קהלת פרק א׳ - ישוע המשיח

מבוא לספר קהלת

גם מי שאינם בקיאים בספר קהלת מכירים בוודאי כמה מן האמרות שהפכו לנכסי צאן ברזל, ובראשן: "הֲבֵל הֲבָלִים… הַכֹּל הָבֶל" (א 2), "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א 9), ו"עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם" (ג 8).

בקריאה ראשונה בספר קהלת, הנמנה עם ספרי החכמה שבכתבי הקודש, עלול הקורא להתרשם כי מחברו, שלמה המלך, אחוז ייאוש, תסכול וחוסר תקווה. אולם זו מסקנה לא מדויקת. קהלת אינו ספר של ייאוש, אלא ספר של התפכחות. הוא חושף את חוסר התוחלת שבניסיונו של האדם למצוא משמעות, סיפוק ויתרון נצחי בדברים הארעיים של העולם הזה, כאשר אלה מנותקים מבוראם ונעשים לתכלית החיים.

שלמה המלך היה האדם המתאים ביותר לחלוק עמנו את מסקנות הניסיונות בחייו. אלוהים העניק לו חכמה יוצאת דופן: "הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (מלכים-א ג 12). נוסף על כך העניק לו אלוהים עושר, כבוד ומעמד שאין דומה להם: "וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה" (מלכים-א י 23).

עושרו, סמכותו ומעמדו אפשרו לשלמה לממש כמעט כל משאלה שעלתה על לבו. הוא בנה בתים, נטע כרמים וגנים, צבר כסף וזהב, רכש עבדים ושפחות, הרבה מקנה, הקיף את עצמו בזמרים ובתענוגות, ולא מנע מעצמו דבר אשר שאלו עיניו (קהלת ב 4-10). במובן זה, שלמה ערך בחייו ניסוי שאך מעטים מבני האדם יכלו לערוך: הוא בחן האם חכמה, עושר, הישגים, עבודה, תענוגות וכבוד מסוגלים להעניק לאדם סיפוק ומשמעות בני-קיימא.

והמסקנה הייתה חד-משמעית: שום דבר מן הדברים הללו אינו יכול לשאת את משקל משמעותם הסופית של חיי האדם. כאשר האדם מחפש בהם את תכלית קיומו, הכול מתגלה כ"הבל ורעות רוח". העושר חולף, ההנאות קצרות ימים, הישגים נשכחים, החכם והכסיל כאחד מתים, ופירות עמלו של האדם עוברים בסופו של דבר לאחרים.

עם זאת, קהלת אינו מלמד שהחיים עצמם חסרי ערך או שאין ליהנות ממתנותיו של אלוהים. אדרבה, הספר שב ומעודד את האדם לקבל בהכרת תודה את המזון, העבודה, הנישואין והשמחות הפשוטות של החיים כמתנות מיד אלוהים. הבעיה אינה במתנות, אלא בניסיון להפוך את המתנות לתחליף לנותן המתנות.

לפיכך, מסקנתו של קהלת אינה ייאוש אלא קריאה לחיים הממוקדים באלוהים: "אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם" (י"ב 13). ומכאן גם קריאתו הנרגשת לדור הצעיר: "וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (י"ב 1).

ספר קהלת, אם כן, אינו נועד להוביל את הקורא לייאוש מן החיים, אלא לשחרר אותו מן האשליה שהעולם הזה יכול להעניק לו את מה שרק בוראו יכול לתת. הוא מלמד אותנו ליהנות ממתנותיו של אלוהים מבלי להפוך אותן לאלילים, לעבוד ולעמול מבלי לראות בהישגינו את תכלית קיומנו, ולחיות כל יום מתוך יראת אלוהים, הכרת תודה והכרה בכך שאנו עתידים לתת לפניו דין וחשבון.

רק כאשר הבורא נמצא במרכז, מקבלים הדברים "תחת השמש" את מקומם הנכון ואת משמעותם הראויה. תקוותי היא שאתה, הקורא, תאמץ לחייך את מסקנתו החשובה של קהלת:" וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (קהלת י"ב 1), ותחיה את ימיך מתוך יראת אלוהים ונאמנות לדברו, למען יניבו חייך פרי נצחי לכבודו (ג' 14; י"ב 13).

