כותרת: כאשר העם שוכח את מושיעו
בפרק י"ג הנביא הושע שוב עושה השוואות בין העבר המפואר של ישראל לעומת שפלותו בהווה.
מטרת ההשוואות היא:
- לרענן את הזיכרון הלאומי הקולקטיבי למען יבינו שחיי העם וברכתו מאז ומתמיד היו קשורים בקרבתו לאלוהים – באמונה ובטחון מוחלטים באלוהים.
- שיחזרו בתשובה כנה.
כבר בשלב של ההקדמה כדאי להבין שהעיקרון אינו רק ברמה הלאומית אלא גם באישית. כרווק, אם אתה כעת חי בחטא, זכור את חסדי אלוהים בעבר וחזור בתשובה – ראה את נאומו של משה רבנו בספר דברים א-י"א.
נשואים במשבר? הביטו אחורה לצומת בו סטיתם מהוראת אלוהים ובחרתם בקללה במקום בברכה – וחיזרו בתשובה.
אנא אל תתנו לגאווה להמשיך ולהרוס חיים – את שלכם ושל ילדיכם.
אז לאחר הבהרה של העיקרון – הבה ניגש למקרה הספציפי.
הושע י"ג עד י"ד 1:
1 כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֙יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת׃ 2 וְעַתָּ֣ה ׀ יוֹסִ֣פוּ לַחֲטֹ֗א וַיַּעְשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַעֲשֵׂ֥ה חָרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן׃ 3 לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה׃ 4 וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵאלֹהִ֤ים זֽוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי׃ 5 אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת׃ 6 כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל־כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי׃ 7 וָאֱהִ֥י לָהֶ֖ם כְּמוֹ־שָׁ֑חַל כְּנָמֵ֖ר עַל־דֶּ֥רֶךְ אָשֽׁוּר׃ 8 אֶפְגְּשֵׁם֙ כְּדֹ֣ב שַׁכּ֔וּל וְאֶקְרַ֖ע סְג֣וֹר לִבָּ֑ם וְאֹכְלֵ֥ם שָׁם֙ כְּלָבִ֔יא חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה תְּבַקְּעֵֽם׃ 9 שִֽׁחֶתְךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּֽי־בִ֥י בְעֶזְרֶֽךָ׃ 10 אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִֽׁיעֲךָ֖ בְּכָל־עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה־לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים׃ 11 אֶֽתֶּן־לְךָ֥ מֶ֙לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי׃ 12 צָרוּר֙ עֲוֹ֣ן אֶפְרָ֔יִם צְפוּנָ֖ה חַטָּאתֽוֹ׃ 13 חֶבְלֵ֥י יֽוֹלֵדָ֖ה יָבֹ֣אוּ ל֑וֹ הוּא־בֵן֙ לֹ֣א חָכָ֔ם כִּֽי־עֵ֥ת לֹֽא־יַעֲמֹ֖ד בְּמִשְׁבַּ֥ר בָּנִֽים׃ 14 מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶיךָ֜ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קָֽטָבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי׃ 15 כִּ֣י ה֔וּא בֵּ֥ן אַחִ֖ים יַפְרִ֑יא יָב֣וֹא קָדִים֩ ר֨וּחַ יְהוָ֜ה מִמִּדְבָּ֣ר עֹלֶ֗ה וְיֵב֤וֹשׁ מְקוֹרוֹ֙ וְיֶחֱרַ֣ב מַעְיָנ֔וֹ ה֣וּא יִשְׁסֶ֔ה אוֹצַ֖ר כָּל־כְּלִ֥י חֶמְדָּֽה׃
פרק י"ד 1 תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃
משלימי השיעור:
א. י"ג 1-3: מה שאינו בנוי על אלוהים – סופו להתפוגג כעשן
ב. י"ג 4-6: אלוהים זוכר את חסדו – אך ישראל שכח
ג. י"ג 7-9: הרועה הופך לשופט – פניו הקשות של המשפט האלוהי
ד. י"ג 10-11: דחיית מלכות אלוהים – שורש המשבר הלאומי
ה. י"ג 12-13: החטא הצבור וחוסר החכמה של ישראל
ו. י"ג 14 – י"ד 1: רוח הקדים וחורבן שומרון – תוצאות המרד
א. י"ג 1-3: מה שאינו בנוי על אלוהים – סופו להתפוגג כעשן
1 כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֙יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת. 2 וְעַתָּ֣ה יוֹסִ֣פוּ לַחֲטֹ֗א וַיַּעְשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַעֲשֵׂ֥ה חָרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹמְרִ֔ים זֹבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן. 3 לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה׃ [1כשדיבר אפרים היתה רעדה. הוא היה מורם בישראל אך כאשר נמצא אשם בעבודת הבעל, הוא מת]
ירובעם בן נבט היה זה שייסד את הממלכה הצפונית ומכיוון שירובעם היה מאפרים, מעמדו של השבט היה הבכיר בשבטי הממלכה (מל"א י"א 26).
