פרק ההצלות
פרק יט 1 וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו, לְהָמִית אֶת דָּוִד. וִיהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד.
"חייבים 'לְהָמִית' אותו — עכשיו."
יונתן בשוֹק. עד כֹה כולם משוכנעים כי דויד "מָצָא חֵן" בעיני המלך (טז 22-21). "אני לא מבין, אבא. רק אתמול קידמת אותו למעמד הגיס שלי, והיום אתה רוצה 'לְהָמִית' אותו?"
אבל שימו לב לחוכמה של יונתן, ונלמד ממנו שיעור: הוא לא פורץ בשטף דיבור בתגובה להפתעה:
מצד אחד הוא מייד נוקט צעדי זהירות, כי 'אין לדעת':
פס' 2 וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר: "מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ. וְעַתָּה, הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר, וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ."
מצד שני הוא לוקח זמן לחשוב ולעשות תֹכנית לפני שהוא מדבר עם אביו:
פס' 3 "וַאֲנִי אֵצֵא, וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל אָבִי; וְרָאִיתִי מָה, וְהִגַּדְתִּי לָךְ."
יונתן מורה לדויד להסתתר במקום שידוע לשניהם ומבטיח למשוך לשם את המלך לשיחת נפש: "אבא, אני חייב לדבר אתך — אבל לא פֹה בארמון ליד כל המשרתים, השומרים והפקידים. בוא נלך למקום שאין בו אוזניים לקירות."
מאוד ברור מתוך הטקסט שיונתן התכונן טוב לשיחה. הוא מן הסתם גם התפלל לקראתה. כעת הוא בא עם טיעונים של…
היגיון, מוסר ותיאולוגיה
פס' 5-4 4 וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל שָׁאוּל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד, כִּי לוֹא חָטָא לָךְ, וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד. 5 וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי; וַיַּעַשׂ יהוה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל. רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח; וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי, לְהָמִית אֶת דָּוִד חִנָּם?"
היגיון: "מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד." — תראה איך הוא מצליח מול הפלישתים! אין לך עוד מפקד כמוהו בכל הצבא. למה לך לאבד אותו?
מוסר: הוא "לוֹא חָטָא לָךְ", לכן אתה "[אל־] תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי."
תיאולוגיה: אתה בעצמך "רָאִיתָ" את הניצחון על גוליית. לכולנו היה אז ברור כי מעבר לגבורה של דויד "יהוה [עשה] תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל."
הפלא ופלא — שאול ההפכפך משתכנע מיד ומבצע פנייה של 180 מעלות. — וכהרגלו (יד 24, 28, 39) הוא חייב לבטא…
עוד שבועת־שוא — ביהוה
פס' 6 וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן, וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל: "חַי יהוה אִם יוּמָת!"
דויד יכול לצאת מהמחבוא:
פס' 7א וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד; וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
"אבא שלי נשבע ב-יהוה שהכל בסדר. אתה יכול לחזור לעבודה. בוא נלך אליו ביחד."
זכרו שאנחנו ב'פרק ההצלות'. כרגע ראינו את…
ההצלה הראשונה
פס' 7ב וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל, וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
וכך יש לדויד הזדמנות לצבור…
עוד הצלחות וניצחונות
פס' 8 וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת; וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה, וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו.
דויד מצליח — ובשאול מכרסמת הקנאה. כשהוא מרגיש שהוא עומד להתפוצץ, הוא מבצע…
ניסיון רצח שני
פס' 10-9א 9 וַתְּהִי רוּחַ יהוה רָעָה אֶל שָׁאוּל, וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב, וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ; וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. 10 וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר.
■ מי מכיר את האמירה: 'הדרך לגיהנום מרוצפת כוונות טובות'? — כששאול נשבע "חַי יהוה אִם יוּמָת!", הוא בוודאי התכוון לכך. אבל עכשיו הוא מוכיח לנו שוב כי אני ואתה לא יכולים להפוך את עצמנו ל'טובים'. ללא עזרה מרוח הקודש לעולם לא נתגבר על החטא.
"וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר", אבל אלוהים מציל אותו גם הפעם. זאת…
ההצלה השנייה
פס' 10ב וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר; וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא.
אפילו עכשיו דויד רואה עדיין סיכוי שמדובר באי־שפיות רגעית. הוא אמנם "נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה [ה]הוּא" — אבל אז הוא הולך לישון בבית: 'בטח עד מחר בבוקר המלך ירגע.'
לא. המלך לא נרגע. — כך אנחנו מקבלים…
ניסיון רצח שלישי
…ואת תהילים נט — את תפילת דויד להצלה שהתפלל באותו לילה (ראה שם). אנחנו בשמו"א יט…
פס' 11א וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר.
לא ברור מה ההיגיון בהמתנה עד ה"בֹּקֶר", אבל זאת כמובן דרכו של אלוהים לאפשר לדויד את…
ההצלה השלישית
פס' 11ב וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר: "אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת."
"מִיכַל אִשְׁתּוֹ" לא רק אוהבת את דויד — היא גם חכמה וגם בעלת ראייה חדה. כשהיא מגלה שומרים מזוינים ליד הבית, היא מיד מבינה: 'הם לא הופיעו פתאום מפני שאבי דואג לביטחוני. הם פֹה כדי למנוע מבעלי לברוח!'
והיא שׂמה לב לדבר נוסף: השומרים האלה גרועים! כולם מתגודדים ליד השער והגזייה, ואף אחד לא חושב לאבטח פתחים אחרים. עכשיו היא שואלת רעיון מסיפור המרגלים שברחו מבית רחב ביריחו:
פס' 12 וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן; — יש מספיק סדינים חדשים מהנדוניה כדי לאלתר חבל חזק — וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט.
אין בחוץ רעשים של מרדף, וכל השומרים עדיין נראים באזור השער. זאת אומרת שהבריחה של דויד הצליחה.
ואז יש למיכל הברקה איך לקנות לו זמן נוסף:
פס' 13 וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים, וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה, וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו, וַתְּכַס בַּבָּגֶד.
מיכל מעצבת על המיטה דמות שנראית כמו אדם ישן — לפחות כשהתריסים סגורים. את כל המרכיבים הדרושים היא מוצאת בבית:
"תְּרָפִים" — פסל אליל בצורת אדם בגודל 1:1. — מיכל אישה חזקה אם היא מסוגלת לגרור עמוּד־טוֹטֶם כזה לחדר השינה ולהרים אותו על המיטה;
"כְּבִיר עִזִּים" — אריג מצמר עיזים שחור שנראה כמו שיער אדם על ראש הפסל הקרח;
"בֶּגֶד" — מלבן מבד שמשמש הן כמעיל והן כשמיכה (שמות כב 26-25).
הכתוב לא מסביר איך היו לדויד "תְּרָפִים" בבית. הוא בוודאי לא האמין שיש להם כוחות כלשהם, אחרת דבר־יהוה לא היה מגדיר אותו "אִישׁ כִּלְבָבוֹ" של אלוהים (יג 14). גם אם הוא ומיכל פשוט שכרו בית מרוהט־מלא בגבעת שאול, אביזר כמו "תְּרָפִים" מורה על מצב רוחני ירוד באותה תקופה.
מתברר ששומרי הלילה הבלתי־יעילים לא היו אמורים לעצור את דויד. לשם כך המלך שולח את משמרת הבוקר:
פס' 14 וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד.
וַתֹּאמֶר: "חֹלֶה הוּא."
זהו…
שקר לבן ראשון
מיכל פותחת את הדלת רק כמה סנטימטרים ומשתיקה את החיילים עם פרצוף כועס: "[ששש! לא היום!] חֹלֶה הוּא! [הוא עם 40 חום.]" — והיא ממשיכה בקול סמכותי של בת־מלך: "אני מרשה לכם להציץ מהדלת, אבל בשקט! — עכשיו לכו, ספרו למלך מה ראיתם!"
החיילים חוזרים לשאול בידיים ריקות. הרי פקודת המעצר לא כללה הוראות לטיפול בנסיכה.
