נחמיה פרק ד'

נחמיה פרק ד'

 

התמודדות עם האויבים בעת בניית חומות ירושלים

נחמיה מסיים את פרק ג בציון העובדה שחומות ירושלים חוברו ונבנו עד מחצית מגובהן.

האם אויבי היהודים ישלימו עם המצב ויניחו ליהודים להמשיך ולסיים את העבודה עד תום?

ממש לא!

אויבי היהודים הבינו כי תכנית א' – שכללה לעג ובוז – לא עזרה, ולכן תכננו תכנית חדשה כדי להטריד את הבונים, לרפות את ידיהם ולפגוע בחייהם.

מטרתם האחת היא: לראות את ירושלים חרבה, את בית אלוהים הרוס ואת עמו חלש.

 

האויבים מתעצמים

פסוקים 1-2:

1 וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמּוֹנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים, כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה (רפואה) לְחוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם, וַיִּחַר לָהֶם מְאוֹד.

2 וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלָיִם וְלַעֲשׂוֹת לוֹ תּוֹעָה (בלבול ואי סדרים).

 

נחמיה מונה שוב את שמות האויבים: לרשימה מפרק ב מצטרפים כעת האשדודים. הם יושבי רצועת החוף שהתערבו בשרידי הפלשתים, ממערבה של יהודה. אויבי היהודים אינם מסתפקים במילים, אלא מגבירים את כוחם כדי לתכנן מעשי זדון וחמס נגד הבונים ויושבי ירושלים.

 

המלחמה הרוחנית – גם היום

לאורך כל פרק ד, ולמעשה דרך כל ספר נחמיה, ניתן לראות הקבלה בין שיקום חומות ירושלים ובנייניה לבין בניית גוף המשיח ושמירתו נקי מטומאת העולם ונכון תמיד לשירות אלוהים.

עלינו לזכור שסנבלט ורעיו היו בסך הכול כלים בידיו של השטן. כאשר סנבלט ראה כי ה"אגוז" היהודי קשה לפיצוח הוא לא הרים ידיים וויתר, אלא התחבר עם כוח נוסף – האשדודים, כדי להכין את המתקפה הבאה.

 

כמו שהשטן פעל נגד שיקום ירושלים בתקופת נחמיה, כך הוא פועל גם היום נגד משרתי אלוהים העמלים בבניית גוף המשיח ונגד אברי הגוף – כלומר, כל מאמין.

השטן אינו מפסיק את התקפותיו עלינו ברגע שהצלחנו לעמוד בפיתוי הראשון. אם התקפתו הראשונה לא הצליחה, הוא לא יעלם. הוא מיד מתכנן התקפה נוספת, מתוחכמת יותר ובדרך כלל קשה יותר מקודמתה.

השטן לא יפסיק את התקפותיו עלינו כל עוד אנו בגוף הנתון להשפעת החטא. מסיבה זו, אבוי לנו לחשוב כי לאחר ניצחון קטן על החטא השטן יעלם! אנו חייבים כל העת ללבוש את מלוא "כלי נשק אלוהים" ולהיות מוכנים תמיד.

 

על "כלים" אלה כותב שאול השליח באיגרת אל האפסים ו 10-18:

 

10 סוֹף דָּבָר, חִזְקוּ בַּיהוה וּבְכֹחַ גְּבוּרָתוֹ. 11 לִבְשׁוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים לְמַעַן תּוּכְלוּ לַעֲמֹד נֶגֶד נִכְלֵי הַשָֹטָן; 12 כִּי לֹא עִם בָּשָׂר־וָדָם מִלְחָמָה לָנוּ, אֶלָּא עִם רָשֻׁיּוֹת וּשְׂרָרוֹת, עִם מוֹשְׁלֵי חֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַזֶּה, עִם כֹּחוֹת רוּחָנִיִּים רָעִים בַּשָּׁמַיִם. 13 עַל כֵּן קְחוּ אֶת מְלוֹא נֶשֶׁק הָאֱלֹהִים, לְמַעַן תּוּכְלוּ לְהִתְנַגֵּד בַּיּוֹם הָרָע, וְלַעֲמֹד לְאַחַר עֲשׂוֹתְכֶם אֶת הַכֹּל. 14 עִמְדוּ כְּשֶׁהָאֱמֶת חֲגוּרָה עַל מָתְנֵיכֶם וְשִׁרְיוֹן הַצֶּדֶק לְבוּשְׁכֶם, 15וּכְשֶׁרַגְלֵיכֶם נְעוּלוֹת נְכוֹנוּת לִבְשׂוֹרַת הַשָּׁלוֹם. 16 עִם כָּל אֵלֶּה שְׂאוּ אֶת מָגֵן הָאֱמוּנָה אֲשֶׁר תּוּכְלוּ לְכַבּוֹת בּוֹ אֶת כָּל חִצָּיו הַבּוֹעֲרִים שֶׁל הָרָע. 17וּקְחוּ אֶת כּוֹבַע הַיְשׁוּעָה וְאֶת חֶרֶב הָרוּחַ, שֶׁהִיא דְּבַר הָאֱלֹהִים. 18 בְּכָל תְּפִלָּה וּתְחִנָּה הִתְפַּלְּלוּ תָּמִיד בְּרוּחַ. שִׁקְדוּ בִּתְפִלַּתְכֶם וְהַתְמִידוּ בִּתְחִנָּה בְּעַד כָּל הַקְּדוֹשִׁים.

 

קודם־כל פונים לאלוהים

מה הייתה תגובתו של נחמיה לנוכח ניסיון ההתקפה וההטרדה של סנבלט ורעיו?

