פרק ז: עדות כתבי־הקודש על השראתם: טבעם האלוהי
אנו דנים כעת במעורבותם הן של הגורם האנושי והן של הגורם האלוהי בכתיבת דבר אלוהים המושרה. הפרק הקודם מוקדש לעדות המקרא אודות מספר היבטים של טבעו האנושי, ובפרק הנוכחי נראה איך הכתוב מעיד על טבעו האלוהי.
עדות השליחים על טבעו האלוהי של התורה, הנביאים והכתובים — התנ"ך
עדות שאול השליח
באיגרת השנייה לטימותיוס ג 16 מלמד השליח כי "כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלוֹהִים". הצהרה זו נכונה הן לגבי התנ"ך, הן לגבי הברית החדשה, אך יש להניח ששאול התייחס כאן בעיקר לתנ"ך. לכך התכוון בוודאי בפסוק הקודם, באומרו לטימותיוס: "מִנְּעוּרֶיךָ אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ הַיְכוֹלִים לְהַחְכִּימְךָ לִישׁוּעָה עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (פס' 15). על-פי דעת חוקרים "כתבי־הקודש" בהקשר זה, הם ספרי התנ"ך כולו — וספרי התנ"ך בלבד. רוב ספרי הברית החדשה טרם נכתבו עד שנות ילדותו של טימותיוס, וגם המעט שהיה אולי בנמצא לא הופץ ברבים.
דברי השליח מכילים מספר עובדות משמעותיות:
א. הוא מייחס השראה אלוהית ל"כל" הכתוב בתנ"ך. גוֹטְלוֹבּ שֶׁנְק מצהיר שהביטוי "כל הכתוב" בברור רוצה לכלול כל חלק של כתבי־הקודש.
הרביעי מבין שבעה עקרונות ההשראה שצוינו בפרק ה, הוא "השראה כוללת". משמעו שכל חלק שבכתובים מושרה, וזאת במידה שווה. הצהרת שאול בטימ"ב ג 16 היא אחת מני רבות עליהן מתבסס עיקרון ההשראה הכוללת.
ב. "נכתב ברוח אלוהים" הוא בעצם תרגום של מילה יוונית אחת, ומשמעותה המילולית "נשימת אלוהים". כאשר השליח אומר שהתנ"ך כולו ניתן ב"נשימת אלוהים", הוא לא מתכוון לכך שאלוהים "נפח" רוח על־טבעית לתוך המקרא לאחר שזה נכתב בידי בני אנוש (בדומה לכתוב על בריאת האדם בבראשית ב 7). כוונת השליח היא שכתבי־הקודש אכן "נשימת אלוהים". אלוהים "נשם" אותם תוך כדי פעולת הכתיבה של המחברים האנושיים, כך שהוא עצמו המקור, היוזם והמחבר האולטימטיבי.
אחד משבעה העקרונות אשר יחד מהווים את ההגדרה הכתבי־קודשית של השראה הינה "מחבּרוּת אלוהית" — העובדה שאלוהים עצמו הוא מחבר הכתובים. ובכן, טימ"ב ג 16 הוא אסמכתא חשובה לדוקטרינה של מחבּרוּת אלוהית.
ג. לפי הצהרת שאול היו אלה הכתובים — ולא מחברם האנושיים — שהיו מושרים על־ידי אלוהים. במילים אחרות, לא המחברים היו "נשימת אלוהים", אלא המילים שהם כתבו. בזמן כתיבת ספר דברים למשל, לא משה היה "נשימת אלוהים", מכיוון שמונח זה מציין תמיד התהוות. לא היה זה משה שנוצר באותה "נשימת אלוהים", אלא הספר שהוא עסק בכתיבתו. רוח הקודש פעל באופן על־טבעי עם המחברים האנושיים בעת כתיבת המקרא, אך חשוב להבדיל ולומר שההשראה האלוהית לא הייתה על המחברים, אלא על המילים שכתבו. בהמשך נגלה שהכתוב משתמש במונח אחר כדי להגדיר את פועלו העל־טבעי של רוח הקודש עם הכותבים עצמם.
ד. חציו האחד של המילה היוונית "נשימת אלוהים" משמעו גם "רוח", ולכן התרגום העברי "נכתב ברוח אלוהים" הוא פירוש טוב. רוח הקודש הוא הגורם האלוהי שהביא להשראת התנ"ך.
ה. השליח בטימ"ב ג 15 קורא לכתבי התנ"ך "קדושים". כינוי זה ניתן בכתובים לכל דבר שהוא מוקדש לאלוהים ובכך שונה, נפרד, נבדל מהדברים הרגילים. שאול אכן קובע שכתבי התנ"ך שונים ונבדלים מכל ספרות חילונית, וזאת מפני שהם "נשימת אלוהים".
קדושת כתבי התנ"ך מבדילה אותם מכל היצירות הספרותיות שלא התהוו בדרך השראה אלוהית ומקורן אך ורק בסופריהן האנושיים. על מתן הכינוי "קדושים" לכתבי התנ"ך בפי שאול כתב אֶדוּאָרְד שְׁוַיִיצֶר: "בזאת הוכח שהשליח מבדיל באופן מוחלט בין כתובים שניתנו בסמכות אלוהית לבין ספרות אחרת, חילונית."
על בסיס חמש ההערות הנ"ל באים אנו למסקנה שהנאמר על־ידי שאול השליח בטימ"ב ג 16, הוא עדות בעלת סמכות אודות טבעו האלוהי של התנ"ך. או במילים של גוֹטְלוֹבּ שְׁרֶנְק: "ההגדרה המקיפה והברורה ביותר של השראת כתבי־הקודש ניתנת בטימ"ב ג 16."
עדות פטרוס השליח
לאחר שעסק בנושא הישועה בפסוק הקודם, כותב השליח בפטר"א א 11-10: "אֶת הַיְשׁוּעָה הַזּוֹאת חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ הַנְּבִיאִים שֶׁנִּבְּאוּ עַל הַחֶסֶד הַמְיֻעָד לָכֶם. הֵם חָקְרוּ מָה הָעֵת וְהַנְּסִבּוֹת שֶׁהוֹדִיעָה רוּחַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בְּקִרְבָּם, כְּשֶׁהֵעִידָה מֵראשׁׁ עַל סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ וְעַל הַכָּבוֹד וְהַתִּפְאֶרֶת שֶׁיָּבוֹאוּ אַחֲרֵיהֶן."
הצהרת פטרוס מתייחסת לנבואות שניתנו על־ידי נביאי התנ"ך אודות המשיח העתיד לבוא. למרות העובדה שביטאו וכתבו נבואות אלה, מלוא מובנן היה נסתר מהבנת הנביאים. חוסר הבנה זה מוכיח שהנביאים עצמם לא יכלו להיות מקור המידע שניבאו, והשליח מציין ש"רוח המשיח" היה מקור זה. רוח המשיח — שהוא רוח הקודש — פעל באופן על־טבעי "בקרבם" של הנביאים, על מנת להפיק את הנבואות. פסוקים אלה מהווים, אם כן, עדות נוספת של אחד השליחים על טבעו האלוהי של התנ"ך.
בקטע אחר מפציר פטרוס בקוראיו להתייחס בחומרה לנבואות התנ"ך (פטר"ב א 19), והוא ממשיך ואומר: "וְזאת דְּעוּ רִאשׁוֹנָה, שֶׁכָּל נְבוּאַת הַמִּקְרָא אֵינָהּ עִנְיָן שֶׁל פֵּרוּשׁ אִישִׁי, כִּי מֵעוֹלָם לא יָצְאָה נְבוּאָה עַל־פִּי רְצוֹן הָאָדָם, אֶלָּא רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ הֵנִיעָה בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר מִטַּעַם אֱלוֹהִים" (פטר"ב א 21-20). סמכות וחשיבות הנבואות, לפי דברי השליח, נבעו מעצם מקורן. היה זה אלוהים עצמו, ולא המחברים האנושיים. פטרוס מלמד כאן כי האמת המרכזית שעלינו לדעת אודות נבואות התנ"ך היא מקורן.
באומרו "שֶׁכָּל נְבוּאַת הַמִּקְרָא אֵינָהּ עִנְיָן שֶׁל פֵּרוּשׁ אִישִׁי", השליח לא מתכוון לפירוש הכתוב על־ידי הקוראים, אלא מציין את מקורן האולטימטיבי של נבואות התנ"ך. מובנה המילולי של המילה המתורגמת "פירוש" היא "לשחרר, להוציא", ופסוק 21 ממשיך ומבהיר ש"הוצאת" אותן נבואות לא התחוללה על־ידי רצון בני אדם, אלא רוח הקודש הניע אותם "לְדַבֵּר מִטַּעַם אֱלוֹהִים".
הסבר זה מצביע בברור על הדגש שבלימוד הנ"ל של השליח: לא הנביאים, אלא אלוהים עצמו, הוא המקור של נבואות התנ"ך. הנביאים היו הכלים עמם עבד רוח הקודש על מנת להפיק את הנבואות.
שים לב שפטרוס לא אומר שהנביאים קיבלו השראה, אלא שרוח הקודש "הניעה" (גם "דחפה"; לפי דליטש: "נשְׂאָה") אותם בעת הכתיבה. המילה היוונית "להניע / לדחוף" מציינת את פעולת הרוח שדוחפת סירת מפרש (במעה"ש כז 15, 17 מתורגמת המילה "לסחוף"). לבחירת המילה יש בוודאי משמעות. הרי כמו בעברית כן ביוונית, אותו משב אוויר הממלא את מפרשי הסירה, נקרא "רוח" — וזהו הכינוי שניתן להוויה השלישית שבאלוהות, "רוח הקודש". ישוע עצמו, בשיחתו עם נקדימון, הצביע על דמיון מסוים בין הרוח הנושבת בטבע לבין פעולתו של רוח הקודש (יוחנן ג 8).
הדימוי בין פעולת הרוח הדוחפת אנייה על פני המים לבין רוח הקודש ש"דחפה" את הנביאים בכתיבת דבר אלוהים המושרה יוצר הקבלה מעניינת: כפי שלאניית המפרש היו כל האמצעים הטכניים שהפכו את כוח הרוח לתנועה על פני המים, כך היה בנביאים מגוון של גורמים אנושיים כגון אופי, כושר חשיבה, אוצר מילים, השכלה, כישרונות, תחומי התעניינות, סגנון ספרותי ורקע תרבותי.
באותה מידה שבאניית מפרש עצמה, למרות הימצאות האמצעים הטכניים הדרושים לשייט, אין מקור כוח שיכל להניע אותה על פני המים, כך הנביאים, למרות תכונותיהם המועילות הרבות, לא יכלו ליצור כתוב מושרה מתוכם הם. כפי שאניית מפרש תלויה לחלוטין ברוח כמקור כוח להנעתה, כך היו הנביאים תלויים אך ורק בהשפעתו העל־טבעית של רוח הקודש, שאפשרה להם להפיק כתובים מושרים.
