קהלת פרק ה - ישוע המשיח

פרק ה:

הערה. בכתבי הקודש בלועזית, פסוק 17 בפרק ד מצורף לתחילת פרק ה בשל ההקשר.

פרק ד 17: שְׁמֹ֣ר רַגְלֶיךָ [רַגְלְךָ֗] כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃

‎פרק ה 1:‏ אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַֽל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים׃ ^‎²‏ כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים׃ ^‎³‏ כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם׃ ^‎⁴‏ ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם׃ ^‎⁵‏ אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ ^‎⁶‏ כִּ֣י בְרֹ֤ב חֲלֹמוֹת֙ וַהֲבָלִ֔ים וּדְבָרִ֖ים הַרְבֵּ֑ה כִּ֥י אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים יְרָֽא׃

^‎⁷‏ אִם־עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה אַל־תִּתְמַ֖הּ עַל־הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֨הַ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃ ^‎⁸‏ וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל הִיא [ה֑וּא] מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶעֱבָֽד׃ ^‎⁹‏ אֹהֵ֥ב כֶּ֙סֶף֙ לֹא־יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף וּמִֽי־אֹהֵ֥ב בֶּהָמ֖וֹן לֹ֣א תְבוּאָ֑ה גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ^‎¹⁰‏ בִּרְבוֹת֙ הַטּוֹבָ֔ה רַבּ֖וּ אוֹכְלֶ֑יהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן֙ לִבְעָלֶ֔יהָ כִּ֖י אִם־רְאִיַּת [רְא֥וּת] עֵינָֽיו׃ ^‎¹¹‏ מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן׃ ^‎¹²‏ יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֹ֛שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָעָתֽוֹ׃ ^‎¹³‏ וְאָבַ֛ד הָעֹ֥שֶׁר הַה֖וּא בְּעִנְיַ֣ן רָ֑ע וְהוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וְאֵ֥ין בְּיָד֖וֹ מְאֽוּמָה׃ ^‎¹⁴‏ כַּאֲשֶׁ֤ר יָצָא֙ מִבֶּ֣טֶן אִמּ֔וֹ עָר֛וֹם יָשׁ֥וּב לָלֶ֖כֶת כְּשֶׁבָּ֑א וּמְא֙וּמָה֙ לֹא־יִשָּׂ֣א בַעֲמָל֔וֹ שֶׁיֹּלֵ֖ךְ בְּיָדֽוֹ׃ ^‎¹⁵‏ וְגַם־זֹה֙ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה כָּל־עֻמַּ֥ת שֶׁבָּ֖א כֵּ֣ן יֵלֵ֑ךְ וּמַה־יִּתְר֣וֹן ל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל לָרֽוּחַ׃ ^‎¹⁶‏ גַּ֥ם כָּל־יָמָ֖יו בַּחֹ֣שֶׁךְ יֹאכֵ֑ל וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה וְחָלְי֥וֹ וָקָֽצֶף׃

^‎¹⁷‏ הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר־רָאִ֣יתִי אָ֗נִי ט֣וֹב אֲשֶׁר־יָפֶ֣ה לֶֽאֶכוֹל־וְ֠לִשְׁתּוֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכָל־עֲמָל֣וֹ שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי־חַיָּו [חַיָּ֛יו] אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים כִּי־ה֥וּא חֶלְקֽוֹ׃ ^‎¹⁸‏ גַּ֣ם כָּֽל־הָאָדָ֡ם אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֩ עֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֜ים וְהִשְׁלִיט֨וֹ לֶאֱכֹ֤ל מִמֶּ֙נּוּ֙ וְלָשֵׂ֣את אֶת־חֶלְק֔וֹ וְלִשְׂמֹ֖חַ בַּעֲמָל֑וֹ זֹ֕ה מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ ^‎¹⁹‏ כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָאֱלֹהִ֛ים מַעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃

חלוקת פרק ה:

