קהלת פרק ב׳ - ישוע המשיח

חלוקת פרק ב:

א. האם תענוגות, עושר והישגים יכולים להעניק משמעות לחיי האדם? (פס׳ 1-11)

ב. מה יתרון החכם על הכסיל, אם המוות הוא סופם של שניהם? (פס׳ 12-17)

ג. מה התועלת בעמל האדם, אם לאחר מותו יעבור פרי עמלו לאחרים? (פס׳ 18-23)

ד. משמעות והנאה אמיתית בחיים נמצאות בקבלת מתנות אלוהים מידו (פס׳ 24-26)

א. האם תענוגות, עושר והישגים יכולים להעניק משמעות לחיי האדם? (פס׳ 1-11)

‎¹‏ אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל׃ ^‎²‏ לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה׃ ^‎³‏ תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם׃ ^‎⁴‏ הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים׃ ^‎⁵‏ עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי׃ ^‎⁶‏ עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים׃ ^‎⁷‏ קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶֽׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם׃ ^‎⁸‏ כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנוּגֹ֛ת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת׃ ^‎⁹‏ וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי׃ ^‎¹⁰‏ וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי׃
^‎¹¹‏ וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

להלן מילון מושגים קצר:
אנסכה[1] בשמחה: אנסה אותך בשמחה.

מהולל: שיגעון, סכלות, קלות דעת (א 17)
לשחוק אמרתי מהולל: על הצחוק אמרתי, "שיגעון הוא".
תרתי בליבי: חיפשתי במחשבותיי

בני בית: הכוונה לבני העבדים והשפחות שנולדו בבית אדוניהם, והיו עבדים כהוריהם (ראה בראשית ט"ו 3: "והנה בן-ביתי יורש אותי").

סגולה: רכוש יקר, אוצר

סגולת מלכים והמדינות: מיסים רבים שהביאו לו מלכי המדינות.

שידה ושידות: פילגשים רבות.

לאחר ששלמה המלך בחן באמצעות חכמתו את מהות החיים ואת גורל האדם, והגיע למסקנה שגם החכמה כשלעצמה אינה מסוגלת להעניק לאדם משמעות נצחית וסיפוק שלם, הוא פונה כעת לבחון את החיים בדרך מעשית. הוא מעמיד למבחן את השמחה, התענוגות, ההישגים, היצירה והעושר, ושואל: האם באחד מאלה ימצא האדם את השלמות, הסיפוק והמשמעות שהוא מבקש?

האם יש בידי האדם דבר כלשהו המסוגל להתגבר על מגבלות החיים "תחת השמש" ולהעניק לו יתרון של ממש?

שלמה המלך מתנסה עתה בתענוגות החיים "תחת השמים". הפעם אין מדובר רק בפילוסופיה, במחשבה או בתיאוריה, אלא בניסוי מעשי. הוא מבקש לבחון את השמחה ואת התענוג ולראות אם בכוחם לספק את נפשו. הוא מתנסה גם ביין, אך מציין שחוכמתו ממשיכה להנחות אותו. כלומר, גם בשעה שהוא מתנסה בתענוגות ובמה שהוא מכנה "סכלות", הוא ממשיך להתבונן בתוצאות ולבחון אותן: האם יש בכל אלה דבר טוב הראוי לאדם לעסוק בו במשך ימי חייו הקצרים תחת השמים?

שלמה אינו מסתפק בתענוגות השתייה, אלא מרחיב את הניסוי לכל תחומי החיים. הוא בונה לעצמו בתים, נוטע כרמים, מקים גינות ופרדסים ובהם עצי פרי מכל סוג. הוא בונה בריכות לאגירת מים כדי להשקות את הגנים, הפרדסים והעצים שנטע.[2]
המלך העשיר, שכמעט ולא עמדה בפניו מגבלה כלכלית, קנה עבדים ושפחות, ואף היו לו עבדים שנולדו בביתו. הוא רכש וגידל צאן ובקר יותר מכל מי שהיה לפניו בירושלים. הוא אסף כסף וזהב ואוצרות מלכים ומדינות, שהגיעו אליו בין היתר כמנחות ומיסים (ראה מלכים־א י' 25; תהילים ע"ב 10).

שלמה הוסיף לעצמו גם משוררים ומשוררות וכל מה שנחשב לתענוגות בני האדם. הביטוי "שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" קשה לפירוש, ולפי פירוש מקובל הוא מתייחס לנשים ולפילגשים רבות. כך הקיף שלמה את עצמו בכל מה שעשוי להעניק לאדם עונג, יוקרה ומעמד.