כדרך הרוח הממלאת את מפרשי האנייה ובכך משתמשת באמצעיו הטכניים של האדם כדי להניע את כלי השייט על פני המים — כך מפיק רוח הקודש תועלת מהגורמים האנושיים תוך כדי יצירת כתובים מושרים בשפה אנושית, הניתנים להבנה על־ידי בני אדם. ובכן, כתבי־הקודש מקורם באלוהים בלבד, אך הם נוצרו על־ידי השראה אלוהית שפעלה יחד עם גורמים אנושיים.
הסברו של פטרוס השליח בפטר"ב א 21 הוא התיאור הברור ביותר של השראה שניתן למצאו בכתובים.
התנ"ך עצמו מעיד על טבעו האלוהי
ביותר מ-2000 מקרים טוען התנ"ך להיותו דבר אלוהים אל בני אדם. להלן מבחר דוגמאות לעדויות אלה, הן מתוך התורה, הן מתוך הנביאים והן מתוך הכתובים:
התורה
בשמות כד 4 נאמר: "וַיִּכְתּוֹב משֶׁה, אֵת כָּל־דִּבְרֵי יהוה". ספר במדבר מצהיר 54 פעמים שהוא מתעד בכתב את דברי אלוהים למשה.
הנביאים
ספר ישעיהו מצהיר 20 פעמים שהוא "דבר־יהוה" (לדוגמה, פרק א 2, 10).
ספר ירמיהו מצהיר על כך כ-100 פעמים. כך, למשל, כותב ירמיהו בפרק א 4: "וַיְהִי דְבַר־יהוה אֵלַי"; ובהמשך הוא אומר: "וַיִּשְׁלַח יהוה אֶת־יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל־פִּי; וַיּוֹאמֶר יהוה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (פס' 9).
ספר יחזקאל מצהיר: "הָיוֹה הָיָה דְבַר־יהוה אֶל־יְחֶזְקֵאל בֶּן־בּוּזִי הַכּוֹהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל־נְהַר־כְּבָר; וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד־יהוה" (א 3). יחזקאל חוזר ואומר לפחות 44 פעמים ש"דבר ה' היה אֶליו".
נביאי התרי־עשר גם הם טוענים לרוב שהמסר בפיהם הוא דבר ה'. הושע, יואל, מיכה, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי פותחים את ספריהם בהכרזה הזו.
מחבר ספר מלכים א מעיד על טבעו האלוהי של ספר יהושוע. הוא מציין התגשמות של אזהרה נבואית שניתנה "כִּדְבַר יהוה, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן" (מל"א טז 34).
זכריה הנביא מעיד על כך שנביאי ישראל שניבאו לפני גלות בבל אכן נשלחו מאת ה'. על תושבי הארץ לפני הגלות אומר זכריה: "וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יהוה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יהוה צְבָאוֹת" (ז 12).
הכתובים
דויד המלך, "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל", אמר: "רוּחַ יהוה דִּבֶּר־בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל־לְשׁוֹנִי" (שמ"ב כג 2-1). בכך הוא טוען שמזמוריו בספר תהילים נכתבו בהשראת אלוהים.
ולבסוף, דניאל הנביא מעיד על טבעו האלוהי של ספר ירמיהו, באומרו: "אֲנִי דָּנִיֵּאל, בִּינוֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים, אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יהוה אֶל־יִרְמִיָה הַנָּבִיא, לְמַלּוֹאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלָיִם שִׁבְעִים שָׁנָה" (ט 2).
עדות ישוע המשיח אודות טבעו האלוהי של התנ"ך
הברית החדשה מתעדת אמירות רבות של המשיח עצמו, בהן הוא מאשר את סמכותם של כתבי התנ"ך כדבר אלוהים המושרה:
א. התורה לא ניתנת להפרה
במתי ה 18 אומר ישוע: "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לוֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכּוֹל." בכוונה הוא מציין את האות יוד והתג, הסימנים הקטנים ביותר בכתב העברי. קֶנֶט בֶיִיקֶר מסביר: "האדון ישוע מדגיש שאף הפרטים המזעריים ביותר בתורה אינם ניתנים לביטול, ואין להפרם. מתוך העובדה שישוע מייחס חשיבות לאות קטנה כמו יוד, אנחנו מבינים שהוא הכיר בהשראתם ובסמכותם המילולית של כתבי־הקודש, כי הרי שינוי של אות עלול לגרום לשינוי במשמעות המילה ובנאמר כולו."
משמעה של הצהרת ישוע היא שהשראת התורה על־ידי אלוהים כללה כל אות וכל פרט. בכך המשיח בעצם מחמיר את דוקטרינת ההשראה המילולית.
ישוע פותח את הצהרתו במילים "אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם". פתיח זה תמיד בא להדגיש שהנאמר הוא בעל חשיבות ושהוא אכן אמת ויציב.
ב. כניעה למצוות התנ"ך
כאשר השטן מנסה את האדון ישוע, הלז לא מפעיל את כוחותיו העל־טבעיים כדי להדוף את המכשיל. בתגובה לכל ניסיון משמש דבר אלוהים כחרב בפיו. בהתאם לצורך הוא יודע לשלוף את הפסוק הנכון מתוך אוצר התנ"ך ולהלום באמצעותו בתוקף הערמומי (מתי ד 4, 7, 10).
אין להפחית בחשיבות אופן פעולתו של ישוע במעמד זה. בהיותו בן־האלוהים — אלוהות מוחלטת בבשר אדם — הוא בכל זאת ציית ופעל אך ורק בהתאם לסמכות התנ"ך. בסירובו להפר את הכתוב, הוא מאשר את תוקף התנ"ך כדבר אלוהים המושרה.
ג. סמכות התורה
במרקוס ז 13-6 גוער ישוע בסופרים ובפרושים על כך שהם מעדיפים מסורות אדם על פני תורת משה. יש לשים לב לשתי נקודות בנזיפת ישוע:
ראשית, הוא מציג את אשר אמר משה (פס' 10) כ"מצוות אלוהים" (פס' 8, 9) וכ"דבר אלוהים" (פס' 13). זוהי עדות נוספת להשראתה האלוהית של התורה.
שנית, ישוע נותן לתורה הכתובה עדיפות ברורה על פני מסורת שנוצרה על־ידי בני אדם. אין הוא אומר שכל מסורת בהכרח טעות, אך מבהיר שיש לפסול מסורות שנוגדות את דבר אלוהים הכתוב. גם נקודה זו מאשרת בעצם את הסמכות האלוהית שניתנה לתורה.
ד. מושרה על־ידי אלוהים
כאשר ישוע עומד לצטט את תהילים קי 1, הוא פותח במילים: "הֲלוֹא דָּוִד עַצְמוֹ אָמַר בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ…" (מרקוס יב 36). בכך המשיח טוען להשראה אלוהית עבור קטע זה מתהילים.
ה. התגשמות נבואות
בהתייחסו לנאמר בישעיהו נג 12, מכריז ישוע: "צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵא בִּי הַכָּתוּב הַזֶּה" (לוקס כב 36). במילים אחרות: "לא יכול להיות מצב, שלא יתגשם הכתוב הזה!" כאשר מדובר בדברי בני אדם בלבד, אין הכרח בל יעבור, ולעולם אין ביטחון מוחלט, שאכן יתקיימו. לכן יש לראות בדברי ישוע אסמכתא לכך שדברי ישעיהו אלה הם התגלות אלוהית אשר נכתבה בהשראתו.
ו. השראה כוללת
בלוקס כד 25 קוראים אנו את אנחת ישוע: "הוֹי חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב מֵהַאֲמִין בְּכָל אֲשֶׁר דִּבְּרוּ הַנְּבִיאִים!" והוא מיד נוקט צעד על מנת לתקן מצב עגום זה: "הוּא הֵחֵל מִמּשֶׁה וּמִכָּל הַנְּבִיאִים וּבֵאֵר לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הַמְכֻוָּנִים אֵלָיו בְּכָל הַכְּתוּבִים" (פס' 27). שילוב דבריו עם אופן פעולתו מוכיח שעבור ישוע "כל אשר דיברו הנביאים" ו"כל הכתובים" — ז"א התנ"ך בכללותו — הם הינו־הך.
יש לשים לב למספר נקודות בדבריו ובהתנהגותו של ישוע: הביטוי "חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב" מתאר אנשים חסרי הבנה ושיקול דעת. ז"א שאי אמונה בכל כתבי התנ"ך נחשבת בעיני ישוע לשִׂכלות. בנוסף, הוא פותח את אמירתו במילת הקריאה הרגשית "הוֹי!", ז"א המשיח מבטא אי־נחת לנוכח חוסר אמונה בכל התנ"ך.
ובכן, מדבריו של ישוע נלמד שעל בני האדם להאמין "בכל" התנ"ך, ולא רק בחלקים. לכך יכולה להיות רק סיבה מוצדקת אחת: השראה כוללת, אשר מעניקה לתנ"ך כולו סמכות של דבר אלוהים.
ז. התגלות אלוהית
בלוקס כד 44 האדון ישוע אומר: "צָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם כָּל הַכָּתוּב עָלַי בְּתוֹרַת משֶׁה וּבַנְּבִיאִים וּבַתְּהִלִּים." בדבריו אלה הוא מתייחס לכל הנבואות המשיחיות שבתורה, בנביאים ובכתובים, וקובע שמן ההכרח שכולן יתגשמו. לא ניתן לומר על קטע נבואה כלשהו בביטחון של מאה אחוזים שיתגשם, אלא אם כן מקורו בהתגלות והשראה אלוהית. לכן, אמירת ישוע באה לאשר את כל הקטעים המשיחיים שבשלושת חלקי התנ"ך כהתגלות אלוהית.
ח. ללא טעות
במקרה בו ציטט ישוע קטע מן התנ"ך, הוסיף ואמר: "וְאֶת הַכָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְהָפֵר" (יוחנן י 35 / משמעות נוספת היא, "הכתוב לא ניתן לביטול"). לאון מוֹרִיס אומר: "הכוונה כאן, שאי־אפשר לשלול את סמכות הכתובים בכך שמייחסים להם טעות." ובכן, ישוע מגנה את הנטייה של בני האדם להתנער מאחריותם כלפי הוראת המקרא על־ידי הטענה שהוא טועה.
כדי שאמירת ישוע תהיה אמת, "הכתוב" שלגביו הוא טוען כי אי־אפשר להפרו, חייב להיות דבר אלוהים. ומכיוון שייחס את קביעתו לקטע מן התנ"ך, יש כאן אסמכתא מפיו של המשיח שלכתבי התנ"ך סמכות אלוהית, והם נקיים מטעות.
