קהלת פרק י״א - ישוע המשיח

פעל בחריצות למרות אי-הוודאות, ושמח בחייך מנעוריך מתוך אחריות לפני אלוהים.

‎¹‏ שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ׃ ^‎²‏ תֶּן־חֵ֥לֶק לְשִׁבְעָ֖ה וְגַ֣ם לִשְׁמוֹנָ֑ה כִּ֚י לֹ֣א תֵדַ֔ע מַה־יִּהְיֶ֥ה רָעָ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃ ^‎³‏ אִם־יִמָּלְא֨וּ הֶעָבִ֥ים גֶּ֙שֶׁם֙ עַל־הָאָ֣רֶץ יָרִ֔יקוּ וְאִם־יִפּ֥וֹל עֵ֛ץ בַּדָּר֖וֹם וְאִ֣ם בַּצָּפ֑וֹן מְק֛וֹם שֶׁיִּפּ֥וֹל הָעֵ֖ץ שָׁ֥ם יְהֽוּא׃ ^‎⁴‏ שֹׁמֵ֥ר ר֖וּחַ לֹ֣א יִזְרָ֑ע וְרֹאֶ֥ה בֶעָבִ֖ים לֹ֥א יִקְצֽוֹר׃ ^‎⁵‏ כַּאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֙עַ֙ מַה־דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ כַּעֲצָמִ֖ים בְּבֶ֣טֶן הַמְּלֵאָ֑ה כָּ֗כָה לֹ֤א תֵדַע֙ אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־הַכֹּֽל׃ ^‎⁶‏ בַּבֹּ֨קֶר֙ זְרַ֣ע אֶת־זַרְעֶ֔ךָ וְלָעֶ֖רֶב אַל־תַּנַּ֣ח יָדֶ֑ךָ כִּי֩ אֵֽינְךָ֨ יוֹדֵ֜ע אֵ֣י זֶ֤ה יִכְשָׁר֙ הֲזֶ֣ה אוֹ־זֶ֔ה וְאִם־שְׁנֵיהֶ֥ם כְּאֶחָ֖ד טוֹבִֽים׃ ^‎⁷‏ וּמָת֖וֹק הָא֑וֹר וְט֥וֹב לַֽעֵינַ֖יִם לִרְא֥וֹת אֶת־הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎⁸‏ כִּ֣י אִם־שָׁנִ֥ים הַרְבֵּ֛ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָ֖ם בְּכֻלָּ֣ם יִשְׂמָ֑ח וְיִזְכֹּר֙ אֶת־יְמֵ֣י הַחֹ֔שֶׁךְ כִּֽי־הַרְבֵּ֥ה יִהְי֖וּ כָּל־שֶׁבָּ֥א הָֽבֶל׃ ^‎⁹‏ שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔ךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ וְדָ֕ע כִּ֧י עַל־כָּל־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט׃ ^‎¹⁰‏ וְהָסֵ֥ר כַּ֙עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל׃

חלוקת פרק י"א:

א. פעל בנדיבות ובחריצות גם כשאינך יודע מה יצליח – אל תמתין לתנאים מושלמים (פסוקים 1–6).

ב. שמח במתנת החיים, וזכור את ימי החושך העתידים לבוא (פסוקים 7–8).

ג. שמח בחייך מנעוריך מתוך אחריות לפני אלוהים – כי הנעורים חולפים ועל בחירותיך תיתן דין לפניו (פסוקים 9–10).

א. פעל בנדיבות ובחריצות גם כשאינך יודע מה יצליח – אל תמתין לתנאים מושלמים (פסוקים 1–6).

פסוקים 1-2: נדיבות מתוך אמונה, גם כשהתועלת אינה נראית לעין

פרשנים רבים רואים בפסוקים אלה הדרכה לנדיבות ולעשיית טוב גם כאשר אין לאדם דרך לדעת מתי יראה את פרי מעשיו, ובאיזו צורה. קהלת משתמש בדימוי מפתיע: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל־פְּנֵי הַמָּיִם". לכאורה, לחם הנשלח על פני המים אובד ואינו מביא תועלת לבעליו. אולם קהלת מוסיף: "כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" – לאחר ימים רבים תמצאנו.

לפי פירוש זה, קהלת מעודד את האדם שלא להימנע מעשיית טוב רק מפני שהתועלת אינה מיידית או נראית לעין. המילה "כי" מנמקת את הקריאה לנתינה: הטובה שאתה עושה אינה בהכרח אובדת, גם כאשר נדמה שכך הדבר. עם זאת, אין כאן קביעה כיצד תחזור הטובה, מתי תגיע, או ממי תקבל אותה. אין להפוך את הפסוק להבטחה שכל נתינה תביא לנותן החזר כספי. לאור כתבי הקודש בכללותם, אנו יודעים שאלוהים רואה את מעשי החסד ואינו שוכח אותם (משלי י"ט 17; אל העברים ו' 10).