פס' 15 וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד, לֵאמֹר: "הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ!"
הפעם שאול לא משאיר לאנשיו מרווח לשיקול־דעת: "עצרו את שר־האלף הזה! בפקודה! שהנסיכה תצעק כמה שהיא רוצה! — ואם הוא לא מסוגל ללכת, 'הַעֲלוּ אֹתוֹ [אֵלַי] בַמִּטָּה!' בריא — חולה — מעולף — לא משנה. אני ממילא עומד 'לַהֲמִתוֹ'. קדימה!"
אבל כבר מאוחר מדי:
פס' 16 וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים; וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה, וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו.
פדיחה! איך הם לא גילו את זה בביקור הראשון?!
עכשיו מיכל חוטפת — ושאול לומד שיעור על…
איפה נאמנותה העיקרית של אישה נשואה
פס' 17א וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל: "לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי, וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט?!"
נסו לקרוא את זה באינטונציה הנכונה. שאול צורח כמו באחת מהתפרצויות הזעם שלו המפורסמות. אין פלא שמיכל מפחדת. היא מצילה את המצב ואת עצמה בכך שהיא מייחסת לדויד איום ברצח:
שקר לבן שני
פס' 17ב וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל: "הוּא אָמַר אֵלַי: 'שַׁלְּחִנִי! לָמָה אֲמִיתֵךְ?!'"
גבר אלים כמו אבא שלה בוודאי יאמין לתירוץ. הוא לא יעלה על דעתו שיש גם גברים שמכבדים את נשותיהם (ראה שמו"א כ 30).
משיח! פרק ההצלות הוא תצוגה מקדימה של המתואר בתהילים ב: אחד מ"מַלְכֵי אֶרֶץ" — המלך שנבחר לפי גבהו, יופיו ויכולותיו הטבעיות — מתייצב "עַל יהוה וְעַל מְשִׁיחוֹ" (תהל' ב 2). גאוותו וקינאתו הופכים את שאול לכלי בידי השטן שמנסה לעצור את תֹכנית הישועה של אלוהים.
D. R. Davis;
שומ"א יט 24-18; עמ' 201
פס' 18א וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט; וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה.
דויד מנצל את הלילה כדי למצוא מחסה אצל האיש שמשח אותו למלך. בבוקר למחרת אנחנו שומעים אותו מודה לאלוהים (תהל' נט 1; 17): "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי." הוא מבין טוב מאוד מי הציל אותו: לא חוסר־היעילות של החיילים, לא ערנותה וחוכמתה של מיכל, אלא יהוה.
עכשיו הוא שופך את לבו לנביא:
פס' 18ב וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל.
אך מתברר כי…
שמואל לא יכול להגן עליו
הפסוק ממשיך:
פס' 18ג וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת.
מי שמביט במפה רואה מיד שהעיר "רָמָה" (רמת שמואל) ממש לא רחוקה מגבעת שאול. שמואל מחליט שבטוח יותר לעזוב את הישוב הצפוף שבו כל אחד מכיר כל אחד. הרי חומות העיר ושעריה עלולים להפוך אותה למלכודת אם מתעורר צורך פתאומי להימלט (כג 12-11).
היום לא ידוע איפֹה נמצא "נָיוֹת", אבל כולנו יודעים כי שמועות רצות מהר — אפילו אם מקורן במקום נידח. עובדה…:
פס' 19 וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר: "הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה."
גם עכשיו שאול לא מטיל את התפקיד של הריגת דויד על חייליו. חשוב לו לעשׂות את זה אישית. הוא מורה לאנשיו "לָקַחַת" את מי שנחשב לאויבו, וזהו…
ניסיון רצח רביעי — שלב א
פס' 20א וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד. — וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים, וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם.
החיילים מגיעים ל"נָיוֹת" — וראו מי מתערב עכשיו ומחולל את…
ההצלה הרביעית — שלב א
פס' 20ב וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה.
