ראשונה לקורינתים פרק י״ג

אהבה: עליונות האהבה

בפרק י"ב הוביל שאול השליח את המאמינים בקורינתוס להבנת חשיבותן של מתנות הרוח: מהותן, תפקידן וייעודן בתוך גוף המשיח. מתנות אלו ניתנו לשם בניין הקהילה, חיזוק העדות, קידום התלמידות והבשלת חיי האמונה (ראה אל הרומים י"ב; אל האפסים ד 11-16).
אין פלא, אפוא, שעל פניו נדמה כי מתנות השירות הן לב ליבה של חיי הנושע והמדד המרכזי לבגרותו הרוחנית.

אך דווקא בסיומו של הפרק עוצר שאול את הקוראים ומכוון את מבטם אל מעבר לכך. למרות ערכן וחשיבותן של מתנות הרוח, הוא מכריז כי ישנה מעלה אחת נעלה מהן כולן. מעלה שבלעדיה כל מתנה, מרשימה ככל שתהיה, מאבדת את ערכה והופכת לריקה מתוכן. מעלה שאין היא בגדר רשות, אלא יעד מחייב לכל מאמין. מעלה שהייתה כה חסרה בקהילת קורינתוס.

ומהי אותה מעלה עליונה?
אהבה.

פרק י"ג מהווה גשר בין פרק י"ב לפרק י"ד. בפרק י"ב שאול מציין את מתנות הרוח. בפרק י"ד שאול מפרט את החלק הטכני של מתנות הרוח.

בפרק י"ג, שאול מדגיש את הלב של יישום מתנות הרוח – אהבה. בלעדיה, ללא פרי הרוח, ללא כניעה מוחלטת להדרכה והנחיה של רוח אלוהים, ללא אלוהים (שהוא אהבה), כל מתנות הרוח כאין וכאפס.

הרשו לי לומר כבר בפתיח: בעוד שלכל אחד מן הנושעים עשויה להיות מתנה שונה, הרי שלכולנו העניק אלוהים את פרי הרוח – תכונות אופיו, ואת אותה אהבה שבאמצעותה כולנו מצווים לבטא את מגוון מתנות השירות.

הבה נקרא הפסוקים

¹‏ אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחֹשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים. ^‎²‏ אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִׂיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.

‎³‏ אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה – לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר. ^‎⁴‏ הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵׂא; ^‎⁵‏ הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. ^‎⁶‏ הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. ^‎⁷‏ הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל. ‎⁸‏ הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; ^‎⁹‏ כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, ^‎¹⁰‏ אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. ^‎¹¹‏ בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. ^‎¹²‏ עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז – פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. ^‎¹³‏ אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלֹשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן – אַהֲבָה.

משלימי הדרשה:

א. עליונותה של האהבה – מה מאבד ערכו ללא אהבה? (פ. 1-3)

ב. אופייה ותכונותיה של האהבה – כיצד נראית אהבה בפועל? (פ. 4-7)

ג. נצחיותה של האהבה – מדוע אהבה היא היעד העליון? (פ. 8-13)

א. עליונותה של האהבה – מה מאבד מערכו ללא אהבה? (פ. 1-3)

‎³‏ אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה – לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר. ^‎

בטרם ניגש להגדרת המושג אהבה, ראוי לפתוח בציטוט קצר ויסודי מכתבי הקודש. יוחנן השליח כותב באיגרתו הראשונה (פרק ד פסוק 16):
"האלוהים הוא אהבה. והעומד באהבה עומד באלוהים, ואלוהים עומד בו."

הגדרה זו של אלוהים כאהבה עצמה, מסייעת לנו להשלים ולהעמיק את ההבנה הראויה והמדויקת ביותר של המושג אהבה.

על פי מילון אבן־שושן, ההגדרה הפותחת לערך אהבה היא:
"אהבה היא חיבה עזה, רגש של משיכה גדולה או חשק למישהו או למשהו."
המילון אף מציין מושגים כגון אהבה בלתי מותנית, אך הגדרה זו – על אף נכונותה החלקית – חסרה מרכיב קריטי ויסודי: האופן שבו אהבה מוגדרת ומתבטאת בתנ״ך ובברית החדשה, המהווים בסיס ועוגן לשפה העברית ומשמעות מקורית ומלאה של המילים.

אין ספק שאהבה כוללת רגש וחיבה עזה, אך האם בכך מסתכמת ההגדרה המקראית של אהבה?
הרי כתבי הקודש קובעים: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיה י"ז 9).
לפיכך, מי שמבסס את אהבתו אך ורק על רגש וחיבה עלול ליפול קורבן לתרמית ליבו שלו.

האם אהבתו של אלוהים מבוססת על רגש וחיבה עזה בלבד?

– אלוהים אומר שהוא אוהב את עם ישראל (דברים ז' 8).
האם עם ישראל היה אי־פעם כה צדיק, תמים ויפה מבחינה רוחנית, עד שראוי היה לאהבה רגשית טבעית?
– אלוהים אומר שהוא אוהב את יעקב ושונא את עשיו (מלאכי א' 1-3).
האם יעקב ובניו אחריו היו תמימים, טהורים וקדושים ללא דופי?
לאורך ספר הושע אלוהים מוכיח את עם ישראל על חטא מתמשך, לעיתים אף חמור מזה של עמי הגויים עובדי האלילים. גם הנביא יחזקאל, בפרק ט"ז, פורש ביקורת חריפה באותו קו.

ומנגד, הנביא ירמיה מבטא את רגשות אלוהים כלפי ישראל ואומר:
"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד; עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־יְהוָה" (ירמיה ל"א 20).

אם כן, על מה מבוססת אהבתו של אלוהים?

בבשורת יוחנן ג' 16 נאמר שאלוהים אהב את העולם עד כי נתן את בנו יחידו, למען לא יאבד כל המאמין בו אלא ינחל חיי עולם.
אלוהים הקריב את היקר לו מכל בעוד שכולנו היינו אויבים לו, עוינים אליו בחטאינו (אל הרומים ה 10). ואף לאחר ישועתנו – אין אנו חיים בשלמות רוחנית.

האם כל המאמינים בישוע חסרי חטא ומושלמים בכל רגע, עד כי אין לאלוהים ברירה אלא “להתאהב” בהם?

לפיכך, אהבתו של אלוהים אינה מבוססת על רגש בלבד, אלא על בחירה והחלטה ריבונית, ועל מבט עתידי נצחי, שאליו יכול להצטרף גם רגש טהור (דברים ז 7-9). אהבתו של אלוהים איננה מסתכמת במילים, אלא מתבטאת בנתינה מקריבה – נתינה של היקר לו מכל: בן האלוהים, ישוע המשיח, כקורבן כפרת החטאים שלך ושלי.

עלינו לזכור כי אלוהים לעולם אינו דורש מאיתנו משימה שאין ביכולתנו לבצע; יחד עם המשימה הוא מספק גם את כל האמצעים להשלימה לכבודו. ולראיה, אלוהים העניק לנו את פרי הרוח (אל הגלטים ה׳ 22-23), שהם מכלול תכונות אופיו של ישוע, כדי שנבטא כראוי את מתנות הרוח בקהילה – למען צאן אלוהים ולכבודו.