ט. דבר אלוהים האמיתי
בתפילתו לאלוהים האב, אומר ישוע: "דְּבָרְךָ אֱמֶת" (יוחנן יז 17). משמעות המילה "דבר" בהקשר זה, "התגלות אלוהים לאנושות", והתנ"ך בכללותו הוא חלק מהתגלות זו. במרקוס ז 13-6 ישוע מאשר שכתבי התנ"ך הם אכן "דבר אלוהים".
לפי מֶרִיל ס' טֶנִי, יש לפרש את המבנה הבלתי רגיל של מה שמתורגם "דברך" כ"דברו הייחודי של אלוהים. דבר שמקורו באלוהים ואשר מקבל את ייחודיותו על־ידי אופיו של אלוהים."
ישוע מאשר ש"דבר אלוהים" ו"אמת" הם שווים. להלן פירוש אמירתו מפיו של לאון מוריס: "התגלות אלוהית הינה אמינה לחלוטין. זה נכון לגבי כל דבריו של האב ולגבי כל אשר הוא גילה. דבריו הם אמת מוחלטת, ולכן ניתן לקבלם ולפעול על פיהם ללא היסוס." ישוע, אם כן, הצהיר על אמיתותה של כל ההתגלות האלוהית, כולל התנ"ך.
עדות ישוע המשיח אודות טבעה האלוהי של הברית החדשה
ישוע מבטיח את רוח הקודש
בלילה לפני צליבתו מוסר ישוע לשליחיו הודעה מזעזעת: הוא עומד — כעבור זמן קצר מאוד — לעזבם, על מנת לחזור לבית אביו שבשמים (יוחנן יג 33 – יד 2).
בהמשך הוא מרגיע את תלמידיו המודאגים בהבטחתו שלא התכוון לנטוש אותם כיתומים, אלא שאלוהים האב ייתן להם "מנחם אחר" — את רוח הקודש — שיימלא את מקומו של ישוע בקרבם (יוחנן יד 17-16).
ישוע מגלה להם שאחרי עלייתו לאב, רוח הקודש יכונן יחס חדש עם השליחים, יחס של קרבה שלא הייתה מוכרת להם קודם לכן (יוחנן יד 17). ביום עלייתו לשמים מורה ישוע לשליחים להמתין בירושלים, באומרו כי יצירת הקשר החדש צפוי "בעוד ימים לא רבים" (מעה"ש א 5). כעבור 10 ימים — בחג השבועות — הבטחתו אכן התקיימה (מעה"ש ב 4-1).
פעולות רוח הקודש
יוחנן יד 26: באותו לילה לפני צליבתו מציין ישוע דרכים שונות בהן רוח הקודש עומד לפעול בקרב השליחים. אחת מהן מצטיירת בפסוק הבא: "הַמְנַחֵם, רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ שֶׁהָאָב יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי, הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכּוֹל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם." הצהרה זו בעלת חשיבות עליונה, מפני שיש בה שתי נקודות המאשרות את טבעה האלוהי של הברית החדשה:
א. ישוע מבהיר שכל אשר לימד את השליחים קודם לעלייתו השמיימה, יהיה בתפקידו של רוח הקודש להזכיר להם אחרי עלייתו. יש בפעולה זו של רוח הקודש רמז ברור לטבעה האלוהי של הברית החדשה. הבשורות טוענות להיותן רישום של תורת ישוע, כפי שנמסרה על ידו לאורך שנות שהייתו עם השליחים. בשורות מתי ויוחנן אכן נכתבו ישירות בידי שניים מן השליחים, אך כתיבה זו התבצעה עשרות שנים אחרי שישוע לימד בפועל. לאור העובדה שהזיכרון האנושי נוטה הן לשִׁכחה והן לעיוות של פרטים שנלמדו — מה מבטיח לקורא בימינו את אמיתותם ואמינותם של דיווחי הבשורות?
ישוע עצמו מגלה כאן את היסוד לביטחון. הוא מבטיח שאחרי עלייתו לאב, רוח הקודש "יזכיר" לשליחים "הכול" — כל אשר לימד המשיח לאורך שירותו. לרוח הקודש יהיה תפקיד מפתח בדיווחי השליחים בעל פה ובכתב, והוא יפעל אתם בדרך על־טבעית, על מנת ליצור מסמכים אמינים ומדויקים. עוד לפני שנכתבה האות הראשונה של הברית החדשה, אם כן, העיד ישוע על טבען האלוהי של בשורות מתי ויוחנן.
ב. הנקודה השנייה נמצאת בהצהרת ישוע שרוח הקודש "ילמד אתכם הכול". כאן נרמז כי הלימוד שהשליחים קיבלו ממנו טרם עלייתו לא היה שלם. על השליחים ללמוד עוד אמיתות רבות כדי להעבירם לקהילה, אך יהיה זה תפקידו של רוח הקודש ללמד אותם אחרי עלייתו של ישוע.
ישוע מציין שרוח הקודש ילמד את השליחים "הכול" — לא רק חלקים מסוימים. הוא אומר זאת לאותם תלמידים שהיו עמו לאורך כל שנות שירותו ושהופקדו להיות שליחיו אל הקהילה (קור"א יב 28; אפסים ד 12-11). מכך יש להסיק שקובץ הלימוד השלם שהמשיח מתכוון להעניק לקהילתו, יועבר עד תום תקופת חייהם של שליחים אלה.
אין זה אומר שאותם אנשים היו היחידים אליהם העביר רוח הקודש מידע נוסף לטובת הקהילה. כאשר נתן ישוע את הבטחתו שביוחנן יד 26, שאול הטרסי טרם נושע ובוודאי לא היה שליח. אך כעבור מספר שנים לאחר מתן ההבטחה לא רק שאול קיבל לימוד בהשראת רוח הקודש, אלא גם נביאי הברית החדשה (קור"א ב 13-6; אפסים ג 5-2).
מה שאכן ניתן לראות הוא, שעד מות אחרון השליחים שהיו עם ישוע לפני עלייתו לשמים, נמסר מלוא הלימוד שהמשיח התכוון להעניק לקהילתו. אין זו מקריות שיוחנן — אחרון השליחים שמת — כתב את הספר האחרון שבברית החדשה מספר שנים לפני מותו בלבד. ספר ההתגלות הוא אכן ראש־הפינה, האבן העליונה והאחרונה של מבנה הוראת המשיח עבור הקהילה.
לפועלו זה של רוח הקודש — הוראת "הכול" לשליחים — יש השלכה חשובה לגבי טבעה האלוהי של הברית החדשה בשלמותה. השליחים ונביאי הברית החדשה אכן תיעדו את המידע הנוסף שניתן להם, ואנו מוצאים אותו באיגרות ובספר ההתגלות. אם כן — כאשר ישוע מבטיח פעולה עתידית זו של רוח הקודש, הוא בעצם רומז שרוח אלוהים יהיה המקור האולטימטיבי לכל ספרי הברית החדשה. עוד לפני שנכתבת האות הראשונה של הברית החדשה, מעיד ישוע על כך שההשראה האלוהית חלה גם על האיגרות ועל ספר ההתגלות.
יוחנן טז 13: מאוחר יותר בלילה לפני צליבתו, מנבא האדון ישוע על דרכים נוספות בהן יהיה רוח הקודש מעורב עם השליחים אחרי עליית המשיח השמיימה. הוא מודיע להם: "עוֹד רַבּוֹת יֵשׁ לִי לְהַגִּיד לָכֶם, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם אֵינְכֶם יְכוֹלִים לָשֵׂאת זאת עַכְשָׁיו" (יוחנן טז 122). כמות וחומרת הלימוד שניתן לשליחים עד כה, הביא אותם, ככל הנראה, לנקודת רוויה מעבר לה לא יכלו לקלוט עוד מידע. מצב זה, יחד עם הודעת ישוע על עזיבתו הקרובה, מציב כעת בעיה: איך יכלו לקבל, במועד מאוחר יותר, את המידע הנוסף המיועד להם?
ישוע מבטיח פיתרון באומרו: "אֲבָל הוּא, אֲשֶׁר הוּא רוּחַ הָאֱמֶת, כְּשֶׁיָּבוֹא יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת, כִּי לא יְדַבֵּר מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא אֶת אֲשֶׁר הוּא שׁוֹמֵעַ יְדַבֵּר וְאֶת הַבָּאוֹת יוֹדִיעַ לָכֶם" (יוחנן טז 13).
בחלק הראשון של הצהרתו, ישוע מבטיח שרוח הקודש ידריך את השליחים "אֶל כָּל הָאֱמֶת" — לא רק אל חלק מן האמת! באומרו כך, הוא מרמז פעם נוספת שכל הלימוד הנוסף המיועד לקהילה אכן יועבר על־ידי רוח הקודש בתקופת חייהם של השליחים הנוכחים אתו כעת.
הפסוק מכיל הבטחה נוספת, והיא: "אֶת הַבָּאוֹת יוֹדִיעַ לָכֶם." נבואות המגלות את מאורעות העתיד אכן נכללו בחלק מן האיגרות ובספר ההתגלות.
על־ידי שני חלקי הצהרתו נותן ישוע עדות נוספת לטבען האלוהי של האיגרות וההתגלות, וזאת טרם כתיבתה של האות הראשונה בברית החדשה.
עדות השליחים אודות טבעה האלוהי של הברית החדשה
עדות שאול השליח
קור"א ב 13 היא אחת מעדויות שאול השליח אודות טבעה האלוהי של הברית החדשה. בפסוקים 10-7 הוא מדבר על "חָכְמַת אֱלוֹהִים הַנִּסְתֶּרֶת" (פס' 7), אשר נגלתה לשליחים ולנביאי הברית החדשה על־ידי רוח אלוהים (פס' 10). השווה גם אפסים ג 5, כאן מדבר השליח על דעת הסוד, "אֲשֶׁר בַּדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים לא נוֹדַע לִבְנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּגְלָה כָּעֵת לִשְׁלִיחָיו וְלִנְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים, בְּדֶרֶךְ הָרוּחַ."
בקור"א ב 13 מסביר שאול את תהליך העברת המידע המושרה על־ידי רוח הקודש: "וְאוֹתָם אֲנַחְנוּ מַבִּיעִים לא בְּמִלִּים שֶׁחָכְמַת אֱנוֹשׁ מְלַמֶּדֶת, אֶלָּא בְּמִלִּים שֶׁהָרוּחַ מְלַמֶּדֶת, כְּשֶׁאָנוּ מְפָרְשִׁים דְּבָרִים רוּחָנִיִּים בְּהַגְדָּרוֹת רוּחָנִיּוֹת;" ולפי תרגום דליטש: "… וּנְבָעֵר דְּבָרִים רוּחָנִיִּים על-פי הָרוּחַ." המילה המתורגמת "מפרשים", משמעה גם "משווים" או "משלבים"; ו"דְּבָרִים רוּחָנִיִּים" הם תוכן ההתגלות הניתנת על־ידי רוח אלוהים.
