שמואל א׳ פרק י״ד

המלך יושב — הנסיך יוזם

פרק יד 2-1            1 וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו: "לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז." וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד.

                             2 וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן; וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ.

שאול נראה משוּתק. הוא יושב בצל, במקום גבוה שמשקיף לכיוון צבא הפלישתים — ומחכה.

?        מדוע? — מפני ששאול הוא פְּרַגְמָט, אדם שלוקח בחשבון אך ורק את המציאוּת הגשמית. אין לו ראייה רוחנית. עבורו, אלוהים הוא לא חלק מהמשואה. כל מה שהוא כרגע מסוגל לראות הוא גודל 'צבא ישראל' — "כְּשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ".

■         כתלמידי ישוע, אל תפלו לעולם בטעות הזאת. מעל המציאות הגשמית עומד אלוהים. הוא יכול להביא שינוי בין רגע. הוא יכול לתת לכם פיתרון ממקור לגמרי לא צפוי. אביכם שבשמים הוא כל־יכול!

אך מזווית ראייתו של המלך המיואש, מה הוא ואותם "שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ" שרועדים מפחד (יג 7) כבר יכולים לעשׂות? — לתקוף צבא שמכסה את הגבעות "כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת־הַיָּם"? לעמוד עם קילשונים, טוּריות ומקלות מול "שְׁלֹשִׁים־אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת־אֲלָפִים פָּרָשִׁים"? — זאת תהיה התאבדוּת.

כאן, בפסוקים 2-1, מתגלית בפעם הראשונה תופעה שהמחבר עומד להבליט שוב ושוב לאורך העלילה — תופעה שמעכשיו תאפיין את מערכת היחסים בין האב לבן:

אין תמימות־דעים בין המלך ליורש־העצר

"יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל" לא מסכים לשבת. הוא שמע פעם כי 'ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר'. לכן הוא מחליט לעשׂות משהו. — מה? — זה בינתיים לא כל־כך ברור לו. דבר אחד בטוח: לא כדאי לערב את אבא.

משיח!  שימו לב שגם כאן עובר חוט־השני של תֹכנית הישועה — תֹכניתו של יהוה שחייבת להוביל לביאת המשיח. רק עקבו אחרי "יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל" ותראוּ!

אחרי שיונתן הלך "וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד", המחבר מכניס עוד מרכיב שמבליט את המצב העגום של בני־ישראל: בראשם עומדים…

מלך שנדחה לצד כוהן שנדחה

פס' 3א                     וַאֲחִיָּה בֶן־אֲחִטוּב, אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן־פִּינְחָס, בֶּן־עֵלִי כֹּהֵן יהוה בְּשִׁלוֹ, נֹשֵׂא אֵפוֹד.

"וַאֲחִיָּה… כֹּהֵן יהוה." — אמרנו, אם אתם זוכרים, כי התנ"ך נותן אילן־יוּחסין רק עבור אנשי מפתח (א 1; ט 1).

?        איזה איש מפתח הוא "אֲחִיָּה"? — ולמה רשימת השמות מכילה את שם אחיו, "אִיכָבוֹד"?

הוא איש מפתח 'שלילי'. הרי על שושלת "עֵלִי כֹּהֵן" רובצת קללה (ב 34-32; ג 14-13). "אֲחִיָּה" אמנם "נֹשֵׂא אֵפוֹד" שמכיל את "הָאוּרִים וְ…הַתֻּמִּים" (שמות כח 30); אבל קלטנוּ את המסר של המחבר: מה יכול כוהן שנדחה להועיל למלך שנדחה?

משיח!  מלך שנדחה לצד כוהן שנדחה. — וגם זה כמובן רמז למלך הנכון ולכוהן הנכון שאלוהים עומד להקים — לאחד ויחיד שימלא באופן לגיטימי ומוּשלם את שני התפקידים גם יחד — לישוע המשיח.

הלאה עם…

פס' 3ב                וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן.

הנסיך ועוזרו נעלמו מבלי לספר לאף אחד; ובינתיים המחבר רואה לנכון לתאר לנו את הטופוגרפיה: "יוֹנָתָן" נע ב…

שטח קשה

פס' 5-4               4 וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה, וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה. וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ, וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה. 5 הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ, וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע.

מהאזור שבו יושב שאול יש לרדת ירידה תלולה לתוך הוואדי, לנוע בתוכו לאורך מספר קילומטרים ולבסוף לטפס ממנו החוצה לכיוון הפלישתים. לא רק שהמידרונות תלוּלים, כל אבן שנייה שאתה מנסה לדרוך עליה משתחררת ומתדרדרת לתהום. — שטח קשה.

דיברנו על אנשי מפתח — אבל כעת לפנינו אמירת מפתח — עוד פסוק שהוא מן הבולטים בכל ספר שמואל:

"אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט"

פס' 6                 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו: "לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה. אוּלַי יַעֲשֶׂה יהוה לָנוּ; כִּי אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט."

?        "אוּלַי יַעֲשֶׂה יהוה לָנוּ." — "אולי אלוהים 'איכשהו' יתערב לטובתינו." — האם שמתם לב שיונתן אפילו לא מציע ל-יהוה מה לעשׂות?

?        "אוּלַי." — האם אתם מכירים מאמינים שנמנעים מלהשתמש במילה "אוּלַי" בהקשרים כאלה? — עבוּרם, צורת הדיבור של יונתן היא ביטוי של חוסר־אמוּנה: "מה זאת אומרת, 'אוּלַי יַעֲשֶׂה יהוה לָנוּ?' — ברוּר שהוא יעשׂה! 'בַּקְּשׁוּ וּתְקַבְּלוּ!'" (יוחנן טז 24).

■         משיחיים מן האסכולה הזו מלמדים כי 'תפילותיך מניעות את יד יהוה.' אם אתה רק מאמין מספיק חזק, תקבל את מה שביקשת. — לא קיבלת? — סימן שאתה "קְטַן־אֱמוּנָה" (מתי יד 31).

אבל "אוּלַי יַעֲשֶׂה יהוה לָנוּ" לא מבטא חוסר אמונה. אסור להתבלבל בין ידיעת רצון אלוהים לבין האמונה בכל־יכולתו של אלוהים. יונתן לא יודע איך יהוה רוצה "לְהוֹשִׁיעַ" הפעם. מה שכן, הוא זוכר מספיק היסטוריה כדי לדעת: בכל פעם שנדמה שלישראל 'אין סיכוּי' — יהוה מושיע.

•  הוא יודע כי במלחמה האחרונה אלוהים השתמש "בְּרַב" — ב-330,000 מישראל;

•  הוא יודע כי בזמנו של גדעון יהוה הושיע "בִמְעָט" — ב-300 מתנדבים עם כדים, לפידים ושופרות (שופ' ז);

•  והוא גם זוכר את התקפת הפלישתים על עצרת התשוּבה, הצום והתפילה "בַּמִּצְפָּה" (שמו"א ז). הוא זוכר כי אז יהוה הושיע לא ברב ולא במעט, אלא בנס ממש: "וַיַּרְעֵם יהוה בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם, וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז 10).

   במילים אחרות: "אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ" אפילו לפני שצבא ישראל בכלל יוצא לקרב!

מכאן נמשיך אחרי…

הפקת לקחים:

1.        "אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" — זהו עיקרון תקף עבור כל מאמין נושע — גם עבורי ועבורך.