בפסוק 2 קהלת מרחיב: "תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה". לפי פירוש הנדיבות, אל תצמצם את עזרתך למעטים ואל תמהר לקבוע שכבר נתת די. המספרים שבעה ושמונה אינם מכסה קבועה של מקבלי עזרה, אלא דרך ציורית לעודד נתינה לרבים ואף להרחיב אותה.

הנימוק הוא: "כִּי לֹא תֵדַע מַה־יִּהְיֶה רָעָה עַל־הָאָרֶץ". כאן "רעה" היא צרה או אסון העלולים לבוא. היה נדיב היום, כאשר יש בידך לעשות טוב, שכן אינך יודע מה יוליד יום ואם תוכל להמשיך לתת בעתיד. עיקרון דומה מופיע במשלי ג' 27-28: אל תמנע טוב ממי שזקוק לו כאשר יש בכוחך לעשותו, ואל תדחה למחר עזרה שביכולתך לתת היום.

ייתכן שבעתיד תהיה אתה הזקוק להבנה, לעזרה ולחסד. נדיבות ואהבה ראויות לאפיין את יראי אלוהים, שכן כך נוהג בנו אבינו שבשמים. תכונות אלו מטפחות קשרים העשויים להיות מקור לתמיכה בעת מצוקה, לרבות בימי הזקנה, כאשר כוחות האדם פוחתים ולעיתים תלותו בזולת גוברת. עם זאת, אין כאן הבטחה שכל מי שנתן יזכה לעזרה ממקבלי חסדו, ואין להסיק שבדידותו של אדם מעידה על חוסר נדיבות בעברו. זהו עידוד לעשות טוב בהווה, מתוך יראת אלוהים והכרה בכך שאיננו יודעים מה צופן לנו העתיד.

הקריאה לנדיבות עולה בקנה אחד עם מצוות אהבת אלוהים ואהבת הזולת. אלוהים עצמו מעניק מטובו גם למי שאינם מכירים בו: הוא מזריח את שמשו וממטיר גשם על צדיקים ורשעים כאחד (מתי ה׳ 45). לפיכך, גם האדם ירא האלוהים נקרא להיטיב עם הזולת, ככל שביכולתו, בלי להתנות את הנתינה בתמורה או בהכרת תודה. בנדיבותו הוא מבטא את אהבתו לאלוהים ומשקף את רחמי אביו שבשמים (לוקס ו׳ 35–36).

הפירוש העסקי והקשרו לחיי אמונה

פרשנים אחרים רואים בפסוקים 1-2 הדרכה לפעילות מסחרית נבונה. לפי פירוש זה, "שלח לחמך על פני המים" מתאר משלוח סחורה בדרך הים, שהרווח ממנו עשוי להגיע רק לאחר זמן רב. "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" מעודד לפזר את המשאבים בין כמה מיזמים, כדי שאסון הפוגע באחד מהם לא יביא לאובדן הכול.

גם פירוש זה מתאים לעולם המחשבה של קהלת: האדם אינו יודע מה יתרחש, ולכן עליו לפעול בחכמה, בסבלנות ובנכונות להתמודד עם אי-ודאות. פיזור ההשקעות עשוי לצמצם את הסיכון, אך אינו מבטיח רווח.

להבנתי, הקריאה לנדיבות משתלבת היטב בתכליתו הרוחנית של הספר ובאחריות לפני אלוהים המודגשת בהמשך הפרק. עם זאת, האחריות הזאת אינה שוללת את הפירוש העסקי, שכן גם העבודה, המסחר והשימוש ברכוש הם תחומים שבהם נדרש האדם לנהוג ביראת אלוהים.

ביישום הרוחני, הקריאה לנדיבות תואמת את המצוות לאהוב את אלוהים ולאהוב את הזולת (דברים ו' 5; ויקרא י"ט 18; מתי כ"ב 37-40). עשה את הראוי והנכון, אהב את רעך ועזור לו בנדיבות. בטח באלוהים במקום לדרוש ודאות מוקדמת לגבי התועלת שתקבל.

הנדיבות אינה עסקה של תן וקח, אלא ביטוי לאהבת הזולת מתוך יראת אלוהים. ישוע לימד לעשות טוב גם למי שאין בידו להשיב לנו כגמולנו (לוקס י"ד 12-14). אמונתנו אינה נשענת על יכולתו של המקבל להחזיר לנו, אלא על נאמנות אלוהים.