לכן, כאשר השליחים ונביאי הברית החדשה העבירו את המידע שניגלה להם, רוח הקודש פעל בהם בדרך על־טבעית והעניק להם יכולת לשלב את התגלות רוח הקודש עם מילים שהושרו על־ידי אותו רוח. במילים אחרות: העברתה המילולית של התגלות אלוהים נעשתה גם היא בהשראה אלוהית. המילים עצמן הושרו על־ידי רוח הקודש. פעולה זו הייתה התנאי לדיוקה המושלם של העברת המידע. הרי להעברה מדויקת של מחשבות מדויקות נדרשות מילים מדויקות.
מכיוון שהשליחים ונביאי הברית החדשה הפיצו התגלות אלוהית — הן בעל פה, הן בכתב — פעולתו הנ"ל של רוח הקודש התרחשה בהכרח בעת כתיבת ספרי הברית החדשה. בהצהרתו שבקור"א ב 13 טוען, אם כן, השליח להשראה אלוהית של מילות הספרים האלה. קטע זה מהווה אסמכתא בעלת משקל רב לביסוס דוקטרינת ההשראה המילולית.
בקור"א יד 37 מצהיר שאול: "הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם מִצְווֹת הָאָדוֹן הֵם", משמע שאלוהים עצמו הוא מקור דבריו. זוהי עדות השליח אודות ההשראה האלוהית של איגרתו זו.
עדות פטרוס השליח
פטרוס טוען שכל אשר כתב שאול השליח באיגרותיו, אכן רשם "לְפִי הַחָכְמָה הַנְּתוּנָה לוֹ" (פטר"ב ג 15). מכך משתמע ששאול אינו מקור החכמה או המידע שמתבטאים באיגרות.
בנוסף, פטרוס מתייחס בחומרה לאנשים מסוימים, אשר מעוותים את הכתוב באיגרות שאול השליח, "כְּמוֹ שֶׁהֵם עוֹשִׂים בְּיֶתֶר הַכְּתוּבִים — לְאָבְדָנָם הֵם" (פטר"ב ג 16). בנאמר משווה פטרוס את איגרות שאול ל"כתובים", ז"א מכיר במעמדם כדבר אלוהים.
מכיוון שהשליחים משתמשים בכינוי "הכתובים" אך ורק כדי לציין את הכתוב בהשראה אלוהית (ראה טימ"ב ג 16), פטרוס אכן טוען להשראה אלוהית של איגרות שאול. קביעתו שהמעָוות במכוון את הנאמר באיגרות אלה יביא על עצמו "אובדן", יוצאת מתוך הנחה שאין הם כתובים אנושיים גרידא.
מ ס ק נ ה :
מדוע חשוב להאמין בהשראה אלוהית של כתבי־הקודש? ישנה סיבה אחת עקרונית שעלינו לציין: ישוע המשיח עצמו האמין ולימד שהתנ"ך והברית החדשה הושרו על־ידי אלוהים.
לאור עובדה זו, המכחיש את השראת כתבי־הקודש משמיץ בעצם את אופיו ואמינותו של ישוע המשיח. אם ישוע, ביודעין, לימד טעות בנושא זה — משמע שהוא שיקר ואופיו אינו מושלם. אם הוא לימד טעות מתוך חוסר ידע — איך נוכל להיות בטוחים שלא עשה כן גם בתחומים אחרים? הכחשת ההשראה האלוהית של כתבי־הקודש מובילה לשאלות ומסקנות כגון אלה, ובכך היא חותרת תחת אישיותו ופועלו של ישוע המשיח.
חלק שני: דבר אלוהים כאישיות – פרק ח: שמותיו ותאריו של ישוע המשיח
החלק הראשון של ספרנו עסק בדוקטרינה של כתבי־הקודש — ה"ביבליולוגיה", שהיא ההוראה על אודות כתבי־הקודש. הפרק הנוכחי בא לחקור תחום חשוב נוסף: ההוראה על אודות המשיח או במונח הלועזי, "כריסטולוגיה" ("כּרִיסְטוֹס" הוא תרגומה היווני של המילה "משיח").
נקודת מוצא הולמת ביותר ללימוד הדוקטרינה אודות המשיח, היא ההתבוננוּת בשמותיו ותאריו. בתקופת המקרא ניתנה משמעות רבה לשמות ותארים, מכיוון שהם נועדו לציין את טבעו, אופיו, מעמדו, תפקידו והישגיו של אדם. אם כן, כל אשר נלמד על שמותיו ותאריו, יהווה מקור של מידע בר תוקף על המשיח עצמו.
אדון
תואר זה בא לבטא שני מאפיינים של המשיח. המילה "אדון" בברית החדשה היא תרגום של "קוּרְיוֹס" ביוונית, ומשמעה גם "שליט ריבון". לעתים היא משמשת כתואר, המבטא את שליטתו הריבונית של המשיח על הבריאה כולה. יש להניח שמשמעות זו עמדה לנגד עיניו של פטרוס, כשהוא קרא לישוע "אֲדוֹן הַכּוֹל" (מעה"ש י 36).
בנוסף מדגיש תואר זה את אלוהותו של המשיח. כבר בתקופת התנ"ך נמנעו בני ישראל מלבטא את השם המפורש של אלוהים — המצוין על־ידי האותיות "יהוה" — על מנת לא לפגוע בקדושתו. אברהם כהן כותב על כך: "בהבנה המזרחית השם הוא לא 'תג' בלבד, כמקובל במערב, אלא הוא נתפס כציון טבעה של אותה אישיות, או אותו חפץ, להם הוא ניתן. זה מסביר את יראת־הכבוד בה מתייחס עם ישראל לשם המפורש של אלוהים." מתוך יראת־כבוד זו נוצרה המסורת לקרוא "אֲדוֹנָי" בכל פעם שכתוב "יהוה" בתנ"ך.
כאשר חכמים יהודים תרגמו את התנ"ך ליוונית בין השנים 300 ל-200 לפני הספירה ("תרגום השבעים"), הוחלט להשתמש במילה "קוּרְיוֹס" — שווה ערך ל"אֲדוֹנָי" — כתרגום לשם המפורש. כתוצאה מכך הפכה "קוּרְיוֹס" למילה הנרדפת לשמו של אלוהים בין יהודים דוברי יוונית. כאשר השתמשו ב"קוּרְיוֹס" בתקופת הברית החדשה, ידעו השומעים שהכוונה לשם המפורש — ז"א לאלוהות מוחלטת.
מכאן בא השימוש במילה "קוּרְיוֹס" (אדון) במסגרת קהילת המשיח הקדומה, בכל פעם שהייתה הכוונה לבטא את אלוהותו של ישוע. ביוחנן ט 38, לאחר שהמשיח ריפא איש עיוור, הלז משתחווה לו וקורא לו "אדון". התנהגותו והתבטאותו מצביעים על כך שהנרפא הכיר באלוהותו של המרפא.
ישוע
זהו שמו האנושי וההיסטורי של המשיח. המלאך ציווה ליוסף: "וְאַתָּה תִּקְרָא שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ" (מתי א 21; בזמן עתיד), והוא אינו נקרא בשם זה טרם בואו בלבוש בשר ודם.
אך שם זה לא בא להורות על אנושיותו בלבד, אלא מציין תחום עיקרי של תפקידו. הרי משמעות השם ישוע היא "יהוה מושיע" — המשיח בא במטרה להושיע בני אדם. גם המלאך מציין את הסיבה למתן השם, באומרו: "כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטּוֹאתֵיהֶם" (מתי א 21).
משיח
בטקסט היווני של יוחנן א 41 מופיע תואר זה בשתי שׂפות: "מָצָאנוּ אֶת הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר תַּרְגּוּמוֹ כְּרִיסְטוֹס" ("התרגום החדש" משמיט את החלק השני). "משיח" משמעו "אחד אשר נמשח לתפקיד" (מכיוון שמלכי ישראל והכוהנים הגדולים נמשחו לתפקידם בשמן, ניתן להם לעתים הכינוי "משיח יהוה" [שמ"ב א 14; יט 22] או "הכוהן המשיח" [ויקרא ד 3]).
הכינוי "משיח" מציין, אם כן, שישוע מנצרת נמשח על־ידי אלוהים — כדי לבצע את עבודתו, להגשים את התכלית שאלוהים קבע להיסטוריה כולה, ולמלא את הנבואות המשיחיות שבתנ"ך.
עמנואל
שם זה מדגיש את אלוהותו של המשיח. פירושו שאלוהים מתגורר בקרב עמו ישראל. בהודעתו ליוסף אמר המלאך, בדברו על ישוע: "וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (מתי א 23; ישעיהו ז 14). ישוע הפגין בברור שהוא אכן "עמנו אל", כאשר נראה כבוד השכינה — נוכחות אלוהים — בגופו על הר ההשתנות (מתי יז 6-1).
בן־האלוהים
א. יוחנן המטביל אומר, בהעידו על ישוע: "וַאֲנִי רָאִיתִי וְהֵעַדְתִּי שֶׁזֶּה הוּא בֶּן־הָאֱלוֹהִים" (יוחנן א 34). היוונית בפסוק זה מבטאת בברור שישוע הוא "הבן" בהא־הידיעה, ולא רק אחד מני רבים.
נכון שהתנ"ך מכנה את המלאכים "בני האלוהים", מפני שהבורא "הוליד" אותם במעשה בראשית (בניגוד לבני אדם, שנולדים מאב ואם אנושיים) — אך המשיח לא נברא מעולם.
נכון שגם בברית החדשה נקראים המאמינים בישוע "בנים לאלוהים" (יוחנן א 13-12), מכיוון שהוא הוליד אותם מחדש על־ידי רוח הקודש, והם עתה ילדיו הרוחניים — אך המשיח אינו זקוק ללידה החדשה.
ובכן, ישוע הוא בן־האלוהים במובן ייחודי, אשר שונה ממעמדם של המלאכים והמאמינים בישוע. עובדה זו מודגשת על־ידי הרחבת הכינוי ביוחנן ג 18, שם הוא נקרא "בֶּן־הָאֱלוֹהִים הַיָּחִיד".
ב. השימוש שנעשה במילה "בן" בעברית עוד מבליט את מעמדו הייחודי של ישוע כבנו של אלוהים האב. הרי התואר "בן־" לא רק מורה על קרבה משפחתית, אלא במקרים רבים מציין את טבעו ומצבו של אדם (כגון בן־חיל, בן־מוות, בן־בליעל, בן־עוולה, בן־חלוף, בר־דעת, בר־סמכא וכו'). במובן אחרון זה מבטא הכינוי "בן־האלוהים", שטבעו של הבן זהה לטבעו של האב, וזהו הרקע עליו הבינו היהודים בני־זמנו של ישוע, שבתואר "בנו של האב", הוא טוען לאלוהות מוחלטת (יוחנן ה 18-17; י 33, 36).