להלן התמונה השלמה:
– אלוהים בחר את ילדיו מקדם ימי עולם (אל האפסים א' 4-5).
– אלוהים בחר בנו עוד בהיותנו אויבים (אל הרומים ה' 10; אל האפסים ב' 4-7). אם כך, עד כמה יותר יאהב אותנו לאחר שנושענו ונפאר את שמו בחיינו.
– אלוהים הבטיח להשלים את אשר התחיל בכל אחד מאיתנו, עד שנידמה לו ונפאר אותו בכל דבר, לנצח נצחים (אל הפיליפים א' 6; אל הרומים ח' 29-30; פטר"ב א' 3-9).
את כל השינוי היסודי הזה – ישועה ולידה מחדש – אלוהים פועל בחסד, ולא על סמך שלמות קיום המצוות על ידינו (אל האפסים ב' 8-10).

בשום שלב לא היינו יפים או מושלמים רוחנית מכוח עצמנו. לפיכך, אהבתו של אלוהים אינה מבוססת על הצלחותינו, אלא על בחירתו והחלטתו הריבונית להשלים את אשר קבע עבור אלו שבחר מישראל ומן העמים.

לראיה, בנבואת בלעם נאמר: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וִיהִי אַחֲרִיתִי כָּמוֹהוּ" (במדבר כ"ג 10) – ביטוי לכמיהה לחלק בגורל העתידי של עם הברית, עם ישראל. ובהמשך נאמר: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, פסוק 21), כלומר: אלוהים אינו רואה את חטאם לאור ייעודם וגאולתם העתידית.

גם ירמיה מנבא כי במסגרת הברית החדשה אלוהים יסלח לחטאי ישראל ויכתוב את תורתו על לבם (ירמיה ל"א 31-33).

לפיכך, כאשר אלוהים אומר: "אני אוהב את עם ישראל" או "אני אוהב אותך", אהבתו מבוססת על בחירתו והחלטתו הריבונית, שלמען הגשמתה הוא יעניק בהקרבה את היקר לו מכל, ואליה מצטרף רגש טהור וקדוש לאור המצב העתידי – עם נושע, או מאמין מושלם, המשרת את אלוהים כפי שיעד לו.

כל המרכיבים שבהם אלוהים משתמש כדי להמשיך לסלוח, לבנות ולעצב אותנו שלב אחר שלב, עד שנהיה ילדיו הנאמנים לנצח נצחים – כלולים במילה העל-טבעית: אהבה.

לפיכך, אהבה היא הביטוי העמוק והאמיתי ביותר של התגלות אלוהים בעולם.
חוסר אהבה הוא הביטוי החריף ביותר של חוסר ישועה.

מסיבה זו הזהיר האדון ישוע את קהילת אפסוס, בספר ההתגלות (ב' 4), שאם לא יחזרו בתשובה, ולאהבתם הראשונה, האדון ישוע יסיר את קהילת אפסוס.

לאור זאת, אם אני, את או אתה מבקשים לחיות חיים המבטאים באופן הברור ביותר את נוכחות אלוהים בחיינו – עלינו ללמוד לאהוב כפי שאלוהים אוהב.

משום כך אלוהים מצווה עלינו לאהוב את הזולת על פי הגדרתו, ולא על פי ההגדרה של הוליווד.

לראיה, האדון ישוע אמר לתלמידיו: "מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה. כמו שאני אהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה. בזאת ידעו הכל שתלמידי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם." (יוחנן י"ג 34-35).

האדון ישוע לא ציווה עלינו למלא משימה או משימות בלתי אפשריות.
נוכחות רוח הקודש בחיינו היא הכוח המניע ומאפשר ליישם בהצלחה ושלמות את כל המשימות שהאדון ציווה עלינו לעשות (קור"א ג 16; אל האפסים א 13-14; רומיים ה 5; אל הגלטים ה 22-23).
המשך הפרק מבהיר כי אהבה אלוהית אינה מבוססת על רגש, אינה מותנית בדבר ואינה תלויה בטובה אישית, אלא נשענת לחלוטין על כוחו של אלוהים, ביטחון מוחלט בריבונות אלוהים, בהדרכת דברו, באספקתו ובהגנתו.

לסיכום פשוט וישיר:[1]

האהבה היא מצווה מאלוהים.
אהבת אלוהים שוכנת בנפש הנושעים
אהבה היא אמת-המידה לחיים המשיחיים.
אהבה היא פועל רוח הקודש
אהבה חייבת להיות מתורגמת למעשה כדי להיות אמיתית.
מכיוון שאלוהים הוא אהבה, הרי שחיים המבטאים בכנות ואמונה את אהבת אלוהים לזולת, מייצגים נאמנה את אלוהים בעולם.

כעת להמשך ביאור הפסוקים.

שאול מבקש להדגיש את חשיבותה הייחודית של האהבה באמצעות שימוש בשפה היפרבולית – כלומר, באמצעי לשוני של הגזמה מכוונת, שאינה נועדה להילקח כפשוטה, אלא נועדה להדגשה, להמחשה ולהעצמת הרושם הרגשי של המסר.

כך, למשל, כאשר אדם אומר:
"חיכיתי נצח" – אין כוונתו למשך זמן אינסופי בפועל, אלא להדגשת תחושת המתנה ממושכת.

היפרבולה היא אמצעי נפוץ בדיבור היומיומי, בספרות, בשירה ובכתיבה רטורית, ולעיתים אף בכתבי הקודש. מטרתה אינה למסור קביעה עובדתית מדויקת, אלא להבליט רעיון מרכזי, להעמיק את השפעתו, ולהניע את השומע או הקורא להבנה חדה וברורה יותר של המסר.

והנה הביאור:

גם אם אזכה לקבל את מתנת הלשונות ואדבר בשפות רבות, ואף אם אדבר ברהיטות מושלמת ובאופן ספרותי נשגב כשל מלאך, אך אין בי אהבה – הרי שדבריי יהיו חסרי משמעות, בדומה לרעש של כלי-נגינה המפיקים צליל אך נטולי כל תוכן.

מדוע כל היתרונות הללו לא יפיקו תועלת?

– מפני שאהבה מתבטאת בהחשבת הזולת לנכבד ממני (אל הפיליפים ב'). וללא גישה שכזו, כל מילותיי כאין וכאפס.
– אהבה מתבטאת בנתינה מקריבה. וללא הקרבה ואכפתיות מעשית עבור האחר, מילותיי כאין וכאפס

– אהבה מתבטאת בענווה ולא בהתנשאות, גאווה, קנאה ותחרותיות. כל גילוי של גאווה והתנשאות מרחיקים את האחר ולכן דבריי ייחשבו כאין וכאפס.
– אהבה מתבטאת בעשייה המדמה את מעשיו של אלוהים. וללא התנהגות מופתית שכזו, דבריי ייחשבו למילים זולות.

– אהבה מתבטאת בכך שדבריך יאמרו באופן ברור, מלא בתוכן, לטובת השומעים, פשוט להבנה וראוי להפנמה. אם לא כך, דבריך יהיו חסרי משמעות – כאין וכאפס.

לפיכך, היעדר אהבה פירושו שחייך הרוחניים מצטמצמים להאדרה עצמית, לדיבור בלבד – ללא עשייה בפועל וללא הקרבה למען הזולת. במצב כזה תיתפס בעיני אחרים כצ׳ק ללא כיסוי, כענן מאכזב (ראה יעקב ב׳ 26).

רק חשבו על כך: כיצד אנו חשים כאשר פוליטיקאי פונה אלינו ערב בחירות ומרעיף הבטחות עד לב השמיים?
מניסיון מר, כולנו יודעים כי כל רצונו הוא להיבחר, ולאחר מכן הוא שוכח במהרה את כל אשר הבטיח (הדבר נכון לרובם). בדרך כלל, שאיפתו מסתכמת ברווח ובקידום אישי, ובוודאי שלא בטובתנו. הבטחותיו נטולות אהבה כלפי שומעיו, ודבריו – כאין וכאפס.

