קהלת פרק ט׳ - ישוע המשיח

‎¹כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ ^‎²‏ הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ ^‎³‏ זֶ֣ה רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃ ^‎⁴‏ כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יְבֻחַר [יְחֻבַּ֔ר] אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ ^‎⁵‏ כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ ^‎⁶‏ גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎⁷‏ לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ ^‎⁸‏ בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ ^‎⁹‏ רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎¹⁰‏ כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ ס ^‎¹¹‏ שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ ^‎¹²‏ כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃ ^‎¹³‏ גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ ^‎¹⁴‏ עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ ^‎¹⁵‏ וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהּֽוּא׃ ^‎¹⁶‏ וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ ^‎¹⁷‏ דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ ^‎¹⁸‏ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃

חלוקת פרק ט:

א. המוות כגורל המשותף לכל בני האדם (פס׳ 1-6)

ב. הקריאה ליהנות באמונה ובחריצות ממתנות החיים שאלוהים מעניק (פס׳ 7-10)

ג. כישרון וכוח אינם מבטיחים הצלחה בעולם בלתי צפוי (פס' 11-12)

ד. יתרון החכמה על הכוח, אף שלעיתים אין מכירים בערכה (13-18)

א. המוות כגורל המשותף לכל בני האדם (פס׳ 1-6)

פרק ח מסתיים בהכרה שאין האדם מסוגל להבין עד תום את מעשה האלוהים תחת השמש. גם החכם, למרות עמלו בחקירה, אינו יכול לפענח את כולו (ח 17). פרק ט נפתח במילה "כִּי" וממשיך את הדיון הזה: קהלת מספר על מה שביקש לברר ועל המסקנה שאליה הגיע.

"הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם בְּיַד הָאֱלֹהִים" – הצדיקים והחכמים, ואף מעשיהם, נתונים ביד אלוהים. המילה "עֲבָדֵיהֶם" פירושה כאן מעשיהם או פעולותיהם. קהלת מדגיש כי חייהם אינם מתנהלים מחוץ להשגחתו ולריבונותו של אלוהים. עם זאת, היותם בידו אינה מעניקה להם ידיעה מלאה על הדרך שבה ינהיג את חייהם.

"גַּם אַהֲבָה גַּם שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם; הַכֹּל לִפְנֵיהֶם" – מי אוהב ומי שונא? הכתוב אינו מציין זאת במפורש, ולכן נחלקו הפרשנים. לפי פירוש אחד, "אהבה" ו"שנאה" מתארות את מה שעשוי לפגוש את האדם בחייו: ימים של רווחה וחסד לעומת ימים של קושי ומצוקה. בארנס[1] נוקט כיוון זה ומדגיש שאין האדם יודע מה יהיו נסיבות חייו בעתיד. משום כך אין לשפוט את יחסו של אלוהים לאדם על פי הצלחתו או סבלו הנראים לעין. חייו של איוב ממחישים היטב את הסכנה שבהסקת מסקנות כאלה.

קייל ודליטש[2] מציעים פירוש אחר: האהבה והשנאה הן רגשותיו של האדם עצמו. גם קשריו ויחסו לאחרים עשויים להשתנות בעקבות מאורעות שעדיין אינם ידועים לו. לפי פירושם, "הַכֹּל לִפְנֵיהֶם" משמעו שכל אלה עוד נמצאים בעתידם של בני האדם.

בשני הפירושים עומדת בעינה מסקנתו העיקרית של קהלת: חיי האדם ומעשיו נתונים ביד אלוהים, אך עתידו אינו גלוי לפניו. גם הצדיק והחכם אינם יכולים להסיק ממה שעיניהם רואות כעת את כל אשר אלוהים עושה או עתיד לעשות. הבנה זו מזמינה את האדם לנהוג בענווה ולבטוח באלוהים גם כאשר דרכיו אינן מובנות לו.