שלמה מעיד: "וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָם, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (פס. 9). הוא השתמש בחכמתו ובמשאביו העצומים כדי להשיג כמעט כל דבר שליבו חפץ בו. הוא לא מנע מעיניו דבר שביקשו לראות ולא מנע מליבו כל שמחה.

חשוב לשים לב ששלמה אינו טוען שכל הדברים הללו לא העניקו לו הנאה. להפך, הוא אומר: "כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי, וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" (פס. 10). הייתה הנאה, היה סיפוק רגעי והייתה שמחה מן ההישגים. אך זו הייתה התמורה הזמנית בלבד. השאלה הגדולה עדיין נותרה בעינה: האם כל אלה העניקו לו יתרון של ממש? האם הם סיפקו משמעות שאינה נעלמת עם חלוף הזמן והמוות?

כאשר שלמה התבונן בכל מעשי ידיו ובכל העמל שהשקיע כדי להשיג את תענוגותיו והישגיו, הוא הגיע למסקנה: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (פס. 11(.

אין פירוש הדבר שהבתים, הגנים, היצירה, הרכוש או ההנאה עצמם חסרי כל ערך. שלמה עצמו נהנה מהם. אלא שכאשר האדם מבקש למצוא בהם את תכלית חייו ואת הסיפוק העמוק והמתמשך שנפשו כמהה אליו, הם מתגלים כהבל וכרעות רוח. הם יכולים להעניק הנאה זמנית, אך אינם מסוגלים להעניק יתרון נצחי.

חשוב גם לציין שרדיפתו של שלמה אחר תענוגות העולם וסיפוק מאוויי ליבו ועיניו הביאה אותו למקומות המנוגדים למצוות אלוהים. כבר בתורה הזהיר אלוהים את עמו: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו 39). שלמה יכול היה לבטוח בדבר אלוהים, אך בחר להתנסות בעצמו בדברים שחלקם חרגו מרצונו של אלוהים. הוא הגיע למסקנה הנכונה – אך במחיר כבד (משלי ג' 5-8).

בקטע זה חושף קהלת את חוסר יכולתו של האדם למצוא בכוחות עצמו משמעות נצחית וסיפוק שלם, כל עוד חיפושו מוגבל למה שנמצא "תחת השמש". עושר, יצירה, הישגים ותענוגות יכולים לשמח את האדם לזמן מה, אך אינם יכולים להעניק לו את תכלית חייו.

החכמה יכולה לסייע לאדם להבין את החיים, והתענוג יכול להמתיק אותם לזמן מה; אך רק אלוהים יכול להעניק לחיים משמעות ותכלית שאינן חולפות.

ב. מה יתרון החכם על הכסיל, אם המוות הוא סופם של שניהם? (פס׳ 12-17)

^‎¹²‏ וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ׃ ^‎¹³‏ וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ׃ ^‎¹⁴‏ הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ ^‎¹⁵‏ וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ^‎¹⁶‏ כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל׃ ^‎¹⁷‏ וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃

שלמה המלך ממשיך בחיפושיו אחר משמעות נצחית וסיפוק שלם "תחת השמש". המעשים הכבירים, ההישגים והתענוגות שבהם התנסה העניקו לו הנאה וסיפוק זמניים, אך לא סיפקו תשובה לשאלת ה"יתרון". מכאן הוא פונה שוב לבחון את החכמה לעומת ההוללות והסכלות: האם יש לחכמה יתרון של ממש על פני הכסילות?

"לראות" בהקשר זה משמעו לבחון, להתבונן ולהשוות. שלמה מעמיד זו מול זו את החכמה ואת ההוללות והסכלות, ובוחן את ערכן ואת תוצאותיהן בחיי האדם.[3] החכמה מאפשרת לאדם להתבונן במציאות, להבין את משמעות מעשיו ולשקול את תוצאותיהם; הסכלות, לעומתה, מתאפיינת בקלות דעת ובהתנהלות שאינה מבחינה נכונה במציאות ובתוצאות המעשים.

שלמה שואל: "כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ?" (פס. 12). מי שיבוא אחרי המלך (גם אם יהיה זה בנו יורשו), לא יוכל לערוך ניסוי מקיף יותר מזה שכבר ערך שלמה. אם המלך, שניחן בחכמה יוצאת דופן ועמדו לרשותו עושר, סמכות ומשאבים כמעט בלתי מוגבלים, כבר בחן את החכמה ואת הסכלות, מה יוכל אדם אחר להוסיף על הניסיון שלו? מי יוכל להתנסות בתנאים טובים יותר ולהגיע לתוצאות שונות?