האם היינו רוצים שכך יחשבו עלינו, וכך יתייחסו לדברינו?
Top of Form

הבעיה המרכזית של המאמינים בקורינתוס הייתה חוסר אהבה. הם רדפו אחר מתנות רוחניות בעלות נופך על-טבעי מרשים, לא כדי לשרת אחרים באהבה ובהקרבה, אלא כדי להאדיר את עצמם.
לפיכך, שאול מבהיר להם כי התנהלות שכזו אינה מעידה על מעלה רוחנית, אלא להפך – היא חסרת כל ערך.

בהיעדר אהבה, כפי שאלוהים מגדיר אותה – כלומר, בהיעדר אלוהים ובהיעדר פעולתה של רוח הקודש – כל יכולת, גם אם היא עילאית ומרשימה, אינה נחשבת כזֶבַח רצוי בעיני אלוהים, ולא תניב את הפרי הנצחי שלשמו נועדה.

Bottom of Form

ישנם האוחזים בדעה שלפיה קיימת "שפת מלאכים" ייחודית – שפה מיוחדת שבה מלאכים משוחחים בינם לבין עצמם, ושפה זו נתפסת בעיניהם כלשון הנשמעת כג'יבריש ואינה מובנת לבני אדם.

ואולם, לאורך ולרוחב כתבי הקודש, בכל פעם שמלאך פונה אל בני אדם, הוא עושה זאת בשפה המובנת לנמען. בשום מקום במקרא לא נאמר שמלאך דיבר בשפה זרה או בלתי-מובנת לאדם שאליו נשלח.[2]

אדרבה, במעשי השליחים כ״ו 14 מתאר שאול השליח את המפגש שהיה לו עם ישוע בדרך לדמשק, ומציין במפורש כי הדיבור היה בשפה העברית.
כך גם כאשר אברהם שוחח עם יהוה ועם שני המלאכים בבראשית פרק י"ח, וכן בפרק כ"ב – אין כל רמז לכך שהשיחה התנהלה בשפה שונה מזו שאברהם דיבר בה בחיי היום-יום. אותו עיקרון נכון גם לגבי דניאל (פרקים ט׳, י׳), ישעיה (פרק ו׳), גדעון בספר שופטים (פרק ו׳), ושירת המלאכים והדמויות מסביב לכסא אלוהים בספר ההתגלות ד-ה; כ"ב.

לפיכך, הביטוי "שפת מלאכים" אינו מתאר שפה זרה או נסתרת, אלא דיבור רהוט ונשגב – כושר ביטוי לשוני מושלם, ברור ובהיר – האופן שבו מלאך מדבר.

בפסוק 2 ממשיך שאול בשפה היפרבולית (הגזמה מכוונת שנועדה להדגשה), ואומר:
"אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִׂיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה – הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס."

ראשית, ברור שאין אדם בן-תמותה היודע את כל סודות אלוהים והבריאה. מכאן ששאול משתמש בהגזמה מכוונת כדי לחדד את טענתו. כוונתו ברורה: כל הדברים הנחשבים לעילוי רוחני, ושאליהם שואף האדם מטבעו, הריהם כאין וכאפס עבור מי שאינו מבטא אותם באהבת אלוהים.

מתנת הנבואה:
אין עוררין על כך שמתנת הנבואה היא מתנה חשובה ביותר. כאשר מדברים על מתנת הנבואה, הכוונה היא, בין היתר, גם למתנת הלימוד וההטפה.
ואולם, אם המורה אינו מלמד בהדרכת רוח אלוהים ובאהבת אלוהים – כלומר, אם בליבו אין שאיפה לישועת שומעיו ולחייהם בקדושה, אם אין בו רצון כן ועמוק שיחזרו בתשובה ויאמצו אורח חיים קדוש – הרי שעבודתו אינה נחשבת לנקודות זכות בעיני אלוהים.

על שאול המלך נאמר כי התנבא (שמ״א י׳ 6-13), אך ידוע לנו כי המלך שאול לא נושע. אהבת אלוהים לא כבשה את ליבו ואת נפשו.
כך גם בלעם: הוא שימש כלי ביד אלוהים להתנבא עבור עם ישראל, אך כל יכולותיו – בהיעדר ישועה ואהבת אלוהים – לא עמדו לזכותו. בעיני אלוהים הוא נותר כאין וכאפס, ולבסוף אף הומת כרשע (במדבר כ"ב-כ"ה).

בניגוד לבלעם, הבה נבחן את דמותו של הנביא ירמיה. לא לחינם מכונה ירמיה "הנביא המקונן". הוא זעק אל אלוהים על חטאי עם ישראל ועל העונש הצפוי להם אם ימשיכו בדרכי האלילות (ירמיה ח׳ 18, 21; ט׳ 1).

ירמיה אהב את עמו וחי חיי הקרבה למען ישועת עם ישראל. אהבת אלוהים באה לידי ביטוי מובהק בדבריו ובהתנהלותו כלפי עמו. ירמיה ביטא נאמנה את אהבת אלוהים, והיה איש מופת ושגריר נאמן של האל. דבריו מתועדים בכתבי הקודש, וכל המאמצים את דבר אלוהים כפי שנמסר מפי ירמיה חווים את ברכת אלוהים עד היום.

פועלו של ירמיה היווה זֶבַח רצוי בעיני אלוהים, ופרי עמלו ושירותו מוסיפים להניב פרי מתמשך לכבוד אלוהים.

מתנת הידע:

אין עוררין על כך שידע רחב ועמוק הוא כוח רב. דבר אלוהים מלמדנו כי ראוי ואף רצוי להרבות בידע אודות אלוהים (אל הפיליפים א׳ 9).
ואולם, אם הידע הרב של אדם כלשהו משמש כלי להתנשאות ולגאווה, נשמר רק לעצמו, או אמצעי לרווח וקידום אישי – הרי שמבחינתו של אלוהים אותו אדם לא יזכה לנקודות זכות. מבחינתו של אלוהים פועלו של האדם כאין וכאפס בעיני אלוהים.

התנשאות וגאווה הן היפוכיה של האהבה. הן מאפיינות אדם הממוקד בעצמו, מעמיד את עצמו במרכז, וחסר אהבה ורגישות כלפי הזולת. כל מעשיו מכוונים להאדרה עצמית ולהפקת תועלת אישית. אדם שכזה דומה יותר לשטן מאשר לאלוהים.

לא אחת שמעתי מורים למקרא שקשה להבין את דבריהם. הם מדברים בלשון גבוהה ומסובכת, כביכול כדי להעניק נופך של חכמה ואקדמיות לדבריהם. לצערי, הדבר האחרון שמעסיק אותם הוא האם שומעיהם מבינים את הנאמר, והאם יוכלו לתרגם את הלימוד לחיים משיחיים מעשיים. לימוד שכזה חסר ערך בעיני אלוהים.

לעומת זאת, ידע המועבר באהבה, בענווה וברגישות לאוזן וללב של השומע, יניב את הפרי המיוחל וייחשב כזֶבַח רצוי בעיני אלוהים.