 

פסוק 3:

"וַנִּתְפַּלֵּל אֶל אֱלוֹהֵינוּ; וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם."

 

נחמיה מלמד אותנו את הגישה הראויה לכל התקפה:

 

א.    תפילה,

ב.    עירנות מתמדת כדי לגלות מבעוד מועד ניסיון התקפה של האויבים.

 

בתפילתו – נחמיה מציג את הבעיה לפני אלוהים ומבקש את עזרתו;

בתפילתו – נחמיה מבטא את תלותו בעזרת אלוהים;

בתפילתו – נחמיה מבטא את ציותו לאלוהים ואת הקרבה לאלוהים – אל אבינו שבשמים המעוניין לשמוע את כל הבעיות והצרכים שלנו ושמח לענות על כל שאלותינו.

 

נחמיה לקח שני צעדים נוספים:

א.    הוא הכין את יושבי ירושלים כדי שיעמודו על המשמר ויזהו כל ניסיון של האויב לתקוף;

ב.    הוא עזר להם להיות מוכנים באופן פיזי לבלום כל התקפה.

 

גם אנו נוהגים לפעול באופן זהה! כאשר אנו מזהים התקפה רוחנית נגד מאמין בודד או קהילה כקבוצה, גם אנו מתפללים ומתחננים לחסד אלוהים. גם אנו מבקשים מאלוהים שייתן לנו חכמה וכוח כדי לזהות את הבעיה ולעמוד יציבים נגדה ולמגרה.

בתפילה אנו מפקידים את עצמנו ביד אלוהים, ואז אנו פועלים על פי הדרכתו כדי לזהות התקפה רוחנית ולהתמודד נגדה בהצלחה.

זקני הקהילה ושמשיה צריכים להיות רגישים לכל תורה זרה ומהירים להגיב כדי לשמור על שלומם הרוחני של בני הקהילה – של גוף המשיח.

 

לחץ מתמיד – שוחק

האם פעולות המנע של נחמיה הסירו את החשש והפחד מלב כלל תושבי ירושלים?

 

פסוקים 4-6:

4 וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: "כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל, וְהֶעָפָר הַרְבֵּה, וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה." 5 וַיֹּאמְרוּ צָרֵינוּ: "לֹא יֵדְעוּ וְלֹא יִרְאוּ עַד אֲשֶׁר נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם, וְהִשְׁבַּתְנוּ אֶת הַמְּלָאכָה." 6 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים אֶצְלָם, וַיֹּאמְרוּ לָנוּ עֶשֶׂר פְּעָמִים מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ עָלֵינוּ.

 

מתברר שלנחמיה לא היו חיים קלים! לא מספיק שהאויבים מאיימים מבחוץ, גם מצב הרוח של יושבי ירושלים לא היה טוב במיוחד.

עומס העבודה והקושי המתמשך התחילו לתת את אותותיהם באנשי יהודה:

 

א.    העבודה רבה והאנשים קורסים תחת העול. הם מתחילים לחשוב שאולי ראוי להפסיק את העבודה בשלב זה.

ב.    לחץ האויבים והאיומים מתחילים לחלחל לתודעת הקהל. בני יהודה באמת חוששים מאיומי האויבים האומרים: "…אנו נסתנן בסתר אל תוך העיר ונהרוג את כל הבונים… גם אם יבואו היהודים מכל התפוצות, עדיין נהיה פי עשר רבים מכם ונוכל להשמידכם."

 

כל קהל מורכב מאנשים בעלי בגרות רוחנית ברמה שונה! והנה, נחמיה עומד מול אתגר לא פשוט. חלק מהעמלים הגיעו לנקודת הכשל.

עומס העבודה והחיים תחת איום מתמיד החלו לקעקע את הביטחון והאופטימיות שאפיינו את העובדים בתחילת העבודה. האיומים של סנבלט ורעיו מראים את אותותיהם.

 

 

הנסיון לפורר מבפנים

עלינו לזכור פרט מאוד חשוב:

אף על פי שסנבלט ישב באופן פיזי בשומרון, הרי שהיו לו ולשאר האויבים קשרים ענפים עם חלק מיושבי ירושלים. לחלקם היו קשרי נישואין עם בני העיר, ולטוביה העמוני אף הייתה לשכה באזור בית המקדש.

האויבים לא זעקו ברמקולים מחוץ לחומות! היו להם קשרים הדוקים עם יהודים החיים בתוך ירושלים. הם ניצלו את הקרבה הזו כדי להשמיע את מילות הארס והתככים שלהם, על מנת להרוס את האחדות והחוזק של יושבי ירושלים מבפנים.

 

מה עשה נחמיה?

–     האם הוא התעלם מן הבעיה ושלח את המתלוננים בחזרה לביתם?

–     האם סילק אותם מן העיר?

–     האם השפיל אותם והזכיר להם את חולשתם הרוחנית בכל הזדמנות?

–     מה הוא עשה כדי לעודד את האנשים ולחזק את ביטחון יושבי העיר?

 

מתארגנים – אך נשארים ממוקדים בעיקר

פסוקים 7-8:

7 וָאַעֲמִיד מִתַּחְתְּיוֹת לַמָּקוֹם מֵאַחֲרֵי לַחוֹמָה בצחחיים (בַּצְּחִחִים) (בין שיני הסלעים); וָאַעֲמִיד אֶת הָעָם לְמִשְׁפָּחוֹת עִם חַרְבוֹתֵיהֶם, רָמְחֵיהֶם וְקַשְּׁתותֵיהֶם.

