מעשי השליחים: פרק י"ט

רקע:

ספר מעשי השליחים מתאר את רוח אלוהים שפועל במאמינים הראשונים כדי שיעידו על ישוע.

החלק השלישי של הספר מתאר את מעשי רוח אלוהים דרך שאול וחבריו ברחבי האימפריה הרומית. עד עכשיו למדנו מה קרה לשאול והצוות בפיליפי, תסלוניקי, בראה, אתונה, וקורינתוס.

כעת אנחנו במסע הבישור השלישי הואחרון כאשר התחנה המרכזית ביותר בו היא אפסוס.

פרק י"ט פסוקים 1-10: שרותו של שאול באפסוס

פסוקים 1-2:

• אז עכשיו אפולוס בקורינתוס ואילו שאול חזר לאפסוס כפי שקיווה (מע"ש פרק י"ח 21).
• רקע על העיר אפסוס:
• עיר נמל מרכזית במערב אסיה הקטנה אשר התפרסמה בשל המקדש של האלה ארטמיס.
• חיו בה כרבע מיליון איש.
• מעבר למקדש היה גם את האמפיתיאטרון הענק שנשמר עד היום.
• הוא מגיע לשם ופוגש קבוצת תלמידים. המושג "תלמידים" לא בהכרח תמיד מתכוון למאמינים בישוע, וכמו שנראה, פה אכן מדובר במקרה כזה של אנשים שמכונים תלמידים ע"י לוקס, אך הם לא מאמינים נושעים.

(ראה יוחנן ו' 66 – "תלמידים" של ישוע שעזבו אותו לאחר שדיבר על עצמו כעל "לחם החיים").

• שאול שואל אותם האם קיבלו את רוח הקודש כאשר האמינו?

מדוע הוא שואל אותם? לא רשום. יכול להיות ששמע אודות אמונתם, יכול להיות שראה משהו שונה, אולי שמע על דרכו הראשונית של אפולוס וחשד שמדובר במקרה דומה.

• להפתעתנו התלמידים אומרים שמעולם לא שמעו על רוח הקודש בכלל.

פסוקים 3-4:

• שאול שואל אותם איזו טבילה הם כן עשו והם מספרים שנטבלו את "טבילת יוחנן".
• התשובה הזו גורמת לנו לשער שהם היו "תלמידי" יוחנן המטביל.
• שאול מבהיר להם שטבילת יוחנן היא טבילה של חזרה בתשובה שהכינה את האנשים לקראת בואו של ישוע המשיח.
• איך כל הדברים האלה מסתדרים בדיוק? מדוע הם לא ידעו על רוח הקודש? מדוע דווקא דיברו על טבילת יוחנן?

ההסבר ההגיוני ביותר לדעתי שמפורט לנו בטקסט הוא או שאותם תלמידים היו כמו אפולוס, או שאותם תלמידים קיבלו את הבשורה הראשונית מאפולוס בשלב בו הגיע לאפסוס אבל ידע רק אודות טבילת יוחנן, ולא אודות הגשמת ביאתו של המשיח ישוע, מותו ותקומתו (מע"ש י"ח 25).

פסוקים 5-7:

• עכשיו כש-12 התלמידים הללו מבינים את מלוא האמת אודות ישוע, הם נטבלים שוב בשמו, רוח הקודש בא עליהם ומאמת זאת על ידי אותות הלשונות והנבואה, בדומה למה שהיה לנו בחג השבועות במעשי השליחים ב'.
• העובדה ששאול סמך עליהם ידיים במקרה הזו נובעת אולי מהרצון להראות כי אותם "חצי מאמינים" עכשיו הפכו "למאמינים מלאים".

מדוע התלמידים מקבלים את רוח הקודש ומדברים בלשונות לאחר שנושעו? האם זו חוויה הכרחית עבור כל מאמין? האם דיבור בלשונות זה סימן לכך שנושעת?