ירובעם בן נבט היה מלך מוכשר והביא את הממלכה למעמד מכובד גם בין שאר העמים באיזור. מסיבה זו, בכל פעם שיצאה מילה מפיו של השליט – ירובעם בן נבט או נדב בנו שמלך אחריו, עבר רטט בעם כולו. כולם ידעו שיש למלך כוח והוא מסוגל להוציא לפועל את מה שהוא אומר.
לאחר שאפרים עזב את מקור חייו – קרי, עזב את אלוהים ופנה לעבודת הבעל כמו שאר העמים, החלה גסיסתו (אל הרומים א 21-25; תהילים קט"ו 4-8; יעקב א 14-15).
ירמיה הנביא התמודד עם אותה בעיה ביהודה, ובפסוק אחד קצר סיכם את הסיבה לכל הצרות של עם ישראל – עזבו מקור מים חיים כדי לחפור בורות שאינם יכולים להכיל מים (ירמיה ב 13).
בני הממלכה הצפונית העדיפו פסל שהם יכלו למשש ולראות – ממש כמו עמי הגויים עובדי האלילים, על פני האמונה באלוהים אשר הוציאם ממצרים ונשא אותם בידיו בכל ימי הנדודים במדבר ולאחר מכן.
השלכות: לא כל עבודת אלילים מתקשרת לסגידה לפסל של הבעל, אך כל סטייה מאלוהים ודברו, כל בחירה אחרת מאשר דבר אלוהים, היא תחת ההגדרה של עבודת אלילים.
מדוע כל דור סובל מאותה בעיה?
רבותי, לא קל להאמין באלוהים שלא ניתן לראות באופן פיזי.
כל הורה חייב להבין שהניסיון והחוויה שיש לו עם אלוהים אינם עוברים בגנים לילדיו.
כל הורה חייו לשנן לילדיו את דבר אלוהים כי האמונה באה על ידי שמיעה (אל הרומים י 10-17; ישעיה ו). מסיבה זו משה רבינו ציווה עלינו לשנן את דבר אלוהים לילדינו וכך גם לנו בכל יום כל היום (דברים ו 4-9).
כל הורה חייב לחלוק את חוויותיו האישיות עם אלוהים גם עם ילדיו למען ילמדו שהאל שאותו הם לא יכולים לראות באופן פיזי הוא דווקא האל האמיתי והיחידי שקיים.
כל הורה חייב להתפלל יום ולילה לישועת ילדיו. רק כשהם ייוושעו, יפקחו עיניהם הרוחניות ואז יוכלו לראות את פועל אלוהים בחייהם ובעולם. רק כך הם יוכלו להעביר את המסר הנכון אודות אלוהים לילדיהם.
כל דור חייב ללמוד את אלוהים מהתחלה ולא מהאמצע.
מכיוון שדור המדבר לא עשה כך לילדיו, אין להתפלא שהדורות הבאים חוו התדרדרות רוחנית.
המסר הזה נכון גם לנו – לכל דור!
האחריות על הורים היום זהה לזו של הורים בתקופה הקדומה.
האם אתה מקפיד להשמיע את דבר אלוהים לילדיך? האם אתה מקפיד לחיות כמופת רוחני קודם כל לילדיך, למשפחתך?
האם אתה מקפיד לעוטפם בחברה משיחית? בהתחברות קהילתית בריאה?
הדורות שלא חוו את אלוהים התפתו בקלות לאמץ את מנהגי ואמונות העמים הנוכריים – לאמץ את התרבות החברתית העוטפת אותם.
