קהלת פרק ו׳ - ישוע המשיח

‎¹‏ יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם׃ ^‎²‏ אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃ ^‎³‏ אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃ ^‎⁴‏ כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה׃ ^‎⁵‏ גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה׃^‎⁶‏ וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ׃

^‎⁷‏ כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ ^‎⁸‏ כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים׃^‎⁹‏ ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃
^‎¹⁰‏ מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שֶׁהַתְקִיף [שֶׁ][תַּקִּ֖יף] מִמֶּֽנּוּ׃ ^‎¹¹‏ כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם׃ ^‎¹²‏ כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

חלוקת פרק ו:

א. עושר, משפחה ואריכות ימים אינם ברכה אם אלוהים אינו מעניק לאדם את היכולת ליהנות מהם (פס' 1-6)

ב. מאמצי האדם אינם יכולים להשביע את נפשו. טוב ליהנות ממה שאלוהים כבר העניק מאשר לרדוף ללא הרף אחר מה שאין (פס' 7-9)

ג. האדם מוגבל ואינו יודע מה באמת טוב עבורו ומה צופן העתיד, לכן עליו להכיר בריבונותו של אלוהים ולא להתיימר לשלוט במהלך חייו (פס' 10-12)

א. עושר, משפחה ואריכות ימים אינם ברכה אם אלוהים אינו מעניק לאדם את היכולת ליהנות מהם (פס' 1-6)

המפתח להבנת פסוקים 1-6 נמצא בקשר הישיר שבין ה 17-19 לבין ו 1-2. בסוף פרק ה קהלת מתאר את האדם שאלוהים העניק לו עושר ונכסים, ואף "הִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ". כלומר, אלוהים לא רק מעניק לאדם את הטובה החומרית, אלא גם את היכולת ליהנות ממנה, לקבל את חלקו ולשמוח בפרי עמלו.

מיד בתחילת פרק ו מציג קהלת את תמונת הראי של מצב מבורך זה, והוא מכנה אותה "רָעָה… וְרַבָּה הִיא עַל הָאָדָם": אלוהים נתן לאדם "עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד", עד שאינו חסר דבר מכל אשר יתאווה, אך "וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ". בסופו של דבר אדם אחר נהנה מן העושר שהוא עצמו צבר.

מכאן עולה עיקרון חשוב החוזר לאורך ספר קהלת: לא רק הרכוש הוא מתנת אלוהים; גם היכולת ליהנות ממנו בסיפוק ובשמחה היא מתנת אלוהים (ב 24-26; ג 12-13; ה 17-19).

פסוקים 3-6: קהלת ממשיך לפתח את אותו עיקרון באמצעות דוגמה קיצונית. נניח שאדם זכה למאה ילדים, חי שנים רבות מאוד, ואף הגיע כביכול לאורך חיים כפול מזה של אדם שחי אלף שנים. בעולם הקדום, ריבוי צאצאים ואריכות ימים נחשבו לברכות גדולות (בראשית כ"ד 60; תהילים קכ"ז 3-5). אולם אם למרות כל אלה "נַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה", ואף במותו לא זכה לכבוד הראוי לו – כל ריבוי הברכות החיצוניות לא העניק לו סיפוק אמיתי.

עד כדי כך חריפה קביעתו של קהלת, שהוא אומר על אדם כזה: "אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל." הנפל (תינוק שנולד מת), בא בהבל (אפסות) והולך בחושך; הוא לא זכה לחיות תחת השמש, ליהנות מן החיים ואף לא להותיר אחריו שם. ובכל זאת, אומר קהלת, מצבו עדיף במובן מסוים על מצבו של אדם שחי שנים רבות וזכה לשפע עצום, אך במשך כל חייו לא ידע סיפוק ולא נהנה מן הטובה שניתנה לו.

פסוק 6 מחדד את הטיעון: "וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְטוֹבָה לֹא רָאָה". גם אלפיים שנות חיים אינן יתרון אם האדם אינו נהנה מן הטובה שאלוהים שם בחלקו. בסופו של דבר, העשיר והעני, מי שחי שנים רבות ומי שחי מעט – "הֲלֹא אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ."

מכאן המסקנה: לא כמות הברכות שבידי האדם קובעת אם חייו מספקים ומבורכים, אלא היכולת שקיבל מאלוהים להכיר בטובה, לקבל את חלקו בסיפוק וליהנות ממנו בהודיה.

בפסוקים 7-9 נמצא רעיון ההסתפקות שלך

בפסוק 7 קהלת מצביע על בעיה נוספת בחיי האדם תחת השמש: "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא."

האדם עמל כדי לספק את צורכי חייו – מזון, רכוש, קורת גג ונוחות. אולם גם כאשר צרכיו מתמלאים, נפשו אינה בהכרח שבעה. הרצון האנושי נוטה להתחדש ולהתאוות לדבר הבא. מכאן שהדברים החומריים, כשלעצמם, אינם יכולים להעניק לאדם סיפוק מלא ומתמשך.

לאור זאת שואל קהלת בפסוק 8: "כִּי מַה־יּוֹתֵר לֶחָכָם מִן־הַכְּסִיל?" אין כוונתו לומר שאין כל יתרון לחכמה על הכסילות, שהרי במקומות אחרים הוא מציין במפורש את יתרונותיה של החכמה (ב 13; ז 11-12, 19). כוונתו מצומצמת לנושא הנידון כאן: גם החכם, למרות חכמתו, אינו יכול באמצעותה למלא את כל תשוקות נפשו ולהשתחרר מצורכי הקיום המשותפים לכל בני האדם.