התשובה היא- לא.

חשוב לזכור תמיד לשאול את עצמינו, מדוע כותב זאת לוקס לתיאופילוס? מה המסר שהוא מנסה להעביר כאן?

ובכן, נתחיל ונאמר שלא בכל פעם שמישהו נושע, הוא מדבר בלשונות. מה שאנחנו רואים בספר מעשי השליחים אלה הם אירועים מסוימים בהם לוקס מתאר לנו אירוע כזה בו אנשים מדברים בלשונות ואלה אירועים ייחודיים. למשל, כאשר קמה הקהילה במע"ש ב', התלמידים מדברים בלשונות על מנת לאמת את המסר של החזרה בתשובה אותו נושא כיפא. בפרק י', קורנליוס ואנשי ביתו מדברים בלשונות על מנת להראות ליהודים שגם הגויים נושעים באותו אופן. ובפרק זה, יט', אנו רואים כי רק האמונה בישוע מושיעה. טבילת יוחנן לא מושיעה, שום דבר אחר למעשה לא מושיע חוץ מהאמונה בישוע. היא זו שגרמה לכך שרוח הקודש באה על התלמידים, וכאות הוכחה, הם דיברו בלשונות.

פסוק 8 –

• כרגיל, שוב שאול מגיע לבית הכנסת לדבר על ישוע ועושה זאת במשך 3 חודשים. שוב פעם, עושה רושם שיש תגובה מעורבת.

פסוק 9 –

• בשלב מסויים חלק מהקהל לא ממש אהב את דברי שאול אודות "הדרך ההיא" – ישוע הוא הדרך כמובן.
• "הקשו לבבם" בשפה המקורית זה פועל מתמשך – הם שמעו את הבשורה ולאורך זמן סרבו לקבל ולהאמין עד "שליבם הפך קשה", בדומה ללב פרעה.
• בתגובה, שאול עזב את בית הכנסת, אסף אחריו רק את אלו שרצו לשמוע עוד ובמשך יום אחר יום לימד בבית ספר של גבר בשם טירנוס (משמעות שמו הוא "רודן" – אולי זה היה כינוי שניתן לו על ידי התלמידים).
• יש חוקרים שטוענים שבאותם ימים באזור ההוא, אנשים היו עובדים ולומדים מהבוקר עד השעה 11:00 יוצאים להספקת צהריים עד 16:00 ואז ממשיכים שוב לעבוד/ללמוד.

בעותקים מאוחרים יותר של הברית החדשה נאמר לנו ששאול לימד שם בבית הספר בין השעות 11:00-16:00, כך שיכול להיות שטירנוס נתן לו את הרשות להשתמש במבנה בשעות ההפסקה.

פסוק 10 –

• במשך שנתיים, כאמור הזמן הארוך ביותר ששאול נשאר עיר אחת, הוא לימד מאותו בית ספר והמוני אנשים, יהודים ויוונים מכל האזור שמעו אודות "דבר האדון".
• בראשונה לקורינתים ט"ז 9 שאול כותב מאפסוס ומספר לקורינתים שאלוהים פתח לו דלת רחבה ופוריה לפעולה באפסוס, כנראה מדובר באותו בית ספר ממנו לימד.
• אז אנשים רבים מאותו אזור, "אסיה הקטנה", הגיעו לשמוע את שאול וכך קמו להם קהילות רבות באזור שמסביב לעיר אפסוס.
• שבעת המכתבים של ישוע לקהילות בספר ההתגלות מדברים על אותו מעגל ערים סביב אפסוס בהן קמו אותן קהילות (אפסוס, זמירנה, פרגמוס,תיאטירה, סרדיס, פילדלפיה, לאודיקאה – התגלות ב' 1 עד ג' 22).
• השיטה של שאול במקרה הזה הייתה בעצם "לעשות תלמידים" "שעושים בעצמם תלמידים".