הורים שלא לימדו את דבר אלוהים לילדיהם ולא חלקו את מעשי אלוהים בחייהם כל יום עם ילדיהם, מגלים שאלוהים ודברו זרים לילדיהם. ילדיהם מרגישים נוח יותר ללכת בדרכי העולם.
הילדים אולי אינם בונים פסלים ומשתחווים להם, אך הם אינם משתחווים לאלוהים. הילדים מסורים ומכורים לכל מיני דברים חסרי תכלית ישועה – "בורות ריקים".
הנביא מציין את ריחוק העם מאלוהים בתיאור מעשיהם: הם מעמיקים בדרך האלילות – בונים פסלים ומסכות מכספם, פרי מחשבתם. הם משתחווים לפסלים ומנשקים את מעשי ידיהם (מל"א י"ט 18; ירמיה י 3-9; ישעיה מ-מד).
הם דורסים ברגל גסה את הראשונה בעשרת המצוות (שמות כ 4-5).
אם את אלוהים הם עזבו אז זה רק עניין של זמן קצר לפני שיפרו את כל שאר מצוותיו.
ואיזה שם יצא לעם ישראל?
זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.
משמע – במקום לזבוח עגלים ולאהוב אדם, הם זובחים בני אדם ומנשקים עגלים כאילו העגלים היו אלוהיהם.
- כשעוזבים את אלוהים מגיעים לרמות נמוכות ביותר.
בפסוק 3 הנביא מציין את התוצאה:
3 לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵאֲרֻבָּֽה׃
הנביא מתאר את כל הדברים החולפים, שרגע נמצאים וברגע נעלמים.
ענן בוקר נעלם כשהשמש עולה. טל מתייבש מהר, המוץ עף ברוח והינו מוצר חסר ערך, העשן יוצא מהערובה ומתפזר לכל עבר.
המסקנה הברורה מדברי הנביא היא שיציבות ועוגן לחיים ניתן למצוא אצל אלוהים בלבד.
מי שאוחז באלוהים ודברו הריהו נאחז בעוגן יציב ונצחי. ישוע ציין זאת במשל על האיש הבונה ביתו על סלע (מתי ז 24-27; זכריה י 4-7).
רבותי, גם מאמינים בישוע לבסוף מתים, אז מה ההבדל בינינו לעובדי אלילים לאחר מותנו?
ההבדל הוא:
- נפשו של המאמין בישוע נלקחת מיד לנוכחות אלוהים לנצח נצחים. הנושע ישרת את האדון לנצח נצחים (אל הפיליפים א 23; תסל"א ד 13-18 – בהלקחותנו אנו כל הזמן עם האדון…).
- נפשו של הלא נושע נלקחת לשאול, למקום הייסורים ושם היא מחכה למשפט הכסא הלבן והגדול.
במשפט זה אלוהים עתיד לשפוט את כל נפשות המתים הלא נושעים לאור מעשיהם ושולח אותם בצדק לאש הגהנום (לוקס ט"ז 19-31; התגלות כ 11-15; דניאל י"ב 1-3).
יישום:
מהו העוגן של חייך ומשפחתך?
האם אתה יכול לומר בביטחון שחייך בנויים על הסלע? ראה מתי ז 23-27.
חיים ובית על הסלע מובטחים רק למי ששומע, לומד ועושה את דבר אלוהים (ישעיה ס"ו 2).
ב. י"ג 4-6: אלוהים זוכר את חסדו – אך ישראל שכח
4 וְאָנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵאלֹהִ֤ים זֽוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי׃ 5 אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת. 6 כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל־כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי׃
חלק מכם בוודאי אומר – מדוע שהנביא כל הזמן מזכיר את יציאת מצרים ושאר הסיפורים על גבורות אלוהים? הרי כל ילד קורא את הסיפורים הללו בתורה…והרי מדובר על עם אלוהים – העם היהודי שבוודאי כל אחד מהם ידע את התורה בעל-פה…
רבותי, אנא זיכרו שאז לא היה לכל משפחה עותק אישי של התורה.
אנשים היו שומעים את דברי התורה מפי הלויים כשהיו עולים למקדש בירושלים בחגים (דברים ט"ז; נחמיה ח), או שהוריהם הנאמנים היו מספרים להם את שאבותיהם אמרו להם.