כמאמינים, אנו נקראים לשקף את אופיו של אלוהים בעולם: להיות מלח הארץ ואור העולם, ולגלות במעשינו את החסד שקיבלנו ממנו (מתי ה' 13-16; השנייה לקורינתיים ג' 2-3; ה' 20). אנו יכולים להפקיד בידיו את עתידנו, לרבות שנות הזקנה, בלי להניח שהאמונה תחסוך מאיתנו כל מחסור או כאב. ביטחוננו הוא שאלוהים אינו עוזב אותנו גם כאשר כוחותינו פוחתים (תהילים ע"א 9, 18; ישעיהו מ"ו 4).

פסוק 3: המציאות אינה נתונה לשליטת האדם

קהלת ממשיך בדוגמאות מעולם הטבע: "אִם־יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ יָרִיקוּ". כאשר העננים מתמלאים גשם, הם מריקים אותו על הארץ. האדם אינו יכול להתאים את מהלכי הטבע לרצונו ולצרכיו.

כך גם העץ: בין שנפל לדרום ובין שנפל לצפון, "בִּמְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא". הדגש אינו רק על חוסר ידיעתנו היכן ייפול העץ, אלא גם על העובדה שכאשר נפל, הוא נשאר במקום נפילתו. יש במציאות אירועים שאינם בשליטתנו, ואין בכוחנו להשיבם לאחור.

דוגמאות אלה משתלבות באזהרה שבפסוק 2: איננו יודעים איזו צרה תבוא, ואיננו שולטים בכל הנסיבות. לכן אין להמתין עד שנוכל להבטיח שהכול יתרחש כרצוננו. לפי פירוש הנדיבות, נוכל ליישם זאת כך: אל תיתן לחשש מפני העתיד למנוע ממך לעשות טוב בהווה.

פסוק 4: אל תחכה לתנאים מושלמים

"שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר."

בעת הזריעה מבקש החקלאי תנאים נוחים: רוח חזקה עלולה לפזר את הזרעים ולהקשות על עבודתו. בעת הקציר הוא חושש מגשם העלול לפגוע בתבואה. אלה שיקולים ענייניים, אך מי שמתבונן ללא הרף ברוח ובעננים וממתין לביטחון מוחלט, עלול שלא לזרוע ולא לקצור כלל. ההמתנה עצמה עלולה לגרום לו להחמיץ את שעת הכושר.

קהלת אינו מגנה תכנון ואינו מעודד פזיזות. הוא מזהיר מפני זהירות מופרזת המשתקת את העשייה. פעל בחכמה, אך אל תתנה כל פעולה בקיומם של תנאים מושלמים.

עיקרון זה נוגע גם לנדיבות. אדם עשוי לומר: "אתן כשארוויח את המיליון הראשון", "אעזור כשלא יהיו לי עוד דאגות", או "אעשה טוב כשאדע בוודאות שהדבר ישתלם לי". אם אלה התנאים לנתינתו, ייתכן שנדיבותו תישאר בעיקר במחשבה ולא תבוא לידי מעשה.

מובן שיש לנהוג באחריות ולתת בהתאם ליכולתנו, בלי להזניח את החובות המוטלות עלינו (השנייה לקורינתיים ח' 12-13; הראשונה לטימותיאוס ה' 8). אולם אחריות אינה תירוץ לדחות ללא סוף עזרה שביכולתנו להעניק. כשכל נכונותנו לתת תלויה ברווח אישי מובטח, עלינו לבחון אם אנו מונעים מאהבת הזולת או מאהבת עצמנו.

פסוק 5: אינך מבין את כל מעשי אלוהים – אך אתה יכול לבטוח בו

קהלת מזכיר שני פלאים שאינם נתונים להבנת האדם ולשליטתו המלאה: דרך הרוח והתהוות העצמות ברחם האישה ההרה. כשם שאינך יודע את אלה בשלמותם, "כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת־הַכֹּל".

יש המפרשים כאן "רוח" כרוח הנושבת, ויש המבינים אותה כרוח החיים. לפי שתי האפשרויות, ההשוואה מדגישה את מגבלות ידיעתנו ואת פלא פעולתו של אלוהים. השווה יוחנן ג' 8; תהילים קל"ט 13-16.

האדם יכול לחקור וללמוד רבות על הבריאה, אך אינו יודע את כל דרכי אלוהים ואינו שולט בתוצאות מעשיו. לכן אין לדרוש הבנה מלאה של העתיד כתנאי לפעולה בהווה.