א. ירא את אלוהים בעבודתך אותו – הקשב לדברו, שקול את מילותיך וקיים את התחייבויותיך לפניו (ד 17, ה 1-6)

ב. אל תבקש את סיפוקך וביטחונך בעולם ובעושרו – העושר אינו משביע, אינו מבטיח שלווה ולבסוף נשאר מאחור (ה 7-16)

ג. קבל בשמחה את החלק שאלוהים העניק לך – היכולת ליהנות מעמלך ומברכות החיים היא מתנת אלוהים (ה 17-19)

א. ירא את אלוהים בעבודתך אותו – הקשב לדברו, שקול את מילותיך וקיים את התחייבויותיך לפניו (ד 17, ה 1-6)

‎¹⁷ שְׁמֹ֣ר רַגְלֶיךָ [רַגְלְךָ֗] כַּאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יוֹדְעִ֖ים לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃

¹‏ אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֙יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַֽל־כֵּ֛ן יִהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים׃ ^‎²‏ כִּ֛י בָּ֥א הַחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים׃ ^‎³‏ כַּאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם׃ ^‎⁴‏ ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם׃ ^‎⁵‏ אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֙יךָ֙ לַחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ ^‎⁶‏ כִּ֣י בְרֹ֤ב חֲלֹמוֹת֙ וַהֲבָלִ֔ים וּדְבָרִ֖ים הַרְבֵּ֑ה כִּ֥י אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים יְרָֽא׃

בפרק ה קהלת מכניס את אלוהים באופן ברור ומפורש יותר אל תוך דיונו בחיי האדם. דבריו אינם נאמרים בהתלהבות דתית, אלא בסגנון מעשי, שקול וישיר. ובכל זאת, ברור שקהלת מכיר באלוהים כשליט הריבון, הקדוש והעליון, אשר האדם חייב לגשת אליו ביראה ובכבוד.

קהלת מכיר בחשיבות העלייה לבית אלוהים – המקדש – אך מבהיר שעצם ההשתתפות בטקס דתי או הקרבת קורבן אינן רצויות בעיני אלוהים כאשר ליבו של האדם אינו נכון לפניו. עבודת אלוהים חיצונית אינה יכולה להחליף לב שומע וצייתן. העיקרון מזכיר את דברי שמואל לשאול: "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א ט"ו 22; השוו משלי כ"א 3).

"שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים" – אין הכוונה רק לזהירות בהליכה הפיזית, אלא לקריאה לבחון את דרכיך ומעשיך. במילים אחרות: הישמר לבל תיכשל. אל תיגש בקלות דעת אל אלוהים קדוש. כאשר אתה בא לבית אלוהים, זכור לפני מי אתה עומד ובחן את ליבך ואת דרכיך.

"וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ" – הבא לבית אלוהים צריך לבוא בראש ובראשונה כדי לשמוע. במקרא, שמיעה אמיתית של דבר אלוהים אינה מסתיימת באוזן אלא מובילה לציות. לכן טוב יותר לבוא בלב מוכן לשמוע ולעשות את רצון אלוהים מאשר להקריב "זֶבַח הַכְּסִילִים".

הכסילים סבורים כנראה שהמעשה הדתי עצמו מספיק. הם מקריבים, אך אינם מבינים שעבודת אלוהים שאינה מלווה בלב שומע וצייתן אינה רצויה לפניו. יתרה מזאת, חוסר הבנתם מביא אותם לעשות רע. הם עומדים בבית אלוהים ומקיימים פעולה דתית, ובכל זאת חוטאים לפניו.

לאחר שקהלת מלמד כיצד ראוי לגשת לבית אלוהים, הוא עובר לדיבור לפניו:

"אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים."

אל תמהר לדבר לפני אלוהים. אל תיתן לפיך להקדים את מחשבתך ואת ליבך. שקול את דבריך לפני שתבטא אותם בתפילה או בנדר. הסיבה לכך פשוטה ורבת משמעות: "כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ."