8 וָאֵרֶא וָאָקוּם וָאמַר אֶל הַחוֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם: אַל תִּירְאוּ מִפְּנֵיהֶם, אֶת אֲדוֹנָי הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא זְכוֹרוּ וְהִלָּחֲמוּ עַל אֲחֵיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, נְשֵׁיכֶם וּבָתֵּיכֶם.

 

נחמיה הוסיף עוד מעטפת הגנה, בנוסף לצופים המתריעים מפני התקפה הבאה מרחוק:

הוא הוסיף שומרים והציב אותם במקומות מחבוא כדי להפר כל הפתעה ואף לפגוע במנסים לתקוף בתחבולה. הוא נתן נשק ביד העובדים, כדי שיוכלו להגן על עצמם ולתקוף במידת הצורך.

 

נחמיה עשה דבר נוסף כדי לחזק את ביטחונם של העובדים:

הוא חילק את השומרים והעובדים לקבוצות הקשורות בקשרי משפחה. בדרך זו הוגברו הביטחון האישי והמוטיבציה של כל עובד ושומר, כי הרי הוא מגן על חיי היקרים לו.

 

כבר בשלב מוקדם נחמיה הבין דבר חשוב: אם העם יחשוב ששומריו וכלי נשקם הם התשובה למתקפות האויבים, זו טעות. נחמיה פנה אל המנהיגים ואל העם ואמר להם במילים הברורות ביותר:

 

"היחיד שעליכם לירוא ממנו הוא אלוהים, לא האויבים בשר ודם!

זיכרו את אלוהים! זיכרו את דברו, מצוותיו ותורתו! זיכרו את הבטחותיו!

זיכרו איך אלוהים פעל בחיי עמנו עד כה! הוא שם חסד בלב מלך פרס, וכך צייד אותנו כדי לבנות את העיר. לאור הדברים שאלוהים כבר הוכיח בחיי העם ובחייכם, התמקדו בו!

אלוהים גדול מכל אויביכם העומדים לפניכם! אלוהים יכול להסיר את כולם מפניכם.

התקדשו, היטהרו, תנו לאלוהים את המקום שהוא אוהב בלבכם, ואז תזכו לראות את מלוא כוחו פועל בעבורכם!"

 

דברי עידוד דומים נמצאים המקומות רבים בכתבי הקודש. לדוגמא…

 

זכריה ד 6:    "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר יהוה צְבָאוֹת…".

שמות יד 14  (דברי משה לעם ישראל): "יהוה יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן…".

משלי ב 7:    "וְצָפַן (יִצְפֹּן) לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה, מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם".

 

 

כיצד נחמיה התמודד עם הפחד והחשש שכבשו את לב חלק מהעם? כיצד הוא עודד אותם להמשיך לעבוד ומילא את לבם בביטחון?

 

א.    הוא ענה וסיפק תשובות לשאלות ולבעיות שהעם הציג;

ב.    הוא חיזק את מערך ההגנה וסיפק נשק לשומרים;

ג.     הוא חילק אותם לפי משפחות כדי להבטיח הגנה איכותית ורגשית;

ד.     הוא כיוון אותם לאלוהים, כי ממנו הביטחון והעידוד.

 

נחמיה ידע שהצלחה מבורכת תלויה בחסד אלוהים ולא בכמות השומרים וסוג כלי הנשק.

 

מה הפסוקים מלמדים אותנו?

מה אנחנו, המאמינים בישוע, צריכים ללמוד היום מדוגמת התנהגותו ופעולותיו של נחמיה?

כמאמינים בישוע, אנו יודעים שאמונתנו אינה פופולרית בעיני עמנו. מכיוון שאנו קהילה הדוגלת בבישור ומחנכת שלא להתכחש לאמונתנו בישוע, ידוע לנו כי אנו עתידים לעמוד בהתקפות מילוליות וגם פיזיות.

מניסיון בחיים אני יודע שאם קהילתנו תתמודד עם לחצים מתמשכים, חלק מבני הקהילה ייכנעו ללחץ מהר יותר מאחרים ויפחדו.

ככל שיגבר הלחץ וההתקפות על מאמינים, יהיו כאלו שיעדיפו להגיע לאסיפות הקהילה לעתים רחוקות יותר.

 

מה עושים? האם מסלקים אותם? משפילים אותם? – חס וחלילה!

א.    מתפללים.

ב.    פועלים כדי להגביר את הביטחון האישי–רוחני, של הזקוקים לכך.

ג.     מתמקדים באדון ישוע המבטיח לספק את כל מחסורינו, בין אם מדובר בחוסר ביטחון או בחולשה רוחנית.

ד.     מחזקים את ההתחברות בינינו, כדי שנכיר טוב יותר זה את זה ותגבר אהבתנו זה לזה. כך נקריב יותר בהגנתנו זה על זה. כשאהבתנו תגבר, תתעצם גם עדותנו למען האדון ישוע.

 

שאול כתב באיגרת לגלטים ו 1-2 את האופן בו עלינו לעודד ולתמוך בחלש:

1 אַחַי, אִם יִכָּשֵׁל אִישׁ מִכֶּם בְּאֵיזוֹ עֲבֵרָה, אַתֶּם הָאֲנָשִׁים הָרוּחָנִיִּים תָּקִימוּ אוֹתוֹ בְּרוּחַ שֶׁל עֲנָוָה; וְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּבוֹא גַּם אַתָּה לִידֵי נִסָּיוֹן. 2 שְׂאוּ אִישׁ אֶת מַעֲמֶסֶת רֵעֵהוּ וְכָךְ תְּקַיְּמוּ אֶת תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ.