           כשאתה מתהלך לפני יהוה בלב טהור ובידיים נקיות מחטא — הוא אכן 'יושיע' אותך בתוך הצרות של העולם. — באיזו דרך?  — לפעמים "בְּרַב", לפעמים "בִמְעָט", ולפעמים בנס. הבחירה היא שלו.

           תפקיד התפילות שלך הוא לא להכתיב לו מה לעשׂות ואיך לעשׂות. תפקיד התפילות שלך הוא להביע אמונה שלמה: "אבא, אתה אוהב אותי. אני יודע שאתה עושׂה את מה שטוב ונכון עבורי. אני יודע כי שום כוח בעולם לא יכול לעצור אותך מלהושיע אותי — גם הפעם."

2.        "נִסְכָּלְתָּ! לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יהוה." — שאול בחר שלא לציית. הוא בחר לחטוא. לעולם אל תגידו: "זה לא פייר. לשאול לא היה סיכוי. הוא היה חייב להיכשל כדי שאלוהים יקיים את הבטחתו ויקוּם מלך משבט יהוּדה." — זה כמו להגיד: "אלוהים גרם לשאול לחטוא."

           לא! — אלוהים לעולם לא גורם לך לחטוא. זאת תמיד ההחלטה שלך. אתה תמיד אחראי על מעשיך. ואם אתה מאמין נושע, אזי עם עזרת רוח הקודש יש לך את הפוטנציאל לקבל החלטות נכונות — להימנע מהחטא — להגיד "לא!" לפיתוי.

3.        ראינו שוב מה יכול לעשׂות 'הטוב ביותר לפי היכולת האנושית' כשהוא בלי אלוהים: שום דבר.

           זה לא אומר כי אדם בלתי־מאמין לא יכול להצליח. בלתי־מאמינים דווקא מצליחים מאוד בעולם סביבנו.

           אבל מה עוזרת ההצלחה הזו כשהם יעמדו בבוא היום למשפט האחרון? גם מיליארדים ששׂמוּ בצד כדי ליצור לעצמם ביטחון בכל מצב לא יעזרו. ואפילו אם השׂיגו את המיליארדים האלה ביושר, מבלי לדרוך על אנשים פחות מצליחים — זה עדיין לא מספיק.

           'הטוב ביותר לפי היכולת האנושית' לא מספיק טוב בשביל אלוהים. — לא יכול להיות. — רק מי ששׂם את ביטחונו בכפרתו של ישוע המשיח יעמוד מוצדק לפני השופט במשפט האחרון.

"אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט."

■         אני מקווה שהאמירה האדירה הזאת משקפת את אמוּנת כוּלנוּ. — כדאי לנו ללמוד אותה בעל־פה!

בן־שאול כרגע החליט להראות את עצמו ל-20 חיילים פלישתים שהציבוּ מחסום ב"מַעֲבַר מִכְמָשׂ". ה'כוח' הישראלי מורכב מ"יוֹנָתָן" ו"נֹשֵׂא כֵלָיו" — מה שנקרא היום 'חוּליה מצוּמצמת' — שניים מול 20.

הלאה:

פס' 7                 וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו: "עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ. נְטֵה לָךְ. הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ."

אני לא חושב שהוא סתם פָטָלִיסְט. תשוּבתו דווקא נשמעת נלהבת. פעמיים הוא מזכיר את לבו של אדונו ומפקדו. העדוּת של יונתן לאורך שרותם המשוּתף עשׂתה את שלה. כעת "נֹשֵׂא כֵלָיו" מאמין כמוהו כי יהוה יכול "לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט."

לפני הצעד הבא יונתן רוצה…

לדעת את רצון אלוהים

פס' 10-8              8 וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים, וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. 9 אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: 'דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם!' וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ, וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. 10 וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ: 'עֲלוּ עָלֵינוּ!' — וְעָלִינוּ, כִּי נְתָנָם יהוה בְּיָדֵנוּ. וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת."

?        מה זה מיד מזכיר לכם? — את שופטים פרק ו. את אות "גִּזַּת הַצֶּמֶר" שביקש "גִּדְעוֹן" — ביקש וקיבל, אפילו פעמיים.

שימו לב למה שנאמר שם לפני שגדעון מתפלל ומבקש את האות: "רוּחַ יהוה לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן" (שופ' ו 34א).

•  מייד לאחר מכן — תחת הדרכת רוח הקודש — הוא מגייס צבא (פס' 34ב-35);

•  ותחת הדרכת רוח הקודש הוא עוצר ומבקש אישור משמיים: "האם אני עושׂה את הדבר הנכון? בבקשה, אלוהים, תן לי אות, כך שאדע על בטוח 'כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל' (פס' 37)." 

אין ספק שגם "יוֹנָתָן" הוא כלי שרוח הקודש פועל דרכו. זה היה נכון כבר כש"יַּךְ… אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים" (שמו"א יג 3).

כעת…

•  הוא מעיד על אמונתו ואומר: "אֵין לַיהוה מַעְצוֹר." — אבל גם בלתי־נושעים אומרים: "השם אתנו!";

•  הוא פועל באמונה: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים." — 2 מול 20! — אבל גם בלתי־נושעים מסכנים את עצמם בפעוּלות נועזות;

•  אך יונתן רוצה קודם־כל לדעת את רצון אלוהים.

   וכאן ההבדל: אדם בלתי־נושע שרוצה הדרכה אולי יקרא את ההורוסקופ; הוא עשׂוּי לחפשׂ "בַּעֲלַת־אוֹב" כדי לבקש עזרה מרוחו של אדם מת (שמו"א כח); הוא אולי "[יראה] בַּכָּבֵד" כמו "מֶלֶךְ בָּבֶל" (יחז' כא 26); …ועוד כל מיני אופציות אפלות אחרות — אבל אדם בלתי־נושע לא יחליט לציית לדבר־יהוה — ובכל מחיר.

עכשיו מתקבלת…

תשובת יהוה מפי הפלישתים

פס' 12-11א            11 וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים. וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: "הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם." 12 וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: "עֲלוּ אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר!"

"[ה]עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים [שלהם]." הפלישתים לועגים. "עֲלוּ אֵלֵינוּ [ונראה לכם]!" — אין להם מושׂג שבדברי הזילזול הם חורצים את דינם.

פס' 12ב               וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: "עֲלֵה אַחֲרַי! כִּי נְתָנָם יהוה בְּיַד יִשְׂרָאֵל."

משיח!  עצרו שנייה: תשובת יהוה מפי האוייבים הפולשים — האם זה לא מזכיר לנו שוב את גדעון? — לגמרי! — המחבר יוצר במכוּון השוואה בין סיפור גדעון וסיפור שאוּל ויונתן. הנה ההקבלות הבולטות:

•  גם בזמן גדעון "הַמַּשְׁחִית" המידייני ביזה ושׂרף והחריב את הארץ ללא מפריע (שופ' ו 6-4);

•  גם בזמן גדעון בני־ישראל הסתתרו מפני האוייבים ב"מִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים, [וב]מְּעָרוֹת [וב]מְּצָדוֹת" (שופ' ו 2);

•  גם בזמן גדעון נאמר כי גודל צבא האוייב הוא "כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" (שופ' ז 12);

•  גם לגדעון היה מספר קטן מאוד של לוחמים — החבר'ה שזכו לשם הלא מחמיא "שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים" (שופ' ז 7);

•  גם גדעון ירד עם נושא כליו "פֻּרָה" למחנה האוייבים כדי לשמוע "מַה יְדַבֵּרוּ" (שופ' ז 11-10);

•  גם בזמן גדעון השתלט פחד בלתי־מוסבר על המחנה העצום שרצה להביס את ישראל (שופ' ז 14-13); פחד בלתי־הגיוני מפני גדעון וקומץ אנשיו; "חֶרְדַּת אֱלֹהִים" שגרמה לכך שהיה "חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה" (שופ' ז 22).