מי שלא עלה לירושלים או נולד להורים חסרי אמונה, כמעט אפסו סיכוייו לשמוע את הסיפורים אודות אלוהים שכולנו גדלנו עליהם.
בנוסף, אלוהים מציין זאת שוב ושוב דרך נביאיו כי סיפור יציאת מצרים מוכיח את ריבונותו האלוהית של יהוה על פני כל האלילים.
הבסת אימפריה עולמית כמו מצרים היתה נקודת ציון לאומית וגם אזורית (ראה עדותה של רחב בספר יהושוע).
הנביא אומר: וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי.
משמע – אלוהים הוא מושיעו הבלעדי של עם ישראל. אלוהים הוא המושיע היחידי שקיים.
פסוק זה מחזק את הטענה שהמושיע חייב להיות אלוהים ולא יצור פחות ערך מכך.
הפסוק הזה נרדף ל: מעשי השליחים ד 12 – "אין ישועה באחר…".
ישעיה ס"ג 5, 9, מג 25, מד 22, מה 21-25, סב 10-11 וכמובן בשורת יוחנן י"ד 6.
בדיקת פסוקים אלו מגלה שהמושיע הוא לא אחר מישוע המשיח. הוא גם היה זה שהלך לפני העם לאורך כל שנות הנדודים במדבר.
ידעתיך – אהבתיך, בחרתיך – עמוס ג 2.
בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת – ארץ שרופה ולוהטת [מן השורש ל.א.ב אחי להוב = בעור, התלקח]. שם במדבר העם חווה את מציאותו ותכונותיו של אלוהים.
לא חסר לעם דבר. מים ואוכל היו להם בשפע. לא בלו שמלותיהם ולא נעליהם. אלוהים נלחם את מלחמותיהם ופינה מהם את אויביהם, ונתן להם את הנחלה. העם טעם כוחות מן העולם הבא על בסיס יום יומי.
רבותי, כשאנו הולכים באמונה וקדושה עם אלוהים, אז לא חסר לנו דבר.
אם אתה הולך עם אלוהים וחסר לך משהו לאורך זמן – יתכן מאוד שאתה רוצה או דורש דבר שאלוהים לא תכנן לתת לך… הבה נלמד להצטנע ולשמוח בכל שאלוהים שם בידינו.
שימו לב לנקודה מעניינת: אלוהים מושך את עמו אליו בתיאור אהבתו כלפיהם ולא בתיאורי כוחו וגבורתו.
אלוהים אהב את העם ולכן הוא העניק ונתן לעם את כל צורכו. הצורך הגדול ביותר של עם ישראל או של כל עם או אדם זה כפרת חטאים – ישועה מעונש החטא. אלוהים הראה את אהבתו בכך שנתן את המשיח, בן האלוהים היחיד כקורבן חטאים עבורנו (ישעיה נ"ג 6; יוחנן ג 16).
לפיכך, מה שצריך למשוך אותנו זאת אהבתו אלינו.
אלילים אינם אוהבים כי אינם קיימים במציאות. שום אליל אינו מתואר כאחד הנותן את עצמו אלא כאחד הדורש הכול מבני האדם.
לאור זאת, אם אלוהים בוחר להציג את אהבתו כדבר הבולט הרי שעלינו גם לבטא את אמונתנו בו באהבה אותו.
איך עלינו לבטא את אהבתנו כלפי ה'?
- אמונה באלוהים ללא פשרות – העמדתו כמרכז חיינו בכל תחום ועניין.
- אהבת ילדי אלוהים.
שימו לב: בבשורת יוחנן כ"א 15-19, ישוע שואל את שמעון פטרוס שלוש פעמים: האם אתה אוהב אותי?
אם כן, רעה את צאני.
הלוואי שכל אחד מאיתנו יבטא כך את אהבתו את ישוע.
בפסוק 6 הנביא מציין את התנהגות העם הפסולה
6 כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל־כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי׃
לאחר שאלוהים העניק להם את הכול והם שבעו, העם שכח את היד שהאכילה אותו (דברים ח 4, 15-20). במקום להישאר עניו ומבין שכל טובו נובע מחסד אלוהים, העם חשב שכול טובו והצלחתו נובעים מכוחו שלו, מצדקתו העצמית וחוכמתו הרבה. העם נטש את מקור המים החיים ופנה לשתות ממקורות "טמאים". התוצאה לא אחרה לבוא.