ביישום לחיי האמונה: אינך צריך לדעת כיצד אלוהים ינהל את כל הנסיבות כדי לציית לרצונו הגלוי בכתבי הקודש. עשה את הטוב שביכולתך לעשות, והפקד בידיו את התוצאות. אנו אחראים לנאמנותנו; איננו יכולים לקבוע מראש כיצד ומתי נראה את הפרי.

פסוק 6: אי-הידיעה מחייבת התמדה, לא עצלות

"בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל־תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ־זֶה וְאִם־שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים."

לאור פסוק 5, אדם עלול להסיק שאין טעם להתאמץ: אם אלוהים פועל בריבונותו, מדוע לעשות דבר? פסוק 6 מונע מסקנה זו. דווקא מפני שאינך יודע איזו עשייה תצליח, התמד בעבודתך ואל תניח את ידך.

הבוקר והערב מציינים כאן עשייה מתמשכת לאורך היום. אל תסתפק במאמץ יחיד ואל תחדל מפני שטרם ראית תוצאה. ייתכן שמאמץ אחד יצליח, ייתכן שהאחר יצליח, וייתכן ששניהם יישאו פרי.

אלוהים ברא את האדם לעבודה ולעשייה עוד לפני כניסת החטא לעולם (בראשית ב' 15). החטא הוסיף לעבודה קושי ועמל, אך לא ביטל את ערכה ואת אחריותנו לעבוד (בראשית ג' 17-19). ביטחון בריבונות אלוהים אינו מצדיק עצלות; הוא מאפשר לנו לעבוד בלי לשאת על כתפינו את האחריות לשליטה בכל התוצאות.

כך גם בעשיית טוב ובשירות: התמד בנדיבות, באהבת הזולת ובעבודה נאמנה, גם כאשר הפרי מתעכב. אל תמהר להסיק שמעשה שלא הביא תוצאה גלויה היה חסר ערך. שאול השליח משתמש בדימוי דומה: אדם אחד נוטע, אחר משקה, ואלוהים הוא המצמיח (הראשונה לקורינתיים ג' 6-7). הוא גם מעודד אותנו שלא להתעייף בעשיית הטוב, אלא להתמיד בתקווה לפרי במועד הראוי (אל הגלטים ו' 9-10).

הדגש המאחד את הפסקה הוא שהאדם אינו יודע מה יתרחש ואיזה מעמליו יצליח. אי-הידיעה אינה סיבה להימנע מעשייה או להמתין לתנאים מושלמים. אדרבה, היא קוראת לנו לפעול בחכמה ובחריצות, לעשות טוב בנדיבות ולהפקיד את התוצאות בידי אלוהים. חיי אמונה מתבטאים בנאמנות בהווה, גם כאשר העתיד נסתר מעינינו.

ב. שמח במתנת החיים, וזכור את ימי החושך העתידים לבוא (פסוקים 7–8).

^‎⁷‏ וּמָת֖וֹק הָא֑וֹר וְט֥וֹב לַֽעֵינַ֖יִם לִרְא֥וֹת אֶת־הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎⁸‏ כִּ֣י אִם־שָׁנִ֥ים הַרְבֵּ֛ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָ֖ם בְּכֻלָּ֣ם יִשְׂמָ֑ח וְיִזְכֹּר֙ אֶת־יְמֵ֣י הַחֹ֔שֶׁךְ כִּֽי־הַרְבֵּ֥ה יִהְי֖וּ כָּל־שֶׁבָּ֥א הָֽבֶל.

ב. שמח במתנת החיים, וזכור את ימי החושך העתידים לבוא (פסוקים 7-8)

בפרק י"א קהלת מתקדם לקראת סיום הספר ומציג הדרכות הנובעות מהתבוננותו בחיים. בתחילת הספר שאל: "מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" (א' 3). מהו הרווח שנותר לאדם מכל מאמציו בעולם שבו הכול חולף, ולבסוף גם האדם עצמו מת?

כעת, לצד ההכרה במגבלות החיים, קהלת מצהיר :"וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת־הַשָּׁמֶשׁ." האור וראיית השמש מבטאים כאן את החיים עצמם. למרות הקושי, הסבל, הרווח וההפסד המלווים את החיים תחת השמש, יש בהם טוב שראוי להעריך וליהנות ממנו.

