פרק ד:
בסוף פרק ג' שלמה אומר לאדם לשמוח במעשיו (ג 22), ומיד בתחילת פרק ד' הוא מראה שיש בני אדם שאפילו האפשרות הזאת נשללת מהם בגלל העושק. החיבור הזה בין ג 22 ל-ד 1-3 נועד להדגיש את העובדה ששמחה וסיפוק אינם נובעים מהמעשים והיכולות תחת השמש אלא ממקור אחר – מאלוהים.
חלוקת פרק ד׳
א. העושק והסבל תחת השמש עלולים להפוך את המוות לעדיף מן החיים (פס׳ 1-3)
ב. עמל המונע מקנאה, תחרות ותאוות עושר אינו מעניק סיפוק (פס׳ 4-6)
ג. יתרון השותפות והעזרה ההדדית על פני הבדידות (פס׳ 7-12)
ד. חכמה עדיפה ממעמד, כי גם כוח ופופולריות הם בני-חלוף (פס׳ 13-16)
א. העושק והסבל תחת השמש עלולים להפוך את המוות לעדיף מן החיים (פס׳ 1-3)
1 וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם׃ 2 וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה׃ 3 וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
פרק ד' עוסק במידה רבה ביחסים שבין בני האדם בעולם החי "תחת השמש": החזק מול החלש, המתחרה מול רעהו, האדם הבודד מול חברו, ולבסוף השליט מול העם. במילים אחרות, שלמה מראה כיצד החטא מעוות את מערכות היחסים בין בני האדם, ובתוך המציאות הזאת הוא גם מצביע בהמשך על יתרונה של שותפות אמיתית.
"וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה" – שלמה מפנה שוב את מבטו אל הנעשה "תחת השמש". בפרק הקודם הוא כבר ראה שבמקום שבו אמורים היו להימצא משפט וצדק נמצאת הרשעה (ג 16). כעת הוא מתקרב אל התוצאה האנושית הכואבת של אותו עוול ומתבונן בדמעותיהם של העשוקים.
שלמה רואה את מעשי העושק הנעשים תחת השמש, והמחזה קשה: "וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם." הכוח נמצא בידי העושקים, ואילו העשוקים נותרים בדמעותיהם ללא מי שיגן עליהם או ינחמם. החזרה פעמיים על המילים "ואין להם מנחם" מדגישה את חוסר האונים והבדידות של הנפגעים.
הבעיה אפוא אינה רק עצם קיומו של העושק, אלא גם העובדה שהכוח המאפשר את המשך העושק נמצא בידי העושקים עצמם. מנקודת המבט של החיים "תחת השמש", נדמה לעיתים שאין מי שיכול לעצור את העוול ולהושיע את החלש.
לאור מציאות קשה זו מגיע קהלת בפסוקים 2-3 למסקנה קודרת: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה…: מנקודת מבט המוגבלת למה שנראה "תחת השמש", נדמה שהמת עדיף מן החי, ואף טוב משניהם מי שטרם נולד ולכן לא ראה כלל את הרעה הנעשית בעולם.
קהלת אינו היחיד שהביע מחשבה כה קשה בשעה שהתמודד עם מציאות של סבל. איוב, מתוך מר גורלו האישי, שאל: "לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת, מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע? מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם, וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק?" (איוב ג 11-12).
גם ירמיה הנביא, מתוך עומק סבלו, שאל: "לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן?" (ירמיה כ 18).
אולם יש הבדל: איוב וירמיה מתארים בעיקר את כאבם האישי, ואילו קהלת מתבונן בתופעה רחבה – העושק והסבל המאפיינים את חיי בני האדם "תחת השמש".
מכאן גם חשיבות הביטוי "תחת השמש". כאשר האדם בוחן את החיים רק מתוך המציאות הארצית הנראית לעיניו, מבלי להביא בחשבון את אלוהים, את משפטו ואת תכליתו הנצחית, הוא עלול להגיע למסקנה המייאשת שטוב המוות מן החיים ואף טוב יותר שלא להיוולד כלל.
אולם זו אינה מסקנתו הסופית של ספר קהלת. שלמה עוד יוביל את הקורא לראות שהעוול אינו נעלם מעיני אלוהים, ושחיי האדם מקבלים את משמעותם הנכונה כאשר הוא חי לפני בוראו ביראת אלוהים (ג 17; ה 7; י"ב 13-14).