פרק י"ט פסוקים 11-20: החקיינים של אפסוס

פסוקים 11-12:

• שימו לב כי כתוב שאלוהים עשה גבורות בלתי רגילות, לא שאול!

אלוהים מחפש ידיים של אנשים זמינים כדי לעשות גבורות בלתי רגילות.

• מדוע לוקס אומר שהגבורות היו בלתי רגילות?

כי לא היה מדובר בדרך נס הריפוי כפי שראו עד כה בדרך כלל – תפילה וסמיכת ידיים, אלא אפילו על ידי חפצים שנגעו בשאול, אלוהים ריפא את האנשים. במקרה הזה, כך אלוהים אימת את המסר של שאול בפני אותם אנשים.

• למה לוקס מציין זאת לגבי שאול? ככל הנראה כדי לבסס את מעמדו כשליח אלוהים. עד היום יש לא מעט אנשים שלא מקבלים את כתביו של שאול בטענה שהוא לא שליח אלוהים, ובטענה שכתביו הם לא חלק מכתבי הקודש כי הם לא נכתבו בהשראת הרוח. לוקס מראה לנו כי ה' ועוד איך השתמש בשאול כשליח, העניק לו סמכות, והדריך אותו לכתוב את מה שבסופו של דבר מהווה רוב מספר הברית החדשה. בנוסף אנו יכולים לראות הקבלה בין שאול לאליהו, לישוע ולכיפא, שגם הם ריפאו דרך מגע בבגדיהם, צל וכו'.

פסוקים 13-14:

• הדבר הראשון שמכה בנו היא העובדה שמדובר על יהודים, בנים של כהן גדול. לאן הגענו?! הרי כתוב בתורה (דברים יח' 9-14), לא להתעסק בכישופים וכו'. בניו של אהרון, שהיה הכהן הגדול הראשון, נשרפו בגלל שהקריבו אש זרה! אצל אלוהים אין פרוטקציות. בני סקווה יצאו בזול כאשר רק יצאו פצועים וערומים מהמפגש עם הרוח הרעה. אנו רואים כאן כי כל דבר חוץ מהאמונה בישוע, הוא כאש זרה לפני אלוהים.

• אפסוס הייתה גם ידועה כעיר מלאת עבודת אלילים, לכן זה לא מפתיע לראות אנשים שמתעסקים עם גירוש שדים ועם העולם הרוחני.
• העובדה שיש יהודים שעוסקים בגירוש שדים גם לא צריכה להפתיע מידי, הרי ישוע, לאחר שהאשימו אותו כי הוא פועל בכח השטן ומגרש שדים אמר לאנשים במתי פרק י"ב 25-27:

"הוֹאִיל וְיָדַע אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם אָמַר לָהֶם: "כָּל מַמְלָכָה הַמְפֻלֶּגֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ סוֹפָהּ שֶׁהִיא נֶחֱרֶבֶת, וְכָל עִיר אוֹ בַּיִת הַמְפֻלָּגִים בְּתוֹךְ עַצְמָם לֹא יַחֲזִיקוּ מַעֲמָד. אִם הַשָּׂטָן מְגָרֵשׁ אֶת הַשָּׂטָן, כִּי אָז הִתְפַּלֵּג בְּתוֹךְ עַצְמוֹ וְאֵיךְ תַּעֲמֹד מַמְלַכְתּוֹ? וְאִם אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים בְּעֶזְרַת בַּעַל-זְבוּל, בְּעֶזְרַת מִי מְגָרְשִׁים אוֹתָם בְּנֵיכֶם? לָכֵן הֵם יִהְיוּ שׁוֹפְטֵיכֶם".