  !       שימו לב שזה בדיוק מה שעומד לקרות לפלישתים בפסוקים 15 ו-20 שלפנינו;

אבל קודם ההקבלה האחרונה:

•  גם גדעון קיבל את תשובת יהוה מפי האוייבים. מה שהם אמרו היה האישור משמיים: "קדימה! אתה עושׂה את הדבר הנכון! אלוהים אתך!" (שופ' ז 11, 15). — וזה, כמובן, בוּל מה שקורה כרגע ל"יוֹנָתָן".

?        מה מטרת ההשוואה הזו שהמחבר עורך בין סיפור גדעון לבין סיפור שאול ויונתן? — הוא זועק: "שאול הוא לא טוב. הוא המלך הלא נכון. זאת לא השושלת הנכונה!"

•  שאול כבר נדחה (שמו"א יג 14א);

•  אלוהים כבר "בִּקֵּשׁ [לעצמו] אִישׁ כִּלְבָבוֹ" (14ב);

•  מעכשיו, שימו לב ל"יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל" שמקשיב לאלוהים והופך לכלי בידו לישועת ישראל — ממש כמו גדעון;

•  שימו לב לבן הזה שמסכים עם תֹכנית אלוהים — ולכן שוב ושוב נאלץ שלא להסכים עם אביו — עם המלך;

•  שימו לב לנסיך שבמרוצת הימים ייכתב עליו: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (יח 1);

•  שימו לב ליורש־העצר שמסוגל להגיד לבחיר אלוהים — למי שעומד לקחת לו את כס המלכות: "[אני יודע כי] אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה" (כג 17);

•  שימו לב ליונתן שיכרוֹת "בְּרִית לִפְנֵי יהוה" עם מייסד השושלת שממנה יבוא המשיח (כג 18).

ובנוגע למלך שכרגע יושב על כס המלכוּת: נשאר לכם רק לעקוב אחרי הידרדרותו — 'הטוב ביותר לפי היכולת האנושית' הוא לא טוב.

חזרה לעלילה:

ל"יוֹנָתָן" לא נשאר ספק מהו רצון אלוהים. עם הקריאה "אַחֲרַי!" הוא מסתער, כמו קצין ישראלי טוב. הוא יודע: "אִם אֱלֹהִים אִתָּנוּ, מִי יַעֲמֹד נֶגְדֵּנוּ?" (רומ' ח 31).

פס' 12ג               "נְתָנָם יהוה בְּיַד יִשְׂרָאֵל."

זאת לא המלחמה הפרטית של יונתן. הוא כרגע כלי לישועת העם הנבחר.

והפלא ופלא…

אחרי האות המילולי בא הנס המעשי

פס' 13                וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו, וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו. וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן, וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו.

פרשנים רבים קוראים את המילים "וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן" ומבינים כי יונתן גורם לנפילה הזו על־ידי חרבו.

!         "וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן." — למען האמת, קריאה מילולית פשוטה של המשפט מזכירה לי דווקא נפילה אחרת — זוּ של החיילים בגת שמנים: "כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ 'אֲנִי הוּא', נָסוֹגוּ לְאָחוֹר וְנָפְלוּ אַרְצָה" (יוחנן יח 6). לפי ההבנה הזו כוח על־טבעי מפיל את 20 הלוחמים הפלישתים — כוחו של רוח הקודש.

פס' 14                וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה, אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו, כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה.

אלה 20 פיות שכבר לא ילעגו — לא ל"עִבְרִים" ולא לאלוהי ישראל.

"כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה." — גודל השטח שבו אירע הנצחון הפלאי הוא של "שָׂדֶה" שצמד בקר חורש בחצי יום עבודה.

נעצור כאן רגע כדי להדגיש שתי נקודות:

1.         ברגע שיונתן יודע את רצון אלוהים, הוא מעמיד את עצמו לרשותו. צעד ראשוני של אמונה — ואת כל השאר עושׂה אלוהים.

           יונתן לא צמא לדם. את ווידוּא ההריגה הוא משאיר לנושא כליו. הוא לא מחפשׂ את הכבוד להיקרא מנצח.

■         אם אתה בטוח במה שאלוהים רוצה, פעל באמונה — גם אם זה קשה, גם אם זה מסוכן, גם אם זה סותר את ההיגיון. אתה מציית — ואת כל השאר עושׂה אלוהים.

           וכשבורא היקום מתערב לטובתך, אל־תתרברב. הישאר עניו. מתן עדוּת על הצלת אלוהים זהו דבר נכון — אבל לא מסוג העדוּיות שבהן רק שומעים "אני, אני, אני, אני…"

2.         כולנו מסכימים שיונתן ביקש הדרכה מאלוהים, ואלוהים ענה.

           אבל מה קורה לאדם שמבקש הדרכה מאלוהים כשידיו מגועלות בחטא? — אין תשובה! וזה בדיוק מה שקורה לשאוּל — יותר מפעם אחת (יד 37; כח 6).

■         אם אתה, כמאמין נושע, שומר את עצמך מן החטא — אם אחרי כל נפילה אתה נטהר מחדש על־ידי חזרה בתשובה כנה לישוע — אזי אלוהים יענה לתפילות שלך להדרכה.

           אני לא מציע שתתרגל לבקש אותות וניסים, אבל תפילה כמו: "בבקשה, אלוהים, שמור אותי מטעות" בהחלט ראוּייה. — אתה תראה תשוּבות. הבטחה!

בינתיים בצבא הפלישתים:

"הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה" (פס' 14) הסתיימה בנס — אבל פעולת רוח הקודש לא מוגבלת לשטח הקטן של "מַעֲבַר מִכְמָשׂ".

מי שמביט דרך מצלמת הרחפן מגובה רב רואה שכל אויבי ישראל באשר הם מותקפים פתאום ב…

פחד בלתי־מוסבר

פס' 15                וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם. הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה. וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ, וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים.

לא משנה באיזו יחידה נמצאים הפלישתים — בכוח העיקרי שחונה "בְמִכְמָשׂ", באחד המוצבים, או באחד משלושת ראשי "הַמַּשְׁחִית" — פתאום אוחזת בכולם "חֲרָדָה".

?        האם "וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ" מתאר רעידת אדמה שמגבירה את הפחד, או שמא חרדת ההמונים גורמת לאדמה לרעוד? — אתם תחליטו.

כנ"ל לגבי הביטוי "חֶרְדַּת אֱלֹהִים". האם זאת חרדה שנגרמת על־ידי אלוהים, או פשוט חרדה גדולה מאוד? — שיריבוּ המפרשים.

מבלי להיכנס לוויכוּחים הטכניים האלה, אין ספק שיש כאן עוד מקרה שבו אלוהים מתערב לישועת עמו.

עכשיו השווּ:

יונתן יזם — שאול רק מגיב

פס' 16                וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן; וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם.