יישום:
האם אתה ואת זוכרים את אלוהים גם כאשר טוב לכם?
האם כל סיפוק והצלחה מתורגמים מיידית לחסד אלוהים, נאמנותו וטובו או חס וחלילה להאדרת יכולתך האישית, או לחוכמתך הנשגבה?
ג. י"ג 7-9: הרועה הטוב הופך לשופט – פניו הקשות של המשפט האלוהי
7 וָאֱהִ֥י לָהֶ֖ם כְּמוֹ־שָׁ֑חַל כְּנָמֵ֖ר עַל־דֶּ֥רֶךְ אָשֽׁוּר׃ 8 אֶפְגְּשֵׁם֙ כְּדֹ֣ב שַׁכּ֔וּל וְאֶקְרַ֖ע סְג֣וֹר לִבָּ֑ם וְאֹכְלֵ֥ם שָׁם֙ כְּלָבִ֔יא חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה תְּבַקְּעֵֽם׃ 9 שִֽׁחֶתְךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּֽי־בִ֥י בְעֶזְרֶֽךָ.
מתברר שהיד שהאכילה הופכת להיות כעת היד ששופטת ומכה. אלוהים מקיים את שהבטיח מפי משה לפני שהעם נכנס לארץ ההבטחה. הברכות שלכם נמצאות ביחס ישר לקרבתכם לאלוהים (דברים כ"ז-כ"ח).
אלוהים שהוא הרועה הטוב יהיה זה שישפוט אתכם וגם המוציא לפועל של העונש – כי הוא שופט צדק ואין חטא בו ולא משוא פנים.
אלוהים יהיה כמו נמר האורב לקורבנו כדי לתקפו.
הנביא משתמש במשחקי מילים:
כְּנָמֵר עַל-דֶּרֶךְ אָשׁוּר. – אארוב ואביט כנמר על קורבנו בדרך… אשור = אביט, אסתכל (י"ד 9, ויקרא כ"ו 21-22, דברים ל"ב 24, יחזקאל י"ד 21).
אשור – שם העם אשר עתיד לעלות על ישראל, לכבשה ולהגלות את העם מארצו.
הנביא ממשיך לתאר מקרים מן הטבע שכל שומעיו מכירים.
היחס שיקבלו מאלוהים בגלל התנהגותם יהיה כמו תגובת דובה שכולה. אתקוף אותם ואקרעם לגזרים. אוכל אותם כחיות השדה. כך נראה באמת שדה קרב. החללים בשדה היו טרף לחיות הפרא.
אקרע סגור ליבם – שוב משחק מילים – אפגע בהם ואקרע את בטנם = אציג את ליבם לרווחה, כך שכולם יראו את תוצאת רוע ליבם.
בפסוק 9 הנביא אומר: ישראל נהרסת, נשחתת. כל עזרתך רק ממני ומכיוון שעזבת את מקור עזרתך, נותרת ללא עזרה וללא קיום, עזובה ונתונה לחסדי עולם המסוגל לרע ביותר (דברים לג 26).
יישום:
מכיוון שאלוהים הינו אלוהים קדוש, טהור, צדיק ונטול משוא פנים, עלינו להבין שאסור לזלזל בסבלנותו של אלוהים. אלוהים אמנם אינו מעניש מיד לאחר כל חטא, אך אין הדבר מלמד שאלוהים מסכים לחטאינו או עוצם עין לבחירותינו הפסולות.
אלוהים אינו הצעצוע עושה הרצון שלנו (נחום א 4-8)
אלוהים לא יעניק לנו פרוטקציה על חטאים. לכן דווקא היותנו עם נבחר, שגרירי המשיח, כוהנים לאלוהים, מוטלת עלינו אחריות רבה יותר להיות רגישים לחטא ולוודא שהטוהר צמוד אלינו 24/7. עלינו להתרחק מן החטא על כל צורותיו (שמות י"ט 5-6; קור"ב ה 20; פטר"א ב 9; תסל"א ה 22).