פסוק 1 מחזיר אותנו אל ריבונותו של אלוהים על חיי האדם תחת השמש. דבר אינו נסתר ממנו: הוא רואה את מעשינו, יודע את מחשבות ליבנו, יוזם את ישועתנו ומבטיח להשלים את שהתחיל בחיינו (תהילים קל״ט; ל"א 16; משלי כ"א 1; איוב י״ב 10; אל הרומים ח' 29-30; אל האפסים א 4-5; אל הפיליפים א 6). משום כך ראוי לאדם לזכור שכל חייו גלויים לפני אלוהים, נועדו לשרת את תכניתו של אלוהים בבריאה, ושהוא עתיד לתת לפניו דין וחשבון (קור״ב ה׳ 10; השוו קור״א ג׳ 10-15). טוב יעשה כל אדם אם יזכור את בוראו מימי נעוריו ויחיה ביראת אלוהים (קהלת ג׳ 14; י״ב 1, 13).

ההכרה שעתידנו נתון ביד אלוהים עשויה לעורר התנגדות, בייחוד מפני שאיננו יודעים מה צפוי לנו ואיננו מבינים תמיד את דרכיו. אך ככל שאנו מכירים את אלוהים דרך כתבי הקודש, אנו לומדים לבטוח בצדקתו, באמתו ובחסדו. יראת אלוהים מתבטאת גם בכך שאנו מפקידים בידיו את העתיד הנסתר מאיתנו, ומבקשים לחיות בנאמנות לפניו היום.

בפסוקים 2-4 קהלת ממשיך לבחון את חיי האדם תחת השמש ומונה שורה של ניגודים: צדיק ורשע, טהור וטמא, זובח ומי שאינו זובח, טוב וחוטא, נשבע ומי שירא להישבע. ההבחנות הללו נוגעות לאופיים של בני האדם, להתנהגותם וליחסם לעבודת אלוהים. הן אינן מבטלות את חשיבות הבחירה בטוב, אך אינן מבטיחות שחייהם בעולם הזה יתנהלו בלא קושי.

"מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל" – פגעי החיים עלולים לבוא על צדיק ועל רשע כאחד, ובסופו של דבר כולם ניצבים בפני המוות. מלחמה, מחלה ואסון אינם פוסחים בהכרח על יראי אלוהים. בשנים האחרונות ראינו זאת בכאב במגפת הקורונה ובמלחמה בישראל: אנשים מכל חלקי החברה נפגעו, ובהם גם מאמינים. אין בכך כדי לומר שגורלם הנצחי של הצדיק והרשע זהה; קהלת מדבר כאן על המאורעות הפוקדים אותם תחת השמש.
קייל ודליטש[3] מציינים ש"מקרה אחד" אינו מציין את המוות בלבד, אף שהוא שיאם וסופם המשותף של מאורעות החיים.

בעיני קהלת (פס. 3), זהו דבר רע בכל הנעשה תחת השמש: אותו סוף צפוי לכל בני האדם. יתר על כן, ליבם של בני האדם מלא רוע, והם ממשיכים לנהוג בטיפשות במשך חייהם, אף שהם יודעים כי גם הם ילכו לבסוף אל המתים. כאשר אין הבחנה גלויה ומיידית בין גורלו של הצדיק לגורלו של הרשע, עלול החוטא לראות בכך עידוד להמשיך בדרכו. קהלת כבר עמד על הסכנה הזאת בתיאור העיכוב בעשיית הדין (ח 11).

ובפסוק 4, ואף על פי כן, כל עוד האדם חי, "יֵשׁ בִּטָּחוֹן" – יש לו עדיין תקווה ואפשרות לחיות ולפעול. כדי להמחיש את יתרון החיים, קהלת אומר: "כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן־הָאַרְיֵה הַמֵּת". הכלב שימש דימוי לדבר נחות ובזוי (שמ״א י"ז 43; שמ"ב ג׳ 8), ואילו האריה מסמל כוח והדר (משלי ל' 30). למרות זאת, לכלב החי יש יתרון על האריה המת: חייו עוד לפניו, בעוד שכוחו והדרו של האריה אינם מועילים לו עוד.