 

במאה הראשונה והשנייה לספירה רבו הרדיפות נגד המאמינים, ורבים נכנעו והתכחשו לישוע. בגמר הרדיפות חלק מהמאמינים שנשארו נאמנים לאדון וסבלו רבות בשל כך, תבעו לסלק מן הקהילה את המאמינים החלשים שבגדו באדון. לעומתם, היו אחרים שקראו לסלוח ולהבין את החולשה הרוחנית בה שרו אותם אנשים.

אני מקווה שאם נעמוד במבחנים כגון אלו, נעמוד כולנו ביחד עבור האדון. אך אם יהיו כאלו שייכשלו, אני מתפלל שתהיה בנו האהבה והרצון לסלוח ולהקים את החלש ברוח של ענווה.

 

נחמיה עשה דבר נוסף שכדאי לנו ללמוד ממנו ולהפיק לקחים. אף על פי שהוא התפלל, ביקש את עזרת אלוהים וכיוון את העם לאלוהים כמקור עזרתם, הוא עדיין חילק נשק לשומרים והציב אותם גם במארבים כדי לסכל כל ניסיון התקפה.

האם העמדת שומרים עם נשק על החומות מהווה הוכחה לחוסר אמונה באלוהים? – לא! – אין כל ניגוד, ולדעתי נחמיה לא פעל מחוסר אמונה וביטחון באלוהים.

 

לאופן פעולה שכזה יש דוגמאות נוספתות בתנ"ך:

יהושוע ח: לאלוהים הייתה היכולת להכניע את העיר העי ללא כל קרב. למרות זאת הוא בחר לשלוח את יהושוע בן נון נגד העי עם צבא גדול של חיילי ישראל ואף הכתיב לו את תכנית ההתקפה.

לאלוהים הייתה היכולת לתת את ארץ ההבטחה לבני ישראל ללא כל קרב, אך למרות זאת הוא ציווה עליהם להילחם נגד עמי הארץ.

מדוע?

כי בדרך זו בני ישראל חוו את כוחו של אלוהים. הן בקרב והן במצבי לחץ אחרים, הם נדרשו לפעול ביחד ולבטא את אהבתם ונחישותם למלא את רצון אלוהים ולעזור זה לזה.

 

נחמיה לא פעל בחוסר אמונה. אילו אלוהים היה מצווה עליו להמשיך בעבודה ולא להעמיד שומרים, אני משוכנע שנחמיה היה פועל כמצוות אלוהים.

 

האם אנו פועלים בדרך שונה מנחמיה?

מה אנו עושים כאשר אחד מילדנו, או אנחנו, שוברים עצם או זקוקים לניתוח מציל חיים?

 

א.    אנו מתפללים ומבקשים את עזרת אלוהים;

ב.    אנו פונים לבית החולים ומקבלים עזרה רפואית מהרופאים.

 

כאשר אנו נרפאים, אנו מודים לאלוהים על חסדו בכך שסיפק לנו תרופות ורופאים טובים ומסורים.

 

במצבים מסוימים גם הרופאים מרימים ידיים. במקרה כזה אנו מתפללים ומניחים את חיינו בידיו של אלוהים.

האם אנו מבטאים חוסר אמונה בכך שאנו פונים לבית חולים?

לא! אנו מודים לאלוהים על חסדיו ומשתמשים בכלי הברכה שהוא מעניק.

 

האם אינני מאמין שאלוהים יכול לחולל נסים ולרפא שבר באופן על טבעי?

בוודאי שאני מאמין! יש מקרים ומצבים בחיים – והם לא בהכרח קשורים תמיד לבריאות ולרפואה – שבהם אין לנו כל ברירה אלא לקוות לידו של אלוהים, שתתן את הפתרון הדרוש באופן על טבעי.

 

 

תוצאת פעולות נחמיה

פסוק 9:

"…וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹיְבֵינוּ כִּי נוֹדַע לָנוּ, וַיָּפֶר הָאֱלוֹהִים אֶת עֲצָתָם, ונשוב (וַנָּשָׁב) כֻּלָּנוּ אֶל הַחוֹמָה אִישׁ אֶל מְלַאכְתּוֹ."

 

אלוהים בחסדו פעל מיד למען תושבי ירושלים. האויבים שמעו שמזימתם נודעה לתושבי ירושלים וכך נעצרה התקפתם הנוכחית.

נכון, הם ישבו מיד לתכנן את ההתקפה הבאה, אך תושבי יהודה זכו לטעום מכוח חסדו של אלוהים ולמדו סמוך עליו גם בפעם הבאה.

התוצאה ברורה: חוזרים במרץ מחודש למלאכת בניית החומות והעיר.

 

כך גם עלינו לפעול בחיינו הרוחניים. הצלחנו בחסד אלוהים לעקוף את ניסיונותיו של השטן – נפלא! נחזור מיד למסלול השירות למען נפאר את שם אלוהים.

 

בשלב זה לא הסתיים המאבק בין תושבי יהודה לאויבי ישראל. נחמיה הוציא לפועל תכנית נוספת שעליה נדון בשיעור הבא.

 

 

סיכום:

 

לאורך כל ספר נחמיה ניתן לראות הקבלה בין שיקום חומות ירושלים ובנייניה לבין בניית גוף המשיח.

 

א.    סנבלט ורעיו, אויבי היהודים, ראו שהבוז והלעג שלהם לא רפו את ידי העמלים בבניית ירושלים, אז הם החליטו לפעול ביתר שאת נגד הבונים.

כך פועל גם השטן! הוא לא מניח לנו אם התגברנו על הפיתוי או המכשול הראשון, אלא מיד יכין את השני בדרגה קשה יותר. מסיבה זו עלינו כל העת ללבוש את מלוא כלי נשק האלוהים (אפסים ו 10-18).