לאחר שהשווה בין החכמה לסכלות, שלמה מגיע למסקנה ברורה: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (פס. 13).

יש אפוא יתרון אמיתי לחכמה על פני הסכלות. כשם שהאור מאפשר לאדם לראות את דרכו ואילו החושך מסתיר אותה, כך החכמה מאפשרת לאדם לראות את המציאות נכוחה, להבין את תוצאות מעשיו ולכלכל את צעדיו בהתאם. הסכלות, לעומתה, משולה לחושך, מפני שהכסיל אינו מבחין כראוי בדרך שבה הוא הולך ובתוצאות שאליהן מעשיו מובילים אותו.

מכאן ממשיך שלמה ואומר: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" (פס. 14). אין הכוונה כמובן שלכסיל חסרות עיניים, אלא שהחכם משתמש בתבונתו כדי לראות את המציאות, לזהות סכנות ולבחור את דרכו בתבונה. הכסיל, לעומתו, מתנהל כאדם ההולך בחושך ולכן חשוף למכשול ולנזק.

אלא שכאן מגלה שלמה בעיה חמורה: למרות היתרון הברור של החכם על הכסיל במהלך החיים, "מִקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם". החכם רואה והכסיל הולך בחושך, אך בסופו של דבר שניהם מתים (ראה תהילים מט 11).

מכאן עולה שאלתו הכואבת של שלמה: "כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר?" (פס. 15).

אם המוות אינו מבחין בין החכם לכסיל, איזה יתרון נצחי מעניקה החכמה? החכמה אמנם טובה מן הסכלות ומעניקה יתרון ממשי במהלך החיים, אך אין בכוחה להציל את החכם מן המוות.

יתרה מזאת, המוות אינו רק מסיים את חיי החכם והכסיל, אלא הזמן אף מטשטש את זכרם: "כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם… וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל" (פס. 16). החכם יכול להשקיע שנים רבות בלימוד, בהתבוננות וברכישת חכמה, ובכל זאת המוות משיג גם אותו, וברבות הימים אף זכר הישגיו עלול להישכח.

המסקנה הזו מביאה את שלמה לאחת ההתבטאויות הקשות בספר: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (פס. 17).

אין פירוש הדבר שהחיים עצמם רעים או שאין כל ערך לחכמה. שלמה כבר קבע במפורש שהחכמה עדיפה על הסכלות כיתרון האור מן החושך. אלא שכאשר הוא בוחן את החכמה רק במסגרת החיים "תחת השמש", הוא מגלה שגם היא מוגבלת: היא יכולה להדריך את האדם כיצד לחיות, אך אינה יכולה למנוע את מותו או להבטיח שזכרו יישאר לעולם.

החכמה יכולה להאיר לאדם את הדרך במהלך חייו, אך אין בכוחה להעניק לו חיי נצח. לפיכך, גם החכמה – כאשר היא מנותקת מאלוהים ומוגבלת ל"תחת השמש" – אינה יכולה לספק את התשובה הסופית לתכלית חייו של האדם.

קורא יקר, שלמה אינו מזלזל בחכמה; הוא מציב לה גבול. היא אור אמיתי בתוך החיים, אבל אינה התרופה למוות. וכאן גם הרמז למסקנת הספר – הפתרון אינו להיות פחות חכם, אלא להבין שחכמה אנושית אינה תחליף ליראת אלוהים.

ג. מה התועלת בעמל האדם, אם לאחר מותו יעבור פרי עמלו לאחרים? (פס׳ 18-23)

^‎¹⁸‏ וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי׃ ^‎¹⁹‏ וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶֽחָכָ֤ם יִהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶֽׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ^‎²⁰‏ וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎²¹‏ כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה׃ ^‎²²‏ כִּ֠י מֶֽה־הוֶֹ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑ו שֶׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎²³‏ כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא׃

בפסוקים 18-23 שלמה המלך ממשיך לפרט את ייאושו ותסכולו מחוסר ה"יתרון" שבעמל האדם תחת השמש. בפסוקים הקודמים הוא הגיע למסקנה שהחכמה אמנם עדיפה על הסכלות, אך אינה יכולה להציל את החכם מן המוות. כעת הוא מתמודד עם תוצאה נוספת של המוות: לא רק שהאדם עצמו מת, אלא שכל פרי עמלו נשאר לאחרים.

שלמה אומר: "וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי" (פס. 18).

מהי התועלת הנצחית שהשגתי מכל עמלי, אם לאחר מותי איני יכול לקחת עימי דבר מכל אשר השגתי, אלא נאלץ להשאיר הכול לאדם שיבוא אחריי?