ד. י"ג 10-11: דחיית מלכות אלוהים – שורש המשבר הלאומי
10 אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִֽׁיעֲךָ֖ בְּכָל־עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה־לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים׃ 11 אֶֽתֶּן־לְךָ֥ מֶ֙לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי׃
אלוהים יכול היה לומר לישראל: אמרתי לכם…, אך הוא אומר את אותו הדבר במילים אחרות.
בתקופת הנביא/שופט שמואל העם התלונן ומאס בדרך שלטונו של אלוהים. העם רצה שיהיה עליו מלך בשר ודם כמו שאר העמים. העם רצה מלך שילך לפניהם במלחמה, מלך שהם יכולים לראות במו עיניהם – ממש כמו שאר הגויים.
אלוהים אמר אז לשמואל כי בקשה זו היא הוכחה שהעם מאס באלוהים (שמ"א ח 6).
ולכן אלוהים אומר – רציתם מלך ודרך שלטון כמו שאר הגויים, תקבלו גם את התוצאות של אותה החלטה עגומה.
בחרתם את דרך העולם ולא את דרך האמונה של אלוהים ולכן,
- היכן אותו מלך ואותם שרים שיוכלו להצילכם ממצבכם?
- היכן המלך והשליטים שיכולים להבטיח את ביטחונכם? [בפסוק 4 אלוהים הזכיר שהוא המושיע הבלעדי!]
בפסוק 11 אלוהים מציין שהוא נתן לעם מלכים ושליטים הראויים להם.
חלק מהמלכים והשליטים היו כה רעים ולכן אלוהים איפשר להם לשלוט על העם כחלק מעונש על חטאי העם (ראה אזהרה דומה מהנביא ישעיה ג 1-9).
אלוהים גם איפשר את מותם של אותם מלכים ושליטים כחלק מעונשו עליהם.
בתקופת הושע מלכו מספר מלכים אשר עלו זה אחר זה בעקבות רציחות.
כל המילים הללו נועדו ללמד את העם – הפסיקו לחפש ישועה בבני אדם. חיזרו לאלוהים כי רק הוא מקור חיים (ירמיה י"ז 5-9).
ישעיה הנביא בפרק ג 1-4 מציין שאלוהים מסיר מעמו כל משען ומשענה.. כל דבר שיוכלו להיאחז בו ולהינצל…
האם משנאתו את העם? לא ולא!
אלא כי זו הדרך היחידה בה העם מבין שעליו לחזור בתשובה ואם לא יעשה כך יפגע קשות.
אלוהים אינו מעניש את ישראל כדי להכחידם אלא כדי לעורר ולדחוף את עמו לחזור אליו.
כשאלוהים מדבר אלינו בלשון קשה זה לא בגלל שהוא מאבד שליטה, אלא מכיוון שאנו לא מקשיבים לו כשהוא מדבר בלחש, ברוך, באהבה שמאפיינים אותו (ג'ון קלווין).
יישום:
אלוהים מציג את אהבתו, צדקתו, קדושתו וריבונותו לפנינו ופותח ידיו כדי לחבקנו. הדבר דורש אמונה, וזו יכולה להתבסס על סמך אירועי העבר הכתובים בתנ"ך. אלוהים מאפשר לנו בחירה חופשית, אך איתה גם מובטחת התוצאה! אם בוחרים באלוהים באמונה, אז חווים את כל ברכותיו. אם דוחים את אלוהים ובוחרים כל דבר אחר, אז חווים את תוצאת המרידה באלוהים.
אלוהים תמיד צודק וצדיק! אם יש טענה כלשהי היא רק נגדנו.
ה. י"ג 12-13: החטא הצבור וחוסר החכמה של ישראל
12 צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם, צְפוּנָה חַטָּאתוֹ. 13 חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יבֹאוּ לוֹ; הוּא-בֵן לֹא חָכָם, כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים.
[12עוונות אפרים צרורים, חטאיו שמורים. 13צירי לידה יבואו עליו, אך הוא אינו בן חכם. כי בבוא העת אינו מתייצב בפתח הרחם.]
האם לאחר כל הרמזים והאזהרות הברורות אפרים יחזור בתשובה וייכנע לאלוהים?
במקום להתוודות על חטא ולהסירו מחייו, אפרים אוסף חטאים כאילו היו פריטים יקרים לאוסף.