קהלת בוחן כאן את חלקו של האדם בעולם החיים, כפי שיבהיר בפסוקים הבאים. אין בדבריו הזמנה לחיות בלא יראת אלוהים. אדרבה, כל עוד האדם חי, עומדת לפניו האפשרות לזכור את בוראו, לעשות את הטוב ולנצל בתבונה את הימים שניתנו לו.

בפסוקים 5-6, קהלת ממשיך להסביר את יתרונו של החי על המת: החיים יודעים כי עתידים הם למות. ידיעה זו, קשה ככל שתהיה, מאפשרת להם עדיין לבחון את דרכם ולפעול בזמן שנותר להם. המתים, לעומתם, סיימו את חלקם בנעשה תחת השמש. אין להם עוד שכר או רווח מעמלם בעולם החיים, וגם זכרם הולך ונשכח.

אהבתם, שנאתם וקנאתם אינן משפיעות עוד על המתרחש כאן. גם הקשרים והשאיפות שמילאו את חייהם הגיעו לקיצם בכל הנעשה תחת השמש. קהלת אינו מבקש כאן לתאר את מצבו הנצחי של האדם לאחר מותו, אלא להדגיש שהזמן לפעול בעולם הזה מוגבל לימי חייו.

ב. הקריאה ליהנות באמונה ובחריצות ממתנות החיים שאלוהים מעניק (פס׳ 7-10)

^‎⁷‏ לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ ^‎⁸‏ בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ ^‎⁹‏ רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎¹⁰‏ כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃

לאחר שהבהיר כי למתים אין עוד חלק בנעשה תחת השמש, קהלת פונה אל האדם החי: "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ." המזון והמשקה הם מתנות אלוהים שאפשר לקבל בהודיה וליהנות מהן כבר עתה (השוו תהילים ק״ד 14-15). אין זו קריאה להוללות או לחיי חטא, אלא לשמחה בדברים שאלוהים נתן לאדם במסגרת רצונו.

"כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ" — בהקשר זה, הכוונה היא שאלוהים חפץ בכך שהאדם יקבל בשמחה את חלקו וייהנה ממתנותיו. אין לקרוא את המשפט כאישור גורף לכל מעשי האדם או כהכרזה שהוא כבר עומד צדיק לפני אלוהים. קייל ודליטש מבינים אותו כהיתר ואף כעידוד אלוהי ליהנות מן החיים כפי שאלוהים התכוון.[4]

"בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר." הבגדים הלבנים והשמן מציירים תמונה של שמחה, טיפוח והשתתפות בחיים, בניגוד למראהו של אדם השקוע באבל. קהלת אינו מצווה ללבוש לבן ולהימשח בשמן בכל רגע. באמצעות פרטים מוחשיים מחיי זמנו הוא מעודד את האדם שלא לדחות את השמחה שאלוהים מאפשר לו.

"רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" — קהלת פונה מן ההנאות הפשוטות אל השמחה שבחיים עם הרעיה האהובה. חיי הנישואין הם חלקו הטוב של האדם בימי עמלו החולפים תחת השמש. האהבה, השותפות והשמחה בבית הן מתנות שיש לטפח, ולא לדחות לעתיד שאיש אינו יודע אם יגיע.

קשה להתעלם מן הניגוד שבין דברי קהלת כאן לבין ריבוי נשותיו של שלמה (מל״א י"א 3), וכן מן הדברים הקשים שכתב על האישה בפרק ז'. לדעתי, אפשר לשמוע בדבריו כאן מסקנה שהבשילה גם מתוך בחירותיו השגויות: השמחה בחיי הנישואין אינה נמצאת בריבוי קשרים, אלא בחיים משותפים עם הרעיה האהובה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם יסוד הנישואין שנקבע בבראשית ב׳ 24. על כן: חיה בשמחה עם אשתך, היה נאמן לברית הנישואין, ותיהנה מן החיים שאלוהים נתן לכם יחד.