 

ב.    כאשר אנו פועלים בדרך אלוהים, עלינו לצפות לכך שתגבר ההתנגדות לפועלנו.

כאשר יגבר הלחץ או תחל רדיפה קשה נגד המאמינים בישוע, יהיו אלו שיישברו ראשונה ויקרסו תחת הלחץ.

מה עשה נחמיה כאשר יושבי ירושלים התלוננו על הלחץ והפחד?

הוא לא התעלם מתלונת העמלים ופחדיהם, הוא לא השפיל אותם או ביקר אותם, אלא הדריך אותם לפנות אל אלוהים בתפילה, ועם זאת הגביר את השמירה מסביב לחומות כדי להפר כל ניסיון התקפה או פגיעה מצד האויבים.

במידה דומה עלינו להתפלל עם הפוחדים מלחץ ולעודד אותם לבטוח באדון. יחד עם זאת, נפעל כדי להגביר את ביטחוננו במסגרת החוק.

 

ג.     בכך שנחמיה התפלל והפנה את העם לאלוהים למען ישמע את תחינתם ויפעל למענם, הוא לימד את כולם כי ביטחונם של יושבי ירושלים אינו טמון בכמות וטיב השומרים ולא בסוג נשקם, אלא בחסד אלוהים.

הדרך להתעודד ולהימלא בביטחון כדי להמשיך בשמחה את השירות לאלוהים, היא לזכור את נאמנותו, הבטחותיו וניסיוננו עם אלוהים עד כה.

אלוהים נאמן, והוא חזק יותר מכל אויבינו או מהדברים שמסביבנו.

נחמיה פרק ד (שיעור שני) – פסוקים 13-17

 

"רחוק מאח – קרוב לאש!"

 

בפסוקים הבאים נחמיה ממשיך לטפל בבעיות הביטחון המטרידות את יושבי ירושלים.

לכאורה, ניתן לחבר את הקטע הבא לשיעור שעבר. הסיבה שהפרדתי את פסוקים 13-17 מקודמיהם נובעת מן הלקח החשוב שהמאמינים בישוע חייבים ללמוד מפסוקים אלה, דהיינו…

 

חשיבות ההתחברות והקרבה למאמינים אחרים

 

פסוקים 13-17:

13 וָאֹמַר אֶל הַחֹרִים וְאֶל הַסְּגָנִים וְאֶל יֶתֶר הָעָם: הַמְּלָאכָה הַרְבֵּה וּרְחָבָה, וַאֲנַחְנוּ נִפְרָדִים עַל הַחוֹמָה, רְחוֹקִים אִישׁ מֵאָחִיו. 14 בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ; אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ. 15 וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. 16 גַּם בָּעֵת הַהִיא אָמַרְתִּי לָעָם: אִישׁ וְנַעֲרוֹ יָלִינוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם, וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה. 17 וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ, אִישׁ שִׁלְחוֹ הַמָּיִם (כלומר, תמיד נשקו וצפחת המים איתו, או, לא הניח נשקו גם כשהלך לרחוץ במים).

 

לאחר שנחמיה קבע שומרים בנשק המתריעים מפני התקפה והציב מארבים כדי לחזק את ביטחונם האישי של העובדים (פסוקים 1-12), הוא עשה דבר נוסף כדי לסכל התקפה מן האויב ולהעלות את רמת ההתגוננות והביטחון למקסימום האפשרי. הוא ציין שתי עובדות פשוטות, ולאחר מכן הסיק מסקנה ונתן פתרון:

 

א.    המלאכה רבה, והפועלים עתידים לבלות עוד זמן רב מחוץ לחומה. כל עוד הפועלים נמצאים מחוץ לחומות הם מהווים מטרה קלה יותר להתקפה. זו הזדמנות שסנבלט אינו מתכוון לפספס אותה.

ב.    שטח העבודה רחב. משמע, הפועלים פרושים על פני שטח גדול. חלק מהעובדים אינם בקו ראיה עם השאר, הם עלולים להיות מטרה קלה יותר לתקיפה.

 

שימו לב! נחמיה מציין את נקודות התורפה הללו, וזאת על אף שלעובדים ניתנו כלי נשק כדי להגן על עצמם. כל האמצעים שמדובר עליהם כעת באים בנוסף לכלי הנשק שבידי הפועלים.

 

מה הם הצעדים הנוספים שקבע נחמיה לשמירה על חיי כל פועל?

א.    תקיעת שופר לשם התאספות למגננה;

ב.    לינת לילה בתוך חומות העיר.

 

נחמיה קבע שומרים המשקיפים על הנעשה, וגם כאלו הנמצאים במארבים. במידה והשומרים חושפים ניסיון התקפה, הם מודיעים לקרובים אליהם ומשם לתוקע בשופר.

כאשר העובדים שומעים את קול השופר, הם נדרשים ללא יוצא מן הכלל להתאסף במקום שממנו שמעו את התקיעה.

 

מן הסתם התוקע בשופר הוצב באחד המגדלים שהיוו נקודת התאספות ומקום מוגן יותר (שופטים ט 46-47, 51: "וַיִּשְׁמְעוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם וַיָּבֹאוּ אֶל צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית. וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ כִּי הִתְקַבְּצוּ כָּל בַּעֲלֵי מִגְדַּל־שְׁכֶם… 51 וּמִגְדַּל־עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר, וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר, וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם; וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל").