אפרים אינו מתחרט על מעשיו כי אינו מוצא שום פגם בדרכו. מצפונו של אפרים כהה כל כך עד כי דרך הטומאה שבה הוא הולך זמן רב הפכה להיות לדרך הרגל ראויה (י"ב 9).
לפיכך אומר אלוהים בפסוק 13 חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יבֹאוּ לוֹ; הוּא-בֵן לֹא חָכָם, כִּי-עֵת לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים.
– הקושי והצרה משולים לצירי לידה. העם לא יעמוד בקשיים העתידים לבוא עליו, כאילו היה אישה המתייאשת ואינה יכולה לעמוד יותר בכאבי צירי הלידה ובתהליך עצמו (השווה ישעיה ל"ז 3: "כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה".)
– אפרים משול לבן לא חכם – בן המתעלם מכל האמת שאלוהים הציג בפניו ומתמיד לבחור ברע, בהבל, בפסול ובחטא. לאפרים היו כל הנתונים, ההתנסויות עם אלוהים כדי להיוולד מחדש, אך אפרים תמיד בחר בחטא. אפרים באופן סמלי היה ממש מוכן ללידה, אך לא השלימה…
במסלול שכזה אפרים לא יוכל להתמודד עם שום אתגר או קושי, אלא ייפול בכל מבחן!
יישום:
ומה איתך? האם אתה מביט באפתיות על פעולות אלוהים בחייך ובעולם ונשאר "יושב על הגדר"?
האם אתה מאלה המעוניינים שאלוהים יאסוף את חטאיהם עד ליום משפט, או ממהרים לחזור בתשובה ולהיוולד מחדש? אלא המעדיפים מוות על פני חיים?
אנא אל תהיה אחד המתכוון להיות: לֹא-יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים.
אנא הזדרז להגיב כראוי לאלוהים כי אלוהים רב חסד ומוכן לסלוח (תהילים ל"ב; נ"א; ישעיה נ"ג 6).
ו. י"ג 14 – י"ד 1: רוח הקדים וחורבן שומרון – תוצאות המרד
14 "מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶיךָ֜ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קָֽטָבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵעֵינָֽי".
[אפדה אותם מהשאול. אגאל אותם מהמוות. מוות, היכן המגפות שלך? שאול, איפה הכיליון שאתה מביא? חרטה נסתרת מעיני]. (תרגום התנ"ך לעברית בת זמננו מהחברה לכתבי הקודש 2025).
15 כִּ֣י ה֔וּא בֵּ֥ן אַחִ֖ים יַפְרִ֑יא יָב֣וֹא קָדִים֩ ר֨וּחַ יְהוָ֜ה מִמִּדְבָּ֣ר עֹלֶ֗ה וְיֵב֤וֹשׁ מְקוֹרוֹ֙ וְיֶחֱרַ֣ב מַעְיָנ֔וֹ ה֣וּא יִשְׁסֶ֔ה אוֹצַ֖ר כָּל־כְּלִ֥י חֶמְדָּֽה׃
פרק י"ד 1 תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃"
מדוע אלוהים לא יתחרט ויאפשר לצרות לפגוע קשות בישראל?
בפסוקים 14-15 ובפרק יד 1, הנביא ממשיך לתאר את הצרה שאליה נקלע עם ישראל כשהחליט לנטוש את אלוהים.
מבחינתו של אלוהים העם הגיע בעוונותיו עד עברי פי פחת.
אלוהים שואל: לאור התנהגותם הרעה, האם ראוי שאצילם ממוות?
אלוהים קורא למוות – איה המחלות שלך?, [דבר ושאר מגפות], בואו על עמי החוטא.
הנביא מסיים את הפסוק ואומר – נוחם ייסתר מעיני…משמע, אלוהים אינו עתיד להתחרט על הצרה. המכות תבואנה במנה גדולה ויותירו צלקות נוראיות.
שאול השליח משתמש במילים דומות לאלו שהנביא הושע משתמש, באיגרת הראשונה לקורינתיים טו 55:
שם שאול מלמד אודות הנחמה והברכה שיש למאמין בישוע.