ג. בנוסף, התואר "בן־אלוהים" מבטא שהמשיח הוא אישיות נפרדת מהאב (מתי ג 17-16; יוחנן ה 22-19), ושהוא יורשו, לא משרתו, של האב (מתי כא 39-33; עברים ג 6-55).
בן־האדם
כינוי זה מדגיש את אנושיותו של המשיח (לוקס ט 58). כאשר נהיה לאדם, הוא לקח על עצמו טבע אנושי במלוא מובן המילה. על-פי היוונית, גם כאן ישוע הוא "הבן" של אדם בהא־הידיעה, ולא אחד מני רבים. והוא אכן בן ייחודי של המין האנושי: בזמן שלכל צאצאי האדם הראשון יש טבע חוטא, ישוע — למרות היותו אנושי מכל הבחינות — הינו ללא חטא (יוחנן ח 46; עברים ד 15). ובנוסף, הוא האדם היחידי שביכולתו להביס את אויבי האנושות (עברים ב 17-14).
כבן־האדם הוא מת ככפרה במקומנו — החוטאים — ובגופו האנושי הוא קם מן המתים כדי להושיע בני אדם חוטאים (לוקס ט 22; יט 10). הוא יחזור שנית לעולם וכבן־האדם ימלוך על כל הארץ (מתי כד 30-29; כה 34-31).
האדם האחרון
זהו שם נוסף של המשיח (גם "האדם השני"), שם אשר מופיע כשהכתובים עורכים הקבלה בינו לבין האדם הראשון (קור"א טו 45). בעקבות המרד וחטאו של האדם הראשון נלקחה מלכותו של אלוהים מכדור הארץ, המערכת העולמית באה תחת שלטונו של השטן, והטבע ניתן תחת קללה (לוקס ד 6-5; רומים ח 23-20). בביאתו השנייה יחזור המשיח לעולם כ"אדם האחרון"; הוא יפסיק את שלטון השטן, יקים שנית את המלכות האלוהית עלי אדמות ויסיר את הקללה מהטבע (התגלות יט 11- כ 6; מתי יט 28).
הדבר
יוחנן השליח מכנה את המשיח "הדבר" ([ההתבטאות בדיבור, לא "החפץ"] יוחנן א 1, 14). תואר זה מציין תפקיד מרכזי של המשיח בביאתו הראשונה. מחשבות אדם אינן ניתנות לתפיסה על־ידי אדם אחר, אלא אם כן מבטאים אותם במילים — בדיבור או בכתב. ובכן, מילים (דברים) הן הביטוי המוחשי של מחשבות בלתי נראות ובלתי נשמעות.
כהקבלה, הכתוב מלמד שאלוהים האב בלתי נראה לאדם בן־תמותה (שמות לג 20; יוחנן א 18; טימ"א א 17); אך על בן־האלוהים נאמר: "הוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלוֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה" (קולוסים א 15; ראה גם יוחנן א 18; עברים א 3). כאשר ישוע מתבקש על־ידי תלמידיו להראות להם את האב, הוא משיב: "הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב" (יוחנן יד 9-8). באותה מידה שמילים הם הביטוי המוחשי של מחשבות בלתי נראות, כך המשיח הוא הביטוי הניתן לתפיסה של האלוהים הבלתי נראה.
אור העולם
המשיח כונה "האור" (יוחנן א 9-7), והציג את עצמו כ"אור העולם" (יוחנן ח 12). האור תפקידו לגלות את הנסתר, ובתפקיד זה הוא מורה על מספר מאפיינים של המשיח:
א. הוא זה שמגלה את אלוהים ואת אמיתו לאנושות (יוחנן ח 26);
ב. הוא מביט אל תוך בני אדם ומאיר את פנימיותם הנסתרת (יוחנן א 9). כך עשה לנתנאל (יוחנן א 48-47), לסופרים ולפרושים (לוקס ו 8-6);
ג. הוא חושף את מעשי בני האדם, הן הטובים והן הרעים (יוחנן ג 21-19). כך, למשל, עשה לאישה השומרונית בבאר יעקב (יוחנן ד 19-16).
שֵׂה האלוהים
יוחנן המטביל מציג את ישוע בפני הציבור באומרו: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלוֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א 29). היוונית משתמשת כאן באותה צורה כמו ב"בן־האלוהים" ו"בן־האדם", כך שישוע נקרא "השֵׂה" של אלוהים בהא־הידיעה, ולא אחד מני רבים. על־ידי־כך בא לביטוי שהמשיח, כקרבן מכפר, הינו ייחודי בשלושה מובנים לפחות:
א. יהודי שנדרש להקריב קרבן על חטאו, היה עליו לספק את השֵׂה. ישוע, לעומת זאת, הוא הקרבן שאלוהים עצמו מספק עבור חטאי האנושות;
ב. בני ישראל, כל עוד שהמשיכו לחטוא, נאלצו לחזור אין ספור פעמים על הקרבת קרבנות, אך אלוהים הקריב עבור חטאי כל האנושות שֵׂה אחד ויחיד — את בנו — כקרבן חד־פעמי (עברים ט 28; י 12-111);
ג. הבהמות הרבות שהוקרבו על־ידי עם ישראל לא יכלו להסיר חטאים (עברים י 11). הייתה זו הקרבתו החד־פעמית של המשיח — שֵׂה האלוהים — שהסירה את חטאי העולם (עברים י 10).
מלך ישראל
כאשר פוגש נתנאל את ישוע, אנו שומעים אותו מכריז: "אַתָּה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל!" (יוחנן א 49). התנ"ך מנבא כי המשיח — מצאצאי דויד — ימלוך בעתיד על עם ישראל, כיורש כס המלוכה של דויד (שמ"ב ז 16; ישעיהו ט 7-6; ירמיהו כג 6-5), וכמלך על העולם כולו (זכריה יד 9).
מאות שנים לאחר מתן נבואות אלה, מודיע המלאך גבריאל למרים שתוליד בן, והוא מפרט: "וַיהוה אֱלוֹהִים יִתֵּן לוֹ אֶת כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וְיִמְלוֹךְ עַל בֵּית יַעֲקוֹב לְעוֹלָם וְאֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ" (לוקס א 33-32). בכך גילה המלאך שישוע אכן מלך ישראל המובטח — המשיח — שימלא את נבואות התנ"ך וימלוך בסמכות דויד אביו על עם ישראל, תחילה למשך "מלכות אלף השנים", ולעולמי עד.
מלך המלכים ואדון האדונים
כאשר המשיח יופיע מן השמים בביאתו השנייה, על מנת לשים קץ לשלטון השטן על המערכת העולמית ולהקים מחדש את מלכותו של אלוהים עלי אדמות, יתנוסס על בגדיו ועל ירכו תואר הכבוד "מֶלֶךְ הַמְּלָכִים וַאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים" (התגלות יט 16). גם במלכות המשיח תהיה אוכלוסיית העולם מחולקת לאומות עם מלכים ומערכות שלטון משלהם. שמו זה של המשיח מבטא את עליונותו על כל מלכים אלה ואת סמכותו העליונה בכל מערכות השלטון (תהילים עב 11-10, 17; זכריה יד 19-16).
מ ס ק נ ה :
כאן לא הוזכרו כל שמותיו ותאריו של המשיח באופן מקיף. ישנם נוספים, הן בתנ"ך הן בברית החדשה, אך גם המעטים עליהם הרחבנו מציירים תמונה ברורה של אישיותו ופועלו של ישוע המשיח. הם מבהירים שהוא אכן אישיות ייחודית, שהוא בא בעבר וישוב בעתיד על מנת לבצע מלאכה ייחודית.
פרק ט: נצחיותו וקיומו מקדם של המשיח
למרות העובדה שישוע נולד עם גוף אנושי בזמן מוגדר, הוא אכן היה קיים לפני מאורע זה. הוא בעצם "בלי ראשית, בלי תכלית" — קיים תמיד. לפי דברי הנביאים, המשיח קיים "מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם" (מיכה ה 1) והוא נצחי. הבה נלמד מעט על מאפיינים אלה.
נצחיוּת
המונח "נצחיותו של המשיח" מבטא את העובדה שהוא תמיד היה קיים כאישיות — והוא ללא התחלה וללא סוף. ההוכחות לכך בכתבי־הקודש נמצאות בשלושה תחומים:
א. הצהרות ישירות;
ב. אלוהותו של המשיח;
ג. תפקידו במעשה הבריאה.
א. הצהרות ישירות בכתובים
ארבעה קטעים בכתבי־הקודש מייחסים נצחיות למשיח באופן ישיר:
- הראשון הוא, כאמור לעיל, מיכה ה 1, ובו מובטח מושיע עתידי ליהודה. הוא יוולד בעיר הקטנה בית־לחם וימשול בישראל מטעם אלוהים. מכיוון שלידה היא מאפיין ברור של אנושיות — הרי אלוהוּת אינה יכולה להיוולד — חלקו הראשון של הפסוק מנבא שהמשיח יהיה בן־אדם. אך ההמשך מדבר על כך ש"מוֹצָאוֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם." די' קיי' אִינֶס מסביר: "מילים אלה מבטאות הן את יחוסו של המשיח לשושלת בית דויד, והן את קיומו מנצח נצחים." מכיוון שקיום נצחי הוא מאפיין אלוהי בלעדי, חלקו השני של הפסוק מייחס למשיח אלוהות. על-פי הנאמר במיכה ה 1, המשיח הוא "אלוהי־אדם", ישות ייחודית המאחדת בתוכה אלוהות ואנושיות. לאנושיותו יש התחלה על־ידי הלידה, אך האלוהות שבו היא ללא ראשית וללא תכלית.
בקשר לנבואה זו, יש לשים לב לשתי עובדות:
ראשית, אִמו של ישוע ואביו החורג אמנם התגוררו בנצרת שבגליל (לוקס א 33-26), אך ישוע נולד בבית־לחם (לוקס ב 7-1), כתוצאה מצו הקיסר הרומי. כך התמלאה נבואתו של מיכה.
שנית, העם היהודי בתקופת ישוע ידע שבמיכה ה 1 מדובר על המשיח. כאשר חכמי המזרח הגיעו לירושלים ושאלו את הורדוס המלך, "הֵיכָן מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלָד?" כינס הלז את ראשי הכוהנים ואת סופרי העם ושאל, מתוך הנחה שזו האופציה היחידה, "אֵיפוֹה יִוָּלֵד הַמָּשִׁיחַ?" "אָמְרוּ לוֹ: 'בְּבֵית־לֶחֶם יְהוּדָה'," ובתור הוכחה ציטטו את מיכה ה 1 (מתי ב 6-1).