בפסוק 10 קהלת מוסיף את הצד הפעיל של אותה הדרכה: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה." כל עוד האדם חי, ראוי שיעשה כמיטב יכולתו את המלאכה והמעשים הראויים שניתנו לידיו. אין טעם לדחותם בלי סוף, שכן בשאול, שאליו מועדות פניו, לא יוכל עוד לעמול, לתכנן ולפעול בעולם החיים. כך מתחברות שתי הקריאות של קהלת: קבל בשמחה את חלקך, ועשה בנאמנות את המוטל עליך.

השלכה: כתבי הקודש מלמדים שהאדם עתיד לתת דין וחשבון לפני אלוהים על חייו ומעשיו (קהלת י"ב 14; קור"ב ה׳ 10). משום כך יש ערך רב למה שאנו עושים בזמן שניתן לנו. חייו ומעשיו של האדם תחת השמש אינם חסרי משמעות נצחית: הוא עתיד לתת עליהם דין וחשבון לפני אלוהים. לכן עליו לבטוח בחסד אלוהים ולנצל את ימיו לעשיית רצונו.

הרחבה: החיים לאחר המוות

קהלת מדגיש שבמות האדם מסתיים חלקו בכל הנעשה תחת השמש (ט' 6). אין להסיק מכך שקיומו של האדם פוסק. כתובים אחרים מרחיבים את מבטנו אל מה שמעבר למוות.

א. לאן הולך האדם לאחר מותו?

בתיאור העשיר ואלעזר בבשורת לוקס ט"ז 19-31, ישוע מתאר את אלעזר לאחר מותו בחיק אברהם ואת העשיר במקום ייסורים. תהום מפרידה ביניהם, ואין מעבר ממקום למקום. התיאור מלמד שהמוות אינו מבטל את מודעות האדם, ושיש הבדל ממשי בין מצבם של השניים לאחר מותם.

לפי הבנתי, לאחר מותו המכפר של ישוע ותחייתו נפתחה למאמינים הדרך להיות עימו. כל הנושעים ששהו בחיק אברהם נלקחו לנוכחות ישוע במשכן השמיימי.
שאול השליח מבטא את תקוותו "להיפטר ולהיות עם המשיח" (פיליפיים א׳ 23; השוו קור״ב ה׳ 8). לפיכך, רק לאחר הקמת הברית החדשה בדם המשיח ישוע, נפשות הנושעים נלקחות מיד לנוכחות המשיח ישוע.
מדוע היו הקדושים צריכים לשהות בחיק אברהם? ההסבר ניתן באיגרת אל העברים ט, שם נאמר שהכפרה השלמה אינה נשענת על דם בעלי חיים, אלא על קורבנו של המשיח.

המאמין יכול אפוא לצפות להיות עם המשיח לאחר מותו. בעתיד יעמדו מעשיו לבחינה לפני כס המשיח, לא כדי לקבוע אם קורבנו של ישוע הספיק לכפר על חטאיו, אלא לשם מתן דין וחשבון וגמול על חייו ושירותו (קור"א ג' 10-15; קור"ב ה' 10). מי שמת בלא כפרת המשיח עתיד לעמוד למשפט המתואר בהתגלות כ' 11-15. הכתוב מבחין בכך בין חלקו הזמני של האדם בעולם החיים ובין האחריות הנצחית שלפני אלוהים.

אני מאמין בישוע כאדוני וכמושיעי, וסומך על כפרתו. משום כך יש לי ביטחון שאהיה עימו גם לאחר מותי (פיליפיים א' 20-23; רומים ח' 31-39).
האם גם אתה מוכן להפקיד בידיו את חייך?

ב. האם האדם שב וחי בגוף אחר? האם יש אמת בגלגול נשמות?
דברי קהלת, שלפיהם במות האדם מסתיים חלקו בנעשה תחת השמש, אינם מתארים חזרה של המת לחיים בגוף אחר. גם ההוראה ש"נגזר על בני האדם למות פעם אחת, ואחרי כן המשפט" (עברים ט׳ 27) מציגה מהלך חיים השונה מרעיון גלגול הנשמות. לכן איני רואה בגלגול נשמות חלק מן התקווה שמציגים כתבי הקודש.