יתרה מזאת, איזה ביטחון יש לי שהאדם שיקבל את פרי עמלי יהיה חכם וישכיל לשמרו, לפתחו ולהשתמש בו כראוי? "וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל?" (פס. 19). אולי יהיה חכם, ואולי יהיה כסיל שיבזבז, יהרוס או ימחק את הישגיי.

הבעיה אינה רק האפשרות שהיורש יהיה כסיל, אלא עצם העובדה שלאחר מותו של שלמה השליטה בפרי עמלו עוברת לחלוטין לידיו של אדם אחר. שלמה תכנן, בנה, נטע, אסף וניהל בחכמה, אך המוות מנתק אותו מכל אשר השיג ומוסר את פרי עמלו לאחר.

ואותו אדם עתיד לשלוט "בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – אף על פי שהוא עצמו לא עמל כדי להשיגו. גם עובדה זו מביאה את שלמה למסקנה: "גַּם זֶה הָבֶל."

המחשבה הזאת מכבידה מאוד על ליבו של שלמה: "וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (פס. 20). ככל שהוא מתבונן לעומק במגבלותיו של האדם, כך גובר תסכולו. אדם עשוי להשקיע את מיטב שנותיו בחכמה, בידע, בכישרון ובעמל רב, ולבסוף להשאיר את כל פרי עמלו לאדם שלא עמל עבורו כלל.

שלמה רואה בכך דבר מכאיב ואף מעוות: "כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן, וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ; גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה" (פס. 21).

האדם הראשון השקיע חכמה, דעת וכישרון; האחר מקבל את התוצאה מבלי שהיה שותף למאמץ שהביא להשגתה. מנקודת המבט המוגבלת ל"תחת השמש", הדבר נראה חסר צדק וחסר יתרון.

מכאן שואל שלמה: "כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" (פס. 22).

מה נשאר לאדם עצמו מכל שנות העמל, המאמץ והתכנון? הרי לא רק שסופו להשאיר את פרי עמלו לאחרים, אלא גם הדרך להשגת כל אלה מלאה לעיתים כאב, מתח ודאגה: "כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ, גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ" (פס. 23).

האדם עובד ביום, ובלילה מחשבותיו ממשיכות לעסוק בעבודתו. גופו אולי שוכב במיטתו, אך ליבו אינו נח. האחריות, הדאגות והחששות ממשיכים ללוות אותו גם בשעות שבהן היה אמור למצוא מנוחה.

וכך מגיע שלמה פעם נוספת לאותה מסקנה: "גַּם זֶה הֶבֶל הוּא."

המוות אפוא חושף מגבלה נוספת של העמל תחת השמש: האדם יכול לעמול כל חייו כדי להשיג דבר, אך אינו יכול לקחת אותו עימו, ואף אינו יכול לשלוט במה שיעשה בו האדם שיבוא אחריו.

החכמה אינה מונעת את המוות, והעמל אינו מעניק לאדם בעלות נצחית על פירותיו. כל עוד האדם מחפש את יתרונו בעמלו בלבד, הוא עתיד לגלות שגם הישגיו הגדולים ביותר אינם יכולים להעניק לו סיפוק נצחי.

ד. משמעות והנאה אמיתית בחיים נמצאות בקבלת מתנות אלוהים מידו (פס׳ 24-26)

^‎²⁴‏ אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ ^‎²⁵‏ כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי׃ ^‎²⁶‏ כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱס֣וֹף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃

בפסוק 24 מגיע שלמה למסקנה חשובה בעקבות כל אשר בחן עד כה. במקום שהאדם יעמול כל ימיו, ישבע מכאובים ודאגות, ולבסוף ישאיר את פרי עמלו לאחרים, ראוי שיאכל, ישתה וייהנה מן הטוב שבעמלו בעודו בחיים.

אולם כאן מוסיף שלמה אמת חשובה ביותר: אפילו היכולת ליהנות מפרי העמל אינה נתונה לשליטתו של האדם: "גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא."

בפסוק זה נמצא אחד המפתחות החשובים להבנת ספר קהלת כולו. שלמה אינו אומר: אל תעבוד, אל תבנה, אל תרכוש ואל תהנה. הבעיה אינה בעבודה, ברכוש, במזון או בשמחת החיים. הבעיה מתחילה כאשר האדם מצפה שהדברים הללו, כשלעצמם, יעניקו לו משמעות וסיפוק.

שלמה מגלה שהיכולת ליהנות מן העבודה, מן המזון ומפרי העמל אינה טמונה בדברים עצמם. שני אנשים יכולים להחזיק באותו עושר, ואחד ישמח בחלקו בעוד האחר יישאר אומלל וחסר מנוחה. הרכוש נמצא בידי האדם, אך היכולת ליהנות ממנו היא מתנת חסד מאלוהים.