מתנת האמונה:

"אִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה לְהַעְתִּיק הָרִים…"
מן הסתם, אין מדובר כאן באמונה מושיעה, אלא באמונה ובביטחון עזים למילוי תפקיד הדורש ביטחון רב ואמונה בכוחו הריבוני של אלוהים (ראה פרק י"ב 9). אולם אם אמונה שכזו אינה משולבת באהבת הזולת ואינה מתבטאת באהבה בפועל, הרי שכל שיש לאדם הוא כוח טכני בלבד – כוח שאינו מפיק תועלת לאחרים, פרט לעצמו.

מעשים הנובעים מאמונה שכזו נראים יותר כפעולה הממוקדת באדם עצמו, ולא כעדות למען ישועת אחרים ולמען גדילתם הרוחנית. אמונה כזו, גם אם בכוחה ״להזיז הרים״, חסרת ערך בעיני אלוהים. ביום שבו אלוהים ישפוט את מעשיך, פועל זה של האמונה ייחשב כחסר ערך (קור״א ג׳ 10-15).

לדוגמא:

אלוהים העניק למשה את האמונה להכות את הים במטה, ואכן הים נפתח לטובת כלל העם שעבר לגדה השניה בשלום.

האדון ישוע יכול היה לעשות ניסים ואותות, אך כל שעשה נועד לטובת אחרים.

מתנת הנדיבות וההקרבה:

"אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשריפה…": אין עוררין כי נדיבות היא תכונה מוערכת בחברה מאז ומעולם. כתבי הקודש מדריכים אותנו להיות נדיבים (קור"ב ח׳-ט׳). ואולם, נדיבות ונתינה גם ברמה של הקרבה עצמית מוחלטת, שאינן נובעות מאהבת הזולת ומדאגה כנה לישועתם, אינן נזקפות כזכות לנותן בעיני אלוהים.

נתינה הנעשית מתוך יציאה ידי חובה, או חלילה מתוך התנשאות והתרברבות, אינה מעשה חסד אלא חטא, וערכה – חסר בעיני אלוהים.
לעומת זאת, נתינה הנובעת מרצון כן לעזור, להרים ולחלוק את הפיקדון הגדול שאלוהים הפקיד בידיך, היא נתינה קדושה המפארת את אלוהים. נתינה לשם נתינה, ולא לשם כבוד אישי, היא זו המהווה זֶבַח רצוי בעיני אלוהים.

הבה נאמץ בחיינו נתינה שכזו, למען לא ייחשבו מעשינו כאין וכאפס בעיני אלוהים.

לפני שאציג דוגמאות לנתינה שלילית וחיובית, חשוב להבהיר את משמעות המילים: "וגם אתן את גופי לשריפה…".

שים לב לתוכן הפסוק: אם אחלק את כל רכושי – ז"א רכוש…

ואתן את גופי לשריפה: ז"א, את עצמי באופן אישי, נפשי ובשרי.

ובמילים פשוטות: אם אתן את כל כולי וכל מה שיש לי… ללא אהבה, אין לזה ערך בעיני אלוהים. אלוהים עדיין יחשיב את מעשיי כאין וכאפס.

רוב הפרשנים מסכימים שאין כאן תיאור של מקרה היסטורי מסוים, אלא דימוי קיצוני של הקרבה עצמית טוטאלית, עד מוות אלים, אפילו כזה הנתפס כ"מות קדושים".

כתבי הקודש מציגים בפנינו דוגמאות מובהקות לנתינה.
דוגמה שלילית מובאת במעשי השליחים פרק ה: חנניה ושפירא תרמו מכספם לא מתוך אהבת אלוהים, אלא לשם האדרת שמם. נדיבותם נחשבה כאין וכאפס בעיני אלוהים, ועל כן נענשו בו במקום ואף הומתו.

לעומת זאת, הדוגמה החיובית והמושלמת לכל התכונות הללו מצויה בישוע המשיח. כל אשר אמר, עשה ונתן נבע מאהבת אלוהים ומתוך שאיפה לישועת הזולת ולעידוד לחיי אמונה קדושים וטהורים.

די לעיין ולהתבונן במפגשיו של ישוע עם העיוור בבריכת השילוח (יוחנן ט׳), ובשיחתו עם האישה שנתפסה בניאוף (יוחנן ח׳), כדי להבין כיצד אהבת אלוהים מעניקה תוכן, משמעות ופרי נצחי לידע, לאמונה ולנדיבות.

בספרי הברית החדשה אנו עדים לעדות חייו של שאול השליח – שליח שמסר את נפשו ואת חייו למען שם האדון ישוע. הוא לא רק לימד, אלא גם הגשים בחייו את אשר קרא לאחרים לעשות: להציג את גופם כקורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים.

שאול אהב את כלת המשיח – את המאמינים – וחי חיי הקרבה ואף סגפנות למענם (ראה אל הרומים ט׳ 1-3; קור"ב י"א-י"ב). טרם חזרתו לירושלים קרא אל זקני הקהילות באפסוס, ופנה אליהם בדברים הבאים:

¹⁸ כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֵלָיו אָמַר לָהֶם: ”אַתֶּם יוֹדְעִים כֵּיצַד הָיִיתִי אִתְּכֶם בְּכָל עֵת לְמִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁרַגְלִי דָּרְכָה בְּאַסְיָה. ^‎¹⁹‏ עָבַדְתִּי אֶת הָאָדוֹן בְּכָל עֲנָוָה וּבִדְמָעוֹת וּבְמַסּוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ עָלַי בִּגְלַל נוֹכְלִים מִבֵּין הַיְּהוּדִים. ^‎²⁰‏ לֹא נִרְתַּעְתִּי מִלְּהוֹדִיעַ לָכֶם כָּל דָּבָר מוֹעִיל וּמִלְּלַמֵּד אֶתְכֶם בָּרַבִּים וּבְכָל בַּיִת וּבַיִת, ^‎²¹‏ בְּהָעִידִי גַּם בַּיְּהוּדִים וְגַם בַּיְּוָנִים לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלֹהִים וּלְהַאֲמִין בַּאֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ. ^‎²²‏ וְעַכְשָׁו הִנְנִי הוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם כָּבוּל בָּרוּחַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה יִּקְרֶה לִי שָׁם, ^‎²³‏ לְבַד מִזֶּה שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַצְהִירָה לִי בְּכָל עִיר וָעִיר וְאוֹמֶרֶת שֶׁכְּבָלִים וְצָרוֹת מְצַפִּים לִי. ^‎²⁴‏ אוּלָם חַיַּי אֵינָם יְקָרִים לִי כָּל עִקָּר וּבִלְבַד שֶׁאַשְׁלִים אֶת מְרוּצָתִי וְאֶת הַשֵּׁרוּת אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי מֵאֵת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ — לְהָעִיד עַל בְּשׂוֹרַת חֶסֶד אֱלֹהִים.

אהובים, ללמד באהבה אין פירושו לומר רק את מה שאחרים רוצים לשמוע, ואף אין משמעו להסתפק בדברים יפים ונעימים בלבד.
שאול השליח נדרש לכתוב דברי תוכחה אל המאמינים בקורינתוס, ועם זאת הם יכלו לראות ולהבין כי דברי התוכחה נבעו מאהבתו אליהם ומדאגתו הכנה לגדילתם הרוחנית.

לפעול באהבה משמע לפעול לטובת הזולת – גם כאשר הדבר מחייב תוכחה. תוכחה ראויה ונכונה היא ביטוי מובהק לאהבה. אלוהים עצמו מחנך ומוכיח את אשר הוא אוהב (אל העברים י"ב 6; תהילים צ"ד 12; קי"ט 75; משלי ג' 11-12).