אין זו אמירה על מרחק בלבד, אלא תזכורת להבדל העצום שבין הבורא לנברא. אלוהים הוא הריבון; האדם מוגבל. אלוהים יודע את הכול; האדם אינו יודע מה ילד יום. לכן, "עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים."

העיקרון "דע לפני מי אתה עומד" אינו ראוי להיות רק שלט התלוי במקום תפילה, אלא אמת החרוטה על ליבו של כל ירא אלוהים. מי שיודע לפני מי הוא עומד אינו ממלא את תפילתו במילים ריקות, אלא חושב, מקשיב ושוקל את דבריו.

עיקרון דומה נמצא בדברי יעקב: "יְהִי כָל אִישׁ מָהִיר לִשְׁמֹעַ, בִּלְתִּי נֶחְפָּז לְדַבֵּר וְקָשֶׁה לִכְעֹס" (יעקב א 19). דבריו של ירא אלוהים צריכים להיות שקולים, אמינים ובעלי ערך. הלוואי שהסובבים אותנו ילמדו שכאשר אנו אומרים דבר – יש משקל למילתנו.

בפסוק 3 קהלת ממחיש את העיקרון: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים." כשם שריבוי עיסוקים ודאגות עשוי להוליד חלומות, כך ריבוי מילים בלתי שקולות חושף את הכסיל. אין המעלה בריבוי הדברים אלא באמתותם, בחוכמתם ובתועלתם.

מכאן עובר קהלת לדוגמה מעשית ביותר של דיבור לפני אלוהים – נדר.

"כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ."

אם התחייבת לפני אלוהים לעשות דבר מסוים, אל תדחה את קיום התחייבותך ואל תחפש לאחר מכן דרך להשתחרר ממנה. התורה כבר הזהירה: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כ"ג 22).

חנה היא דוגמה יפה לכך. היא נדרה שאם אלוהים ייתן לה בן, היא תקדיש אותו ליהוה. כאשר אלוהים נתן לה את שמואל, היא קיימה את אשר נדרה (שמואל א א 10-11, 24-28).

קהלת אינו משאיר מקום לספק: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם." אל תבטיח דבר שאינך מתכוון או אינך מסוגל לקיים. אלוהים אינו זקוק להבטחות גדולות; הוא חפץ באמת, בציות וביראת אלוהים (ישעיה ס"ו 2).

מילים אינן דבר זול בעיני אלוהים. הבטחה שנאמרה לפניו מחייבת את האדם שאמר אותה. לכן קהלת מזהיר: "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ." הפה עלול להכניס את האדם לחטא. אדם יכול להתחייב בפיו ולאחר מכן, כאשר מגיע הזמן לקיים את התחייבותו, לנסות לסגת ממנה.

"וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא." זהותו המדויקת של "המלאך" אינה ודאית; ייתכן שהכוונה לשליח הקשור בקיום הנדר. מכל מקום, משמעות האזהרה ברורה: אל תנסה לאחר מעשה לבטל את דבריך בטענה: טעיתי, לא לכך התכוונתי.

מדוע? "לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ?"

הבעיה אינה רק שאנשים עלולים לאבד את אמונם בך. חמורה מכך העובדה שאלוהים שומע את דבריך ודורש ממך יושר ואמת. אדם שאינו עומד בדיבורו עלול לאבד את אמון הסובבים אותו, אך לפני הכול הוא חוטא לאלוהים, ועל כך מסתכן שאלוהים יחבל, לא יברך את מעשי ידיו.

מכאן היישום ברור: הכן שלנו יהיה כן, והלא – לא (מתי ה 37; יעקב ה 12). אנו שגרירי המשיח ואיגרתו הכתובה לעיני העולם; לכן גם דיבורנו צריך לשקף את אופיו של אדוננו – אמת, נאמנות וטוהר.

פסוק 6 מסכם את היחידה ומחזיר אותנו אל העיקרון המרכזי: "כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה – כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא."