- המקום השני בכתובים בו מוצהר באופן ישיר על נצחיותו של המשיח נמצא בישעיהו ט 6-5. הקטע נמצא בהקשר של מלכותו העתידית של המשיח, ואחד השמות שניתנים לו הוא "אבי־עד". לפי פְרָנְץ דֶלִיטְש מבטא שם זה שני היבטים: את שליטתו של המשיח על הנצח ("אבי־עד" / "אב הנצח"), ואת העובדה שהוא ימלוך על עמו כ"אב" אוהב ונאמן. בפסוק 6 נאמר שלממלכתו "אין קץ" ושהוא מייסד אותה "עד עולם".
- המקום השלישי הוא ביוחנן א 3-1. השליח מכנה את המשיח "הדבר" באומרו: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר … הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלוֹהִים." בכך הוא מביע שהמשיח היה קיים עוד לפני שאלוהים ברא דבר כלשהו. לפני שנבראו כל הדברים אשר להם נקודת מוצא, המשיח היה קיים מעולם "עִם האלוהים".
- קטע רביעי נמצא בעברים ז 3-1. המחבר מדבר על מלכי-צדק, אשר "בדומה לבן־האלוהים (המשיח)" … "אֵין תְּחִלָּה לְיָמָיו וְגַם לא סוֹף לְחַיָּיו". לאון מוריס מציין: "כאשר מחבר האיגרת מייחס מאפיינים אלה למשיח, הוא כמובן לא מדבר על ביאתו לעולם כבן־אדם, אלא על טבעו הנצחי של בן־האלוהים."
ב. אלוהותו של המשיח
התחום השני בהוראת הכתובים המניב מספר רב של ראיות לנצחיותו של המשיח, הוא אלוהותו — הרי אלוהות הינה נצחית מטבעה. שאול השליח מציין נצחיות כאחד המאפיינים של אלוהים (טימ"א א 17), ומכיוון שכתבי־הקודש מציגים את המשיח כהוויה אלוהית, עליו להיות נצחי בטבעו.
פרק י כולו מוקדש לנושא של אלוהות המשיח.
ג. תפקיד המשיח בבריאה
יוחנן השליח מציין לגבי המשיח את האמת הזאת: "הַכּוֹל נִהְיָה עַל־יָדו, וּמִבַּלְעָדָיו לא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה" (יוחנן א 3). למשיח תפקיד מפתח בהתהוות כל אשר נברא מעולם. תפקיד זה מצריך את קיומו "מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם". רק ישות הקיימת לפני ומחוץ לעולם הנברא יכולה להיות מעורבת בבריאת "הכול".
ניסוח ברור ביותר של עובדה זו נמצא בקולוסים א 17-16: "כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ … הַכּוֹל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ, וְהוּא קוֹדֵם לַכּוֹל וְהַכּוֹל קַיָּם בּוֹ."
על הצהרות אלה של השליחים יוחנן ושאול אומר הֶרְבֶרְט מ' קָארְסוֹן: "כאן מתואר הבן הנצחי, לא המשיח בהיותו בן־אדם. בולטת ההקבלה בין הקטע בקולוסים לבין הוראת יוחנן אודות 'הדבר' הנצחי. הבן היחיד הוא גם אמצעי הבריאה … אך רחוק מלהיות באופן כלשהו חלק ממנה. הבן הוא 'קוֹדֵם לַכּוֹל' … הינו מחוץ לזמן — נצחי — בעוד שכל הנברא כפוף לזמן."
ג-1. בכור כל בריאה
בקולוסים א 15 מתייחס שאול השליח לישוע כאל "בְּכוֹר כָּל בְּרִיאָה". יש הטוענים על בסיס כינוי זה, שהמשיח הוא ראשון הנבראים. על-פי פירושם, שאול מלמד שהמשיח הינו יציר נברא — שהייתה לו נקודת מוצא בזמן, ולכן הוא אינו נצחי.
האם המונח "בְּכוֹר כָּל בְּרִיאָה" אכן מבטא שהמשיח הוא ראשון הנבראים? בשום פנים לא! מספר עובדות בכתובים שוללות טענה זו:
– המניע לכתיבת האיגרת אל הקולוסים הוא דווקא להפריך תורת שקר המלמדת שהמונח הינו "יציר נברא".
– הפירוש שהמשיח נברא אינו מתאים להקשר, כי הרי בפסוקים 17-16 השליח ממשיך ואומר: "הכול נברא באמצעותו", ז"א המשיח הוא זה שברא. פ' בְּרוּס מעיר על כך: "ברור מתוך ההקשר שהכינוי 'בכור כל בריאה' לא ניתן למשיח על מנת לציין שהוא ראשון בין כל הנבראים האחרים. כבר המשפט הבא מדגיש כי הוא אינו חלק מן הבריאה, אלא האמצעי שעל ידו הכול התהווה."
– קיימת מילה יוונית שמשמעה "נברא ראשון" (protoktistos), אך השליח אינו משתמש בה כאן. בכל הכתובים היא בעצם לא מופיעה אף פעם כמתייחסת אל המשיח.
– המילה בה משתמש שאול (prototokos) מציינת "בכוֹרה" ו"ריבונות". "בכורה" יכולה להשתמע כ"החלק הראשון של דבר כלשהו" או "קיום של דבר מסוים לפני דבר אחר", וההקשר קובע לאיזו מן המשמעויות הכוונה. הקונטקסט בקולוסים א דורש את המשמעות "קיום של דבר מסוים לפני דבר אחר". אפ' בְּרוּס מציין: "המשיח היה קיים לפני כל הבריאה, והכינוי 'בכור כל בריאה' אכן מבטא את זכות הבכורה שניתנת לו כאדון הבריאה, זה שמיועד להיות 'יורש כוֹל' (עברים א 2). כאשר החלה הבריאה, הוא היה שם — ולמענו ובאמצעותו נעשתה המלאכה כולה."
קיום מִקֶּדֶם
קיים הבדל בין נצחיות לקיום מקדם. העובדה שאדם מסוים קיים לפני מאורע מסוים, לדוגמה, לא מעניקה לאדם זה טבע נצחי. כאשר מציינים את קיומו מִקֶּדֶם של המשיח, הדגש הוא לא בהכרח על נצחיותו, אלא על העובדה שהוא היה קיים עוד לפני ש"לבש בשר" — עוד לפני שנולד כאדם ממרים הבתולה.
ישנן מספר הוכחות לקיומו מקדם של המשיח:
א. נצחיות המשיח
בדקנו הוכחות בתחומים שונים שמצביעות על היות המשיח ישות נצחית, ללא התחלה וללא סוף. בתור נצחי, מובן מאליו שהיה קיים לפני היוולדו כאדם.
ב. טענת המשיח לקיום מקדם
תוך כדי עימות עם מתנגדיו טען ישוע: "אַבְרָהָם אֲבִיכֶם שָׂשׂ לִרְאוֹת אֶת יוֹמִי, וְאָכֵן רָאָה וְשָׂמַח" (יוחנן ח 56). השיבו בני־שיחו: "עֲדַיִן אֵינְךָ בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה וְאֶת אַבְרָהָם רָאִיתָ?" (פס' 57) והנה ישוע עונה בהצהרה מדהימה: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא" (פס' 58). המילה המתורגמת "היות" משמעה "התהווה", במילים אחרות ישוע אומר כאן, "לפני שאברהם נולד, אני הוא."
כאשר לוקחים בחשבון שאברהם חי כ־2000 שנים לפני ביאת ישוע, הצהרת ישוע בפסוק 58 אינה משאירה מקום לספק: המשיח היה קיים טרם ביאתו כאדם, ואמירתו באה לאשר זאת. הפתיח "אמן, אמן, אני אומר לכם" עוד מדגיש את אמיתותה וחשיבותה של טענתו זו לקיום מקדם.
ג. הופעות המשיח בטרם היוולדו כאדם
התנ"ך מעיד על אישיות שמופיעה בפני בני אדם או מדברת אליהם במספר מקרים. שלושה מהשמות הניתנים לה הם "מלאך־יהוה", "מלאך־אלוהים", "שר־צבא־יהוה". בלימוד הופעות אלה מתברר שמדובר בישות אלוהית ולא במלאך נברא בלבד (הכינוי "מלאך" משמעו "שליח", והוא לעתים ניתן למי שאינו שייך לקטגוריה של מלאכי שמים ככרובים ושרפים).
דוגמה להופעת אותה אישיות נמצאת בשמות ג-ד. מי שמופיע למשה בסנה הבוער מכונה "מלאך־יהוה" (ג 2), אך בהמשך הוא נקרא גם "יהוה", "אלוהים" (פס' 4), הוא מציג את עצמו בשמות "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" (פס' 6) וגם "אהיה אשר אהיה" (פס' 14). משה הסתיר את פניו ממנו מפני ש"יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל־הָאֱלוֹהִים" (פס' 6).
מתוך פרטים אלה ברור שלמשה נראתה אישיות אלוהית. מצד אחד, כתבי־הקודש מלמדים שמעולם לא ראה אדם את אלוהים האב וחי (שמות לג 20; יוחנן א 18; ו 46), ולכן יש להסיק שלא מדובר באלוהים האב. מצד שני נאמר בכתובים שהמשיח הוא זה שמגלה את האלוהים לעולם (יוחנן א 18; יד 9-8; קולוסים א 15; עברים א 3). משתמע מכך שהיה זה המשיח — בן־האלוהים — שהופיע בפני משה ואחרים בתקופת התנ"ך. הופעות אלה מעידות על קיומו טרם ביאתו בבשר.
מ ס ק נ ה :
קיומו של המשיח לא החל כאשר הורה בבִטנה של מרים. בהיותו אישיות אלוהית ונצחית, הוא אכן היה, הווה ויהיה תמיד — גם לאורך כל תקופת התנ"ך. בנקודה על ציר הזמן שאלוהים קבע מראש, הוא נולד כאדם. בנקודה זו הוא הוסיף טבע אנושי שלם על טבעו האלוהי הנצחי, הקיים מאז ומתמיד. "הדבר" אשר היה קיים עם אלוהים האב לפני מעשה הבריאה, נהיה בשר ושכן עם בני האדם עלי אדמות במשך כ-30 שנה (יוחנן א 3-1, 14).
פרק י: אלוהותו של ישוע המשיח
ישוע מנצרת היה אישיות אלוהית בגוף אנושי לכל דבר. אף-על-פי שרבים מכחישים עובדה זו, ישנן הוכחות רבות לאלוהותו. הפרק הנוכחי מוקדש לכמה מהן.
… בתנ"ך
נציג כאן שני קטעים מהתנ"ך שמייחסים אלוהות למשיח:
א. ישעיהו ט 5 מכנה את המשיח בשמות "אל גיבור, אבי־עד". היהדות העתיקה הכירה בקטע זה כנבואה משיחית, ותרגום יהונתן מבטא זאת בפירושו. הן בישעיהו והן בירמיהו ברור ש"אל גיבור" הוא שם של האלוהים האחד (ישעיהו י 21; ירמיהו לב 18). במתן שם אלוהי זה בפרק ט 55, ישעיהו בעצם מוכיח את אלוהותו של המשיח.