אין זו חזרה מהקביעה שהאדם אינו יכול להפיק מעמלו יתרון קבוע שבכוחו להתגבר על המוות. זו הבחנה משלימה: גם בחיים חולפים ומוגבלים יש מתנות טובות שאלוהים מעניק לאדם. אין צורך להתעלם מהכאב כדי להכיר בטוב, ואין צורך להמתין לפתרון כל שאלות החיים כדי לשמוח במה שאלוהים נותן לנו היום.

לאור הספר כולו, ההנאה והתענוג שבחיים הם מתנת חסד מאלוהים. גם היכולת ליהנות מן המזון, מן העמל ומן הטוב שבחיינו נובעת מידו (ב' 24; ג' 12-13; ה' 17-19). לכן ראוי לקבל את מתנותיו בהודיה ולשמוח בהן מתוך יראת אלוהים. גם בתוך מציאות קשה יש מקום לשמחה, לאהבה, לעשייה ולתקווה.

בפסוק 8 קהלת מרחיב: "כִּי אִם־שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח." הקריאה לשמוח אינה מוגבלת לנעורים. יהא מספר השנים שניתן לאדם אשר יהא, ראוי לו להעריך אותן ולשמוח בטוב שאלוהים מעניק במהלכן. אין זו הבטחה שכל השנים יהיו קלות, אלא עידוד שלא לתת לקשיים להסתיר מעינינו את כל הטוב שבחיים.

עם זאת, קהלת מוסיף: "וְיִזְכֹּר אֶת־יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי־הַרְבֵּה יִהְיוּ." השמחה אינה צריכה להשכיח מן האדם את גבולות חייו. ימי החושך עומדים בניגוד לאור החיים שבפסוק הקודם. יש המפרשים אותם כימי קושי, זקנה וחולשה, ויש המדגישים את המוות ואת השהות בקבר. בכל מקרה, קהלת קורא לאדם לשמוח בהווה מתוך הכרה מפוכחת בכך שכוחותיו וימיו בעולם אינם בלתי מוגבלים.

חשוב לדייק: קהלת אינו אומר כאן לאדם הזקן לזכור את ימי השמחה שבעברו, אלא לאדם החי והשמח לזכור כבר עכשיו את ימי החושך העתידים לבוא. תכלית הזכירה אינה לבטל את השמחה, אלא להעניק לה עומק ולמנוע שאננות. ההכרה בכך שהחיים חולפים מעודדת אותנו להעריך את הזמן שניתן לנו ולהשתמש בו בחכמה (השווה תהילים צ' 12).

הפסוק מסתיים: "כָּל־שֶׁבָּא הָבֶל." גם העתיד לבוא אינו מעניק לאדם אחיזה קבועה בעולם הזה. שנות החיים, על שמחותיהן וקשייהן, חולפות, ואין בידינו לשמרן לעד. משום כך ראוי לקבל בהודיה את הטוב שבהווה, בלי להניח שהוא יימשך תמיד באותה צורה.

יישום: אמונה בהווה כהכנה לימי הזקנה

קהלת ידע שיש הבדל בין כוחות הנעורים לבין חולשת הזקנה, ובהמשך יתאר זאת בהרחבה (י"ב 1-7). הזקנה עלולה להביא עימה כאב גופני, מגבלות, אובדן ותלות גוברת בעזרת הזולת. אולם אין להסיק שכל שנות הזקנה הן שנות חושך נטולות שמחה. גם בהן ניתן ליהנות מקִרבה, מאהבה ומשירות בעל משמעות. כתבי הקודש מתארים צדיקים הממשיכים לשאת פרי אף בשיבה (תהילים צ"ב 13-15).

לאור הקריאה הבאה – "וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (י"ב 1) – ראוי לאדם לטפח את אמונתו כבר בנעוריו. אל תדחה את ההיכרות עם אלוהים ואת הציות לדברו לשנים שבהן כוחותיך ייחלשו. אמונה המטופחת לאורך החיים עשויה להכין אותך להתמודד בבגרות רוחנית עם קשיים, עם חוסר ודאות ועם התלות בזולת.

אין פירוש הדבר שמאמין בוגר לא יכאב, לא יחשוש ולא יזדקק לעידוד. פירוש הדבר שגם בתוך הכאב יש לו אל מי לפנות ועל מי להישען. אלוהים שהרעיף עליו חסד בשנות כוחו אינו חדל להיות נאמן כאשר כוחותיו פוחתים. בישעיהו מ"ו 4 אלוהים מבטיח לשאת את עמו גם עד זקנה ושיבה; ובתהילים ע"א 9, 18 מבקש המשורר שאלוהים לא יעזבנו בזקנתו ובכלות כוחו.

