שוב ושוב – ובכל זאת להאריך ימים. העובדה שהרשע ממשיך לחיות ואף לשגשג אינה נסתרת מעיניו. אולם למרות מה שהוא רואה תחת השמש, קהלת יודע שטוב יהיה ליראי האלוהים, מפני שהם חיים ביראה לפניו.

לעומת זאת, טוב אמיתי וסופי לא יהיה לרשע. ייתכן שיאריך ימים מנקודת מבט אנושית, אך חייו חולפים כצל ואין להם אחיזה נצחית. הצל עשוי להתארך לזמן-מה, אך אין בו ממשות והוא נעלם עם שקיעת השמש. כך גם הצלחתו של הרשע: היא זמנית, שברירית ואינה יכולה להצילו ממשפט אלוהים.

אין כאן סתירה בין "וּמַאֲרִיךְ לוֹ" שבפסוק 12 לבין "וְלֹא־יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל" שבפסוק 13. פסוק 12 מתאר את מה שנראה לעיני האדם: הרשע חוטא פעמים רבות ובכל זאת חי זמן רב. פסוק 13 מעריך את חייו מנקודת מבטו של אלוהים: גם חיים ארוכים אינם אלא כצל חולף, וטובתם אינה נמשכת מעבר למשפט.

בפסוק 14 חוזר קהלת אל המציאות המבלבלת שהוא רואה תחת השמש: "יֶשׁ־הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים; אָמַרְתִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל."

קהלת אינו מכחיש את המציאות של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". לעיתים הצדיק מקבל בחייו את מה שהיינו מצפים שיקרה לרשע, ואילו הרשע נהנה מן הטובה שהיינו מצפים שתהיה מנת חלקו של הצדיק. היפוך זה של סדרי הגמול הוא "הבל" – מציאות בלתי-נתפסת, מתסכלת וחסרת היגיון בעיני האדם המתבונן בה תחת השמש.

אולם קהלת אינו מסיק שאין צדק או שאין שופט. הוא מחזיק בשתי אמיתות גם יחד: בעולם החוטא אין תמיד יחס מיידי וישיר בין התנהגותו של האדם לבין גורלו, אך אלוהים נשאר שופט צודק, ובסופו של דבר טוב יהיה ליראיו ולא לרשע.

אם כן, כיצד צריך ירא האלוהים לחיות בעולם שבו הצדק אינו תמיד נראה לעין, ואין ביכולתו להבין את כל דרכי ההשגחה האלוהית? על כך משיב קהלת בפסוקים הבאים.

^‎¹⁵‏ וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎¹⁶‏ כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ ^‎¹⁷‏ וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃

קהלת משבח את השמחה כתגובה הראויה של האדם לנוכח חוסר יכולתו להבין את כל דרכי אלוהים. עם זאת, לאור האמור בפסוקים 12-13, ברור שאין מדובר בשמחה קלילה וחסרת אחריות, אלא בשמחתו של אדם ירא אלוהים, אדם המפקיד בידיו את המשפט, בוטח בצדקתו וחי באמונה ובהכרת תודה.

קהלת משבח את השמחה הנובעת מקבלת מתנותיו של אלוהים ובהנאה מהן: מזון, משקה ופרי העמל. הביטוי "לאכול ולשתות ולשמוח" אינו מצטמצם רק לסיפוק צורכי הקיום הבסיסיים, אלא מתאר את מכלול ההנאות הפשוטות והטובות שאלוהים מעניק לאדם בחסדו. קהלת קורא לאדם לקבל את רגעי השמחה בהכרת תודה ולראות בהם בת לוויה המלווה אותו בתוך עמלו במשך ימי חייו. שמחה זו אינה מבטלת את העמל, את העוול או את הסבל המצויים תחת השמש, אך היא מעניקה לאדם נחמה וכוח לשאתם.

בפסוקים 16-17 קהלת מנמק את מסקנתו. הוא הקדיש את ליבו לרכישת חכמה ולהתבוננות בכל הנעשה בארץ, ואף בחן את העמל הבלתי פוסק המדיר שינה מעיני האדם יומם ולילה. אולם לאחר חקירה מאומצת הגיע למסקנה שאין בכוחו של האדם להבין בשלמות את כל פועלו של אלוהים תחת השמש. [4] ככל שיתאמץ לחקור, לא יוכל להקיף את תוכנית אלוהים במלואה; ואף אם החכם יטען שהוא מבין אותה, למעשה אין ביכולתו לרדת לעומקה.

קהלת אינו אוסר על האדם לחקור, ללמוד ולנסות להבין את פועלו של אלוהים. הוא מבקש להעמיד את החכמה האנושית במקומה הראוי ולהזכיר לה את גבולותיה. גם החכם שבבני האדם יגיע לנקודה שבה לא נותר לו אלא להכיר בענווה: אינני מבין הכול. בנקודה זו נדרשות אמונה, יראת אלוהים וביטחון בכך שמעשיו נכונים ותכליתו טובה, גם כאשר דרכיו נסתרות מעינינו וגם כאשר אנו חווים כאב וסבל (ג 14; י"ב 13).

הכרתו של קהלת בגבולות החכמה האנושית מכינה את הקרקע לפרק ט. שם הוא מפנה את מבטו אל התעלומה הגדולה והכואבת מכולן: אף שהצדיקים והחכמים נתונים ביד אלוהים, אין האדם יודע מה צפוי לו, והמוות פוקד בסופו של דבר את כולם. משום כך, גם לנוכח המוות, על האדם לקבל באמונה ובשמחה את החיים שאלוהים העניק לו.

אם כן, קהלת מעודד אותנו לא להפסיק לחקור אלא חקור בענווה; בטח באלוהים במקום שבו הבנתך מסתיימת; ושמח בהכרת תודה במתנות שהוא מעניק לך בדרך.

[1] Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Grand Rapids, 1993, page 340.

ראה גם קאסוטו – קהלת, עמוד 90.

[2] ש. ל. גורדון. קהלת עמוד 79.

[3] קאסוטו: קהלת עמוד 92.

[4] עולם התנך: חמש מגילות. עמוד 197.