ב. עמל המונע מקנאה, תחרות ותאוות עושר אינו מעניק סיפוק (פס׳ 4-6)
4 וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ 5 הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ׃ 6 ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ".
שלמה ממשיך לבחון את מעשי האדם "תחת השמש" ומנסה למצוא דבר חיובי בעמלו. האדם עשיר בכישרונות וביכולות, והוא משקיע ממרצו כדי ליצור, לבנות, להתקדם ולהצליח. אולם שלמה מבחין שמאחורי חלק ניכר מן העמל והשאיפה להצטיינות עומדת "קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" – תחרותיות והשוואה מתמדת לאחרים.
אין פסול בעבודה, בחריצות, בכישרון או בהצלחה כשלעצמם. אדרבה, במקומות אחרים קהלת מציג את היכולת לעבוד וליהנות מפרי העמל כמתנת אלוהים (ב 24; ג 12-13, 22). הבעיה היא במניע: כאשר האדם עמל כדי לעלות על רעהו, לזכות בכבוד רב ממנו או להשיג את אשר יש לו, גם הצלחתו לא תעניק לו סיפוק אמיתי. תמיד יהיה אדם אחר עשיר, מצליח או מכובד ממנו. לפיכך גם מרדף שכזה הוא "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ."
ברוח דומה נאמר במשלי י"ד 30: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה". הקנאה מכלה את האדם מבפנים ופוגעת בשלומו ובשמחת חייו.
אולם אם עמל המונע מקנאה ותחרותיות הוא הבל, האם המסקנה היא שעדיף לא לעבוד כלל? בהחלט לא. קהלת מציב מול האדם העמל מתוך תחרותיות את הקצה הנגדי – הכסיל.
הכסיל הוא אדם חסר חכמה המקדש את העצלות וחי ללא שאיפה ראויה: "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו". חיבוק הידיים הוא ביטוי ציורי לחיי בטלה וחוסר מעש (משלי ו 10; כד 33).
ומהי התוצאה? "וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ". עצלותו של הכסיל אינה מעניקה לו חיים טובים ושלווים אלא מכלה אותו. בחוסר מעשיו הוא מביא על עצמו מחסור ולבסוף הורס את עצמו.[1] (השווה תהילים כ"ז 2; ישעיה מט 26; מיכה ג 3).
לאחר שהציג את שני הקצוות – עמל חסר מנוחה המונע מתחרות וקנאה מחד גיסא, ועצלות הרסנית מאידך גיסא – מציג קהלת דרך טובה משניהם:
"טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ."
עדיף "מְלֹא כַף נָחַת" – מעט המספיק למחיית האדם, המלווה במנוחה, שלווה והסתפקות – מאשר "מְלֹא חָפְנַיִם", שתי ידיים מלאות הישגים ורכוש, אם השגתם כרוכה בעמל בלתי פוסק ובמרדף שאינו מסוגל להשביע את הנפש.[2]
שלמה אינו משבח עצלות ואינו מגנה חריצות. הוא מלמד שהחיים הנכונים אינם נמצאים לא בחוסר מעש ולא במרדף בלתי פוסק אחר יתרון על הזולת, אלא בעמל ראוי המלווה בהסתפקות ובנחת.
ג. יתרון השותפות והעזרה ההדדית על פני הבדידות (פס׳ 7-12)
7וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ 8יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עֵינָיו [עֵינ֖וֹ] לֹא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֥ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא׃ 9 טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּעֲמָלָֽם׃ 10 כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַהֲקִימֽוֹ׃ 11 גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם׃ 12 וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק׃
"וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה" – שלמה מפנה שוב את מבטו אל הנעשה "תחת השמש" ומציג דוגמה נוספת להבל – לאורח חיים חסר תכלית שאינו מסוגל להעניק לאדם סיפוק אמיתי.
פסוקים אלו ממשיכים במידה רבה את הרעיון שהוצג בפסוק 4. שם קהלת חשף את הקנאה והתחרותיות כמניע לעמל ולהצלחה, וכאן הוא מציג את חוסר התכלית שבמרדף בלתי פוסק אחר עושר כאשר אין עם מי לחלוק את פירותיו.
"יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי" – לפנינו אדם בודד, ללא שותף קרוב לחייו. אין לו בן או אח שייהנו עימו מפרי עמלו או ייהנו ממנו אחריו, ובכל זאת אין קץ לעמלו ועינו אינה שבעה מן העושר.