מכאן, אף שהמסר עצמו חשוב וחיוני, האופן שבו הוא נישא – הכלי שדרכו המסר מגיע אל הלב – הוא האהבה.
לפיכך, דבריו של שאול אינם כאין וכאפס, אלא הניבו בעבר, ועודם מניבים גם היום, פרי נצחי לכבוד אלוהים.

הלוואי שכך נפעל גם אנו למען משפחותינו ולמען קהילתנו. אזי שירותנו ייחשב כזֶבַח רצוי בעיני אלוהים, ולא כאין וכאפס.

לאחר הסבר אודות עליונותה של האהבה, נוכל לפרט אודות אופייה ותכונותיה של האהבה. כך נראית אהבה בפועל.

סיכום ביניים:

א. פרק י"ג משמש גשר בין פרק י"ב (המתנות) לפרק י"ד (היישום), ומבהיר כי ללא אהבה כל שימוש במתנה – גם אם הוא מרשים ומצטייר כרוחני במיוחד – מאבד את תכליתו.

אהבה אינה תוספת למעשים רוחניים – היא מהותם.

בלי אהבה:

המתנות אינן יעילות
האמונה אינה בונה
וההקרבה אינה נחשבת לזכות נצחית

ב. בפסוקים 1-2 שאול משתמש בהיפרבולה כדי להמחיש: גם אם אדם ידבר בשפה נעלה ומושלמת (כמלאכים), וגם אם יהיה בעל מתנת נבואה, ידע עצום ואמונה מעוררת השתאות – בהיעדר אהבה הוא אינו בונה, אינו מועיל, ואף אינו נחשב לפני אלוהים. המילים הופכות לרעש, הידע הופך לגאווה, והאמונה הופכת ל"כוח טכני" נטול רגישות; במקום להיות עדות לישועת אחרים ולבניינם, הן עלולות להפוך לכלי של האדרה עצמית.

ג. בפסוק 3 שאול מחדד שגם המעשים ה"מוסריים" ביותר – נדיבות קיצונית ואף הקרבה עצמית – אינם מועילים אם אינם נובעים מאהבת אלוהים ומתכוונים לטובת הזולת. אלוהים בוחן לא רק את המעשה אלא את המניע ואת רוח הדברים. נתינה, שירות ותוכחה מקבלים ערך נצחי רק כאשר האהבה היא הנושאת את המסר; אז המעשה נעשה "זבח רצוי", ופריו נשאר לכבוד אלוהים.

יישום אישי:
בכל שירות שאני עושה השבוע – אעצור לשאול בכנות: האם זה נובע מאהבה ומכוון לבניין הזולת, או להאדרת שמי?

Top of Form

Bottom of Form

לאחר הסבר אודות עליונותה של האהבה (פ. 1-3), נוכל לפרט אודות אופייה ותכונותיה של האהבה. כך נראית אהבה בפועל. הנה האהבה במלואה.

ב. אופייה ותכונותיה של האהבה – כיצד נראית אהבה בפועל? (פ. 4-7)

^‎⁴‏ הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵׂא; ^‎⁵‏ הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. ^‎⁶‏ הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. ^‎⁷‏ הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

בשלושת הפסוקים הראשונים הבהיר שאול השליח כי גם התכונות הנעלות ביותר אינן מניבות כל תועלת בהיעדר אהבה. עתה הוא מפנה את המבט אל הצד החיובי: ראו איזו תועלת עצומה טמונה באהבה אמיתית – אהבה המונעת בכוחה של רוח הקודש השוכנת במאמין.
למעשה, בפסוקים אלו שאול פורט לפרטיה את אופיו של אלוהים, כדי שנבין את גודל אהבתו כלפינו, ונלמד כיצד ליישם אהבה זו בחיינו כלפי אחרים.

אהבה סבלנית ונדיבה:
על מנת להבין את גודל וחשיבותה של תכונה זו, ראוי לבחון אותה לאור התרבות שבה נכתבה האיגרת. החברה הרומית ראתה בסבלנות ובוויתור על נקמה ביטוי לחולשה.[3] והנה, אהבת אלוהים מתגלה דווקא במה שהעולם מחשיב לחולשה, אך בעיני המאמין זו גבורה וכוח.

מדוע?
מפני שסבלנות מבטאת את ביטחוננו באלוהים כאחראי על כל אירוע וכמי שדואג לילדיו. סבלנות איננה היעדר תגובה, אלא תגובה מודעת המביעה תלות מוחלטת באלוהים, שייתן חכמה לפעול בדרך הנכונה באותו הרגע (ראה אל הרומים ה).

בשנייה לקורינתיים ו 4 כותב שאול השליח כי הסבלנות היא אחת ההוכחות לכך שאנו משרתי המשיח. ראה גם אל האפסיים ד 2.

מילותיו האחרונות של סטפנוס לפני מותו בסקילה היו:
“אדוני, אל תפקוד עליהם את החטא הזה” (מע״ש ז 60).

כמו בכל דבר, גם כאן אלוהים הוא המופת לסבלנות. אף שעל פי חוקי התורה מגיע לנו לחוות את זעמו בכל רגע, אלוהים, באהבתו הסבלנית, ממתין כדי שייוושעו עוד רבים (פטר״ב ג 9).

ומה איתך? נקמן? נקמנית? עין תחת עין? סוגר חשבונות עם נהגים בכביש? או מניח את האירוע לפני כס הרחמים של אלוהים ובוטח בו שייתן הכוח להבליג ובו בעת להתפלל לישועת הפוגע.

אהבה אינה מקנאת:

קנאה היא היפוכה של אהבה. קנאה קרובה מאוד ואף משיקה לשנאה.
מדוע?
מפני שקנאה היא הרצון ליטול לעצמי את מה שיש לאחר.
קנאה היא הרצון לפגוע באחר כדי לזכות במעמד או ברווח כלשהו במקומו.

האדון ישוע מכנה קנאה במילים: עין צרה )מתי כ 15(.

דוגמה לרשעות ולהרס שהקנאה מחוללת ניתנת לנו במשפט שלמה עם שתי האימהות. האחת, הרעה, המיתה בטעות את בנה, וכעת קינאה בחברתה שבנה חי. מתוך קנאתה גנבה את בנה של חברתה וטענה כי זהו בנה, והניחה את בנה המת בחיק חברתה. שתיהן עמדו למשפט לפני שלמה, שציווה לחתוך את התינוק לשניים. ואכן, האם מלאת הקנאה דרשה שהתינוק ייחתך, ואילו האם האמיתית הסכימה שבנה יינתן לאחרת, ובלבד שלא יומת (מל״א ג 16).

דוגמה נוספת לקנאה הרסנית מתועדת במעשי בני קורח, שקינאו במשה ובאהרון ודרשו גם לעצמם את אשר אלוהים ייעד בריבונותו למשה ולאהרון בלבד (במדבר ט״ז). אלוהים התערב במהרה, וזעמו כילה את המורדים.

מסקנה: קנאה היא דוגמה חולנית לחוסר הסתפקות במה שאלוהים ייעד לך בריבונותו. קנאה רעה היא ביטוי לחוסר אהבה הגובל בשנאה כלפי האחר, שבידיו דבר, מעמד או זכות שאתה חפץ לעצמך שלא כדין.

מי שאינו מקנא לרעה, בוטח באלוהים שייתן לו בדיוק את אשר אלוהים ייעד לו.
מי שמלא באהבת אלוהים, בוטח בכך שאיש לא ייקח ממנו את מה שאלוהים ייעד לו.