כיישום נוסף, זיכרון חסדי אלוהים בעבר עשוי לחזק אותנו בעת מצוקה. מי שלמד להודות לאלוהים על מתנותיו בימי השמחה יכול להיזכר בנאמנותו גם בימים קשים. אין זו הבטחה שהכאב ייעלם או שכל צורך ייענה בדרך שציפינו לה, אלא בסיס לביטחון שאיננו נשכחים מלפניו.

אפשר גם לקשור זאת, כיישום, לקריאה לנדיבות שבפסוקים 1-2. מי שבידו לעזור היום ראוי שיעשה זאת באהבה, מתוך הכרה שבעתיד הוא עצמו עשוי להזדקק לעזרה. לעיתים דאגת אלוהים מגיעה אלינו באמצעות אנשים אחרים. עם זאת, הנדיבות אינה רכישת ביטוח לעת זקנה, ואין בידינו להבטיח כיצד תושב לנו הטובה.

שמח אפוא בטוב שאלוהים נותן לך היום, וזכור שחייך בעולם חולפים. טפח את אמונתך כבר בשנות כוחך, כדי שתוכל להמשיך להישען על אלוהים גם כאשר כוחותיך יפחתו.

ג. שמח בחייך מנעוריך מתוך אחריות לפני אלוהים – כי הנעורים חולפים ועל בחירותיך תיתן דין לפניו (פסוקים 9–10).

^‎⁹‏ שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔ךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ וְדָ֕ע כִּ֧י עַל־כָּל־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט׃ ^‎¹⁰‏ וְהָסֵ֥ר כַּ֙עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל׃

קהלת מעודד את הצעירים לשמוח וליהנות ממנעמי החיים, להתנסות בדברים המושכים אך בכל רגע להעמיד =לנגד העיניים – את המגבלות של התענוג והשמחה… אף לא אחת מהן תועיל או תסתיים בטוב אם הן סותרות את רצון אלוהים המפורט בכתבי הקודש.

אין רע בליהנות! אלוהים לא קרא לנו לחיי סגפנות. אין כל טוב בחיים מלאי עצב רק מפחד השמחה.

אלא, לזכור תמיד שעל כל מחשבה ומעשה אנו עתידים לתת דין וחשבון לפני אלוהים.

המחשבה הזו, העובדה הזו מעניקה לנו איזון ושיקול דעת בו נוכל להתענג על הברכה של אלוהים הניתנת כמתנה מבלי להצטער עליה או לנצלה לרעה או לפגיעה בנו ובאחרים.

ומה תכלית פסוק 10?

^‎וְהָסֵ֥ר כַּ֙עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל׃

לעיתים ויתור או מניעה של עיסוק או הנאה עלול לגרום לנער, צעיר, הרגשה שהוא מפסיד משהו בגלל יראת האלוהים. לכן, בחור צעיר – אל תכעס ואל תרגיש שאתה מפסיד דבר אם תמנע הנאה או תענוג בצעירותך שאינם תואמים לרצון אלוהים או נחשבים לחטא בעיני אלוהים. אל תצטער או תכעס. אל תמלא את ליבך במחשבה רעה. אל תחשוב שאתה מפסיד דבר רק בגלל ששאר בני האדם מתענגים על אותו חטא או מנצלים לרעה דבר טוב שאלוהים העניק.

תביט קדימה וזכור לירוא את אלוהים.

אני זוכר באופן אישי את העת בה חבריי תיארו עינוגים בחייהם שאינם אלא חטא ברור. התמקדתי באדון ודברו ובחסד אלוהים לא נתתי לליבי לצלול למחוזות שליליים. אני יכול להעיד שאלוהים ברך אותי מאוד בשל כך כבר תחת השמש. חשוב לזכור שכל הנאות החיים הן בסך הכל זמניות ונחשבות לדבר בטל לעומת החסד של אלוהים לשמוע את קולו אומר: בוא אל מנוחת אדונך, וליהנות מאהבתו וחסדו לנצח נצחים בבריאתו החשדה.

הערה: אי אפשר להתעלם מדברי שאול השליח באיגרת אל הקורינתיים הראשונה והשניה. גם יראי אלוהים יעמדו לפני האדון ואז יבחן כל מחשבה ומעשה בחיינו. לאור ציותנו בחיינו יקבע מהלך שירותנו בממלכתו ובבריאה החדשה. אמת זו לא נועדה רק לאיים, חס וחלילה, אלא בעיקר לעודד לחזק ולנחם את יראי אלוהים החיים תחת השמש במסגרת ומגבלות קשות של קללת החטא. יש יוםפ דין והאדון יגמול ליראיו באופן מושלם ונאמן. אז, התעודד להלך באמת אלוהים כי אלוהים גומל טובה לאוהביו. וכיראי אלוהים אנו גם בטוחים בחיי הנצח עם אלוהים, וביודענו שהנצח גדול מחיינו בעולם כעת תחת השמש, אנו מלאי שמחה ותקווה לקראת חיי נצח מלאי שירות טהור וקדוש בנוכחות אלוהים.