בסופו של דבר, קהלת אינו מלמד רק כיצד לדבר פחות או כיצד להיזהר בנדרים. הוא מלמד יראת אלוהים. האדם ירא האלוהים נזהר בדרך שבה הוא ניגש לבית אלוהים, מקשיב לדברו מתוך נכונות לציית, שוקל את מילותיו בתפילה ומקיים בנאמנות את אשר הבטיח.

יראת אלוהים אינה נמדדת בריבוי קורבנות, תפילות, נדרים או מילים, אלא בלב שומע ובחיים המצייתים לדבר אלוהים (ישעיה ס"ו 2: וְאֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ יָדִ֣י עָשָׂ֔תָה וַיִּהְי֥וּ כָל־אֵ֖לֶּה נְאֻם־יְהוָ֑ה וְאֶל־זֶ֣ה אַבִּ֔יט אֶל־עָנִי֙ וּנְכֵה־ר֔וּחַ וְחָרֵ֖ד עַל־דְּבָרִֽי).

ב. אל תבקש את סיפוקך וביטחונך בעולם ובעושרו — העושר אינו משביע, אינו מבטיח שלווה ולבסוף נשאר מאחור (ה 7-16)

בפסוקים 7-8 קהלת שב להביט במצבם העגום של בני האדם "תחת השמש", והפעם הוא מתמקד בעוולות הנגרמות על ידי מערכות שלטון מושחתות.

"אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה – אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ."

אם אתה רואה במדינה שהעניים נעשקים, שהמשפט מעוות ושהצדק נגזל – אל תתפלא כאילו נתקלת בדבר שאין לו הסבר. בעולם הנתון לחטא, השחיתות עלולה לחדור לכל שדרות השלטון. כאשר בעלי השררה העליונים מושחתים, הפקידים הכפופים להם עלולים ללמוד מדרכם ולנצל גם הם את הכוח שניתן בידיהם. כך נוצרת מערכת שבה בעלי הסמכות מגינים זה על זה, והחלשים משלמים את המחיר.

שלמה עצמו מלמד בספר משלי: "מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר – כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים" (משלי כ"ט 12). אופיו של המנהיג משפיע על האנשים שבהם הוא מקיף את עצמו, וממילא גם על אופייה של המערכת כולה.

קהלת מוסיף: "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם."

יש המפרשים מילים אלו כתיאור של מדרג שלטוני: מעל הפקיד הזוטר עומד פקיד בכיר יותר, ומעליו שר או מושל, וכך הלאה. במערכת מושחתת, ריבוי דרגות השלטון אינו בהכרח מבטיח צדק; לעיתים הוא רק מאפשר לעושק להתקיים בכל דרגות המערכת.

אולם יש פרשנים הרואים במילים "וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" גם רמז לסמכות העליונה שמעל כל שלטון אנושי – אלוהים עצמו. לפי הבנה זו, קהלת מזכיר לקורא שגם כאשר העושק נעשה בחסות בעלי השררה ואין לאזרח הפשוט למי לפנות, אין פירוש הדבר שאין דין ואין דיין. מעל כל בעלי הסמכות הארציים עומד האלוהים שבשמים. הוא רואה את העושק, ואף שלעת עתה הוא מאפשר לו להתקיים, בבוא העת כל אדם ייתן לפניו דין וחשבון (השוו ג 16-17; י"ב 14).[1]

"וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא – מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד."

פסוק זה קשה יותר לפירוש, אך נראה שקהלת מצביע על אמת פשוטה המרסנת במידה מסוימת גם את כוחו של המלך: בסופו של דבר, גם המלך תלוי בשדה המעובד. המלך יכול לשלוט בנתיניו ולגבות מהם מיסים, אך גם הוא אינו יכול לאכול את כתרו או את כס מלכותו. מזונו ועושרו תלויים בתנובת הארץ ובעמלם של האנשים המעבדים אותה.

לפיכך, גם למלך יש אינטרס שהארץ תהיה מעובדת ושהחקלאים יוכלו לעבוד וליהנות במידה מספקת מפרי עמלם. שלטון המשחית לחלוטין את נתיניו פוגע בסופו של דבר גם בעצמו, משום שגם המלך תלוי בכלכלה ובתנובת הארץ שעליה הוא שולט.