ישנה גם קנאה טובה: הרצון להגיע לרמה טובה או להישג חיובי של האחר, אך לא במחיר פגיעה או הכשלה שלו. קנאה טובה מתבטאת בפירגון למי שטוב ממך ובשאיפה לשיפור עצמי, כדי להידמות לטוב יותר. באיגרת אל הפיליפים א 15-19 מציין שאול השליח דוגמה הן לקנאה רעה והן לקנאה טובה.

Top of Form

Bottom of Form

מכיוון שכבר נגעתי בחלק מן התכונות הבאות בשיעור הקודם, אסיים חלק זה בהתייחסות לפסוק 7:
"…היא (האהבה) תכסה על הכול, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכול."

פסוק 7 מסכם למעשה את כלל התכונות שפורטו עד כה, וגם הוא מנוסח באופן קיצוני, כדי להבהיר ולהדגיש את חשיבותה ועליונותה של האהבה, ובכך להמחיש עד כמה גדולה אהבתו של אלוהים כלפינו.

המאמין בישוע, הבוגר מבחינה רוחנית, הריהו מלא באהבת אלוהים.
מי שמלא באהבת אלוהים יסלח לחוטאים נגדו, כפי שאלוהים סולח לך ולי במשיח (אל האפסיים ד 32). כולנו יודעים שאם ילדנו הקטן ידרוך לנו על הרגל, נזיז אותו בעדינות; אך אם זר יעשה זאת, התגובה עלולה להיות שונה לחלוטין.

כך בדיוק פועלת האהבה: אהבת הזולת משפיעה ישירות על אופן התגובה שלנו לפגיעה מצד האחר.

“אהבה מכסה על פשעים” – משמע, יש בה רצון כן לסלוח וריסון פנימי שלא להגיב בהתקפה, אלא בעדינות המעניקה מקום להודאה בחטא, לסליחה ולשיקום היחסים.
אהבה בוגרת מוותרת על הפגיעה ואינה רושמת אותה כהתקפה הדורשת תגובה.

מי שמלא באהבת אלוהים מוכן להעניק לאח האחר את חזקת התמימות ודיבור האמת, ואינו מזהם את מחשבתו וליבו בחשדנות כלפיו. אהבה כנה מעניקה לאחר קרדיט לדברים שאמר ואינה ממהרת להטיל ספק ביושרו.

מי שמבזה את אהבתו של האחר עתיד לקבל תוכחה וביקורת בונה ואוהבת; ואם יוסיף להתמיד בדרך של ביזוי, יוכיח שאינו מתהלך כאח, ויביא לפגיעה בהתחברותו עם האחים.

רבותי, אהבה כנה מאפשרת ואף מחייבת לומר דברי תוכחה וביקורת, אך אלה ייאמרו באהבה, ברגישות ובאמת, כך שהאח יבין שכל שנאמר נועד לטובתו ולכבוד אלוהים.

ומה קורה כאשר אח או אחות באמונה אכזבו אותך?
אהבה כנה מעניקה תקווה, ומוכנה להרים, לשקם ולהעניק הזדמנות נוספת.

מקריאה ראשונית של הפסוקים עולה בבירור כי האהבה ממוקדת בזולת ולא בעצמי.
האהבה איננה רעיון תיאורטי, אלא מציאות מעשית.
היא מציבה את האחר כנכבד וחשוב ממך, ודורשת חתירה כנה לטובתו (אל הפיליפים ב).

אהבה אמיתית מחייבת ענווה עמוקה ונכונות לוותר על המקום המרכזי.
יתרה מזו, אהבה אמיתית איננה זולה. היא כרוכה במחיר — לעיתים בביטול עצמי ובנתינה למען צורכי הזולת.
לעיתים המחיר מתבטא בהקרבת זמן יקר, לעיתים על חשבון המשפחה או עניינים חשובים אחרים; ולעיתים הוא מתבטא גם בתחום החומרי.

בקיצור, אהבה אמיתית לעולם איננה באה ללא עלות.

ממי למדנו עיקרון זה?
הדוגמה העילאית לאהבה מצויה באלוהים עצמו. בבשורת יוחנן ג׳ 16 נאמר:

"כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם, עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם."

אלוהים לא אהב על חשבון בנו של אחר. הוא הקריב את בנו יחידו, ישוע המשיח, כדי שיישא על הצלב את חטאיי ואת חטאיך.

האם עמדה בפני אלוהים אפשרות אחרת?
בוודאי.
להשמיד את כולנו ולברוא עולם חדש.

ובכל זאת, אלוהים בחר לבטא את אהבתו בכך שהיה מוכן לשלם בעבורנו את המחיר היקר ביותר.
אלוהים בחר לתקן ולשקם ולא להשמיד ולברוא חדש…

יישום:
כשמתגלעים חיכוכים בנישואין – שני הצדדים עשו הפסקה והקדישו זמן למחשבה, הגות בפסוקים הללו אודות אהבה. חיזרו אחורה לנקודה בה סטיתם מדבר אלוהים, מהוראת האהבה וחיזרו בתשובה לפני אלוהים ואחד לפני השניה. הבינו היכן טעיתם ותקנו את המעוות בכוח רוח הקודש, בתפילה, ביעוץ של חברים בוגרים מבחינה רוחנית.

שאלה:
אהבה כנה דורשת הקרבה מתמשכת, ביטול עצמי מתמיד והחשבת הזולת כחשוב ממני לאורך זמן – כיצד יכול מאמין בישוע להמשיך לאהוב כפי שאלוהים דורש, ולאורך כל חייו?

כאן אנו יורדים אל יסוד מהותה של האהבה. כפי שצוין בפתח פרק י״ג, אלוהים הוא אהבה. וכאשר אתה, את או אני מחוברים בקדושה ובטוהר אל מקור האהבה, מחוברים לאלוהים בכבודו ובעצמו, אנו שואבים ממעיין חיים נצחי שאינו מתכלה.

כשם שאינני חושש שסוללת הטלפון תתרוקן כל עוד המכשיר מחובר למטען וניזון ממקור חשמל חיצוני, כך גם המאמין אינו צריך לחשוש מהמשך נתינת אהבה בהקרבה. הוא מחובר למעיין החיים הנצחי – אלוהים עצמו – וממנו הוא ניזון ללא הרף.

חיים כאלה דורשים אמונה שלמה בישוע כאדון וכמושיע מכפר חטאים. אין אלו מילות סרק, אלא כוונה עמוקה, רצינית ומחייבת.
מבחן הכוונה נמדד אך ורק בציות (ישעיה ס״ו 2; יעקב ב׳ 26).

לפני שכתבתי את השיעור הזה מצאתי את עצמי במקום שבו ספר הברית החדשה שלי לא היה בידי. לעומת זאת, ספרה של בתי יעל היה מונח ממש לצידי. פתחתי אותו בראשונה לקורינתיים פרק י״ג – ומה ראיתי? שיעור חי ומעשי ביישום הפסוקים.

יעל רשמה את שמה בראש כל היגד וכל פעולה המתוארים בפסוקים. כעת אקרא את פסוקים 4-7 על פי המלצתה – וכך ראוי שכל אחד מאיתנו יעשה: להציב את שמו האישי מול כל ביטוי של אהבה, ולבחון בכנות עד כמה הדברים מתממשים בחייו.