מעבר לכך, למרות רצונו העז של נחמיה שבניית החומות והגנות העיר יבואו לסיומן, הוא קבע כי בכל ערב הפועלים יפסיקו את עבודתם ויכנסו ללון אל תוך העיר. בלילה, הם יהיו מוגנים יותר בתוך החומות.

 

שימו לב! נחמיה התייחס ברצינות לכל טענה ולא זלזל בשום איום על חיי הפועלים. עם זאת, הוא הזכיר לפועלים ולראשי העם שאת המלחמה עצמה אלוהים עושה בעבורם (פסוק 14: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ; אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ."). שוב נחמיה מזכיר לכולם שהביטחון והחיים אינם תלויים בטיב השומרים והנשק, אלא בחסד אלוהים.

 

המקרה המתואר נשמע פשוט, אך ההשלכה לחיינו הרוחניים עצומה.

כפי שציינתי בתחילת הפרק, קיימת הקבלה בין בניית חומות העיר וביטחון הפועלים לבין בניית גוף המשיח – הקהילה, ושלומו הרוחני של כל איבר בה. מסיבה זו, המשך השיעור יתמקד בהקבלה לחיינו הרוחניים כתלמידי ישוע.

 

"רחוק מאח…"

ריחוק הפועלים זה מזה מהווה פיתוי לסנבלט לתקוף את הקבוצה המרוחקת והחלשה.

אם כן, מהי ההקבלה לחיי המאמינים בישוע?

כאשר המאמינים בישוע מתרחקים מהתחברות קהילתית או ממאמינים נאמנים אחרים, הם – כחוליה חלשה – מהווים פיתוי לתקיפה על־ידי השטן. כשאנו רחוקים מהתחברות בריאה, אנו חשופים הרבה יותר להשפעה רעה, והסיכוי להחלטות שגויות גדל.

למה הדבר דומה?

רובנו ראינו סרטי טבע בהם חבורת לביאות סורקת עדר זברות ומחפשת את הזברה הצעירה או הזקנה והחולה, הרחוקה או המנותקת מן העדר. ברגע שהלביאות זיהו את החוליה החלשה, אותה זברה הופכת לארוחה!

 

כולנו מסכימים שאנו חלשים יותר כאשר אנו לבד ומרוחקים מהתחברות, וזאת מתוך בחירה. אם כן, מדוע ישנם מאמינים בישוע שבוחרים להיות מחוץ למסגרת קהילתית והתחברות בריאה, ומה הן הסיבות שהם מתרחקים משאר איברי הגוף?

 

לכולם יש "סיבה טובה"

להלן מספר סיבות שכיחות. חלקן נשמעות מצד אלה שעוזבים את ההתחברות, אחרות נראות בחייהם:

 

1. אכזבה, או בעיה שאינה פטורה עם אח או אחות באמונה

לאנשים יש ציפיות ממאמינים אחרים, וכאשר הציפיות לא מתגשמות, הם מתאכזבים ומחליטים לא להשתתף באסיפות הקהילה כפי שעשו בעבר.

האכזבה יכולה לנבוע מכך שחברי הקהילה האחרים, לטענתו, מתעלמים מהמתלונן, שהוא אינו זוכה לביקורים, או שהוא נתקל בהתנהגות לא הולמת וכו'.

לפעמים, אי הסכמה בנושא מסוים גורם למישהו להתרחק מהתחברות, או להגיע  לעתים רחוקות יותר. – מה לעשות? רבים עדיין באים לקהילה לראות אנשים במקום לפגוש את אלוהים.

 

2. חטא אישי

ישנם כאלו שנפלו בחטא. במקום לחזור בתשובה, להמשיך את חייהם עם האדון ישוע ולגדול מבחינה רוחנית, הם מתרחקים מההתחברות. גאוותם או בושתם מונעות מהם לחזור להתחברות בקהילה.

 

3. אי הסכמה עם המסר

ישנם אלו אשר שמעו מסר שאינו נכון, או שאינם מסכימים עם תוכנו. במקום לשוחח עם המורה, הם עוזבים ואינם באים יותר לאסיפות הקהילה. לו היו מצטרפים לקהילה אחרת, ניחא. אך לא תמיד הם עושים זאת.

 

4. עומס עבודה

שעות העבודה הרבות אינן משאירות זמן מספיק למנוחה, ולפעמים הפתרון הקל ביותר הוא לוותר על פעילויות בקהילה: שיעורי תנ"ך, אסיפות תפילה, או התחברות באמצע שבוע.

 

5. סתם סיבה, שהרי צריך לומר משהו…

התירוצים מאוד מגוונים! … התספורת של המורה אינה יפה, או שירי ההלל אינם מושכים…

 

6. העוזבים מעולם לא נושעו

עובדה זו גרמה להם להינתק סופית מהמאמינים. מקרים כאלה תוארו כבר בראשונה ליוחנן ב 19: "הַלָּלוּ מִקִּרְבֵּנוּ יָצְאוּ, אֲבָל לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הָיוּ; כִּי אִלּוּ הָיוּ מִשֶּׁלָּנוּ, הָיוּ נִשְׁאָרִים אִתָּנוּ, אַךְ הֵם יָצְאוּ לְמַעַן יִוָּדַע שֶׁכֻּלָּם אֵינָם מִשֶּׁלָּנוּ."

 

מהן התשובות שאנו עתידים לשמוע מאלו המתרחקים מהתחברות בקהילה?

• "לקחתי פסק זמן כדי לחשוב ולשקול את צעדיי."
• "המאמינים בישוע ממש גרועים ופגעו בי קשה מאוד! … אין הבדל ביניהם לבין 'העולם', אז עדיף להישאר 'בעולם'!"