תיאורית גלגול הנשמות גורסת שהבורא ברא מספר מסוים של נפשות. ובמות אדם, לא נוצרת נשמה חדשה אלא נשמתו של המת עוברת לגוף של נברא, נולד חדש.

אחת מהסיבות לתיאוריה הזו בקרב היהדות הרבנית, שאינה מתבססת על כתבי הקודש, היא: שאם אדם כלשהו לא קיים מספיק מצוות במהלך חיו, ניתנת לו הזדמנות לחזור לחיים בגופו של אחר, רק כדי להשלים את מנת המצוות הנדרשת כדי להימצא צדיק בעיני אלוהים ולהיות ראוי וזכאי להיכנס לגן עדן.

לראיה, בעת ביקור אצל משפחה שכולה מאסון המסוקים הסביר הרב עובדיה יוסף את מות החללים באמצעות רעיון גלגול הנשמות ותיקון חטאים מגלגול קודם. דיווח על הדברים הובא ב"הארץ" ב־14 בפברואר 1997, וצוטט במאמר ב"העיר" ב־21 בפברואר 1997.
סיפורו של איוב מעניק לכך המחשה. לאחר אובדן רכושו הוכפל מספר בעלי החיים שניתנו לו; ואילו לאחר מות שבעת בניו ושלוש בנותיו נולדו לו שוב שבעה בנים ושלוש בנות (איוב א' 2-3; מ"ב 12-13). אפשר לראות בהבדל הזה תזכורת לכך שילדיו הראשונים לא היו רכוש שאפשר להחליפו.

לבסוף, כתבי הקודש אינם מייחסים לבעלי החיים אשמה מוסרית ואינם קוראים להם לחזור בתשובה ולהאמין בבשורה. האדם, שנברא בצלם אלוהים, הוא הנושא באחריות מוסרית לפני בוראו. אף שהבריאה כולה סובלת מתוצאות החטא ומצפה לשחרורה (רומים ח׳ 19-22), יש להבחין בין חידוש הבריאה ובין כפרת חטאיו של האדם באמצעות המשיח.

ג. כישרון וכוח אינם מבטיחים הצלחה בעולם בלתי צפוי (פס' 11-12)

^‎¹¹‏ שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ ^‎¹²‏ כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃

קהלת מוסיף הבחנה נוספת שעלתה מהתבוננותו בחיים תחת השמש: יכולתו של האדם מוגבלת, וכישוריו אינם מבטיחים לו את התוצאה המקווה. קלות רגליו של הרץ אינה מבטיחה לו ניצחון במרוץ או הימלטות מצרה (השוו עמוס ב׳ 14-15); כוחו של הגיבור אינו מבטיח ניצחון בקרב, שהרי הניצחון ביד אלוהים (שמ"א י"ז 47; תהילים ל"ג 16); חכמתו של אדם אינה מבטיחה לו לחם, ותבונתו אינה מבטיחה לו עושר. גם בעל הדעת אינו זוכה בהכרח לחן ולהכרה. יתרונות אלה ממשיים, אך אין לאדם שליטה מלאה במה שיקרה לו, שכן "עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם" (ראה אל הרומים ט 16).

יתרה מזו, האדם אינו יודע מתי תבוא עליו עת רעה. כדגים הנלכדים ברשת וכציפורים הנתפסות בפח, כך בני האדם עלולים להיתפס בצרה הנופלת עליהם לפתע. קהלת אינו קורא לאדם לזלזל בחכמה או בעמל, אלא להכיר בגבולותיהם: גם מי שפועל בתבונה אינו יכול לחזות כל מאורע או להבטיח לעצמו את יום המחר. המוות, שקהלת עסק בו בראשית הפרק, הוא הביטוי החריף ביותר למגבלה זו.