^‎⁴‏ מנו סַבְלָנִי וּנְדִיב; מנו אֵינו מְקַנֵּא; מנו לֹא יִתְפָּאֵר וְלֹא יִתְנַשֵׂא; ^‎⁵‏ מנו לֹא יִנְהַג בְּגַסּוּת, מנו לֹא יִדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמו, מנו לֹא יִרְגַּז וְלֹא יַחֲשֹׁב רָעָה. ^‎⁶‏ מנו לֹא יִשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתו. ^‎⁷‏ מנו יְכַסֶּה עַל הַכֹּל, מנו יַאֲמִין בַּכֹּל, מנו יְקַוֶּה לַכֹּל וְמנו יסְבֹּל אֶת הַכֹּל.

האם אכן כך הדבר?
זו תקוותי, אך אני מודע לכך שהדרך למימוש מלא של כל הדברים הללו עודנה ארוכה. תפילתי היומיומית היא שאלוהים יגדל אותי בכך יום אחר יום. זהו תהליך ההתקדשות האישית שלי לפני אלוהים.

כדי להבין עד כמה ביטוי מלא של אהבה מחייב את מעורבותו הפעילה של רוח הקודש בחיינו, ראוי להציב את התכונות הנפלאות של האהבה אל מול תכונות הבשר – פרי הבשר – לאור האמור באיגרת אל הגלטים ה 19-23.

פרי-הרוח: חיים בכוח רוח הקודש

פרי-הבשר: חיים בכוח הבשר

אהבה, שמחה, שלום, אורך-רוח, נדיבות, טוב-לב, נאמנות, ענווה, ריסון-עצמי.

ניאוף, זנות, טומאה, זימה, עבודת אלילים

כישוף, שנאה, מדון, צרות-עין, כעס, מריבה, מחלוקות, כתות, קנאה, שכרות, הוללות.

מפני שהאהבה היא חלק מפרי הרוח (גלטים ה׳ 22-23), והיא ההוכחה לכך שרוח הקודש חתמה את המאמין בדם ישוע, חוסר אהבה מובהק איננו עניין שולי, אלא סימן חמור – עד כדי היותו מילה נרדפת לחוסר ישועה.

בפסוקים 8-13 מדגיש שאול את עליונותה של האהבה על פני כל המתנות, בכך שכל שאר המתנות הן זמניות, ואילו האהבה נצחית – שכן אלוהים נצחי.

להזכירנו:
א. עליונותה של האהבה (פ. 1-4)

ב. אופיה ותכונותיה של האהבה (פ. 4-7): כיצד האהבה מתבטאת בפועל?
ג. נצחיותה של האהבה – מדוע אהבה היא היעד העליון? (פ. 8-13)

‎⁸‏ הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל; ^‎⁹‏ כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֹרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, ^‎¹⁰‏ אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי. ^‎¹¹‏ בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת. ^‎¹²‏ עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז – פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר. ^‎¹³‏ אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלֹשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן – אַהֲבָה.

מכיוון שאלוהים הוא אהבה (יוח"א ד 16), הרי שהאהבה היא נצחית — דבר מובן מאליו.
האמונה היא זמנית, משום שהיא נדרשת כל עוד איננו רואים את אלוהים פנים אל פנים.
גם התקווה היא זמנית. תקוותו של הנושע היא לחוות את מלוא ישועתו — חיים בגוף נצחי מושלם, ללא השפעת קללת החטא, בחברת אלוהים. תקווה זו תתגשם בשלב הנצחי של חיי הנושעים.

האהבה לעומת זאת לא תימוט ולא תנבול כפרח לאחר פריחתו, שכן אלוהים הוא אהבה, ומכאן שנצחיותה מובטחת. האהבה פורחת לעד ולעולם לא תנבול. אהבה תתגבר על כל מכשול, משום שלעולם לא תימוט, לא תתבטל ולא תחדל – כי אלוהים הוא אהבה, והאהבה מבטאת את כוחו של אלוהים.

אך למה מתכוון שאול השליח באומרו: נבואות תתבטלנה, לשונות תחדלנה ודעת תתבטל?

שאול משתמש בשתי מילים ביוונית: (καταργηθήσονται, katargeithesontai παύσονται Pausontai)

תבטלנה: καταργηθήσονται (katargeithesontai) שמשמעו: איבד את כוחו, הפך לחסר תועלת, בוטל מתפקודו. Became unproductive, invalidated, exhausted, used up.

לאחר שנבואה מתגשמת, כוחה פג. היא מילאה את ייעודה והגשימה את תכליתה; ומשעה שהתגשמה, אין בה עוד כוח לפעול או להתגשם מחדש.
לדוגמא: מיכה ה 1, הנבואה אודות הולדת המשיח מבית לחם אפרתה. נבואה זו התגשמה בהולדת ישוע המשיח בבית לחם אפרתה ומאחר שהתגשמה אין בה כוח להתגשם שוב.

מדוע הדעת תתבטל?
התשובה טמונה בפסוקים 9-10.

כל אשר אנו יודעים כיום הוא דעת חלקית; ידיעתנו דומה לידיעת ילדים.
אך כאשר נהיה בגוף חדש במצב הנצחי, נוכל להבין את התמונה השלמה של אלוהים – או לכל הפחות הרבה, הרבה יותר ממה שאנו יודעים היום.

תחדלנה – παύσονται שמשמעה: תיפסקנה (to cease) .

כוונת השליח היא שמתנת הלשונות ניתנה מאלוהים לשם השגת מטרה מסוימת, לאורך פרק זמן שאלוהים קבע מראש; ומשהסתיים פרק זמן זה, חדלה המתנה מלפעול.

הדבר דומה לסוללה טעונה: מרגע שהסוללה מופעלת בתוך מכשיר, פעולת המכשיר נמשכת רק למשך הזמן שקבע המטען החשמלי שבה. כלומר, הסוללה נועדה מלכתחילה לפעול לפרק זמן קצוב.

כך גם מתנת הלשונות – מתנה בעלת תכלית חשובה, שניתנה לפרק זמן שאלוהים קבע. עם תום פרק זמן זה, פג כוחה והיא הסתיימה, חדלה מלפעול; ממש כמו סוללה שהתרוקנה.

שימו לב היטב לדברי שאול השליח בפסוקים 9-10:

שאול מתאר את מתנות הנבואה והדעת כדבר חלקי אשר עתיד להתבטל כשיבוא המושלם.

שאול אינו כולל בתוך תנאי זה את מתנת הלשונות.

בעוד הנבואות והדעת יתבטלו רק כשיבוא המושלם – והכוונה למצב הנצחי, (ראה בהמשך), מתנת הלשונות תחדל מוקדם יותר, בסיום פרק הזמן שאלוהים ייעד להן.

להבנתי, מתנת הלשונות חדלה במותם של השליחים, שהינו זמן חופף לעת בו הסתיימה כתיבת כתבי הקודש.

כאמור, מתנת הלשונות (שפות קיימות וברורות שהמדבר לא למד מעולם) היתה אות על טבעי כדי לאמת מסר אלוהי. לאחר שכל כתבי הקודש נכתבו ונחתמו על ידי השליחים, מתנה זו מיצתה את ייעודה.

בקיצור: נבואות ודעת יבטלו כשיבוא המושלם. הלשונות תחדלנה במילוי ייעודן.[4]

אני מבין ויודע שלא כולם אוחזים בדיעה הזו, אז אומר כך: גם אם אסכים שמתנת הלשונות עדיין תקפה, יישום המתנה מחייב שתתקיים על פי הכללים הברורים המפורטים בפרק י"ד.
באופן אישי לא ראיתי אפילו לא פעם אחת ביטוי של המתנה הזו התואם לכללים והתנאים בפרק י"ד.
זיכרו כלל קריטי: מה שקובע אם היה ביטוי של מתנת הלשונות זה לא הרגשה אישית אלא רק עמידה בכללים והתנאים שבפרק י"ד (ראה משלי ג 5-8).