פרק א':

הבל הבלים הכל הבל –

¹ דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ ^‎²‏ הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃
^‎³‏ מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎⁴‏ דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת׃ ^‎⁵‏ וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃ ^‎⁶‏ הוֹלֵךְ֙ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ׃ ^‎⁷‏ כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת׃ ^‎⁸‏ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ׃ ^‎⁹‏ מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎¹⁰‏ יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ׃ ^‎¹¹‏ אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה׃
^‎¹²‏ אֲנִ֣י קֹהֶ֗לֶת הָיִ֥יתִי מֶ֛לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָֽם׃ ^‎¹³‏ וְנָתַ֣תִּי אֶת־לִבִּ֗י לִדְר֤וֹשׁ וְלָתוּר֙ בַּֽחָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁמָ֑יִם ה֣וּא עִנְיַ֣ן רָ֗ע נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ ^‎¹⁴‏ רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים שֶֽׁנַּעֲשׂ֖וּ תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֥ה הַכֹּ֛ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ ^‎¹⁵‏ מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת׃ ^‎¹⁶‏ דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת׃ ^‎¹⁷‏ וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵל֖וֹת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ ^‎¹⁸‏ כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב׃

חלוקת פרק א

א. זהות המחבר והצגת הנושא המרכזי של הספר (פס' 1-2)

ב. החיים "תחת השמש" – בחינת המציאות הארצית במנותק מתכליתה הנצחית באלוהים (פס' 3-11)

ג. חקירתו האישית של שלמה – מגבלות החכמה האנושית בחיפוש אחר משמעות (פס' 12-18)

א. זהות המחבר והצגת הנושא המרכזי של הספר (פס' 1-2)

¹ דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ ^‎²‏ הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ ^‎

כתלמיד ירא אלוהים, הנכנע לסמכותם ולאמינותם של כתבי הקודש, אני מאמין כי מחבר ספר קהלת הוא שלמה בן דוד, מלך ישראל.

כבר בפתח הספר מציג המחבר את עצמו: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים" (א 1), ובהמשך הוא שב ומעיד: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" (א 12). לאורך הספר הוא מתאר חכמה יוצאת דופן, עושר רב, מפעלי בנייה נרחבים, נכסים, משרתים ואפשרויות כמעט בלתי מוגבלות להתנסות בכל מה שהעולם מסוגל להציע לאדם (א 16; ב 4-10). תיאור זה הולם היטב את הידוע לנו על שלמה המלך בן דוד בן ישי מספרי מלכים ודברי הימים.

למעשה, המסע המתואר בספר קהלת דורש אדם שניחן הן בחכמה יוצאת דופן והן באמצעים חומריים כמעט בלתי מוגבלים. רק אדם כזה יכול היה לבחון באופן כה מקיף את החכמה, העושר, התענוגות, ההישגים והעמל, ולשאול האם בכוחם להעניק לאדם משמעות וסיפוק מתמשכים "תחת השמש". שלמה המלך מתאים לתיאור זה באופן מובהק.

ישנם חוקרים הסבורים כי הספר נכתב בתקופה מאוחרת יותר בידי מחבר אלמוני, אשר אימץ את דמותו של שלמה והציג את דבריו כאילו נאמרו מפיו. אולם הסבר זה מעורר קושי, במיוחד לאור המסר המוסרי והרוחני של הספר עצמו. קשה להניח שמחבר המבקש להוביל את קוראיו ליראת אלוהים ולציות לדברו יעשה זאת באמצעות הצגת עצמו בזהות שאינה שלו. הרי מסקנותיו המרכזיות של הספר הן: "… וְהָאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו.", "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור" (ג' 14; י"ב 13), וכן: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך" (י"ב 1).

לפיכך, העדות הפנימית של הספר, התאמת תיאורו של המחבר לדמותו של שלמה, והמסר הרוחני והמוסרי של קהלת תומכים כולם בהבנה המסורתית כי שלמה בן דוד, מלך ישראל, הוא מחבר הספר.