רחפנים טרם הומצאו. לכן יש לצבא ישראל "צֹּפִים" שעוקבים אחרי תנוּעות האוייב. כעת הם באים לשאול בריצה: "יש מהוּמה במחנה הפלישתים! מהתצפית שלנוּ זה נראה כמו גלים בים סוער. יש סיכוי טוב שמתנהלים שם קרבות! מעניין נגד מי?"

פס' 17א               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ: "פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ: מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ?"

האם מישהו מאתנו התחיל שם מלחמה פרטית? — מי חסר? — להתפקד לפי מספרי ברזל! עכשיו!

פס' 17ב               וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו.

רק שני אנשים? האם שני אנשים יכולים לגרום למהומה כזו בצבא של מאות אלפים? אולי זה בכלל לא קשוּר אלינו. — מה עושׂים?

בואו נשאל את אלוהים

פס' 18                וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה: "הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים!" כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל.

?        "אֲרוֹן הָאֱלֹהִים [נמצא במחנה] בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל." — מתי בפעם האחרונה נלקח ארון הברית לחזית בזמן מלחמה? — בסיפור העצוּב על "עֵלִי הַכֹּהֵן" ושני בניו "חָפְנִי וּפִנְחָס" שמתו כולם ביום אחד. באותו מאורע "אֲרוֹן יהוה" נלקח לשבי על־ידי הפלישתים (שמו"א ד).

!         כרגע פועל מלך שנדחה לצד כוהן ממשפחת כוהנים שעליה רובצת קללה (שמו"א ג 14-13) — ושניהם יחד דאגו להביא אתם את ארון הברית כמו קמע ש'יגן עליהם' מתבוּסה. כך המחבר מרמז לנו שוב: שאול לא טוב. אין עתיד לשושלתו. המשיח חייב לבוא מיהוּדה!

פס' 19א               וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב.

המהומה אצל הפלישתים גוברת עד־כדי־כך שאפשר לשמוע את הרעש "בְּגֶבַע בִּנְיָמִן".

שאול מחליט כי…

אין זמן לשאול את אלוהים 

פס' 19ב               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן: "אֱסֹף יָדֶךָ."

"נוותר הפעם על טקס דתי. אני יודע מה לעשות":

פס' 20                וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַד הַמִּלְחָמָה — וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ; מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד.

"וַיָּבֹאוּ עַד הַמִּלְחָמָה." — כאשר שאול ושש־מאות החבר'ה שלו מתקרבים לצבא האוייב מתברר כי אין שם בכלל ישראלים. אמנם הקרב בעיצומו, אבל אלה פלישתים שנלחמים נגד פלישתים — "חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ."

רק רוח אלוהים יודע לגרום לתופעה כזו (שופ' ז 22).

אבל רגע! יש בכל זאת כמה ישראלים שם. לא מיד מזהים אותם, כי הם לובשים מדים של צבא פְּלֶשֶׁת. — נא להכיר את…

הגייס החמישי

פס' 21א               וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב,…

יש כאן "עִבְרִים… אֲשֶׁר עָלוּ [עם ה]פְּלִשְׁתִּים… בַּמַּחֲנֶה." — וואו, איך הגענו לשפל כזה של בגידה? — מתברר כי לא מעט מבני־ישראל איבדו כל תקווה לחזור אי פעם לעצמאוּת.

התקופה שמתוארת בפרק ז במילים "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו" (ז 15) נמשכה כ-70 שנה. פרק ז גם מתאר ניצחון על הפלישתים ושחרור של שטחים כבושים (ז 14-13). קריאת הפרק ההוא גרמה לנו לחשוב כי עידן שמואל הביא הפוּגה מלחץ האוייבים. אך כרגע אנחנו מבינים שהיו אלה הישׂגים זמניים בלבד.

כאן, בפס' 21, אנחנו פוגשים "עִבְרִים" שמוכנים להצטרף לאוייב במלחמת השמדה נגד ישראל. לא יכול להיות ביטוי מובהק יותר של חוסר־תקווה ושל עיוורון רוחני:

•  אלוהי אברהם, יצחק ויעקב שכח אותנו;

•  הבטחותיו לגבי הארץ לא התגשמוּ. הנה, עוּבדה: איבדנו את העצמאוּת;

•  עובדי האלילים מנצחים ושולטים;

•  מי שלא רוצה למות, כדאי שיצטרף לצד המנצח.

אך פתאום הם רואים תופעה על־טבעית: פחד בלתי־מוסבר משתלט על הצבא האדיר של הפלישתים. אחד חושד בשני, והם מרימים "חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ." הישׂראלים המתבוללים נזכרים לאיזה צד הם בעצם שייכים…

פס' 21ב               …וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן.

השמועה על נסיגת האוייב מתפשטת מהר…

פס' 22                וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר־אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים. וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה.

אף פלישתי כבר לא לועג "הִנֵּה [ה]עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים". למי שרץ על חייו אין זמן ואין אוויר ללעוג.

שאול ואנשיו נלחמים; אנשי הגייס החמישי נלחמים; גם המאחרים מ"הַר־אֶפְרַיִם" נלחמים — נלחמים בהצלחה! — אבל דבר־אלוהים מיד מאפס אותנו:

זוהי ישועת יהוה

פס' 23                וַיּוֹשַׁע יהוה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל; וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית־אָוֶן.

"וַיּוֹשַׁע יהוה… אֶת יִשְׂרָאֵל." — זהו הדגש. זכרו מה שאמר יונתן בפתח המלחמה: "אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט." יהוה לא זקוק לצבא. הוא לא זקוק לעזרה….

!         אבל הוא אוהב להשתמש באנשים עם אמונה
שמצייתים לו — גם בך.

!         ושימו לב לעוד נקוּדה חשובה:

•  שלא כמו במלחמה נגד הפלישתים בפרק ז, יהוה מציל כרגע עם שלא חזר בתשובה — ובראשו עומד מלך שגם הוא לא חזר בתשובה;

•  שלא כמו במתקפה על בני־עמון בפרק יא, שאול סוג של 'נגרר' לתוך המערכה הנוכחית. היוזמה בכלל היתה של בנו הבכור;

•  הפעם לא כתוב ש"תִּצְלַח [עליו] רוּחַ אֱלֹהִים". במקום הקרבת קורבן כביטוי של חזרה בתשובה אמיתית, הוא מסתפק בטקס דתי כדי לצאת ידי חובה — טקס שלא תואם את הנחיות אלוהים דרך שמואל. הוא מדלג על בקשת הדרכה משמיים דרך הכוהן; והוא יוצא לקרב בלי שמואל.

?        אז למה יהוה בכל זאת מושיע?

מפני שהוא "לֹא יִטֹּשׁ… אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל" (יב 22). יהוה סותם את פי הגויים שלעגוּ לא רק לבני־ישראל אלא גם ל"שְׁמוֹ הַגָּדוֹל".

חוץ מזה, קיום הבטחות זהו חלק מטבעו של יהוה. הרי "אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ" (רומ' יא 29).

■         על אותו בסיס גם אני ואתה זוכים להצלות שלא מגיעות לנו. יותר מזה: אתה נושע — ונשאר נושע לנצח — לא בגלל ציוּתך המושלם, אלא בגלל ציותו המושלם של ישוע המשיח — ציותו עד מוות בצלב (פיל' ב 8). כל מה שאני ואתה עשׂינו הוא להאמין בו.