דוגמה חיובית לכך ניתן לראות בעוזיהו מלך יהודה. הכתוב מתאר כיצד דאג למקנה, לחקלאות ולכרמים ומוסיף: "כִּי אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה" (דברי הימים ב כ"ו 10). מלך נבון מבין שטובת הארץ וטובת עובדיה אינן מנותקות מטובת מלכותו.

מכאן עולה עיקרון חשוב: בעלי שלטון עלולים לנצל את כוחם ולעשוק את החלשים, אך גם הם אינם עצמאיים ואינם כל-יכולים. הם תלויים באנשים שתחתיהם, בתנובת הארץ, ומעל הכול – הם עצמם עומדים תחת שלטונו ומשפטו של אלוהים הגבוה מכולם.

הבלי העושר ואהבת הבצע (פסוקים 9-16)

מאהבת הבצע שעלולה לאפיין בעלי שררה עובר קהלת אל אהבת הבצע בליבו של האדם הפרטי.

"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף, וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה – גַּם זֶה הָבֶל."

מי שאוהב כסף לעולם לא ישבע ממנו. הבעיה אינה בכסף עצמו אלא באהבת הכסף. כאשר הכסף הופך למושא אהבתו של האדם ולמקור שממנו הוא מצפה לקבל ביטחון, סיפוק ומשמעות, שום סכום לא יספיק לו. ככל שירבה הונו, כך תגדל תשוקתו להשיג עוד.

גם מי שאוהב "בהמון" – עושר רב – לא ישבע מן התבואה, כלומר מן הרווח או ההכנסה שהעושר מניב. כל תוספת אינה משביעה את התאווה אלא מזינה אותה. משום כך מסיק קהלת: "גם זה הבל."

רעיון דומה נמצא בדברי חז"ל: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו; יש לו מאה – רוצה מאתיים; יש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות" (קהלת רבה א 13). אהבת העושר היא בור שאין לו תחתית.

בפסוק 10 ממשיך קהלת להסביר מדוע ריבוי העושר אינו מבטיח ריבוי סיפוק:

"בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ, וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו."

ככל שמתרבים הנכסים והעושר, מתרבים גם האנשים הנהנים מהם ותלויים בהם – בני הבית, משרתים, עובדים ואחרים. עושר רב דורש מערכת גדולה יותר כדי לנהל אותו ולשמר אותו. לפיכך, לא כל תוספת לעושרו של אדם הופכת לתוספת בהנאתו האישית.

ומה נשאר לבעל העושר? במידה רבה – "כי אם ראות עיניו". הוא יכול להביט בעושרו ולדעת שהוא שלו, אך עצם הבעלות אינה מבטיחה שהוא עצמו ייהנה ממנו יותר. מכאן שוב מתברר הפער שבין להחזיק בעושר לבין ליהנות ממנו – נושא מרכזי בספר קהלת.

אין פירוש הדבר שעושר הוא רע כשלעצמו. קהלת עצמו יבהיר בהמשך שעושר יכול להיות מתנה מאלוהים. הבעיה היא שהאדם מצפה מן העושר להעניק לו דבר שהעושר אינו מסוגל לתת – סיפוק, שלווה וביטחון.

קהלת ממחיש זאת באמצעות השינה:

"מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל; וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן."

האדם העובד לפרנסתו שב לביתו עייף מעמל יומו ושנתו מתוקה, בין שאכל מעט ובין שאכל הרבה. לעומתו, שפעו של העשיר עלול למנוע ממנו שינה. ככל שמתרבים נכסיו, עלולות להתרבות גם הדאגות: כיצד לשמור עליהם? כיצד להגדילם? האם יאבדו? במי ניתן לבטוח?

כך מתקבלת תמונה אירונית: האדם רדף אחר עושר בתקווה שהעושר יעניק לו מנוחה, אך לאחר שהשיג אותו – הדאגה לעושרו מונעת ממנו את המנוחה שחיפש.