פרופ' יעקב קליין, עורך ראשי לספר מגילות מסדרת "עולם התנ"ך" מציין שהמסורת היהודית מייחסת את חיבור ספר קהלת לשלמה המלך שחי באמצע המאה העשירית לפה"ס. כמו כן הוא מצטט את מאמרו של התנא רבי יונתן בנוגע לספר קהלת: שלמה כתב "דברי זמר" (כלומר: שיר-השירים) בנערותו, "דברי משלות" (ספר משלי) בבגרותו, ו"דברי הבלים" (ספר קהלת) בזקנותו (שיר השירים רבה, פרשה א, פסקה י').[1]

בין מגילות ים-המלח נמצאו קטעים מקהלת, ללמדנו כי כבר בתחילת המאה השניה לפני הספירה היה קהלת ספר מקודש, ונכלל בין כתבי הקודש (ראה שם עמוד 168).

מדוע שלמה המלך יכנה עצמו בשם קהלת?

על פי פירושו של ש. ל. גורדון, "קהלת" אינו שם פרטי, אלא כינוי ספרותי או שם תואר המתאר את פעולתו של נושא הכינוי. משמעותו היא: העומד בראש הקהל או הדורש בפני הקהל (השווה דברים ל"א 12: הקהל את העם האנשים והטף"; מלכים-א ח, 1: "אז יקהל שלמה…".) עם זאת, הספר עצמו אינו כולל נאומים שנישאו בפני המון העם, אלא מציג את תמצית מחשבותיו של המחבר ואת השקפת עולמו בנוגע לחיי האדם.[2] ראה י"ב 9: "וְיֹתֵ֕ר שֶׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֙עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה".

הקורא את פסוק 2 עשוי לפקוח את עיניו בתמיהה ולשאול שאלה מהותית: האם אלוהים, אשר ברא עולם כה מופלא, מורכב ומתוחכם, ברא אותו ללא תכלית? האם האל הריבון והחכם יצר את העולם ואת האדם רק כדי שקיומם יהיה כאד רגעי וחולף, נטול משמעות ותכלית?

הרי הבריאה עצמה מעידה על בוראה, כפי שמכריז דוד המלך: "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים י"ט 2). מעשה הבריאה אינו חסר תכלית; הוא מעיד על חכמתו, כוחו וכבודו של אלוהים. על אחת כמה וכמה שאין להעלות על הדעת שהאל המושלם בחכמתו פועל ללא מטרה, או בורא דבר שאין לו מקום בתוכניתו הריבונית.

לפני שנקפוץ למסקנות שגויות, הבה נבין טוב יותר את משמעות המילה הֶבֶל (הֲבֵל) בהקשרנו.
משמעותה הבסיסית היא אד, נשיפה, דבר חולף וחמקמק. "הבל" אינה תמיד שוות-ערך ל"חסר משמעות". ההבחנה הזאת חשובה מאוד, משום שהיא מונעת מאיתנו לקרוא את קהלת כאילו שלמה אומר: "החיים חסרי משמעות". לעיתים קרובות טענתו מעודנת יותר: החיים בעולם החוטא הם חולפים, בלתי-ניתנים לשליטה ולעיתים בלתי-ניתנים להבנה מלאה.

לפיכך, הקורא הנבון צריך להבין כבר בפתח הספר כי הכרזתו המטלטלת של שלמה – "הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל" – אינה מסקנתו הסופית בדבר חוסר משמעותה של הבריאה. אדרבה, שלמה פותח את ספרו בהכרזה חריפה ומעוררת מחשבה, שנועדה למשוך את הקורא למסע של חקירה: אם הכול "הבל", מהי אפוא משמעות החיים?
מהו הדבר בעל הערך המתמשך? והיכן ימצא האדם תכלית שאינה חולפת?
באיזה מובן חיי האדם, עמלו, הישגיו ותענוגותיו הם זמניים, בני-חלוף וחמקמקים?
המשך הקריאה בספר קהלת יוביל את הקורא צעד אחר צעד אל התשובה – תשובה הפוקחת לא רק את העיניים, אלא גם את הלב, והיא: קהלת אינו מלמד שהחיים חסרי משמעות, הוא מוכיח שהחיים אינם יכולים לשאת את משמעותם בתוך עצמם. משמעותם נמצאת בבורא, ולא בבריאה (י"ב 1, 13, ראה גם תהילים קי"ט 9; איכה ג 27)