עכשיו שימו לב למה שהמחבר עושׂה:

בפסוק 23 הוא פותח בהצהרה שנשמעת כמו 'סוף טוב, הכל טוב': "וַיּוֹשַׁע יהוה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל." — הללויה! מה יכול להיות יותר טוב מזה?

אבל המשפט הבא סוג של הורס את השׂמחה:

פס' 24א               וְאִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא.

?        איך אפשר לטעון בפה מלא שאלוהים "[הושיע] בַּיּוֹם הַהוּא" אם בעת ובעונה אחת "אִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ"?

ה'נְגִישָׂה' הזאת היא תוצאה ממה שנקרא בברית החדשה "מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר" (גלט' ה 19) — אבל את זה נשאיר עד אחרי…

הפקת לקחים:

1.        לדעת את רצון אלוהים — זהו חשוּב מאוד. אבל זכרוּ שאתם לא "יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל". ברוב המקרים לא יהיה לכם צורך באות מהשמים כדי לקבל הדרכה מאלוהים. קודם־כל, אנחנו קיבלנו את דבר־אלוהים הכתוב. הוא עוזר לנו לסנן את הטוב מן הלא טוב, את הנכון מן הלא נכון, את הראוי מן הלא ראוי.

           אם אחרי הסינון הזה עדיין נשאר ספק, ישנה את התפילה שאלוהים ישמור אותנו מטעוּת.

?        ומה הכי חשוב בהקשר של כֹל תפילה? — לשמור על ערוץ תקשורת פתוח לאביך שבשמיים על־ידי חזרה בתשובה ומלחמה יומיומית בחטא.

2.        פחד בלתי־מוסבר. — זאת דרך הפעולה שאלוהים בוחר הפעם כדי להציל את עמו. הוא גורם לאויבים להרגשה שאין לה שום ביסוס במציאות הגשמית.

           כך יהוה גם יכול להתערב למענכם, ילדיו, היום. הוא יכול לגרום לשקרן לדבר אמת, והלז לא מבין מאיפה זה פתאום יוצא לו. הוא יכול לגרום לרמאי לעשות עיסקה הוגנת דווקא אתכם, כך שהלז שואל את עצמו: "מה קורה לי? למה עשׂיתי את זה?" הוא יכול לגרום לאדם שרוצה את רעתכם לפעול לטובתכם. הוא יכול לשנות לב שׂונא ללב אוהב. — "אֵין לַיהוה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ."

למרות הישועה בנס קראנו בפס' 24 כי "אִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא."

?        האם שמתם לב למילה הנדירה הזאת — "נִגַּשׂ"? — היא כבר הופיעה בפרק יג, והמחבר בכוונה משתמש בה פעם שנייה:

•  בפעם הראשונה "נִגַּשׂ הָעָם" מלחץ האוייבים (יג 6);

•  עכשיו "יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ" דווקא בגלל המלך שדרשוּ לעצמם.

רציתם? — קיבלתם! — האירוניה לא יכולה להיות חריפה יותר.

אמרתי לעיל כי ה'נְגִישָׂה' (ב'שׂ') היא תוצאה מהמכוּנה בברית החדשה "מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר" (גלט' ה 19). תיכף נראה כמה זה מזיק כשאנחנוּ בוחרים ב"מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר" במקום בכניעה ענווה לאלוהים.

הנה כותרת חדשה שתעמוד מעל 'מעשׂה הבשׂר' שמתואר בפס' 24ב:

"אֲנִי צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ!"

?        מאיפֹה הבאתי את הכותרת הזו? — מי אמר למי? — הַפָּרוּשׁ המתחסד במשלו של ישוע (לוקס יח 12-11) אומר זאת בתפילה בבית המקדש — לאלוהים:

"אתה רואה אותי, אלוהים? כמה שאני דתי? 'אֲנִי צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ!' כל שני וחמישי! אני 'מענה את נפשי' בהתנדבוּת (ויק' כג 27)! בשבילך אני מונע מעצמי אוכל!"

?        ומה יש לאלוהים להגיד על גישה שכזו?

דרך הנביא זכריה הוא שואל (ז 6-5): "כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה — הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי? 6 וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ — הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים, וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים?"

במילים אחרות: "מה זה עושה לי אם אתם מתנדבים לא לאכול? האם זה מוסיף לי משהו?"

■       •  מה זה עושה לי אם אתם באים לקהילה כל שבת?

•  מה זה עושה לי אם אתם נותנים מעשׂר?

•  מה זה עושה לי אם אתם קוראים תנ"ך כל יום?

•  מה זה עושה לי אם אתם מקפידים להתפלל?

           למען האמת, כל הדברים האלה לא מוסיפים לאלוהים כלוּם! אם אנחנו עושׂים אותם לא מתוך איזשהי מחוּייבות דתית אלא מתוך אהבה לישוע ולאחים בקהילה — אזי הם מוסיפים לנוּ ברכה.

עם ההבנה הזו ברקע, נמשיך עכשיו ל…

פס' 24ב               וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב; וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי!"

•  שאול מתנדב שלא לאכול,

•  הוא אוסר על כל אנשי הצבא והמתנדבים לאכול,

•  והוא מבטא 'קללת אלוהים' על כל מי שיפר את האיסור הזה.

?        ולמה זה נופל תחת ההגדרה "מַעֲשֵׂי הַבָּשָׂר"?

בעיקר בגלל אמירת שאוּל בסוף הפסוק: "וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי!" — מי שעוד לפני כמה שעות ישב חסר־אונים "תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן" הופך פתאום לגיבור גדול:

•  מיליון חי"רניקים פלישתים, "שְׁלֹשִׁים־אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת־אֲלָפִים פָּרָשִׁים" הופכים פתאום לאויביו האישיים;

•  הרי הם פגעו בכבודו כשגרמו לו לשבת שם מבלי לדעת מה לעשׂות;

•  עכשיו הוא נלחם את מלחמת הנקמה הפרטית שלו, ואוי ואבוי לישראלי שירשה לעצמו חבילת במבה!

•  "[אני, כְּבוד המלך,] נִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי!" — שאול שוכח לגמרי שמדובר ב"אֹיְבֵי יהוה" (שמו"א ל 26), ושהוא רק כלי בידי אלוהים.

כמו חיילים טובים, כולם מצייתים לפקוּדה המיותרת:

פס' 24ג               וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם.

לא לחם, לא פיתות, לא בשׂר, לא חטיף על הדרך. — בשֶקֶם של הפלישתים התגלה הר של 'פסק־זמן' ושל 'מקופלת' (פס' 30) — אבל לא! אסור!

ומי שרעב רואה פתאום אוכל בכל מקום — אפילו בטבע:

פס' 26-25             25 וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. 26 וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ. וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.

חומרי הדברה עוד לא הומצאו, והדבורים חוגגים על פרחי הבר ופריחת העצים. דבש מטפטף מתוך יערות של דבורי בר שתלויות על העצים. — וואו! דבש טבעי; אורגני; מקור בריא לאנרגיה; לא מהול במי־סוכר; לא חומם מעל 40 מעלות; חינם; מתנה מאלוהים; רק תקח! — אבל לא! אסור!