ישועתנו מעניקה לנו בטחון שהמוות כבר אינו שולט על חיינו. כפי שישוע ניצח את המוות, כך מובטח לילדיו הנאמנים של אלוהים שינצחו גם הם את המוות והתחייה מן המתים מובטחת להם – לי ולך המאמינים בישוע. בחסד אלוהים אנו עתידים לחיות לנצח נצחים עם האדון בגוף חדש המחוסן מהשפעת החטא והמוות.
שימו לב לדברי שאול השליח, הוא אינו מצטט את הנביא הושע אלא משתמש בדברי הנביא אך בדרך הפוכה.
שאול אומר: איה עוקצך מוות? איה ניצחונך מוות?
ללמדנו שישועתנו ניצחה את המוות.
לעומת זאת, אם אתה דוחה את ישועת אלוהים בישוע כי אז נותרת נתון להשפעת החטא והמוות.
עוקץ המוות נשאר, המוות מנצח אותך. זה היה מצבה הרוחני של ממלכת ישראל בתקופת הושע הנביא.
הנביא ממשיך לתאר את תוצאת המרד נגד אלוהים.
בני ישראל גדלו כפרא.
ז"א, שהעם גדל כמו שאר הגויים חסרי אלוהים המשתחווים לפסלים פרי ידיהם.
כתוצאה מכך רוח ה נלחם נגד ישראל (ישעיה ס"ג 14-15).
איך רוח אלוהים נלחם נגדם?
בכך שאלוהים לא יעמוד לצידם! בכך שלא יעניק להם כוח, חכמה ותושייה. בכך שאינו מפר את עצת העמים התוקפים ומאפשר להם לנצח. במילים פשוטות – הסתר פנים!
הפגיעה בישראל תהיה קשה כמו רוח מזרחית מדברית שמיבשת כל מה שבדרכה. כל מקור מים ייבש ויהפוך לאכזבה.
רוח מזרחית – אשור!
האשורים אכן עלו על ישראל בשנת 734 לפנה"ס, כבשו ולקחו את כל כלי החמדה של ישראל ואת העם הגלו אשורה בשנת 722 לפנה"ס (ראה גם נחום ב 9).
מלחמות אף פעם לא היו עניין סטרילי. הנביא מציין שהצרות לא תהיה רק מנת חלקם של המלך והשרים אלא של כלל העם.
כשיבואו האויבים על העם, כולם יסבלו. רבים יפלו בחרב, ילדים ותינוקות יומתו ונשים הרות תבקענה.
אלו תיאורים המתאימים לשואה, אך כאלו מאורעות התרחשו גם אז (תהילים קל"ז 8-9).
אל לאדם להאשים את אלוהים בתופת והצרה שתפקוד את העם.
הנביא מכריז במילים ברורות: האשמה היא על שומרון!
מדוע?
כי מרתה באלוהיה – ז"א, סירבה לקבל את עולו עליה ולכן הפכה להיות חשופה לכל רעה תחת השמש.
בפרק י"ד מפסוק 2 הנביא פונה לעם לחזרה בתשובה ומסיים בנימה חיובית.
סיכום:
- ה' הוא כמקור מים חיים – כעוגן בטוח ונצחי לחיים. כל סטייה מאלוהים כמוה כשתייה ממקור מים מעופש המביא מחלות ומוות. כל סטייה מאלוהים ודרכו כמוה כנטישת מבצר בטוח לטובת מקום פגיע וחסר הגנה נצחית.
- ברכת העם וחוזקו היו מתמיד ביחס ישר לקרבתו, כניעתו וציותו לאלוהים. כשאלוהים כועס עלינו זה בגלל חטאינו. אלוהים כואב כשהוא נאלץ להענישנו. מטרת העונש להחזירנו בתשובה – למקום הברכה.
- ה' מושך אותנו אליו בדוגמת אהבתו כלפינו. אלוהים נתן את עצמו עבורנו. לפיכך עלינו לבטא את אהבתנו לאלוהים בלימוד ושינון דברו ואהבת ילדיו.
לא לחינם ישוע המשיח מאר שהדברים החשובים ביותר הם: ואהבת את ה' בכל לבבך ואהבת את רעיך כמוך. והעידוד הגדול נתון לנו בידיעה שילדי אלוהים הנושעים ינצחו את המוות. אין נחמה וברכה גודלה מזו.