ב. החיים "תחת השמש" – בחינת המציאות הארצית במנותק מתכליתה הנצחית באלוהים (פס' 3-11)

^‎³‏ מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎⁴‏ דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת׃ ^‎⁵‏ וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃ ^‎⁶‏ הוֹלֵךְ֙ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ׃ ^‎⁷‏ כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת׃ ^‎⁸‏ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ׃ ^‎⁹‏ מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ^‎¹⁰‏ יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ׃ ^‎¹¹‏ אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה׃

תחת השמש: ביטוי המתאר את חיי האדם בעולם הזה, כפי שהם נראים ונחווים מנקודת מבט ארצית.

פסוקים 3-11: מה יתרון לאדם בכל עמלו?

בפסוק 3 מציג שלמה את אחת משאלות המפתח של הספר: "מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?" כלומר, מהו הרווח הקבוע והנותר לאדם מכל עמלו בעולם הזה?

בפסוקים 4-11 ממחיש שלמה את השאלה באמצעות סדרה של תופעות החוזרות על עצמן במחזוריות קבועה. דורות באים והולכים, השמש זורחת ושוקעת, הרוח סובבת ושבה למסלולה, והנחלים זורמים אל הים, אך הים איננו מלא. הכול נמצא בתנועה מתמדת, אך לאחר כל התנועה נדמה שהכול שב אל נקודת ההתחלה.

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (פס' 4). חיי האדם קצרים וחולפים לעומת העולם שבו הוא חי. דור אחד עמל, בונה ומשיג, אך לבסוף עוזב את הזירה ומפנה את מקומו לדור הבא. גם הדור הבא יעשה כן, וכך שוב ושוב. הישגיו של האדם אינם מעניקים לו אחיזה קבועה בעולם ואינם עוצרים את חלוף הדורות.

שלמה ממשיך ומתאר את המחזוריות שבבריאה: השמש זורחת ושוקעת ושבה לזרוח; הרוח סובבת ושבה על סביבותיה; הנחלים זורמים ללא הרף אל הים, ובכל זאת הים אינו מתמלא. אין הכוונה שלבריאה אין תכלית בעיני אלוהים, אלא שמנקודת מבטו המוגבלת של האדם "תחת השמש”, הוא רואה פעילות בלתי פוסקת שאינה מעניקה לו יתרון קבוע או סיפוק שלם.

גם יכולתו של האדם לקלוט ולהקיף את המתרחש מוגבלת: "כָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר, לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ" (פס' 8). האדם אינו מסוגל להקיף בחושיו ובשכלו את כל המתרחש סביבו, וגם מה שהוא רואה ושומע אינו מביא אותו לסיפוק מלא. אפילו הניסיון להסביר הכל מייגע ונראה בלתי אפשרי לאדם. קייל ודליטש מתארים זאת כך: "לשון האדם אינה מסוגלת לתאר עד תום את התנועה המתמדת הזו של ביאה וחלוף, של צמיחה וכליה במעגל בלתי פוסק; וריבוי הדברים כה גדול, עד שהעין אינה שבעה מלראות והאוזן אינה מתמלאת משמוע."[3]

מכאן מגיע שלמה למסקנתו בפסוקים 9-10: "אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." אין הכוונה שלא יהיו המצאות, גילויים או אירועים חדשים, אלא שהדפוסים היסודיים של חיי האדם חוזרים על עצמם: לידה ומוות, עמל והישגים, הצלחה וכישלון, רצונות ואכזבות. הצורות משתנות, אך מצבו הבסיסי של האדם תחת השמש נותר כשהיה.

פסוק 11 מעצים עוד יותר את תחושת החלופיות: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים…" האדם מבקש להשאיר אחריו דבר מה בעל משמעות, אך אפילו זכרם של בני הדורות הקודמים הולך ונמוג, וכך יקרה גם לדורות הבאים.
לכן חוזרת ועולה שאלת היסוד: מהו היתרון הקבוע של האדם מכל עמלו? מה נשאר בידו לאחר שכל חייו חלפו?
שלמה אינו מותיר את השאלה ברמה התיאורטית. בפסוקים 12-18 הוא מתחיל לבחון אותה מניסיונו האישי, באמצעות החכמה והיכולת יוצאות הדופן שאלוהים העניק לו.