פסוק 9: שמחת הנעורים ויראת אלוהים

קהלת פונה כעת במישרין אל הצעיר ומעודד אותו לשמוח: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ." שנות הנעורים מביאות עימן כוח, סקרנות, שאיפות והזדמנויות. קהלת אינו מבקש לכבות את שמחת הצעיר, אלא להדריך אותו ליהנות מן הטוב שבחיים בחכמה.

הקריאה "וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ" אינה היתר לעשות כל שעולה על הדעת. יש לקוראה יחד עם המשך הפסוק: "וְדָע כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט." תוכל לפתח את כישרונותיך, להתנסות בעיסוקים המושכים אותך וליהנות ממנעמי החיים, אך עשה זאת מתוך הכרה באחריותך לפני אלוהים.

אין רע בעצם ההנאה. אלוהים אינו קורא לנו לחיי סגפנות שבהם כל שמחה נחשבת לחשודה. כתבי הקודש מלמדים שהוא מעניק לנו דברים טובים כדי שנהנה מהם בהודיה (הראשונה לטימותיאוס ד' 4-5; ו' 17). אולם דבר טוב עלול להפוך להזדמנות לחטא כאשר האדם משתמש בו בניגוד לרצון אלוהים או פוגע באמצעותו בעצמו ובזולת.

לכן, לצד הרצון ליהנות, שאל: האם הנאה זו תואמת את דבר אלוהים? האם היא מבטאת אהבה לזולת? האם אוכל להודות לאלוהים עליה בלב שלם? האם היא מועילה לי, או שמא היא מתחילה לשלוט בי? (הראשונה לקורינתיים ו' 12; י' 23-24, 31).

הידיעה שאלוהים ישפוט את חיינו מעניקה לשמחה גבולות ראויים. היא מזכירה לנו שלא רק המעשה הגלוי חשוב, אלא גם הרצונות והמניעים שבלב. בהמשך הספר קהלת יאמר שאלוהים יביא במשפט כל מעשה, ואף את הנסתר (י"ב 14; השווה הראשונה לקורינתיים ד' 5).

יראת אלוהים אינה מבטלת את השמחה; היא מדריכה אותנו להשתמש במתנותיו כראוי. היא מסייעת לנו ליהנות בלי להפוך את ההנאה לתכלית חיינו, בלי להשתעבד לה ובלי לנצלה לפגיעה באחרים.

פסוק 10: אל תניח לצער ולסבל לגזול את שנות נעוריך: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי־הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל."

המילה "כעס" אינה מציינת כאן רק התפרצות זעם. היא יכולה לכלול גם צער, תסכול, טרדה ודאגה המכבידים על הלב. "רעה מבשרך" מתפרשת כאן ככאב או סבל גופני. קהלת ממשיך אפוא את הקריאה לשמחה: ככל שבידך, הסר את מה שמעיק על נפשך ודאג גם לשלומו של גופך.

אין זו דרישה להתכחש לסבל, ואף אין כאן הבטחה שהאדם מסוגל לסלק כל כאב בכוח רצונו. קהלת עצמו מכיר היטב את קשיי החיים. הוא מעודד את הצעיר שלא לטפח דאגות ומרירות הגוזלות ממנו את הטוב שבהווה, ושלא להזניח את בריאותו.

הנימוק הוא: "כִּי־הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל". "השחרות" מציינת את תקופת הנעורים, בין שהדימוי קשור לשיער השחור ובין שהוא קשור לשחר החיים. בהקשר זה, "הבל" מדגיש את היות הנעורים חולפים. אין פירוש הדבר שהם חסרי ערך, אלא שאין בידינו להחזיק בהם לעד. משום כך ראוי להשתמש בשנים האלה בחכמה וליהנות מן הטוב שבהן, במקום לכלותן בדאגה, במרירות או בהתנהגות מזיקה.

יישום: אל תחשוב שהציות לאלוהים גוזל ממך את הטוב

אחד היישומים האפשריים של הדברים נוגע לצעיר המרגיש שהוא מפסיד מפני שהוא נמנע מהנאה הכרוכה בחטא. כאשר אחרים מתפארים בחוויותיהם, הוא עלול לראות בציות לאלוהים מגבלה המונעת ממנו חיים מלאים.