אולי אתם זוכרים מה אמרנו בפירוש לפס' 12: "עקבו אחרי 'יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל', ותראו איך אלוהים מקדם את תֹכנית הישועה שלו!" — ראו עכשיו את…

המושיע התורן מפר את השבועה

פס' 27                וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם. וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ. וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו — וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו.

"וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו." — ליונתן יש חוויה של מכת סוּכר מיידית. מדהים באיזה מהירות הפְרוּקְטוֹז משחרר אנרגיה לתוך הדם…

אוי, לא! — האם לא שמעת את הקללה? "אָרוּר!"

פס' 28א               וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר: "הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר: 'אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם!'"

"אָרוּר הָאִישׁ" — גם מי שלא אוכל לחם אלא דבש; וגם אם הוא הנסיך יורש־העצר.

פס' 28ב               וַיָּעַף הָעָם.

איך לא? למי שלא אוכל אין כוח, במיוחד ביום של לחימה ואחרי קילומטרים רבים של מרדף אחרי פלישתים.

פס' 30-29             29 וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן: "עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ! רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה. 30 אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא — כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים?"

"ראוּ מה ה'מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה' עשׂה לי! בלי הצום המטוּמטם הזה היינו משׂיגים ניצחון פי שניים יותר גדול. אבא שלי 'עוֹכֵר [את] יִשְׂרָאֵל, [כמו] עָכָן בֶּן־כַּרְמִי… אֲשֶׁר מָעַל בַּחֵרֶם' (יהו' ז). אני ממש לא מסכים אתו!" — הנה זה מופיע שוב: אין תמימות־דעים בין המלך ליורש־העצר.

בינתיים נמשך המרדף:

פס' 31                וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים, מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה; וַיָּעַף הָעָם מְאֹד.

טבעי. כל אחד היה מתעייף ביום כזה — למרות שישראל נלחם בירידה, מגב ההר לכיוון שער־הגיא, לטרוּן, עמק־איילון. אך המחסור בקלוריות מעמיק את החוּלשה.

!         שימו לב:

•  השבועה הנִמהרת, "מַעֲשֶׂ[ה] הַבָּשָׂר", כבר הספיקה להביא קללה על מי שכרגע כלי בידי יהוה לישועת ישראל;

•  עכשיו — בפקיעתה עם צאת הכוכבים — היא גורמת בקרב הלוחמים הרעבים ל…

הפרת תורה המונית

פס' 32                וַיַּעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל, וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר, וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה; וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם.

רעבים! בחיאתכּוּם! למי יש כוח וזמן להקפיד עכשיו על שחיטה כשרה; שפיכת הדם ארצה; כיסויו באדמה (ויקרא יז 13-10); מעבר למקום שאין בו דם… רק חסר שיקוּם עוד איזה פנאטי שמתעקש לשׂים את הנתחים 3 שעות במלח! — קדימה! מישהו כבר הדליק את המנגל?

פס' 34-33             33 וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר: "הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוה, לֶאֱכֹל עַל הַדָּם." וַיֹּאמֶר: "בְּגַדְתֶּם! גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה." 34 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם: "הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַיהוה לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם." וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה; וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם.

"בְּגַדְתֶּם!" — צדיק גדול, המלך הזה. — ברצינות! — שחס וחלילה אף אחד לא יֹאכל בשר לא כשר. מעצבן אותו לראות באיזו קלוּת־דעת האנשים האלה חוטאים!

לחטאים שלו הוא בכלל לא שׂם לב, הצדיק הזה:

•  לא לכך שהוא עדיין לא חזר בתשובה על אי־הציוּת ליד המזבח ב"גִּלְגָּל";

•  לא לכך שהוא שׂם את נתיניו תחת קללה שלא לצורך;

•  לא לכך ששבוּעתו הנמהרת היא שהובילה את חייליו לחטא האכילה עִם הדם או "עַל הַדָּם" או "אֶל הַדָּם"… — ובוגרי קוּרס המשגיחים שביניכם יחליטו במה בדיוק העם היה אשם.

מסיימים את היום עם…

מחווה ל-יהוה

פס' 35                וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַיהוה. אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוה.

עוד מחווה דתית: לא יזיק לבנות מזבח. יהוה אוהב שבונים לו מזבחות.

"אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת", זאת פשוט דרך עתיקה להגיד שמדובר במזבח הראשון ששאוּל בנה.

אנחנו ממשיכים בעלילה, ומתברר כי…

המלחמה עוד לא הסתיימה

פס' 36א               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה, וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר, וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ."

שאול כבר צבר מספיק ניסיון כדי לדעת: זו ההזדמנוּת שלנו לניצחון מוחץ. האוייב מבוהל, מפוחד, עייף, מפורד לקבוצות קטנות ללא פיקוד — עכשיו צריך להכות בו בכל הכוח. אל תתנו לו להתבצר בערים; אל תאפשרו לו להתארגן מחדש — יש לנצל את הלילה ולהמשיך במרדף!

פס' 36ב               וַיֹּאמְרוּ: "כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה."

"למען האמת, התעייפנו קצת. — אבל אתה המצביא. אנחנו אחריך."

עכשיו "אֲחִיָּה אֲחִי אִיכָבוֹד" אוזר אומץ ומציע לעשׂות את מה שהוּזְנח בהתחלה (פס' 19-18):

בואו נבקש הדרכה מאלוהים

פס' 36ג               וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: "נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱלֹהִים."

עדיף מאוּחר מאשר בכלל לא. כרגע יש פחות לחץ, אז המלך מסכים לעיכוב: "יאללה! טקס דתי מזורז!"

פס' 37                וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים: "הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל?" — וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא.

אין תשוּבה. — אני תוהה איך שאוּל יכול בכלל לחשוב ש-יהוה יענה לו:

•  עוד בפרק יג (14-13) הוא שמע את גזר־הדין מפי שמואל: "לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ… מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם."

•  מאז לא ראינו אצלו שום סימן של חרטה — ובטח לא חזרה בתשובה.

!         אם אתה במצב כזה — אל תצפה להדרכה מאלוהים!

?        יהוה "לֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא." — איך ייתכן שלא קיבלנו תשוּבה?

מישהו כאן חטא!

פס' 39-38א            38 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "גֹּשׁוּ הֲלֹם, כֹּל פִּנּוֹת הָעָם; וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם. 39 כִּי חַי יהוה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי — כִּי מוֹת יָמוּת!"

?        מי זוכר איך פסק שאוּל אחרי הניצחון האחרון (יא 13)? — כשהעם רצה להעניש חוטאים בעונש מוות, הוא ענה: "לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה יהוה תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל."

אפשר לראות גם הפעם, בפס' 39, הודאה (ב-'א') מן הפה החוצה כי "יהוה [הוא] הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" — אבל בזה מסתיימת הראייה הרוחנית של שאול.

מה שנשאר, זאת עוד החלטה רגשית, נמהרת, גאוותנית:

א.         "מוֹת יָמוּת!" — למה אתה מבטא בכזו קלוּת־דעת עונש מוות עבור החוטא? מאיפה אתה יודע שחוּמרת החטא דורשת עונש כזה?

ב.         "חַי יהוה!" — עוד שבועה! — למה אתה חייב להישבע ב-יהיה ולערב את שמו? — אתה לא מפחד ש-יהוה יקח את השבוּעה שלך ברצינוּת ויתפוס אותך במילה?