מכאן עובר קהלת לתמונה חמורה עוד יותר:

"יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ."

קהלת ראה מקרים שבהם העושר לא רק שלא הביא ברכה והנאה לבעליו, אלא הפך עבורו ל"רעה חולה" – צרה מכאיבה. הדבר שהאדם חשב שיהיה מקור לביטחונו נעשה מקור לדאגה, לכאב ולנזק.

והנה האירוניה: כאשר העושר נשמר – הוא עלול להיות לרעת בעליו; וכאשר הוא אינו נשמר – הוא עלול להיעלם:

"וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע."

עסקה כושלת, אסון, גניבה או כל אירוע אחר עלולים למחוק את העושר שהאדם עמל שנים רבות לצבור. והאסון נעשה כואב עוד יותר כאשר "הוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה" – לאחר כל עמלו אין בידו דבר להוריש לבנו. קהלת מציג תמונה עגומה בה העונג הפך לנגע!.

עתה קהלת מציג אמת שאין שום עשיר בעולם יכול לשנות:

"כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ – עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא; וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ."

כפי שבא האדם לעולם כך יעזוב אותו. הוא הגיע ללא רכוש ולא יוכל לקחת עימו דבר מרכושו. הוא יכול לצבור בתים, שדות, כסף ונכסים במשך עשרות שנים, אך ביום מותו ידיו יהיו ריקות בדיוק כפי שהיו ביום לידתו.

אין קהלת אומר שהעבודה עצמה חסרת טעם, שהרי פעמים רבות הוא מעודד את האדם ליהנות מפרי עמלו. השאלה היא אחרת: מה הטעם להפוך את צבירת העושר לתכלית החיים, כאשר בסופו של דבר אי אפשר לקחת ממנו דבר?

לכן הוא מוסיף:

"וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ?"

מי שעושה את צבירת העושר למטרת חייו דומה לאדם המנסה לתפוס את הרוח בידיו. לאחר שנים של מרדף הוא מגלה שאין בידו דבר שיוכל לקחת עימו.

בפסוק 16 קהלת מסכם את חייו העגומים של אדם כזה:

"גַּם כָּל יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל, וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף."

"בחשך יאכל" מתאר חיים של קדרות ועצב. במקום ליהנות מן המתנות שהיו בידיו, חייו עוברים בדאגה, תסכול וכעס. העושר שהיה אמור, לדעתו, להמתיק את חייו נעשה למקור של מרירות.

וכאן נמצא אחד הלקחים החשובים של היחידה: הבעיה אינה ברכוש אלא באהבת הרכוש. עושר יכול להיות מתנת אלוהים, אך הוא אינו מסוגל להעניק לאדם את היכולת ליהנות ממנו. אדם יכול להיות עשיר מאוד ובכל זאת עני בשמחה, בשלווה ובסיפוק.

לכן אין קהלת קורא לאדם להפסיק לעבוד או להימנע מעושר. הוא מזהיר אותו שלא להפוך את העושר לאליל ולא לבקש ממנו את מה שרק אלוהים יכול לתת.

ומכאן המעבר הטבעי לפסוקים 17-19: לאחר שתיאר אדם שיש לו עושר אך אינו נהנה ממנו, קהלת חוזר למסקנה שכבר הציג בפרקים הקודמים – לא עצם העושר הוא הברכה, אלא היכולת שמעניק אלוהים לאדם לקבל את חלקו וליהנות ממנו בהכרת תודה.