• לאותם אנשים לא היה קשר אמיתי עם ישוע, הם פשוט התלהבו מהכח של שאול שדיבר בשם ישוע, ולכן השתמשו גם הם בשם הזה כמעין "מילת קסם" שתיתן גם להם כח רוחני. רואים זאת משום שהם מדברים בגוף שלישי, ומראים שלא הייתה להם אמונה אישית בישוע.
• סקוה – לא ידוע לנו על אף כהן גדול שכזה. יכול להיות שהיה פשוט כהן וחשב את עצמו "לגדול".

פסוקים 15-16:

• כאמור, מכיוון שאותם אנשים לא באמת הכירו את ישוע, ולא באמת יכלו לדבר בשמו, בניגוד לישוע ולשאול אותם היא בהחלט הכירה, היא התנפלה עליהם, פצעה אותם והבריחה אותם.
• האם אתם גם מוכרים כילדים של אלוהים? האם רוח הקודש בכם? האם השדים מסתכלים עליכם בתור טרף קל, או בתור מבצר של רוח אלוהים? הרוח הרעה לא אמרה שהיא מכירה את שאול בגלל ששאול היה בפני עצמו מישהו מיוחד. אלא בגלל שרוח אלוהים הייתה בו. אם כך, כל אחד שיש בו את רוח אלוהים יכול לעמוד בביטחון מול רוח רעה, ולדעת שהוא מוגן מפניו. האם אלוהים רואה אתכם ואומר- אותו אני מכיר! הוא שייך לי! (?) או שמבחינתו כאשר אנחנו מדברים עליו זו עבודה זרה?
• מישהו שמתעסק עם השטן והשדים שלו, ללא נוכחות רוח אלוהים בו, ללא ההגנה של ישוע, הוא "טרף קל".

פסוקים 17-18:

• המקרה הזה נודע לתושבים והשם של ישוע הפך לכזה שהאנשים יראו ממנו.
• רבים מאותם אנשים, קיבלו את ישוע באמונה ואף התוודו על חטאיהם.

פסוק 19 –

• מתוך אלו שהגיעו לאמונה, רבים היו כאלה שעסקו בכישוף. על מנת להראות את הרצינות של אמונתם והרצון ללכת בדרך שונה, הם שרפו את ספרי הכישוף, אפילו שיכלו פשוט למכור אותם ולקבל סכום כסף מכובד (50 אלף ימי עבודה באותו הזמן).

האם אנחנו חוזרים בתשובה על מעשינו הרעים ומסירים מעלינו כל דבר שאלוהים לא אוהב? האם אנחנו רק שמים בצד, ומקווים לא לחזור לזה שוב? או שאנחנו שורפים/ קוטעים/ מסירים/ משמידים כדי שלא יהיה סיכוי שנחזור לאותו חטא?

פסוק 20 –

• השורה התחתונה של האירועים – דבר האדון שיגשג וגבר.

פסוקים 21-22:

• שאול מחליט להגיע שוב לירושלים, עם כמה עצירות בדרך, אבל כאן גם מתגלה לנו החזון, המטרה הגדולה הבאה –

הוא רוצה ללכת לרומא, מרכז העולם.

• אנחנו נראה ששאול אכן הגיע לרומא, אבל ממש לא בדרך שחשב שיגיע לשם (אסיר).
• הוא נשאר עוד קצת באזור אסיה הקטנה ושלח שניים מהצוות שלו למקדוניה.

פרק י"ט 23-41: המהומה באפסוס

פסוק 23 –

• "בעת ההיא" – בזמן ששאול עדיין נמצא באזור אפסוס, למרות שכבר יש לו תוכניות להמשיך הלאה.
• "דרך האדון" או "הדרך" – היה הכינוי אחד הכינויים הראשונים שניתנו לקהילה המאמינים אז (מע"ש י"ט 19).

פסוק 24 –

• דמטריוס היה צורף ואיש עסקים שהכין תבניות כסף קטנות של "היכל ארטמיס" והיו לו גם לא מעט פועלים.
• כמה עובדות על "היכל ארטמיס":

ארטמיס – "דיאנה" בשמה הרומי הייתה אלת הצייד ואלת הפיריון היוונית.