ג.         "יוֹנָתָן בְּנִי!" — למה דווקא הוא? — האם אין כאן סיכוי טוב ש"הַחַטָּאת הַזֹּאת" בְּךָ, שאול?

פס' 39ב                      וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם.

החיילים משפילים עיניים ושותקים. — "נִגַּשׂ הָעָם." — הם חוששים מהשלב הבא. הרי עכשיו מטילים גורלות:

פס' 40                וַיֹּאמֶר [שאול] אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: "אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד, וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד." — וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל: "הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה."

"מה נגיד לך? אתה המלך."

פס' 41א               וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: "הָבָה תָמִים!"

"הָבָה!" — לשון ציווי. — מה? לא מספיק לצוות על הכוהן להטיל את הגורל? למה אתה חייב לפנות ל"יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ולתת לו פקודה? — שׂימו לב באיזה אור שלילי המחבר מעמיד את המלך!

גורלות לא יודעים להגיד שמות. לכן חייבים להמשיך שלב־שלב:

פס' 41ב-42            וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל, וְהָעָם יָצָאוּ.

                             42 וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי." — וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן.

אתה רואה, שאול? הרי היית 'חייב' להישבע ב-יהוה, למהר לקבוע עונש מוות ולהכריז: "אפילוּ אם זה 'יוֹנָתָן בְּנִי'…!" — מה עכשיו? זה באמת הוּא!

פס' 43                וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן: "הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה?"

                      וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר: "טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ. הִנְנִי אָמוּת."

איזה גבר! — הוא לא צועק: "אבל לא ידעתי!" — הוא לא מערער וקורא: "אתם נורמלים? עונש מוות על ליקוק 'מְעַט דְּבַשׁ'? אתם תהרגו אותי בגלל איזו שבועה מיוּתרת ומטוּמטמת? אתם זוכרים איך בכלל הגענו לניצחון הזה? רק בגלל שאני יזמתי ותקפתי את הפלישתים — לא פעם אלא פעמיים! הפחד שגרם לחצי מיליון אוייבם לברוח בא בעקבות היוזמה שלי! קח את זה בחשבון, אבא!"

אבל לא. — יונתן מוכן. — "אם זה מה שאלוהים החליט, 'הִנְנִי אָמוּת'."

■         מכאן אנחנו לומדים שיעור חשוב: לא סתם האדון ישוע מזהיר (מתי ה 34): "אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבַע!"

  אלוהים לוקח ברצינות את מה שאתם אומרים

•  השבוּעה הנמהרת, "מַעֲשֶׂ[ה] הַבָּשָׂר", כבר הספיקה להביא קללה על "יוֹנָתָן" — על מי שכרגע כלי בידי יהוה לישוּעת ישראל;

•  לאחר מכן היא גרמה להפרת תורה המונית;

ועכשיו היא מחייבת את הריגת בנו בכורו של המלך — את ה…

הוצאה להורג של המושיע

שימו לב לכותרת הזו: ההוצאה להורג של המושיע!

פס' 44                וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף, כִּי מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן!"

"כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף." — גם אלה דברי השבעה (ראה קאסוּטו, שמו"א ג 17). זה כמו להגיד: "שאלוהים יהרוג אותי אם אני לא אהרוג אותך!"

צורת הדיבור הזו טמוּעה בשאוּל. ותמיד הוא מרגיש צורך לערב את שם אלוהים. — "נשבע לך' באלוהים!" — ובדיוק כמו אנשים בימינו שרגילים לדבר כך, שאול גם רגיל להשתמש בקללות גסות. עוד נגיע גם לזה.

בפסוק הבא מתברר כי…

לעם יש יותר הבנה רוחנית מאשר למלך

שימו לב כמה זה בולט: שלוש פעמים שמענו תגובה של כניעה, לא נלהבת במיוחד, להחלטות הנמהרות של המלך:

פס' 36:    "כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה."

פס' 39:    שתיקה רועמת: "וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם."

פס' 40:    "מה נגיד לך?" [משיכת כתף] "הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה."

אבל הפעם זועקים: "עד כאן! יש גבוּל!"

פס' 45א               וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל: "הֲיוֹנָתָן יָמוּת?!"

"אם אתה חייב להרוג מישהו — תהרוג אותנו!"

פס' 45ב               "הֲיוֹנָתָן יָמוּת, אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה! חַי יהוה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה; כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה!" — וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת.

"יוֹנָתָן… אֲשֶׁר עָשָׂה [את] הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת." — כמה עצוּב. שאול מילא את תפקידו כמושיע בהדרכת רוח הקודש רק למשך פרק אחד — פרק יא.

האי־ציות וחוסר הנכונוּת לחזור בתשובה הפכו אותו לעיוור רוחני שמוכן להרוג את הבן שלו  — את האדם שמשמש לאורך פרק יד כמושיע התורן בהדרכת רוח הקודש.

!         המלך העיוור זקוּק להתערבות נתיניו שיצילו אותו מרצח בנו על מזבח הגאווה שלו. הוא זקוּק להבחנה הרוחנית של בני־העם שמתקנים אותו ואומרים: "הבן שלך כרגע פועל יחד 'עִם אֱלֹהִים' — בזמן שאתה, המלך, פועל לפי הבשׂר. שׂים לב ש-יהוה לא אתך!"

"וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת." — תודה לאל. יומו טרם הגיע. ליונתן יש עוד תפקיד בספר שמואל־א.

עוד לא הגענו לסוף הפרק, אבל הפסוק הבא הוא סיומת:

פס' 46                וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים; וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם.

לעת עתה מאפשרים לאוייבים להינצל. לאף אחד לא נשאר חשק למרדף וללקיחת שלל. גם לא כתוב על שׂמחה, על חגיגות ועל הודייה לאלוהים. — "אִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא." — ניצחון דכאוני כזה עוד לא היה.

נעצור דקה ל…

הפקת לקחים:

1.        "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם." — "אלוהים, אני מונע מעצמי אוכל למענך. אני מונע מעצמי שעות שינה כשאני בא לאסיפה כל שבת בבוקר. אני מונע מעצמי חוּפשה במלון, כי אני נותן לך מעשׂר. אני אפילו מונע מעצמי להתעדכן בחדשות, ובמקום זה אני קורא בדברך. — איך אני?"

           יופי. — אבל אם אף אחד בסביבה שלך לא יכול להעיד שאתה אוהב את ישוע "בְּכָל לְבָבְךָ" ואת "רֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (מתי כב 38-37) — אזי ערכם של מעשׂיך ה'רוחניים' האלה הוא כקליפת השוּם.

2.        "מישהו כאן חטָא!" — אלוהים לא עונה; אין ברכה; יש כישלון גדול! — וישר מחפשים את החטא אצל האחרים בקהילה; או אצל בת הזוג; או… לא משנה — ברור שלא אצלי!

           אל תעשׂו את הטעות של שאול. בדקו קודם־כל אצלכם. נדירים המצבים שבהם כל האשמה היא בצד השני ולכם אין מה לתקן.

3.        אלוהים לוקח ברצינות את מה שאנחנו אומרים. — אמנם ברור שאני ואתם לא נשבעים בכל משפט שני, אבל חשוּב שאנחנו כמאמינים נשקול טוב את המילים שלנו. גם כאלה שאין בהן הבטחה.