ג. חקירתו האישית של שלמה – מגבלות החכמה האנושית בחיפוש אחר משמעות (פס' 12-18)

^‎¹²‏ אֲנִ֣י קֹהֶ֗לֶת הָיִ֥יתִי מֶ֛לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָֽם׃ ^‎¹³‏ וְנָתַ֣תִּי אֶת־לִבִּ֗י לִדְר֤וֹשׁ וְלָתוּר֙ בַּֽחָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁמָ֑יִם ה֣וּא עִנְיַ֣ן רָ֗ע נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ ^‎¹⁴‏ רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים שֶֽׁנַּעֲשׂ֖וּ תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֥ה הַכֹּ֛ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ ^‎¹⁵‏ מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת׃ ^‎¹⁶‏ דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת׃ ^‎¹⁷‏ וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵל֖וֹת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ ^‎¹⁸‏ כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב׃

קהלת מציג עצמו כאחד אשר מלך על ירושלים, קרי המלך שלמה בן דוד. כאדם אשר ניחן בחכמה יתרה מעל חכמת שאר בני האדם, שלמה לקח על עצמו את המשימה לא להסתפק רק בלהבין ולהכיר כל דבר כתופעה חיצונית, אלא לחדור אל פנימיותו, להבין לעומק את תוכן הדבר ורעיונו, סיבת ותכלית קיומו ומעשו. להבין לעומק את מהות חיי האדם, עלילותיו וגורלו.
ולאיזו מסקנה הגיע שלמה המלך?
העיסוק בהבנה של כל הנעשה תחת השמיים הינו עיסוק קשה מנשוא. זה עיסוק רע של יגיעה ועמל נפש, כי התוצאות ששלמה המלך הגיע אליהן ייאשו אותו ותסכלו אותו.

על פי "עולם התנ"ך", השם "ענין" והפועל "לענות" בספר קוהלת נגזרים מן השורש ענה, שמובנו – לעמול, להתעסק בדבר, להיות טרוד בדבר (יש להבדילו מן הפועל ענה במובן השיב ומהפועל ענה במובן דיכא, ייסר). אחרים מפרשים "לענות" מלשון התענות והתייסרות.[4]

תכלס, אלוהים נטע בלב האדם את הנטייה לחקור, ומצד שני, שלמה כאילו מתלונן, שאלוהים מנע מהאדם את הכישרון והיכולת למצא ולהבין. עצם החקירה הופכת לעינוי. הצימאון לדעת לא ירווה לעולם והוא קללה לאדם.

שלמה המלך מסיק שעמל בני האדם אינו אלא בר חלוף, כמו רדיפה אחר הרוח – עמל שווא. השאיפה לעושר, כוח וכבוד, כל פעולות האדם הינו עמל שווא, כמו רדיפה אחר רוח. כל מעשי האדם הינם הבל, כי בעולם שברא אלוהים לא ניתן לשנות דבר (ראה ז 13).

(15) "מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן…" – את המעוות, העקום והבלתי-תקין במציאות החיים אין בכוחו של האדם ליישר ולתקן (השוו ז 13).

"…וְחֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת" – ומה שחסר ואינו קיים, אי אפשר למנות כאילו היה קיים. במילים אחרות, האדם אינו מסוגל להשלים בכוחות עצמו את החסר במציאות חייו.

בהקשרנו, שלמה מדגיש את מגבלות כוחו של האדם: את מה שאלוהים, בריבונותו, קבע או מאפשר שיהיה מעוות, האדם אינו מסוגל ליישר; ומה שאלוהים לא נתן, אין בכוחו של האדם ליצור כאילו היה בידו.

במילים פשוטות: מה יתרון לאדם בכל עמלו, אם אין בכוחו לתקן את המעוות במציאות שאלוהים קבע או מאפשר, ואף לא להשלים את מה שחסר בה?