הערה חשובה:
אני מאמין בלב שלם שאלוהים לא חדל מלעשות ניסים ומופתים. אלוהים ממשיך לפעול גם בימינו בכוח על טבעי, לרפא חולים ולהושיע ממצבים הנחשבים לבלתי אפשריים מנקודת מבט אנושית. עם זאת, אינני אוחז בדעה שריפוי וניסים הם מתנה אישית וקבועה הנתונה בידי אדם זה או אחר. אנו לא נדרשים ללכת למאמין שהוא מרפא רוחני מומחה. זה לא מקצוע!
אמונתי היא שריפוי על-טבעי חי וקיים ופועל בהתאם לריבונותו של אלוהים ולרצונו, וזאת לאור ההנחיה הברורה והמעשית שניתנה לקהילה באיגרת יעקב ה 13-15. ראינו, חווינו והתנסינו בכך באופן אישי וקהילתי.

בפסוק 10 שאול השליח אומר:
"אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי."

כאשר יבוא המושלם, נוכל לראות "פָּנִים אֶל־פָּנִים" ולא עוד במעורפל. כעת ידיעתנו חלקית, אך אז תהיה שלמה; אז אכיר כפי שגם אני מוכר.

המפתח להבנת פסוקים 9-13 טמון בשאלה: מהו "המושלם" העתיד לבוא שאליו התכוון שאול השליח?

מה לא אמרו הפרשנים הקדומים:
איש מאבות הכנסייה הקדומים (מן המאות השנייה עד הרביעית):

לא פירש את "המושלם" כסיום הקאנון
לא פירש אותו כהשלמת כתבי הקודש
לא קשר אותו להתפתחות היסטורית של הכנסייה

פרשנויות אלו הופיעו רק בתקופות מאוחרות הרבה יותר, בעיקר מן המאה ה־19 ואילך במסגרת הוויכוח על המשך או הפסקת המתנות.

הקונצנזוס הקדום: "המושלם" = המצב הנצחי / ראיית האל פנים אל פנים

1. אִירֶנֵאוּס (Irenaeus, מאה 2)

(Against Heresies IV.38–39)
אירנֵאוּס מפרש את הפסוק בהקשר של:

שלמות עתידית
חיי התחייה
ראיית אלוהים בשלמות

הידיעה הנוכחית היא ילדותית – השלמות תבוא רק כאשר האדם יראה את אלוהים באמת

2. קְלֶמֶנְט מאלכסנדריה (Clement of Alexandria, מאה 2-3(

ב-Stromata
קושר בין:

"החלקי" = מצב האדם בעולם הזה
"המושלם" = הכרה מלאה באלוהים לאחר התחייה

הוא מדגיש:
מדובר במעבר ממצב קיומי למצב קיומי אחר – לא במעבר היסטורי.

3. אוֹרִיגֵנֵס (Origen, מאה 3)

ב-Commentary on 1 Corinthians (קטעים ששרדו):

"המושלם" הוא המצב שבו הנשמה רואה את אלוהים ללא תיווך
הלשון "פנים אל פנים" לקוחה ישירות מהמקרא (במדבר י״ב 8)

אוריגנס מדגיש:

כל עוד אנו בגוף הזה – הידיעה חלקית. השלמות שייכת לעולם הבא

4. יוֹחָנָן כְּרִיסוֹסְטוֹמוֹס (John Chrysostom, מאה 4(

ב-Homilies on First Corinthians (Homily 34)

זהו אחד המקורות החשובים ביותר.

כריסוסטומוס כותב במפורש:

"המושלם" ≠ מתנות רוחניות
"המושלם" = חיי הנצח והתחייה

והוא מסביר:

כשם שילד אינו חסר ערך, אלא חסר שלמות, כך גם אנו כעת – לא טועים, אלא חלקיים

5. אוגוסטינוס (Augustine, מאה 4-5)

ב-De Trinitate XIII: אוגוסטינוס מחזק את הקו הברור:

"המושלם" = החזון הברוך (Beatific Vision)
ראיית האל כפי שהוא
השלמות של האהבה והדעת יחד

כל הפרשנויות הקדומות מסכימות:

“הַמֻּשְׁלָם” הוא המצב הנצחי – התחייה, ראיית אלוהים פנים אל פנים, והשלמות הקיומית של האדם בגאולה.

ולכן, המסקנה המתבקשת להבנתי היא:

הדעת תתבטל → משום שהחלקי יוחלף בידיעה מלאה
הנבואה תתבטל → כי לאחר שהתגשמה היא פגת תוקף
הלשונות תחדלנה → משום שכתבי הקודש הושלמו ואין צורך באות כדי לאמת את הכתוב.

Top of Form

Bottom of Form

אבל – האהבה לא תיבטל משום שהיא:

שייכת למהות אלוהים
נצחית
ממשיכה גם במצב המושלם

לפיכך, על פי כל הפרשנויות הקדומות ביותר, 'המושלם' אינו אירוע היסטורי אלא מצב קיומי נצחי – ראיית אלוהים פנים אל פנים בתחייה. לכן כל מה שהוא חלקי, זמני ואמצעי יחלוף, אך האהבה, השייכת למהות אלוהים עצמו, תישאר לעד.

לסיכום:

א. פרק י"ג משמש גשר בין פרק י"ב (המתנות הרוחניות) לפרק י"ד (היישום), ומבהיר כי ללא אהבה כל שימוש במתנת השירות – גם אם הוא מרשים ומצטייר כרוחני במיוחד – מאבד את תכליתו.

אהבה אינה תוספת למעשים רוחניים – היא מהותם.

בלי אהבה:

המתנות אינן יעילות
האמונה אינה בונה
וההקרבה אינה נחשבת לזכות נצחית

ב. אהבה היא מבחן הזהות הרוחנית
פסוקים 4-7 מבהירים שהאהבה איננה רגש ולא כוונה טובה, אלא דרך חיים מתמשכת כלפי הזולת. סבלנות, נדיבות, סליחה, הימנעות מקנאה ומתביעת זכויות – כל אלה אינם תוספת לחיים המשיחיים אלא לב־ליבם. אהבה זו משקפת את אופיו של אלוהים עצמו, ולכן היעדרה איננו כשל משני אלא פגם מהותי בעדות הרוחנית.

יישום אישי: שאל את עצמך ביושר: כיצד אדם הקרוב אליי ביותר היה מתאר את אהבתי כלפיו בשבוע האחרון? התשובה לשאלה הזו חושפת הרבה יותר מכל הצהרה אמונית.

קרא/י את פסוקים 4-7. אמור את שמך במקום המילה אהבה ושאל עצמך: עד כמה המשפט נכון לגביך? התפלל ובקש מאלוהים כוח להשתפר.

ג. המושלם זה המצב הנצחי. אז ידיעתנו תהיה מושלמת ונראה את האדון פנים אל פנים.
הבה נשכיל להעמיד את העיקר לנגד עינינו ולשאוף לנצחי – אהבה כנה, אהבת הזולת באופן המפאר את האדון.
הבה נשאף ליישם את מתנות השירות במלוא אהבת ישוע ועל פי הכללים שאלוהים קבע.

[1] John MacArthur. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody,

1984). Pg. 330.

[2] John MacArthur. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody,

1984). Pg. 331.

[3] MacArthur, John. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody, 1984), page 338.

[4] John MacArthur. The MacArthur New Testament Commentary, 1 Corinthians. (Chicago: Moody,

1984). Pg. 359.