           דברו באופן שמכבד את האדון ישוע — וזכרו שלפעמים הכי מכבד לשתוק. לא לחינם יעקב מלמד כי (ג 2): "מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְשָׁל בְּדִבּוּר, אִישׁ מֻשְׁלָם הוּא."

עצרנו בסיומת (פס' 46א) "וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים." — לא מסיימים את המלחמה כמו שצריך:

•  לא רודפים אחרי האוייבים המבוהלים כדי להעמיק את תבוסתם — שיישבו בשקט כמה שנים;

•  גם לא מארגנים חגיגת ניצחון לכבוד יהוה — הרי גם הפעם זה הוא שהושיע. — לא. אין חגיגות ניצחון בכלל;

•  במקום זה מתעסקים עם תוצאות השבועה המיותרת שהמלך ביטא מתוך גאווה;

•  ובינתיים ה"פְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם" (פס' 46ב) ללא מפריע.

זה מה שנקרא 'ניצחון דכאוני'.

עכשיו נקח תיאור שכבר השתמשתי בו בתור כותרת משנית, אבל נהפוך אותו לכותרת ראשית:

הטוב ביותר לפי היכולת האנושית — בלי אלוהים

 הרי זה מה שמאפיין את חיי שאול מעכשיו והלאה:

•  הוא דווקא מצליח במילוי היעוד שאלוהים הגדיר עבורו. — זוכרים מה זה היה? (ט 16): "וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים";

•  אין ספק ש-יהוה משתמש בו ככלי להשׂגת הישועה הזו;

•  שאול עדיין בונה מזבחות, מקריב קורבנות ואפילו 'משתחווה "לַיהוה"';

•  הוא מרבה לשאת את שם יהוה על שׂפתיו;

אבל את כל אלה הוא עושׂה ללא קשר אישי עם אלוהים.

אולי אתם זוכרים מה שאמרנו לעיל באחד הסיכומים: אנשים בלתי־נושעים דווקא מצליחים מאוד בעולם סביבנו. — אז הנה לפניכם…

סיפור הצלחה

פס' 47א               וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל.

"שָׁאוּל לָכַד [את] הַמְּלוּכָה." — 'לכידת המלוכה', ז"א חיזוק שליטתו של שאוּל, מתחילה מבית. הוא רוכש לעצמו את כניעת העם ואת הציות לפקודותיו. אוי ואבוי ל"בְנֵי־בְלִיַּעַל [שיעזו לקום עכשיו וללעוג] 'מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה?'!" (י 27).

משיח!  המשפט "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה" פותח אמנם את סיפור ההצלחה של המלך מ"שֵׁבֶט בִּנְיָמִן", אבל שימו לב טוב לרמז שהמחבר מכניס כאן. הוא במילה "לָכַד":

•  בחירת שאול כמלך על־ידי הטלת הגורל מתוארת במילים (י 20): "וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן־קִישׁ." אך השמחה שסופסוף יש מושיע היא קצרת־ימים. כבר בפרק יג 14 יהוה מנבא לשאול: "מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם." — "אל תצפה להמשכיות. לא תהיה שושלת שָאוּלית!"

•  הנבואה הזו מקבלת חיזוק בפעם הבאה שבה המחבר משתמש בשורש ל.כ.ד — במציאת האשמים אחרי השבועה המיותרת של שאול (יד 42-41):

•  שלב ראשון: "וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל";

•  שלב שני: "וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן".

   כאן ה'לכידה' היא שלילית. פסק הדין עבור ה'נלכד' הוא: "מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן!" (יד 44). — שאול, בלא יודעין, ביטא כאן דברי נבואה. אנחנו הרי יודעים שיונתן מת מבלי לשבת על כס המלוכה. — "מוֹת תָּמוּת": דהיינו לא תהיה שושלת שָאוּלית!

•  כרגע (יד 47) "שָׁאוּל לָכַד [את] הַמְּלוּכָה." — אך הוא מנסה בעצם להאחז בכוח במה שכבר אבד לו. — לא תהיה שושלת שָאוּלית. חייבת לקום שושלת משבט יהוּדה! — שושלת שתוביל למשיח!

בינתיים אנחנו בסיפור ההצלחה. אחרי ששאול מתבסס בבית, הוא רוכש לעצמו את יראת השכנים:

פס' 47ב-48            וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו: בְּמוֹאָב, וּבִבְנֵי־עַמּוֹן, וּבֶאֱדוֹם, וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים — וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ. 48 וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ.

אנחנו נוטים לעשׂות את הטעות לראות את שאוּל רק באור שלילי — כמלך לא מוּצלח. פסוקים 48-47 מלמדים אחרת. הם מעידים על הישׂגים מרשימים מאוד של שאול.

?        אבל האם שמתם לב למינוח?…

•  אלה "כָּל אֹיְבָיו" של שאוּל — לא "אֹיְבֵי יהוה", כפי שהם מתוארים במקומות אחרים בכתובים (שמו"א ל 26);

•  זה שאוּל שמציל "אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" — לא יהוה.

אנחנו אמנם יודעים שאלוהים מקדם ברקע — כמו תמיד — את תֹכניתו הריבונית, אך על־פניו יש כאן סיפור הצלחה בלי אלוהים.

גם הפסוקים הבאים מספרים על סוג של הצלחה — הצלחת המשפחה:

פס' 51-49             49 וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי־שׁוּעַ; וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו, שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל; 50 וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת־אֲחִימָעַץ; וְשֵׁם שַׂר־צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן־נֵר, דּוֹד שָׁאוּל. 51 וְקִישׁ אֲבִי־שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי־אַבְנֵר בֶּן־אֲבִיאֵל.

משפחה מוצלחת: יש אישה, יש בנים, יש בנות, יש דוֹד מוכשר שמקבל את תפקיד הרמטכ"ל. רק מי שמכיר את ההמשך מבין שזאת למעשׂה רשימה עצובה מאוד. אין לאף אחד כאן המשכיות:

•  שאול ובניו נפלו ביד הפלישתים במלחמה;

•  הדוד "אַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צְבָא יִשְׂרָאֵל" נרצח בחברון (שמו"ב ג 27);

•  לגבי הבת הצעירה נאמר (שמו"ב ו 23): "וּלְמִיכַל בַּת־שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ";

•  אה, מה אם "מֵרַב"? היא הרי התחתנה ונולדו לה ילדים (שמו"א יח 19). — אמת, אבל גם הילדים הללו לא שׂרדו. הם נמסרו לידי הגבעונים אשר "יֹּקִיעֻם [ז"א תלוּ אותם] בָּהָר לִפְנֵי יהוה" בגלל עוד מעשׂה חטא של שאוּל (שמו"ב כא 9-8).

לא תהיה שושלת שאולית. נקודה! — גם סיפור ההצלחה הנוכחי לא משנה את זה.

פס' 52                וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל. וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן־חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו.

כאן מתגשם מה ששמוּאל ניבא מראש (יב 11): גיוּס כל "בֶּן־חַיִל" לצבא, זהו חלק מ"מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ":

"התעקשתם לקבל מלך בשר ודם? — בבקשה. קיבלתם. — עכשיו המלך הזה לוקח לכם את הבנים. בלעדיהם הוא לא יצליח להגן על המולדת. כש־יהוה היה מלככם, הוא נתן לכם בנים. הוא הרי לא זקוק לצבא כדי לנצח פלישתים או כל אוייב אחר."