הכרה זו מובילה את שלמה לשאלה הבאה: אולי החכמה תעניק לאדם יתרון ותאפשר לו להתגבר על מגבלות אלו? מכאן המעבר הטבעי לפסוקים 16-18, שבהם שלמה מעמיד למבחן את החכמה והדעת שהיו בידו במידה יוצאת דופן.

^‎¹⁶‏ דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת׃ ^‎¹⁷‏ וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵל֖וֹת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ ^‎¹⁸‏ כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב׃

שלמה המלך משוחח עם עצמו, עם ה"אני" הפנימי שלו (השוו תהילים ע"ז 7: "עִם־לְבָבִי אָשִׂיחָה"), ומסכם את תוצאות חקירתו.
שלמה זכה לקבל מאלוהים חכמה יוצאת דופן (מל"א ג 12; ד 29-34), ובאמצעותה הוסיף לחקור, ללמוד ולרכוש חכמה ודעת יותר מכל אשר היו לפניו בירושלים. הוא הקדיש את ליבו לבחון את החכמה והדעת, ואף את ניגודיהן – הוללות וסכלות, כלומר קלות דעת ואיוולת – כדי לעמוד על ערכן ותוצאותיהן.

ומה הייתה מסקנתו? גם החקירה הזאת הייתה "רַעְיוֹן רוּחַ" – מרדף חסר יכולת להשיג את התכלית המבוקשת. כל החכמה והדעת שצבר לא העניקו לו את היכולת לתקן את המעוות, להשלים את החסר או למצוא בכוחות עצמו משמעות נצחית ושלמות בחיים "תחת השמש".

יתרה מזאת, ככל שהתרבו חכמתו ודעתו, כך גברה גם מודעותו לעיוות, לסבל, לחטא ולחסר שבמציאות – ובו בזמן למוגבלותו של האדם לתקנם. משום כך אומר שלמה: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב־כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב." החכמה מאפשרת לאדם לראות ולהבין יותר, אך אין בכוחה לתקן את כל אשר הוא רואה. ידיעה רבה יותר על מציאות שאין בכוחך לתקנה עלולה אפוא להוסיף תסכול, צער ומכאוב.[5]

קורא יקר, אל תסיק מכאן שיש רע בחכמה ובדעת. החכמה והדעת הן מתנות מאלוהים, וברכתן גדולה כאשר הן כפופות ליראת אלוהים ומיושמות על פי דברו. בהמשך הספר שלמה עצמו ישבח את יתרונה של החכמה על הסכלות (ב 13; ז 11-12; ט 16-18).

קהלת אינו מלמד שהחיים חסרי משמעות; הוא חושף את חוסר יכולתו של האדם למצוא בכוחות עצמו משמעות נצחית וסיפוק שלם כאשר חיפושו מוגבל למה שנמצא "תחת השמש". החכמה יכולה לעזור לאדם להבין את החיים, אך רק אלוהים יכול להעניק להם את משמעותם ותכליתם.

בפרק ב מתחילה אפוא סדרת הניסויים של שלמה סביב השאלה המרכזית: האם יש בידי האדם דבר כלשהו המסוגל להתגבר על מגבלות החיים "תחת השמש" ולהעניק לו יתרון של ממש?

[1] עולם התנ"ך: מגילות. הוצאת דוידזון-עתי. תל-אביב, 1997. (עורכים ראשיים: יעקב קליין, יצחק אבישור, מיכאל הלצר, יאיר זקוביץ, מיכאל פוקס). עמוד 164.

[2] גורדון, ש. ל. חמש מגילות. הוצאת גליל, תל-אביב. 1992. עמוד ב.

[3] Kyle and Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Granf Rapids, 1993, page 224.

[4] עולם התנ"ך: מגילות. הוצאת דוידזון-עתי. תל-אביב, 1997. (עורכים ראשיים: יעקב קליין, יצחק אבישור, מיכאל הלצר, יאיר זקוביץ, מיכאל פוקס). עמוד 173.

[5] Kyle and Delitzsch, Commentary on the Old Testament, Ecclesiastes. Granf Rapids, 1993, page 231-232.