והנה חלפו להם הימים ואנו עתידים לפגוש את אותם אנשים בצומת אחר בחיים, ואז ניווכח לראות שהם נשארו באותו מצב כפי שהיו, או גרוע מכך. בדרך כלל הצלקות לא נגלדו, אלא גדלו ולעתים הדביקו את שאר בני המשפחה.

אותם אנשים פעלו מתוך רגש, גאווה, חוסר הבנה נכונה של הכתובים, אך התוצאה היא אותה תוצאה בכל המקרים – הם הפכו למטרה קלה ונוחה יותר לשטן ולתככיו.

 

ייתכן מאוד שנעשה להם עוול, ייתכן שבאמת פגעו בהם מבלי אשם מצדם, אך הם והקרובים להם נפגעים כי הם אמצו תגובה שאינה תואמת להדרכה שבכתבי הקודש.

הרגש והעולם הכתיבו להם את תגובתם, במקום דבר אלוהים.

במשלי ג 3-7 נאמר:

3 "חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ, כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ. 4 וּמְצָא־חֵן וְשֵׂכֶל־טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. 5 בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. 6 בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. 7 אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ; יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע. 8 רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ, וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ."

ובאל האפסים ד 25-32 כתוב:

 

25 "עַל כֵּן הָסִירוּ אֶת הַשֶּׁקֶר וְדַבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כִּי אֵיבָרִים אֲנַחְנוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ. 26 רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ; אַל תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ עַל כַּעַסְכֶם, 27וְאַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָֹטָן. 28 הַגּוֹנֵב אַל יוֹסִיף לִגְנֹב, כִּי אִם יַעֲמֹל וּבְיָדָיו יַעֲשֶׂה אֶת הַטּוֹב כְּדֵי שֶׁיוּכַל לָתֵת לְמִי שֶׁשָּׁרוּי בְּמַחְסוֹר. 29 אַל יֵצֵא מִפִּיכֶם כָּל דְּבַר נִבּוּל, אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב בְּעִתּוֹ וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִבְנוֹת, לְמַעַן יַשְׁפִּיעַ נֹעַם עַל הַשּׁוֹמְעִים. 30 וְאַל תַּעֲצִיבוּ אֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר נֶחְתַּמְתֶּם בָּהּ לְיוֹם הַגְּאֻלָּה. 31 הָסִירוּ מִכֶּם כָּל מְרִירוּת וְחֵמָה וְכַעַס וּצְעָקָה וְגִדּוּף וְכָל רִשְׁעָה. 32 הֱיוּ טוֹבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ; הֱיוּ מְלֵאֵי רַחֲמִים וְסִלְחוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ.

 

במקום לחזור למקום הסליחה וההגנה מאלוהים, הם הלכו ל"שדה מוקשים" והעמידו את עצמם חשופים לרע ולהשפעותיו – כזברה פצועה אל מול קבוצת לביאות.

הם עלולים להיפגע יותר, לא בגלל שהם היו הגורם לבעיה, אלא מכיוון שלא נכנעו לדרך שבה אלוהים בוחר לרפא את איברי גוף המשיח.

 

האם אלו שנשארו בקהילה הם אנשים טובים יותר?

לא! אך הם נשארו במסגרת המגוננת והמלמדת לתקן ולבקש את פני האדון.

דבר אלוהים אומר באיגרת אל העברים י 24-25:

24 "נָשִׂים לִבֵּנוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לְעוֹרֵר זֶה אֶת זֶה לְאַהֲבָה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. 25 בַּל נַזְנִיחַ אֶת הִתְכַּנְּסוּתֵנוּ כְּמִנְהַג כַּמָּה אֲנָשִׁים, כִּי אִם נְעוֹדֵד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וּבְיִחוּד בִּרְאוֹתְכֶם כִּי קָרֵב הַיּוֹם".

 

אותם אנשים שחוו את הפגיעות והכאבים מהשאר אך נשארו בקהילה, זכו למידה רבה יותר של חסד, כי הם נכנעו לרצון אלוהים. כניעתם לרצון אלוהים מפארת את שם האדון, וכך ראוי לכולנו לפעול, כי לתכלית זו נבראנו (אל האפסים ב 10: "שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם").

 

כאשר אותם "ילדים לא מושלמים" נשארו בקהילה, הם נשארו חשופים לשמיעת אמת אלוהים שבכוחה להוכיח, לתקן, לנחם, לעודד ולשמור.

כאשר אותם נאמנים לדבר אלוהים נשארו בתוך ההתחברות, הם נשארו מחוברים למסגרת שמאפשרת להם להתוודות על חטא, לסלוח ולקבל סליחה ולצור שלום בין אחים ואחיות.

 

אף אחד מאיתנו אינו מושלם. – אך כאשר אנו נכנעים לרצון אלוהים, אנו זוכים לחוות את כוחו ולראות את פעולתו עבורנו. רק כך נראה את אלוהים נלחם עבורנו. רק כך נזכה להגנה  ולכוח הדרושים על מנת לעמוד בפיתוים ותככי השטן.

 

האם משתמע מדבריי שמאמין עלול לאבד את ישועתו אם הוא עוזב את הקהילה?

לא! ישועה ניתנה בחסד, ומי שבאמת נושע הריהו נושע לעולם (בשורת יוחנן י 27-30):

27 "צֹאנִי שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלִי וַאֲנִי מַכִּיר אוֹתָן; הֵן הוֹלְכוֹת אַחֲרַי 28 וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי.29 אָבִי שֶׁנָּתַן אוֹתָן לִי גָּדוֹל מִכֹּל וְאֵין אִישׁ יָכוֹל לַחֲטֹף אוֹתָן מִיָּד הָאָב. 30 אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ."