פסוק 25 מחזק אמת זו: "כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי?" נוסח הפסוק קשה, ויש הבדלים בדרך שבה הוא מתפרש ומתורגם. על פי קריאה המתאימה היטב להקשר, משמעות הדברים היא: מי יכול לאכול ומי יכול ליהנות באמת בלעדי אלוהים? הרי זה עתה קבע שלמה שהיכולת ליהנות היא "מיד האלוהים".[4]

פסוק 26 ממשיך ומסביר: "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה." שים לב למילה האחרונה – שמחה. האדם יכול לצבור רכוש בכוחו, אך אינו יכול לייצר בכוחו את השמחה הנובעת ממנו. אלוהים הוא המעניק חכמה, דעת וגם את היכולת לשמוח בחלק שהעניק לאדם.

לעומת זאת, על החוטא נאמר: "וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים." החוטא עשוי להשקיע את חייו באיסוף ובצבירה מתוך מחשבה שהרכוש שבידיו מבטיח את אושרו ואת עתידו, אך אפילו על התוצאה הסופית של עמלו אין לו שליטה מוחלטת.

וכך מתברר לשלמה דבר עמוק: האדם אינו ריבון אפילו על הנאתו מפרי עמלו. הוא יכול לעבוד, לתכנן, לבנות, לנטוע, לאסוף ולצבור – אך אינו יכול לצוות על ליבו להיות שבע ושמח.

האדם יכול לצבור את מתנות החיים, אך רק אלוהים יכול להעניק לו את היכולת ליהנות ולשמוח מהן.

לכן הבעיה אינה בעצם העמל או בהנאה מפריו, אלא בניסיון למצוא בהם, במנותק מאלוהים, את מה שרק אלוהים יכול להעניק.

כל ניסיון של האדם להפוך את מתנות החיים למקור משמעות עצמאי, כאילו הוא עצמו אדון לגורלו ולסיפוקו, מסתיים שוב באותה מסקנה: "גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ."

לסיכום פרק ב ראוי לציין שפרק ב מתחיל ב"אני" ומסתיים ב"אלוהים".

בפסוקים 4-10 שלמה אומר שוב ושוב: עשיתי לי, בניתי לי, נטעתי לי, עשיתי לי, קניתי, כנסתי לי, עשיתי לי, לא אצלתי… הוא מנסה לייצר לעצמו סיפוק באמצעות כוחו ומשאביו. אבל בסוף הפרק מופיעה התשובה: "מיד האלוהים היא"; "נתן חכמה ודעת ושמחה".

לפיכך, האדם יכול להכין את השולחן ולמלא אותו בכל טוב, אך רק אלוהים יכול להעניק לו את הלב המסוגל ליהנות ממה שעל השולחן.

הלקח הזה מוביל באופן טבעי מאוד לפרק ג: האדם מגלה שלא רק השמחה אינה בשליטתו – גם העתים והנסיבות אינן בשליטתו: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם."

להלן תזרים התפתחות המסר של פרק ב:

חיפשתי הנאה אך מצאתי הבל.
חיפשתי יתרון בחכמה אך המוות מבטל את היתרון הסופי.
חיפשתי משמעות בעמל ובהישגים אך אינני יכול אפילו לשלוט במה שיקרה להם אחרי מותי.
ולכן – ההנאה האמיתית מן החיים אינה הישג שהאדם מייצר, אלא מתנה שהוא מקבל מיד אלוהים.

[1] נסה : נסיון temptation nif: (:: trad. piel): pf. ‏נִסָּה‎, ‏נִסְּתָה‎, ‏נִסִּיתִי: to venture, with inf. Dt 4₃₄ 28₅₆ 1Sa 17₃₉ Jb 4₂
Accordance .

[2] יש המזהים בריכות אלו עם הבריכות באזור עיטם, סמוך לבית לחם, ששימשו להשקיית גנים ופרדסים מלכותיים. קייל ודליטש מזכירים זיהוי זה בפירושם לקהלת ב 4-6. ראה גם יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ח, ז, ג.

[3] גורדון, ש. ל. חמש מגילות. הוצאת גליל, תל-אביב. 1992. עמוד 18-19.

[4] עולם התנ"ך: מגילות. הוצאת דוידזון-עתי. תל-אביב, 1997. (עורכים ראשיים: יעקב קליין, יצחק אבישור, מיכאל הלצר, יאיר זקוביץ, מיכאל פוקס). עמוד 177.