גם המשך הפסוק קשה: "מַה־לֶּעָנִי יוֹדֵעַ לַהֲלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים?" נראה שהכוונה לעני היודע כיצד להתנהל בין בני האדם – אדם נבון ומנוסה היודע להסתדר בחיים. אך גם תבונה מעשית וכישורי חיים אינם יכולים להבטיח סיפוק לנפש שאינה יודעת שובע.

מכאן מגיע קהלת למסקנה המעשית שבפסוק 9: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ." טוב ליהנות מן הטובה שכבר נמצאת לנגד עיניך מאשר לאפשר לנפש לשוטט ללא הרף אחר הדבר הבא. האדם שאינו מסתפק בחלקו עשוי להשיג את אשר ביקש, אך עד מהרה נפשו כבר "הולכת" אחר מושא תשוקה חדש.

גם מרדף שכזה הוא "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ."

מכאן עולה עיקרון החוזר שוב ושוב בדברי קהלת: למד להסתפק בטובה שאלוהים נתן בחלקך וליהנות ממנה בהודיה, במקום לכלות את חייך במרדף אחר מה שעדיין איננו בידך.

^‎¹⁰‏ מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שֶׁהַתְקִיף [שֶׁ][תַּקִּ֖יף] מִמֶּֽנּוּ׃ ^‎¹¹‏ כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם׃ ^‎¹²‏ כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

פסוקים 10-12: האדם המוגבל מול האל הריבון

"מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ, וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם; וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ."

פסוק 10 מחזיר את הקורא לאחד הנושאים המרכזיים בספר: האדם חי בתוך מציאות שאינו ריבון עליה. "מה שהיה כבר נקרא שמו" – המציאות אינה נוצרת ונשלטת על פי רצונו של האדם. היא כבר ידועה ומוגדרת במסגרת שלטונו הריבוני של אלוהים.

"וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם" – האדם הוא אדם: יצור נברא, מוגבל וחולף. ייתכן שיש כאן גם משחק מילים הרומז ל"אדם" שנוצר מן ה"אדמה" (בראשית ב 7). יהיה עושרו רב ככל שיהיה, חכמתו גדולה ככל שתהיה ושנות חייו רבות ככל שיהיו – הוא נשאר אדם ואינו נעשה ריבון על חייו.

"וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ." רבים מן הפרשנים מבינים את "שתקיף ממנו" כמתייחס לאלוהים.[1] האדם אינו יכול להתדיין עם אלוהים כשווה מול שווה, ואף אינו יכול לשנות באמצעות ויכוח את המציאות שאלוהים בריבונותו קבע. רעיון דומה עולה גם מספר איוב: הנברא המוגבל אינו מחזיק בכל הידע, החכמה והכוח המצויים בידי בוראו (איוב ט 2-4, 32; מ 1-5).

פסוק 11 ממשיך את אותו רעיון: "כִּי יֵשׁ־דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל, מַה־יֹּתֵר לָאָדָם?" ריבוי הדברים והמילים אינו משנה את מעמדו של האדם ואינו מעניק לו יתרון על פני אלוהים. תלונות, טענות וויכוחים נגד דרכי אלוהים אינם הופכים את האדם לחכם יותר ואינם משנים את ריבונותו של אלוהים. ככל שהאדם מרבה בדברים שכאלה, הוא רק מרבה הבל.

קהלת כבר הבהיר שהאדם אינו מסוגל להבין את מלוא פעולת אלוהים בעולם (ג 11). לכן ראוי לו להכיר במגבלותיו, לירוא את אלוהים (ג 14), ולקבל בהודיה את החלק שאלוהים מעניק לו.

פסוק 12 מסכם את הפרק בשתי שאלות החושפות שוב את מגבלות האדם:

"כִּי מִי־יוֹדֵעַ מַה־טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים… אֲשֶׁר מִי־יַגִּיד לָאָדָם מַה־יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?"

האדם אינו יודע בוודאות מה באמת טוב עבורו בחייו, ואף אינו יודע מה יתרחש אחריו. יתרה מזאת, הזמן העומד לרשותו קצר וחולף – "יְמֵי־חַיֵּי הֶבְלוֹ… כַּצֵּל."

האדם עשוי לחשוב: אני יודע מה טוב עבורי – עוד עושר, עוד שנות חיים, עוד ילדים, עוד הצלחה. אולם פרק ו הוכיח שכל אלה, גם כאשר הם ניתנים בשפע, אינם מבטיחים סיפוק, שמחה או חיים בעלי משמעות.

השאלה "מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם?" מכינה היטב את הקרקע לפרק ז. שם מתחיל קהלת להציג סדרה מפתיעה של דברים שהם "טובים": "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב", "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה", "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק" (ז 1-3).

כלומר, דברים שהאדם מטבעו אינו מבקש לעצמו עשויים להיות דווקא הכלים שדרכם אלוהים מלמד אותו חכמה ומכוון את ליבו אל תכלית חייו.

מסקנה: האדם אינו יודע מעצמו מה באמת טוב עבורו ואינו שולט בעתידו. לכן החכמה אינה נמצאת בניסיון לשלוט בחיים, אלא בהכרה בריבונות אלוהים, ביראתו ובקבלת חלקנו מידו בהודיה.

[1] ש.ל. גורדון. קהלת עמוד 61.