היא הייתה הבת של זאוס ואחותו התאומה של אפולו.

נאמר עליה שהיא נפלה מן השמיים אל הארץ, ממש סמוך לעיר אפסוס.

נשים צעירות שרצו להכנס להריון היו מתפללות אליה.

ברחבי האימפריה הרומית היו 39 מקדשים לכבודה אך הראשי והמרשים ביותר היה באפסוס.

המקדש שלה היה נחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק.

עמודי המקדש (12 שכאלה)  היו בגובה  של כ-18 מטר, אורך המקדש היה 130 מ' על רוחב של 67 מ'.

• אנשים היו קונים את אותן תבניות קטנות מכסף כמזכרת או כחלק מעבודת האלילים שלהם, ככה שחלק גדול מהכלכלה של האנשים באפסוס הייתה תלויה באותו המקדש.

פסוק 25 – דמטריוס מכנס את בעלי המקצוע ובאופן ישיר וכנה חושף את המניע שלו – כסף (פגיעה בהכנסות).

 פסוק 26 –

• ההכנסות נפגעו כי הרבה אנשים באזור שמעו את הבשורה, הגיעו לאמונה ועזבו את דרכם האלילית כפי שראנו מוקדם יותר בפרק י"ט בפסוקים 17-20.

פסוק 27 –

• לצד ההאשמה על הפגיעה הכלכלית, דמיטריוס משלב גם האשמה על פגיעה בכבודה של האלה ארטמיס.

יכול להיות שהוא עושה זאת בכנות ויכול להיות שזו עוד דרך לשלהב את את האנשים נגד האמונה המשיחית ושאול.

פסוק 28 –  דמטריוס כנראה עשה עבודה טובה כי המון האנשים נתמלאו זעם ופרצה מהומה גדולה.

פסוק 29 –

• האמפיתאטרון באפסוס, שנשמר עד היום, היה מקום התאספות ידוע של העיר.

מדובר באמפיתיאטרון הגדול ביותר בעולם באותה תקופה אשר הכיל כ-25 אלף איש.

• לשם ההמון סוחב שני חברים של שאול:

גיוס –  אולי אותו אחד שמוזכר בפרק כ' 4.

אריסטרכוס – חבר של שאול שליווה אותו במסע הקשה לרומא (בספינה שנשברה) וגם עמד לצידו במאסר ברומא.

פסוק 30 –

• שאול כרגיל באומץ רב רוצה להכנס למרכז הבלאגן ולדבר עם האנשים אך הפעם התלמידים מונעים ממנו כנראה בגלל שחשבו שהסיכון בפעם הזו גדול מידי.

פסוק 31 –

• לא רק המאמינים באפסוס רצו למנוע משאול להגיע אל ההמון הזועם אלא גם "כמה מראשי אסיה".

מדובר בשליטים רומים באזור, לא מאמינים, שהיו חברים של שאול ולא ראו בדרכו כמסוכנת לאימפריה.

פסוק 32 –  באופן די מצחיק, הרבה מהאנשים פשוט נסחפו לתוך המהומה למרות שלא ידעו מה הסיבה לבאלגן.

פסוקים 33-34:

• לתוך המהומה נקלע בחור יהודי בשם אלכנסדר, כנראה מנהיג מוכר.

מכיוון שהיה ידוע שהיהודים לא האמינו באלילים יכול להיות שההמון רצה לפגוע גם בהם, לא רק במשיחיים, לכן אלכסנדר רצה להשמיע דברי הגנה – אולי להבדיל את היהודים מהמאמינים מכיוון שמבחינת הגוייים לא היה ממש הבדל בין הקבוצות.

ברגע שהבינו שהוא יהודי, ההמון השתגע ובמשך שעתיים צעק: "גדולה ארטמיס של האפסים".