ג. קבל בשמחה את החלק שאלוהים העניק לך – היכולת ליהנות מעמלך ומברכות החיים היא מתנת אלוהים (ה 17-19)

^‎¹⁷‏ הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר־רָאִ֣יתִי אָ֗נִי: ט֣וֹב אֲשֶׁר־יָפֶ֣ה לֶֽאֶכוֹל־וְ֠לִשְׁתּוֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכָל־עֲמָל֣וֹ שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי־חַיָּו [חַיָּ֛יו] אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים כִּי־ה֥וּא חֶלְקֽוֹ׃ ^‎¹⁸‏ גַּ֣ם כָּֽל־הָאָדָ֡ם אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֩ עֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֜ים וְהִשְׁלִיט֨וֹ לֶאֱכֹ֤ל מִמֶּ֙נּוּ֙ וְלָשֵׂ֣את אֶת־חֶלְק֔וֹ וְלִשְׂמֹ֖חַ בַּעֲמָל֑וֹ זֹ֕ה מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ ^‎¹⁹‏ כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָאֱלֹהִ֛ים מַעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃

לאור הרעות החולות העלולות להתלוות לעושר חומרי, קהלת חוזר למסקנה מרכזית החוזרת לאורך הספר: עושר, סיפוק ושלווה אמיתית אינם מצויים במעשי האדם או ברכושו תחת השמש, אלא באלוהים (ב 24-26; ג 12-13, 22).

אין פירוש הדבר שאין סיפוק והנאה בדברים ובמעשים אשר תחת השמש. אדרבה, קהלת מלמד שהאדם רשאי ואף ראוי שייהנה מפרי עמלו. אלא שהדברים עצמם אינם מקור השמחה; אלוהים הוא הנותן אותם, ואף היכולת ליהנות מהם היא מתת אלוהים.

אז מה נכון לאדם לעשות תחת השמש?

מכיוון שכל אשר ביד האדם הוא מתת אלוהים, טוב לו — בניגוד ל"רעה החולה" שתוארה קודם לכן — לאכול, לשתות וליהנות מפרי עמלו (תהילים קכ"ח 2). עליו לשמוח ולהסתפק בטובה שאלוהים הפקיד בידו, ולהשתמש בכל אשר נתן לו אלוהים לכבודו. הרי תכלית חייו של האדם אינה לצבור עוד ועוד, אלא לחיות ביראת אלוהים (ג 14; י"ב 1, 13), ומתוך כך מקבלים גם עמלו, רכושו והנאות חייו את מקומם הראוי ואת משמעותם.

קהלת מחדד זאת: גם כאשר אלוהים מעניק לאדם עושר ונכסים, אין בכך כשלעצמו ערובה לשמחה. אלוהים הוא גם זה "אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ… וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ". כלומר, לא רק העושר הוא מתנה; גם היכולת ליהנות ממנו ומפרי העמל היא מתת אלוהים.

בפסוק האחרון קהלת מוסיף:

"כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו, כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ."

מַעֲנֶה — מעסיק אותו, ממלא את לבו ועיסוקו.

ימי האדם תחת השמש קצרים. אולם האדם המקבל בהכרת תודה את חלקו מיד אלוהים אינו צריך להעביר את ימיו בדאגה מתמדת על קוצר חייו או במרדף חסר מנוחה אחר עוד. אלוהים מעניק לו את היכולת ליהנות בהווה מפרי עמלו וממלא את לבו בשמחה. גם שמחה זו היא מתנת חסד מאלוהים.

וכמו בפרקים הקודמים, גם בפרק ה אנו מבחינים בקו החוזר בספר:

יראת אלוהים → הבל הביטחון בדברים הארציים → שמחה והסתפקות במתנות אלוהים.

התבנית הזו חשובה להבנת קהלת, והיא גם מכינה את הקרקע לפרק ו: שם יציג קהלת את המצב ההפוך — אדם שאלוהים נתן לו עושר, נכסים וכבוד, אך לא העניק לו את היכולת ליהנות מהם. בכך מתחדדת עוד יותר המסקנה: לא די לקבל את המתנה; גם היכולת ליהנות ממנה תלויה באלוהים.

[1] עולם התנ"ך: מגילות. הוצאת דוידזון-עתי. תל-אביב, 1997. (עורכים ראשיים: יעקב קליין, יצחק אבישור, מיכאל הלצר, יאיר זקוביץ, מיכאל פוקס). עמוד 186. ראה גם Keil & Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Granf Rapids, 1993, page 292.