הכרה זו מזמינה את הקורא לשאול שאלה החורגת מן המבט "תחת השמש": האם למוות יש מענה? בהמשך כתבי הקודש מתברר שהמענה אינו מצוי בכוחו או בכישרונו של האדם (אל האפסים ב 8-10). כבר בבראשית ג׳ 15 ניתנת ההבטחה שזרע האישה יכריע את הנחש; לאור המשך ההתגלות אנו מזהים את מימושה בישוע המשיח. בזכות מותו המכפר ותחייתו, המאמין בו זוכה לסליחת חטאים ולתקוות התחייה (רומים י׳ 9-10; השנייה לקורינתים ה׳ 21; יוחנן י"א 25-26).

לפיכך, כאשר שאול קורא: "אַיֵּה עָקְצְךָ מָוֶת?", אין כוונתו שהמאמינים כבר אינם חווים מוות גופני. הוא מכריז שהמוות לא יחזיק בהם לנצח: במשיח מובטח להם הניצחון שיתגלה בשלמותו בתחייה (הראשונה לקורינתים ט"ו 54-57).

ד. יתרון החכמה על הכוח, אף שלעיתים אין מכירים בערכה (13-18)

^‎¹³‏ גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ ^‎¹⁴‏ עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ ^‎¹⁵‏ וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהּֽוּא׃ ^‎¹⁶‏ וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ ^‎¹⁷‏ דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ ^‎¹⁸‏ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃

קהלת מוסיף להתבונן בחיי האדם תחת השמש ומביא דוגמה שהמחישה בעיניו את כוחה של החכמה ואת מגבלות ההכרה בה. מלך גדול עלה על עיר קטנה ומעוטת תושבים, צר עליה והקים נגדה ביצורי מצור. פער הכוחות היה ברור: מול העיר הקטנה עמד מלך בעל עוצמה צבאית רבה (השווה מל"ב ו 15; איוב י"ט 6).

ואולם, בעיר נמצא איש עני וחכם, ובחוכמתו הציל אותה. קהלת אינו מתאר כיצד עשה זאת; עיקר עניינו בתוצאה המפתיעה. אף שהאיש הציל עיר שלמה, איש לא זכר אותו. סיפור האישה החכמה שהצילה את אבל בית מעכה בשיחתה עם יואב ממחיש אף הוא כיצד חכמה עשויה להציל עיר מפני כוח צבאי (שמואל ב׳ כ׳ 16-22).

מכאן מסיק קהלת: "טובה חכמה מגבורה". אולם לצד יתרונה של החכמה הוא מציין עובדה כואבת: "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". בני אדם עלולים לשפוט את דבריו של אדם על פי מעמדו החברתי ולא על פי ערכם. לכן גם חכמה שהביאה תועלת גדולה אינה מבטיחה לבעליה כבוד או הכרה. קהלת מתאר את המציאות הזאת; אין בדבריו הצדקה לבוז לעני.

בפסוקים 17-18 הוא מרחיב את מסקנתו: "דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים. טובה חכמה מכלי קרב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". דברי חכמה הנאמרים בנחת ראויים להישמע יותר מזעקתו של בעל סמכות בקרב כסילים. כוחו של הדובר ועוצמת קולו אינם קובעים את ערך דבריו. כפי שהדגים סיפורה של העיר הנצורה, חכמה עשויה להשיג את מה שכלי המלחמה אינם משיגים. עם זאת, מעשהו של חוטא אחד עלול להרוס טובה רבה שהושגה בחכמה.

יש כאן לקח מעשי: כאשר מתעורר עימות, ראוי לחפש תחילה את הדרך הנבונה שתוכל למנוע פגיעה ולהביא פתרון. האמירה שזכורה לי מן השירות הצבאי — "כשאתה צועק, שומעים אותך; כשאתה מדבר, מקשיבים לך" — מבטאת יפה את הניגוד שבפסוק 17. נתפלל שאלוהים יעניק לנו חכמה ודיבור שקול, כדי שנהיה אנשי שלום ועדות נאמנה לבשורה.

[1] Albert Barnes, Notes on the Bible, commentary on Ecclesiastes 9:1. Baker Book House. Grand Rapids, MI. 1971.

[2] Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Grand Rapids, 1993, page 355.

[3] Ibid,. 356-7.

[4] Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Grand Rapids, 1993, page 363-4.