אגב, יכול להיות שמדובר באותו אלכסנדר המוזכר בשנייה לטימותאוס ד' 14.

פסוקים 35-36:

• מזכיר העיר הוא המנהיג מטעם האימפריה הרומית הממונה על העיר אפסוס.

הוא מנסה להרגיע את ההמון שלא משנה מה אותם אנשים אומרים או עושים, המאמינים, שום דבר לא ישנה את העובדה שאפסוס מופקדת על המקדש של ארטמיס.

פסוקים 37-41:

• מזכיר העיר מזהיר את ההמון שהם תוקפים אנשים שלא עשו להם דבר, לא גנבו ולא אמרו משהו רע על האלה.
• הוא מבקר את דמטריוס ואנשיו על המהומה שיצרו ללא סיבה מוצדקת, במקום לפנות לבית המשפט כמקובל בחוק הרומי.
• לבסוף הוא מדגיש שאנשי אפסוס עלולים להיות מואשמים על ידי רומא במהומה ללא סיבה מוצדקת.
• בסופו של דבר, כמו בקורינתוס עם גליון, שוב פעם המאמינים מזוכים מאשמה.
• נאום מזכיר העיר מרגיע את ההמון והמהומה מתפזרת.

מדוע לוקס מתאר את האירוע לתיאופילוס? מה המסר שהוא מנסה להעביר?

לדעתי, ישנן שתי נקודות עיקריות.

1. עבודת אלילים היא הבל, וההתנגדות היחידה של עובדי האלילים לבשורה היא צעקות ורעשים. היהודים חשבו שהם מכירים את התורה ושיש להם טענות טובות נגד הבשורה, אך שאול וכיפא הוכיחו להם שהם לא מכירים את התורה כפי שהם חשבו. בפסוקים הקודמים של פרק יט', אנו רואים שבעקבות המקרה של בני סקווה והרוח הרעה, הרבה עובדי אלילים באפסוס חוזרים בתשובה ושורפים את ספריהם הקשורים לכישופים. מה התגובה של עובדי האלילים? האם הם עונים עם טענות מבוססות כנגד הבשורה? לא ולא. הם רואים שהכיס שלהם נפגע, והם יוצרים הרבה רעש ומהומה כדי לנסות לכבות את האור שהופץ בכל אסיה. אנו רואים אירוע דומה גם בפיליפי בפרק טז' 16 ואילך כאשר שאול גירש רוח ניחוש מנערה, וזה פגע ברווחים של אלו שהעסיקו אותה.
2. הבשורה, והמאמינים אינם חותרים תחת השלטון האזרחי שה' מינה. הכוונה היא לא שהמאמינים כפופים לכל חוק אזרחי שיינתן להם. המאמינים כפופים לה', אך אלוהים גם אומר שהוא זה שמינה את השליטים, והוא רוצה שנכבד את השליטים כל עוד הם לא מצווים עלינו לפעול נגד רצונו. לוקס מראה כי המאמינים הם אזרחים שומרי חוק, ולא אנרכיסטים כמו שהרבה פעמים האשימו אותם.

מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?

1. יש אמת אחת, והיא הבשורה. יש אמת אחת, והיא הדרך היחידה לחיי נצח עם אלוהים. כל הדרכים האחרות, כמה שהן יכולות לפעמים להיראות טוב, להישמע נעימות, ולהרגיש מדהימות, הן לא מובילות לאלוהים.

2. ההתנגדות תמיד תהיה קיימת כי אנשים אוהבים יותר את החושך מאשר את האור. ימצאו כל סיבה להמשיך בחטאיהם מאשר לחזור בתשובה. לכן חשוב שאנחנו בתור שגרירי אלוהים נעמוד נקיים לפניו, גם מבחינה חוקית אזרחית, על מנת שלא יהיה לאף אחד פתחון פה עלינו, ועדותינו תוכתם.

יישום

1. אין ישוע, אין ישועה.