…ואל האפסים א 4:

"כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה."

ישועה מתבטאת בציות לישוע המשיח

מי שבפירותיו לאורך זמן מוכיח כי לדבר אלוהים אין סמכות על חייו, הריהו אומר שאין לישוע מקום בחייו.

עלינו לזכור: אלוהים הקים את הקהילה למעננו כדי שנגדל כראוי לכבודו. הוא מצווה עלינו להיות חלק ממנה, כי דרכה אנו מקבלים את ההכשרה לגדילה רוחנית ולשירות טוב (אל האפסים ד 12-14; א-קורינתים יב; אל הרומים יב).

 

תקיעת השופר וקהילת המשיח

תקיעת השופר של נחמיה מתריעה על סכנה וקוראת לכל העובדים להגיע במהירות למקום ההתאספות כדי להתגונן.

"קריאת השופר" של המאמינים היא אזהרה מהוראת שקר, מזאבים רוחניים הבאים בדמות כבשים תמימים, ומכל דבר שעלול לפגוע בילדי האדון.

מי ששם עצמו מחוץ לקהילה, הריהו מנותק מהתחברות. הוא חוסם לעצמו את הערוץ שדרכו ניתן לשמוע את קריאת האזהרה. כמוהו כאדם שאטם את אוזניו משמוע את דברי האחים והאחיות באדון.

האזהרה מגיעה לאוזני ילדי האדון משאר האחים והאחיות לאמונה וממנהיגי הקהילה. אלו שנמצאים בהתחברות קדושה שומעים את האזהרה, ולכן הם מוגנים יותר. הם מודעים לרע ולפעולותיו ויודעים טוב יותר להתרחק ממנו ולהתגונן מפניו. הם נתונים להוראת האדון באופן ישיר ויעיל יותר. חייהם הרוחניים חשופים יותר, ולכן ניתנים לתיקון ושיפור.

 

כשהפועלים שמעו את קריאת השופר הם התאספו למקום ההגנה, מן הסתם לתוך החומה ובסמוך למגדל.

 

כאשר אנו, כמאמינים במשיח, שומעים את אות האזהרה, לאן אנחנו רצים?

ההתאספות לשם מגננה אינה בבניין או באדם, אלא באדון ישוע המשיח – באלוהים.

שם, לרגלי האדון, אנו מוגנים ובטוחים גם אם יפגעו בגופנו; רק שם אנו מפארים את שמו; שם נפגוש את שאר אחינו ואחיותינו האמיתיים; שם נמצא מבצרינו ושם הוא ילחם לנו.

 

המלאכה רבה

נחמיה אמר לעובדים כי "המלאכה רבה". כוונתו היתה, שעל העובדים לאמץ את כל ההנחיות ואמצעי הביטחון כדי לשמור על שלומם. רק אז יהיו יעילים בקידום העבודה.

מילותיו נכונות גם לגבי שירותנו היום עבור האדון:

המלאכה רבה! לא כל הנוכחים בבית אלוהים נושעים, לא כל בני משפחתנו נושעים ולא כל עם ישראל שמע את הבשורה. העולם מלא באנשים המחכים לשמוע את בשורת הישועה.

לאור זאת, הבה נעמוד עירניים אל מול התקפות השטן המאיים תמיד להרוס את שלומנו האישי ואת האחדות בין איברי הקהילה.

 

מכיוון שטיב מלאכתנו תלוי ברמת טוהרנו, הרי שכולנו נקראים להיכנע לפני רגלי האדון, לסלוח איש לרעהו ולקבל את סמכות הכתובים בכל תחום בחיינו.

 

 

סיכום:

 

לאורך כל ספר נחמיה ניתן לראות הקבלה ברורה בין שיקום חומות ירושלים ובנייניה לבין בניית גוף המשיח:

 

א.    בגלל גודל שטח העבודה, חלק מהעובדים היו מנותקים מן השאר, ולכן היו חשופים יותר לתקיפה מצד האויב.

נחמיה קבע כי ברגע שישמעו את קול השופר, כל העובדים יתאספו למקום מוסכם כדי להתגונן מפני התוקפים. אף־על־פי שנחמיה צייד את השומרים בנשק והעלה את רמת ביטחונם, הוא שוב הזכיר להם כי ביטחונם אינו תלוי בטיב השומרים והנשק, אלא באלוהים בכבודו ובעצמו.

 

ב.    על המאמינים בישוע ללמוד לקחים מנחמיה:

• הריחוק בין המאמינים בישוע, הנובע מאי הסכמה, חטא או כל סיבה אחרת, מחליש את הקהילה.
• הריחוק מהקהילה מעמיד את האיבר הבודד כחוליה חלשה שקל יותר לתקוף אותה.

 

ג.     תקיעת השופר התריעה על סכנה וקראה לכולם להגיע למקום מבטחים.

קריאת האזהרה בקהילה היא ההוראה והאזהרה מפני מורי שקר והתקפות רוחניות.

מי שמטה אוזן להוראת זקני הקהילה ולשאר איבריה הנאמנים, מודע לסכנה וידע להתגונן.

מי שמתרחק או אוטם את אוזניו, לא ידע על אודות הסכנה והוא חשוף לה יותר.

 

ד.     מקום המבטח של המאמין אינו בבניין או בחיק אנשים, אלא לרגלי האדון ישוע המשיח.

כאשר אנו בוטחים בהוראת האדון ומקיימים את רצונו, אנו נמצאים לרגליו. שם אנו מפארים אותו, ושם אנו זוכים למרב החסדים.