אם אתה מתמודד עם מחשבות כאלה, אל תיתן להן להפוך למרירות כלפי אלוהים. לא כל מה שמוצג כתענוג הוא טוב, ולא כל חוויה מושכת ראויה לאימוץ. העובדה שאחרים נהנים ממעשה מסוים אינה הופכת אותו לנכון. גם כאשר החטא מעניק הנאה זמנית, אין בכך כדי לבטל את חומרתו ואת תוצאותיו (השווה אל העברים י"א 24-26).

המשורר (אסף הכהן) בתהילים ע"ג מתאר כיצד כמעט נכשל כאשר קינא בשלומם ובהצלחתם של הרשעים. נקודת המפנה הייתה כאשר בחן את חייהם לאור אחריתם ולא רק לאור מצבם בהווה (תהילים ע"ג 2-3, 16-17). גם אנחנו זקוקים למבט הזה: אל תשפוט את ערכו של הציות לפי מה שנדמה שאתה מפסיד ברגע מסוים.

אני זוכר באופן אישי תקופות שבהן חבריי תיארו תענוגות שהיו בעיניי חטא ברור. נדרשתי לבחור במה אתמקד: בדברים שהם סיפרו, או באדון ובדברו. בחסד אלוהים לא נתתי לליבי לשקוע בקנאה ובמחשבות שליליות. אני יכול להעיד שאלוהים בירך אותי מאוד בדרך זו כבר בחיי תחת השמש. זו עדות אישית לחסדו, ולא הבטחה שכל בחירה נכונה תביא מיד לתוצאה נוחה.

הנאות החיים הן זמניות, אך אין פירוש הדבר שיש לזלזל במתנות הטובות שאלוהים מעניק לנו. ראוי ליהנות מהן בהודיה, ובה בעת לזכור שהן אינן יכולות להשתוות לשמחת הקרבה אליו ולתקווה הנצחית שיש לנו במשיח. ראוי לצפות ליום שבו נשמע את דברי האדון: "היכנס אל שמחת אדונך" (מתי כ"ה 21, 23).

הערה: אחריות המאמין לפני האדון ותקוותו הנצחית

לאור דברי הברית החדשה, אנו יודעים שגם המאמינים יעמדו לפני כס המשפט של המשיח. שאול מלמד שמעשינו ייבחנו ושאיכות שירותנו תתגלה: יש מעשים שיעמדו במבחן ויזכו לשכר, ויש מעשים שיאבדו והאדם יסבול הפסד (הראשונה לקורינתיים ג' 10-15; השנייה לקורינתיים ה׳ 10).

יש להבחין בין יסוד הישועה לבין השכר על השירות. ישועתנו היא מתנת חסד המתקבלת באמונה במשיח, ולא שכר על מעשינו (אל האפסים ב' 8-10). עם זאת, החסד אינו מבטל את אחריותנו לחיות בנאמנות. דווקא מפני שנושענו, אנו מבקשים שחיינו יפארו את מי שהושיע אותנו.

כתבי הקודש קושרים נאמנות בהווה גם לאחריות ולשירות בעתיד (מתי כ"ה 21; לוקס י"ט 17-19). לכן יש מקום לומר שלציותנו כעת יש משמעות נצחית. אולם אין בידינו לפרט כיצד ייקבע תפקידו של כל מאמין בממלכת המשיח ובבריאה החדשה. די לנו לדעת שהאדון ישפוט בצדק ויגמול בנאמנות.

אמת זו מעוררת יראה רצינית, ובאותה עת היא מקור לעידוד ולנחמה. האדון רואה גם נאמנות שאיש אינו מבחין בה, שירות שנעשה בצנעה ומעשי אהבה שאינם זוכים להכרה. הוא אינו שוכח את עמל ילדיו ואת האהבה שהראו למען שמו (אל העברים ו' 10; הראשונה לקורינתיים ט"ו 58).

לכן, גם כאשר החיים תחת השמש קשים ומוגבלים, יש לנו סיבה להתמיד באמת אלוהים. תקוותנו אינה מסתיימת בשנות חיינו כאן. אנו מצפים לחיים בנוכחותו, שבהם לא יהיו עוד מוות, אבל, זעקה וכאב, ובהם עבדיו ישרתוהו (התגלות כ"א 3-4; כ"ב 3-5).

שמח אפוא במתנות אלוהים כבר בנעוריך, השתמש בהן ביראתו, ואל תיתן לתענוג חולף להרחיקך ממנו. חייך בהווה חשובים, ולנאמנותך יש משמעות גם לנצח.