מי שמציל כאן את דויד הוא רוח הקודש. הוא כבר השתמש ברפלקסים המהירים של דויד, בנסיך יונתן, בנסיכה מיכל, בחוסר היעילות של החיילים, בפקודה לא ברורה שניתנה להם — ועכשיו הוא לא משתמש באף אחד. הוא בעצמו מציל את דויד.
■ אלוהים יכול להשתמש בבני אדם כדי לבצע את מה שהוא רוצה — אבל אל־תאמינו למי שטוען כי אלוהים זקוק לנו. הוא כל־יכול! הוא ריבון ולא זקוק לאף אחד.
"וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה." — כבר למדנו לעומק על המשמעות של "וַיִּתְנַבְּאוּ" בפרק י 6-5 (ראה תחת הכותרת "נביאים — נבואה — לנבא — להתנבא" בעמ' ### ואילך), ואין צורך לחזור לשם עכשיו. כל מה שאנחנו כרגע צריכים להבין הוא שהתופעה מנטרלת את החיילים.
גם שאול מבין זאת, ואנחנו מקבלים…
ניסיון רצח רביעי — שלב ב
פס' 21א וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל; וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים.
ובעקבות כך מתרחשת…
ההצלה הרביעית — שלב ב
פס' 21ב וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה.
שאול פשוט חרש למסר מאלוהים. — הלאה ל…
ניסיון רצח רביעי — שלב ג
פס' 21ג וַיֹּסֶף שָׁאוּל, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים.
ובעקבות כך רואים את…
ההצלה הרביעית — שלב ג
פס' 21ד וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה.
כעסו של שאול מגיע לשיא חדש: "הבנתי! אני פשוט מוקף באפסים! אם אתה רוצה שמשהו יעשה — עשה אותו בעצמך!" — כך יוצא הוא בעצמו ל…
ניסיון רצח רביעי — שלב ד
פס' 22א וַיֵּלֶךְ גַּם הוּא הָרָמָתָה.
בדרך הוא מוודא שדויד לא ברח בינתיים למקום אחר:
פס' 22ב וַיָּבֹא עַד בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ; וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר: "אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד?" וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה בְּנָיוֹת בָּרָמָה."
"יופי. יש לי אותו. שבוע שלם הוא לא שיפר עמדה! דוגמה קלאסית של sitting duck."
שאול לא זוכר מאומה מהחוויה שהיתה לו בפרק י 10. הוא לא זוכר איך הוא החל פתאום "[לה]יִּתְנַבֵּא" יחד עם תלמידי הנביאים בעל כרחו — לא בגלל שהוא רצה אלא מפני שאלוהים ניבא את זה מראש (י 6-5).
בזמנו זאת היתה חווייה חיובית, אבל הפעם צפוי לו משפט.
המלך צועד לקראת שיעור על אפסות האדם מול כוחו של אלוהים, ודויד עומד לחוות את…
ההצלה הרביעית — שלב ד
פס' 24-23 23 וַיֵּלֶךְ שָׁם, אֶל נָיוֹת בָּרָמָה; וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה. 24 וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו; וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל — וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה. עַל כֵּן יֹאמְרוּ: "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם?"
גם לנושא של התנבאות בעירום הקדשנו זמן בפרק י (ראה סעיף 5 בעמ' ###). לכן נזכיר כאן רק בקצרה:
"וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו" — זהו מצב מביש מאוד בחברה שבה לא יודעים מהו בגד־ים. המצב מביש במיוחד עבור מלך שעומד בראש סולם המכובדות.
"גַּם הוּא" משמע שהיו שם עוד ערומים. — מי? — בוודאי לא שמואל ותלמידיו, אלא כל אותם חיילים ש"גַּם הֵמָּה" מצאו את עצמם חסרי אונים לנוכח כוחו של רוח אלוהים.
מדהים לראות את הדוגמה הזו של…
התעקשות בדרכי החטא
■ שאול הוא לא מהאנשים 'בג׳וּנגל' שעובדים שדים ורוחות של מתים מפני שהם — כך מסבירים לנו — 'מעולם לא קיבלו הזדמנות לשמוע על אלוהים'. כאן יש אדם שרואה וחווה אין־ספור פעמים את כוחו ואת פעולתו של אלוהים — בנצחונות שהיו בגדר נס, במתן נבואות והתגשמותן אל מול עיניו, בהצלת דויד כנגד כל הסיכויים, ועכשיו בהתערבות הישירה של רוח הקודש שממש זועקת: "שאול! עצור!"