אפשר לדעת את התנ"ך בצורה מדהימה כמו אפולוס,

אפשר לעשות טבילה – כמו 12 האנשים באפסוס,

ואפילו להיות עד כדי כך קרובים שאנחנו מאמינים שאנחנו צריכים ישועה – כמו אותם אנשים ששאול פגש באפסוס,

אבל אם אין את ישוע עצמו, זה לא יספיק.

זה לא מספיק להיות בכיוון הנכון,

זה לא מספיק להתנהג דומה יותר למאמינים מאשר לשכנים, זה לא מספיק להגיד שכן אנחנו מאמינים שאלוהים קיים,

אנחנו צריכים את ישוע, ובלעדיו אין לנו ישועה!

ואני אומר את זה בעיקר בהקשר של בישור.

2.הזהרו מאמונה יד שנייה!

שבעת בניו של סקווה ניסו לגרש שדים ואמרו: (פסוק 14)

" אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶן בְּיֵשׁוּעַ אֲשֶׁר שָׁאוּל מַכְרִיז עָלָיו!"

כלומר, האמונה שלהם לא הייתה אמונה בכנה בישוע, הם לא הכירו אותו,

הם האמינו בשאול כי ראו מה אלוהים עשה דרכו.

המצב שבו האמונה שלנו תלויה באדם אחר הוא מצב מסוכן – זה לו אמונה אמתית. לא הייתה פה ישועה.

אנחנו צריכים לוודא שהקשר שלנו עם אלוהים הוא ישיר.

שאני בעצמי יודע במי אני מאמין, למה אני מאמין.

שאני בעצמי קורה ולומד את דבר אלוהים ולא אומר בכל פעם ששואלים אותי: " לך ל-X ותשאל אותו.."

3.עלינו "לשרוף את הספרים" של האדם הישן אפילו אם המחיר גבוה.

קראנו בפסוק 19:

"רַבִּים שֶׁעָסְקוּ בְּכִשּׁוּף אָסְפוּ אֶת סִפְרֵיהֶם וְשָׂרְפוּ אוֹתָם לְעֵינֵי כֹּל. חִשְּׁבוּ וּמָצְאוּ שֶׁמְּחִירָם חֲמִשִּׁים אֶלֶף מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף"

כלומר הם חתכו מהחיים שלהם משהו שהיה מרכזי בעבורם בחייהם הקודמים כלא מאמינים,

משהו שהיה מכשיל אותם או אחרים אם היה נשאר.

הספרים האלה היו שווים הרבה כסף, אבל אלוהים היה שווה להם יותר.

ואצלינו היום זה לא ספרי כישוף, אבל זה יכול להיות מקומות מסויימים אליהם היינו רגילים ללכת,

קשרים עם אנשים מסויימים,

תחביבים מסויימים,

את הדברים האלה, שהיו חלק מהאדם הישן שלנו אנחנו צריכים לחתוך לגמרי,

אפילו שזה קשה, אפילו שנשלם מחיר, זה הדבר הנכון לעשות.

4.בעת קושי – בואו נבטח באלוהים, לא בשאול.

מהומה ענקית באפסוס, כל העיר יוצאת נגד המאמינים, שאול "התותח הראשי" לא מתערב הפעם,

"מה יהיה אלוהים?!"

אלוהים שולט, הוא ריבון. הוא לא צריך את "התותחים" מבחינה אנושית.

במקרה זה הוא השתמש במזכיר הרומי ובחוק הרומי בשביל להגן על הקהילה שלו.

אז כשהבעיות מגיעות לחיים שלנו, ומבחינה אנושית כל הפתרונות ההגיונים (מה ששאול מייצג) לא עובדים,

תמיד טוב לזכור ולבטוח באלוהים שהוא שולט, לו יש את הפתרונות והוא לא תלוי ברעיון כזה או אחר שלנו או בבן אדם כלשהו.