הטרגדיה גדולה עוד יותר משום שבתוך מרוץ החיים הוא אפילו אינו עוצר לשאול את עצמו את השאלה המתבקשת: "וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה?" לשם מה אני עמל ללא הרף ומונע מעצמי מנוחה והנאה מפרי עמלי, כאשר אין לי אפילו אדם קרוב שעימו אוכל לחלוק את הברכה?
קהלת קובע שגם אורח חיים שכזה הוא "הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא." העושר כשלעצמו אינו מסוגל להשביע את הנפש, ובוודאי כאשר האדם מקריב למענו את ההנאה מן החיים ואת השותפות עם אחרים.
לאחר שהציג את ההפסד שבבדידות, קהלת מציג בפסוקים 9-12 את יתרונה של השותפות: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם."
השניים מסוגלים להשיג בעמלם המשותף תועלת רבה יותר מן האדם הבודד. אך היתרון בשותפות אינו מתבטא רק בתפוקה רבה יותר. קהלת מציג כמה דוגמאות מעשיות הממחישות את הברכה שבעזרה הדדית.
"כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ." כאשר אחד נופל, חברו נמצא לצידו כדי להקימו. לעומתו, "וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ" – האדם הבודד עלול למצוא את עצמו חסר אונים בשעת צרה.
כבר בבראשית ב 18 אמר אלוהים: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ." אלוהים ברא את בני האדם לחיים של קשר, שותפות ועזרה הדדית. לא לחינם שתי המצוות הגדולות מעמידות במרכז את אהבת אלוהים ואת אהבת הזולת.
בפסוק 11 קהלת מביא דוגמה פשוטה ומעשית: "גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם, וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם?" בעולם העתיק, ובמיוחד בעת מסע ולינה בתנאים קרים, קרבתו של אדם נוסף יכלה לספק חום ולהגן מפני הקור. גם כאן העיקרון ברור: במקום שבו היחיד מוגבל ביכולתו להתמודד עם הקושי, השותפות מעניקה סיוע והגנה.
בפסוק 12 קהלת מוסיף דוגמה שלישית: "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד, הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ." אדם בודד פגיע יותר לתוקף, ואילו שניים מסוגלים לעמוד יחד ולהגן איש על רעהו.
שלמה מסכם את העיקרון בדימוי פשוט וברור: "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".
חוט המורכב משלושה סיבים השזורים יחד חזק מחוט בודד. ככל שהשותפות איתנה ומאוחדת יותר, כך גדלה יכולתם של השותפים להתמודד עם קשיי החיים.
עיקרון דומה נמצא במשלי כ"ז 17: "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד, וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ." קשר ושותפות ראויים מאפשרים לבני האדם לחדד, לחזק ולהועיל איש לרעהו. וכן נאמר: "בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ, וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד" (משלי י"ז 17).
אין צורך במילים רבות כדי להבהיר עד כמה חשובות חברות, שותפות ויד עוזרת בחיים "תחת השמש". גם האדם החזק והעצמאי ביותר עשוי להגיע לרגע שבו יזדקק ליד שתתמוך בו ותקים אותו. שותפות בריאה מחזקת את האדם ומאפשרת לו להתמודד טוב יותר עם האתגרים שהחיים מציבים לפניו.
מסיבה זו פסוק 12 מצוטט לעיתים קרובות בטקסי חתונה. אף שההקשר המקורי אינו עוסק דווקא בנישואין, העיקרון מתאים להם היטב: בעל ואישה המאוחדים באהבה, בנאמנות ובעזרה הדדית חזקים יותר מכל אחד מהם לבדו. ואם חייהם המשותפים כפופים לאלוהים ולדברו, הרי ששותפותם מקבלת בסיס איתן עוד יותר.
הערה: ישנם רווקים ורווקות שהקדישו את חייהם לשירות האדון, ולעיתים אף בחרו להישאר ברווקות כדי לשרתו במסירות רבה יותר (מתי י"ט 12; קור"א ז 32-35). רווקותם אינה מעידה בהכרח על בדידות או חולשה. הם חלק ממשפחת אלוהים ומגוף המשיח, ובמסגרתו הם זוכים לאחים ולאחיות המעניקים עזרה, עידוד, נחמה וחיזוק. המשיח הוא אדונם וראשם, וגוף המשיח הוא המשפחה הרוחנית שאליה הם שייכים. לפיכך, העיקרון של קהלת בדבר יתרונה של שותפות אינו מוגבל לנישואין; הוא מתגשם גם בחברות, באחווה ובערבות ההדדית שבין המאמינים.