פְרָנְץ דֶלִיטְשׁ רואה בשם "אבי־עד" את המשמעות "אב הנצח", משיח אשר ימלוך על עמו כאב אוהב ונאמן. נצחיות היא תכונה אשר שייכת אך ורק לאלוהים, ולכן גם השם "אבי־עד" מהווה הוכחה לאלוהותו של המשיח.
השמות בתקופת התנ"ך ניתנו על מנת לגלות את טבעם של נושאיהם. שני השמות מתוך ישעיהו ט 5 שהזכרנו, אם כך, כוונתם להצביע על טבעו האלוהי של המשיח.
ב. בדניאל ז 13 נראית אישיות ייחודית — "אחד הדומה לבן־אדם" — אשר הובא לפני "עתיק היומין" (אלוהים). מובהר בברור שמדובר באישיות נפרדת מעתיק היומין. ספר חנוך ומפרשים שונים ביהדות העתיקה זיהו ב"אחד הדומה לבן־אדם" את המשיח.
בפסוק נאמר ש"האחד" בא "עם ענני שמים", בזמן שתהילים קד 3-1 מציין את העננים (העבים) כרִכבו של אלוהים; וגם במקומות אחרים בתנ"ך תנועותיו של אלוהים מתקשרות לעננים (שמות יג 21; יט 9; ישעיהו יט 1). ואם רק אלוהים עצמו יכול "לבוא עם ענני שמים", דניאל בעצם מתאר את המשיח כאישיות אלוהית.
גם ראשי הכוהנים ואנשי הסנהדרין הבינו שהזכות "לבוא עם ענני שמים" שייכת לאלוהים בלבד. לכן האשימו את ישוע בגידוף בגין הצהרתו שהוא עומד להגשים את נבואת דניאל (מתי כו 66-57); הרי בכך טען לאלוהות.
מצוות אלוהים למלאכים
מחבר האיגרת אל העברים (א 6) מצטט את אלוהים כמְצָוֶוה על כל מלאכיו להשתחוות לישוע המשיח. ציווי זה בעל משמעות בגלל מספר סיבות:
– ישוע עצמו עומד על כך שההשתחוות שייכת לאלוהים בלבד (מתי ד 10);
– מלאכים קדושים גוערים באדם אשר מנסה להשתחוות לפניהם ומבהירים שיש להשתחוות לאלוהים בלבד (התגלות יט 10; כב 9-8);
– שאול השליח מזהיר מפני פולחן למלאכים (קולוסים ב 18);
– השליחים פטרוס ושאול, שניהם אוסרים השתחוות לפני בני אדם (מעה"ש י 26-25; יד 18-8).
דוגמאות אלה מכתבי־הקודש מבהירות מעל לכל ספק שאין להשתחוות ליציר נברא כלשהו — רק לאלוהים. ציוויו של אלוהים למלאכיו להשתחוות למשיח, אם כן, מהווה הוכחה נוספת לאלוהותו.
השתחוות מצד בני אדם
חכמי המזרח השתחוו לישוע הילד (מתי ב 2-1, 11), ובמשך שנות שירותו הוא זכה להשתחוות בהזדמנויות שונות ממספר אנשים: אדם מצורע (ח 2); אחד הנכבדים (מתי ט 18); תלמידיו (מתי יד 33, כח 17); אישה כנענית (מתי טו 25); שתי נשים (מתי כח 9); איש אחוז שדים (מרקוס ה 6); ואדם אותו ריפא ישוע מעיוורון (יוחנן ט 38). נראה שכל אותם אנשים הכירו בישוע כאישיות אלוהית.
ישוע עצמו קיבל את השתחוותם מבלי לגעור בהם. תגובה זו מצדו בעלת משמעות לאור ציוויו שיש להשתחוות לאלוהים בלבד (מתי ד 10). אנו למדים ממנה שהמשיח היה ער לאלוהותו.
טענתו של ישוע
הכתוב מציין מספר מקרים בהם ישוע טוען לאלוהות באופן ישיר:
א. בהצהרתו "בְּטֶרֶם הֱיוֹת אַבְרָהָם, אֲנִי הוּא" (יוחנן ח 58). ישוע לא אומר "אני הייתי" בזמן עבר, כפי שמבנה המשפט היה דורש. "אני הוא" טוען להרבה מעבר לקיום לפני לידת אברהם. אומר לאון מוריס: "כינוי זה מבטא קיום נצחי, ולא קיום לאורך תקופה ממושכת בלבד."
היהודים בני זמנו של ישוע הכירו את הביטוי "אני הוא" ואת משמעותו הן בעברית, הן בארמית והן ביוונית. הרי אותו צירוף מילים בו משתמש ישוע ביוחנן ח 58 מבטא בתרגום השבעים את נצחיותו של אלוהים (ראה תרגום יווני של "אהיה אשר אהיה", שמות ג 14). לפי בָּרֶט, "הצורה הדקדוקית בה משתמשים ישוע ותרגום השבעים מציינת המשכיות ללא התחלה וללא סוף. ישוע מצהיר, אם כן, על נצחיותו ובעשותו כך מעמיד את עצמו בדרגה אחת עם אלוהים." המשיח אמר במילים אחרות: "לפני שאברהם נוצר, אני הייתי מעולם, כפי שאני הווה כעת ואהיה לנצח."
שומעיו הבינו את טענתו לאלוהות והגיבו בהתאם. על כך כותב לאון מוריס: "עבור היהודים היה זה חילול השם. מיד הרימו אבנים במטרה לרגום את ישוע, כי העונש הקבוע בתורה על חילול הוא סקילה" (ראה ויקרא כד 16).
ב. בהזדמנות אחרת מצהיר ישוע: "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (יוחנן י 30). אין הכוונה להגיד שהוא והאב אישיות אחת, ולכן המילה היוונית "אחד" כתובה במין סתמי, לא זכר ולא נקבה. תרגום שמבטא משמעות זו הוא, "שנינו אותו הדבר". אלוהים האב וישוע המשיח אין הם שני ביטויים של אותה אישיות. הינם שתי ישויות נפרדות באלוהות האחת.
גם במקרה הזה מחליטים שומעיו של ישוע לסקול אותו (יוחנן י 31), הוכחה שהם מבינים נכון את הצהרתו. עבורם, הוא מבטא לא רק אחדות עם האב בכוונות וברצון, אלא אחדות במהות האלוהית. לכן הם זועפים: "לא עַל מַעֲשֶׂה טוֹב נִרְגּוֹם אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל חִלּוּל שֵׁם שָׁמַיִם וְעַל שֶׁבִּהְיוֹתְךָ אָדָם אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת עַצְמְךָ אֱלוֹהִים" (יוחנן י 33).
אם ישוע לא היה טוען לאלוהות, הוא היה בוודאי מסביר לשומעיו כי טעו בפירוש דבריו.
ג. ישוע טוען להיותו בן־האלוהים. ביוחנן י 36 הוא אומר באופן ישיר: "בֶּן־אֱלוֹהִים אֲנִי", ומתנגדיו מזכירים מקרים נוספים בהם אמר כך (מתי כז 43; יוחנן יט 77).
התואר "בן־" לא רק מורה על קרבה משפחתית, אלא לעתים קרובות מציין את טבעו ומצבו של אדם. במובן אחרון זה מבטא הכינוי "בן־האלוהים", שטבעו של הבן זהה לטבעו של האב, וזהו הרקע עליו הבינו היהודים בני־זמנו של ישוע, שהוא טוען לאלוהות מוחלטת.
אויבי ישוע מבינים לאורך כל הדרך את מלוא המשמעות של טענתו להיות בן־האלוהים. ביוחנן ה 18 כתוב: "מִשּׁוּם כָּךְ עוֹד יוֹתֵר הִשְׁתַּדְּלוּ לַהֲרוֹג אוֹתוֹ, כִּי … אָמַר שֶׁהָאֱלוֹהִים הוּא אָבִיו וְעָשָׂה עַצְמוֹ שָׁוֶה לֵאלוֹהִים." כשישוע אמר במקרה אחר שהוא בן־אלוהים, הם "נִסּוּ שׁוּב לִתְפּוֹס אוֹתוֹ וְהוּא חָמַק מִיָּדָם" (יוחנן י 36, 39). כשישוע עומד לפני פילטוס מאשימים אותו מתנגדיו: "תּוֹרָה יֵשׁ לָנוּ וְעַל־פִּי הַתּוֹרָה הוּא חַיָּב מִיתָה, כִּי עָשָׂה עַצְמוֹ בֶּן־אֱלוֹהִים" (יוחנן יט 7).
עדויות אחרות
אלוהים האב
אלוהים האב מייחס אלוהות לישוע. בתהילים פרק מה 8 כתוב: "עַל־כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלוֹהִים אֱלוֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ." פסוק זה מדבר על שתי הוויות נפרדות, כאשר הוא קורא לשתיהן "אלוהים". מחבר האיגרת אל העברים (א 9-8) מצטט את הפסוק ומסביר אותו כדברי אלוהים האב אל אלוהים הבן — ישוע — ובכך אלוהים עצמו מאשר את אלוהותו של המשיח.
יוחנן השליח
אחרי שיוחנן נותן למשיח את הכינוי "הדבר" (logos), הוא ממשיך ואומר "וֵאלוֹהִים הָיָה הַדָּבָר" (יוחנן א 1). לא כתוב כאן "והאלוהים" בהא־הידיעה "היה הדבר", כפי שהיה ניתן לעשות ביוונית, לוּ רצה השליח לבטא שאלוהים האב הוא "הדבר". במקום זה, הניסוח מדגיש שהמשיח, למרות היותו אישיות נפרדת מאלוהים האב, הוא בטבעו האלוהי אחד עם אלוהים.
שאול השליח
גם שאול השליח מייחס אלוהות לישוע, ובקולוסים ב 9 הוא כותב את הצהרתו המדהימה: "הֵן בַּמָּשִׁיחַ, בְּגוּפוֹ, שׁוֹכֵן כָּל מְלוֹא הָאֱלוֹהוּת." הן הטקסט המקורי, הן התרגום שאנו קוראים לא משאירים כל ספק שמדובר באלוהות כולה — ולא רק בחלק ממנה — אשר שכנה לאורך כל חייו של ישוע עלי אדמות — ולא רק בחלק מהתקופה — באותו גוף אנושי אשר נולד דרך מרים.