אבל שאול לא עוצר. עד יומו האחרון אנחנו נראה אותו מתעקש להיגרר אחרי החטא ולסגוד לגאווה במקום להיכנע לאלוהים.
תוך־כדי ההצלה הרביעית של דויד אנחנו עוברים לפרק חדש — שמואל־א פרק כ.
שאול שוכב ב"נָיוֹת בָּרָמָה" חסר אונים — ולדויד יש הזדמנות לנתק מגע:
פרק כ, 1א וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה.
הוא מיד יוצר קשר עם חברו, הנסיך "יְהוֹנָתָן". — אבל לשם נחזור אחרי…
הפקת לקחים:
1. שאול השתכנע מטיעוניו של יונתן. הוא נשבע 'באלוהים' שמעכשיו הוא כבר לא ישׂנא את דויד — והוא מתכוון לכך ברצינוּת.
הוא לא יודע כי 'הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות'. הוא לא יודע שמיליוני אנשים נחושים בכל בוקר: "היום אני אהיה בסדר!" — ולא עובר חצי יום והם כבר נכשלים.
שאול לא יודע כי את מה שהבטיח יוכל לקיים רק בעזרת אלוהים — לא בכוחות עצמו.
אולי הוא יודע כי יוכל לזכות לעזרה מרוח הקודש בתנאי שיחזור בתשובה כנה על חטאו ויתחיל לציית לאלוהים. אבל את זה הוא לא רוצה.
! לי ולך אין יכולת לשנות את עצמנו. רק אלוהים יכול לעשות זאת. אבל אם אתה לא מוכן להיכנע ולציית לו — אין טעם לצפות ממנו לעזרה.
2. פרק יט הוא 'פרק ההצלות'. — נס אחרי נס אחרי נס כדי להציל את דויד.
האם נוכחת פעם באסיפה או ראית תֹכנית שבהן האדם מקדימה עם המיקרופון סיפר על נס אחרי נס אחרי נס שקרה לו? — הוא או היא נופלים מהשמיים בתוך מטוס שהתקלקלו בו כל המנועים. יורים בהם, והקליע פשוט עובר דרך גופם מבלי לפגוע. הם באמצע אסון טבע, אבל להם לא קורה כלום. הם קמים לתחייה אחרי שהרופאים קבעו את מותם. הם מתפללים עבור עשרות חולים בו זמנית, וכולם נרפאים במקום. כן, כן! זה קרה להם באסיפה שקיימו באיזה כפר באוּרוּגוּאי, ובעוד אחת בהודוּ; ואחר־כך — בטימבּוּקטוּ — הם התפללו עבור אלף אנשים עניים עם בעיות שיניים, ולכולם צמחו סתימות וכתרים מזהב. — באמת! — מה לעשות שזה תמיד קורה להם דווקא במקומות שאתם לא יכולים להגיע אליהם כדי לשאול?
אם מישהו מספר סיפורים שיוצרים רושם כאילו קורים לו ניסים באופן שוטף 24/7, אני אישית חושש שהוא סתם שקרן. ואם אני רע מדי, עדיין נכון לקבוע שהוא מייחס לעצמו חשיבות־יתר. הרי הוא לא מייסד שושלת המשיח, כמו דויד. הוא פשוט לא רוצה להסתפק במקום הצנוע שאלוהים יעד לו בתֹכנית שלו.
לכן, אל־תהיו עצובים אם לא קורים לכם ניסים על בסיס יומי. אל תחשבו שאתם מאמינים פחות טובים מגיבורי־העל הרוחניים שרק לוחצים על כפתור, וכבר קורה נס.
הרי אם אתה תלמידו של ישוע המשיח, אזי נס ההצלה הגדול מכולם כבר קרה לך — נס הישועה מהעבדות לחטא ומהמוות. מה? לא מספיק?