ד. חכמה עדיפה ממעמד, כי גם כוח ופופולריות הם בני-חלוף (פס׳ 13-16)
13 ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד׃ 14 כִּֽי־מִבֵּ֥ית הָסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ׃ 15 רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו׃ 16 אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ 17 שְׁמֹ֣ר רַגְלֶיךָ [רַגְלְךָ֗] כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃
פסוק 13: "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד".
שלמה מציג שני אנשים הנמצאים בקצוות מנוגדים של החברה: האחד צעיר, עני וחסר מעמד, אך חכם; השני מלך זקן ובעל מעמד וכוח, אך כסיל שכבר אינו מוכן לקבל עצה ואזהרה. מסקנתו של קהלת ברורה: חכמה עדיפה על גיל, מעמד וכוח. אדם המחזיק בשלטון אך אינו מוכן עוד להקשיב לעצה עלול לאבד את יתרונו.
פסוק 14 מעט קשה לפירוש: "כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ, כִּי גַם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ".
המילה "הסורים" מובנת על ידי מפרשים רבים במשמעות "האסורים", כלומר בית האסורים.[3] לפי הבנה זו, שלמה מתאר מהפך קיצוני במעמדו של האדם: הצעיר העני והחכם עשוי לעלות אפילו מבית האסורים אל כס המלוכה. יוסף הוא דוגמה מקראית בולטת לאדם שיצא מבית האסורים והועלה למעמד שלטוני גבוה (בראשית מ"א).
חלקו השני של הפסוק, "כִּי גַם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ", זכה לכמה פירושים. יש המבינים שגם מי שמולך כעת נולד חסר כל, ויש המבינים שהמלך עלול לאבד את מעמדו ולהיעשות עני. כך או כך, הרעיון המתאים להקשר דומה: מעמד, עושר ושלטון אינם קבועים. מי שנמצא היום בתחתית עשוי לעלות למעלה, ומי שנמצא למעלה אינו יכול להיות בטוח שמעמדו יישאר לעד.
בפסוקים 15-16 שלמה מרחיב את התמונה מן המלך אל העם: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר יַעֲמֹד תַּחְתָּיו." ההמון נוהר אחר המנהיג החדש. הצעיר שתפס את מקומו של המלך הקודם זוכה לתמיכת רבים, ולכאורה הצלחתו מובטחת.
אולם גם תהילתו אינה נמשכת לעד. "גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ בוֹ." הדור הבא כבר לא יתלהב ממנו כפי שהתלהבו קודמיו. מי שהיה אתמול התקווה החדשה הופך עם הזמן למנהיג שממנו מבקשים להמשיך הלאה.
מכאן מתברר המסר של היחידה כולה: אל תבנה את משמעות חייך על מעמד, כוח או אהדת הציבור. היום אדם יכול להיות אסיר ומחר מלך; היום ההמון מריע למנהיג חדש, ומחר הוא מחפש את מחליפו. מעמד ופופולריות הם ארעיים וחולפים.
שלמה אינו מזלזל בחכמה – להפך, "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם." החכמה עדיפה על כוח הנמצא בידי כסיל. אולם אפילו החכמה וההצלחה שהיא עשויה להביא אינן מבטיחות תהילה או מעמד מתמשכים. אם האדם מבקש למצוא את סיפוקו בזה שכולם יכירו בו, ילכו אחריו ויעריכו אותו, הוא עתיד להתאכזב.
לכן מסכם קהלת: "כִּי גַם זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ." גם הצלחה מסחררת, עלייה במעמד ואהדת ההמונים אינן בסיס יציב שעליו ראוי לבנות את משמעות החיים.
מכאן, ראוי לאדם החכם לחיות על פי רצון אלוהים המתגלה בכתבי הקודש, לשאוף לרצותו ולמצוא חן בעיניו. חיים שכאלה מפארים את שם אלוהים ומבקשים את שביעות רצונו ולא את אהדת בני האדם. אהדת בני האדם חולפת, אך מה שנעשה לרצון אלוהים נושא ערך נצחי.
[1] Keil and Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Grand Rapids, 1993, page 275.
[2] ש. ל. גורדון. קהלת עמוד 40.
[3] השווה, למשל, "הרמים" בדברי הימים ב כ"ב 5, במקום "ארמים" במלכים ב ח 28.