אנשים שכינו את ישוע "בן־האלוהים"
בפרק ח לעיל הוזכר כי מתן הכינוי "בן־האלוהים" מבטא הכרה באלוהותו של המכונה "בן". כל הרשומים מטה מתארים את ישוע כ"בן־האלוהים" ובכך מייחסים לו טבע אלוהי:
— שֵׁדִים (מתי ח 29);
— תלמידי ישוע (מתי יד 33);
— חיילים רומים (מתי כז 54);
— מחבר בשורת מרקוס (מרקוס א 1);
— המלאך גבריאל (לוקס א 35);
— השטן (לוקס ד 3, 9; המשפט ביוונית יכול להיקרא גם, "מכיוון שאתה בן־האלוהים …");
— יוחנן המטביל (יוחנן א 34);
— נתנאל (יוחנן א 49);
— מרתא (יוחנן יא 27);
— פטרוס (מתי טז 16);
— יוחנן השליח (יוחנן כ 31);
— ושאול השליח (מעה"ש ט 20).
מ ס ק נ ה :
אדם שמכחיש את אלוהותו של ישוע מנצרת לא רק פוסל את עדות ישוע על עצמו, אלא את עדותם של אלוהים האב, התנ"ך, מלאכים, אנשים שונים, ביניהם יוחנן המטביל והשליחים. האדם המכחיש בעצם רומז, שעדים אלה, כולל אלוהים עצמו, טועים כאשר הם מייחסים אלוהות למשיח. זוהי טענה עם השלכות חמורות.
פרק יא: ביאת המשיח בבשׂר
גם "הִתְאנשות", תרגום מילולי של incarnation
לאורך ההיסטוריה היו וישנם יחידים וקבוצות אשר מכחישים שהמשיח בא בבשר, ז"א נעשה אדם לכל דבר. יש המלמדים שהמשיח הושרה זמנית על אדם קיים — ישוע מנצרת — פעל בתוכו לאורך התקופה הדרושה על מנת לגלות קובץ של דעת סודית עבור האנושות, ולאחר מכן עזב את האדם ישוע, לפני שזה הלך לצלב. לפי הסבר זה, לא המשיח עצמו מת על הצלב.
אחרים טוענים כי המשיח אמנם נראה בגוף, אך הייתה זאת אשליה על־טבעית ולא גוף גשמי, אנושי, העשוי בשר ודם והכפוף לחוקי הטבע. שתי תורות אלה מכחישות שלמשיח היו גוף וטבע אנושיים משלו.
הוכחות בכתבי־הקודש לביאת המשיח בבשׂר
רשימות יוחסין אנושיות
בברית החדשה מופיעות שתי רשימות היוחסין של ישוע המשיח, האחת במתי א 17-1, השנייה בלוקס ג 38-23.
— נראה שמתי מסתמך על שושלת היוחסין של יוסף — אביו החורג של ישוע — על מנת לבסס את זכותו החוקית של ישוע לכס המלוכה של דויד אביו. מתי, אם כן, מציג את הייחוס התקף מהבחינה המשפטית.
— נראה שלוקס מביא את יחוסו הביולוגי של ישוע המשיח דרך אמו מרים. בכך הוא מוכיח לא רק את זכותו הביולוגית של ישוע לכס דויד, אלא גם את הקשר האמיתי, גשמי, לאבות אמו האנושיים.
עדות יוחנן השליח
יוחנן א 1, 14: לאחר שהציג את ישוע כדבר אלוהים הנצחי, יוחנן מכריז: "הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ". המילה המתורגמת "נהיה" מציינת מעבר ממצב אחד למצב אחר, חדש; והמילה "בשר" תמיד מגדירה אנושיות — בן־אדם, בניגוד לאלוהים או כל ישות רוחנית אחרת. יוחנן אומר, במילים אחרות, שעל־ידי ביאתו בבשר, המשיח הנצחי נהיה למה שלא היה קודם לכן — לבן־אדם.
הפועל המתורגם "שכן" מתאר מגורים באוהל, סוכה או מחסה ארעי כלשהו. כפי שהאלוהות הנצחית — לאורך המסע במדבר — שכנה באוהל בתוך מחנה ישראל, כך היה ישוע המשיח אלוהות נצחית, אשר שכנה בגוף אנושי בקרב בני אדם למשך כ-30 שנה.
יוחנן יט 18, 28, 34-33, 36, 42-40: יוחנן מתעד את העובדה שלישוע המשיח היה גוף אנושי, גשמי, כאשר הוא מזכיר את עצמותיו, רגליו, דמו; מציין את צליבתו, צימאונו, דקירת צדו בחנית, ולבסוף את קבורתו.
יוח"א א 1: יוחנן משתמש בארבעה פעלים על מנת להמחיש את ניסיונו שלו ושל אחרים עם ישוע לאורך חייו עלי אדמות. שני הראשונים, "אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ, אֶת אֲשֶׁר רָאִינוּ" נותנים לנאמר תוקף של דיווח אישי מפיהם של עדי ראייה, אנשים שאכן ראו ושמעו את המשיח בגופו האנושי והגשמי. הדיווח כתוב ב"עבר מושלם", צורה דקדוקית המבטאת את הרושם הבלתי נשכח שאותה חשיפה למשיח הבא בבשר השאירה על העדים. "לעתים קרובות הראייה והשמיעה יחד מהווים את סך הכול הנתפס באופן מוחשי ורוחני — המידע שעליו מתבססים עדות ראייה, חוויה אישית וודאות אישית."
יוחנן ממשיך ומוסיף שני פעלים. דרכם הוא מדגיש שהמסר אודות ביאת המשיח בבשר, כפי שנמצא בפיו ובפי העדים האחרים, אינו מסתמך על ראייה ושמיעה בלבד. הפועל המתורגם "אֲשֶׁר הִבַּטְנוּ בּוֹ", לפי ווֶסְטְקוֹט, "מבטא התבוננות שקטה, מכוונת, ממושכת ומעמיקה בעצם מסוים המונח לפני המתבונן." הפועל הרביעי הוא "למשש" — "יָדֵינוּ מִשְּׁשׁוּ אוֹתוֹ" (יוח"א א 1) . דרכו מציין השליח שהוא ואחרים אכן נגעו בגופו החומרי של המשיח (ראה גם לוקס כד 39, שם מצווה ישוע לתלמידים: "מַשְּׁשׁוּנִי וּרְאוּ"). שני הפעלים האחרונים יחד, "להביט ולמשש", מבטאים חקירה החלטית מצד המשקיף.
כל ארבעה הפעלים מדגישים שעדות הראייה של יוחנן ואחרים אכן מהימנה — עדות לכך שלמשיח היה גוף אנושי גשמי בזמן שהייתו עלי אדמות.
יוח"א ד 3-2: יוחנן מתנגד למורי שקר אשר, תחת השפעת רוחות רעות, מכחישים את ביאת המשיח בבשר. לכן הוא כותב: "כָּל רוּחַ הַמּוֹדָה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בָּא בִּלְבוּשׁ בָּשָׂר, מֵאֱלוֹהִים הִיא; וְכָל רוּחַ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה מוֹדָה בְּיֵשׁוּעַ [הַמָּשִׁיחַ שֶׁבָּא בַּבָּשָׂר] לא מֵאֱלוֹהִים הִיא. זוֹהִי רוּחַ צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ …" על-פי יוחנן, אם כן, כל המכחישים שהמשיח בא בבשר — בגוף אדם ממש — עושים כך תחת השפעתו של אותה רוח רעה אשר תנחה את משיח השקר העתידי.
עדות שאול השליח
קור"א טו 4-3: כאשר שאול מגדיר את מרכיבי הבשורה שעל ידה בני אדם נושעים, הוא כולל את מותו, קבורתו ותחייתו של המשיח. העובדה שישוע חווה מוות פיסי, קבורה ותחייה מן המתים מוכיחה שגופו היה גשמי, אנושי לכל דבר.
אפסים ב 14-13: השליח מתייחס ל"דַּם הַמָּשִׁיחַ" (פס' 13) ול"בְּשָׂרוֹ" של המשיח (פס' 14). בשפת המקור, הן הדם הן הבשר מוגדרים באופן ברור מאוד כ"שלוֹ", ז"א שאול מתבסס על העובדה שלישוע היה גוף אנושי, טבעי משלו. באותה מידה שגופו לא היה אשליה, ישות רוחנית נטולת מרכיבים חומריים, כך יש גם לשלול את הרעיון שהוא עשה שימוש זמני בגוף של אדם אחר.
פיליפים ב 8-7: שאול השליח מציג כאן שלוש תוצאות של ביאת המשיח האלוהי לעולם:
א. הוא "נִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם." המילה המתורגמת "בני אדם" באה להדגיש את האנושיות — לעומת חיות, צמחים, מלאכים ואלוהים.
נתרגם כעת את דברי שאול ל"נהיה כמו בני אדם", ונראה ביתר ברור מילה נוספת שבשפת המקור: "כמו", במובן של "דומה במדויק — נהיה לבן־אדם ממש". שאול אומר שהמשיח התהלך על הארץ כבן־אדם אמיתי — לא כ"דמוי־אנוש" ולא כרוח. ובכל זאת חש השליח שטרם ביטא את טבעו של ישוע בכללותו. הרי למרות היותו אדם לכל דבר שכנה בו כל מלוא האלוהות. במילים של יוֹהָנֶס שְׁנַיידֶר: "'הדמות האלוהית נכנסה להיסטוריה', היא רק דרך אחרת לבטא את דברי יוחנן: 'הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר' (יוחנן א 14)."
ב. הוא "הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם." יוהנס שניידר כותב: "אמירה זו לא רק מבטאת את האמת של אנושיות המשיח. בפסוקים 8-7 בולט הדגש על כך שלאורך כל חייו — עד המוות בצלב — ישוע אכן חי באותה אנושיות שהייתה מופגנת על־ידי צורתו הגשמית … הביטוי מציין את כל טבעו והתנהגותו כאדם."
דליטש מתרגם את הקטע "וַיִּמָּצֵא בִתְכוּנָתוֹ כְּבן־אדם", ובכך מוסיף לנו את הביטוי "נמצא" שבשפת המקור. הכוונה שבזמן היותו עלי אדמות, המשיח "נמצא כבן־אדם" על־ידי האנשים מסביבו; כולם הכירו באנושיותו.
ג. הוא "צִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב." שאול אומר שהמשיח אכן מת — ומת על־ידי צליבה. החזרה על המילה "מוות" מהווה דגש. מכיוון שישות רוחנית לא יכולה למות, מן ההכרח שלמשיח היה גוף אנושי, פיזי.
קולוסים א 22-21: שאול מכריז שהמשיח השלים בין בני אדם חוטאים לבין אלוהים, בעשותו "רִצּוּי בְּגוּף בְּשָׂרוֹ עַל־יְדֵי מוֹתוֹ." ההתייחסות לגוף הגשמי כאל "בְּשָׂרוֹ" של אדם, היא אופיינית לשׂפת התנ"ך. השליח — בהיותו דובר עברית — מרבה להשתמש בביטוי קולע זה. גם בקולוסים א 22 הוא עושה זאת, על מנת להדגיש שלמשיח היה גוף אנושי משלו, עשוי בשר ודם, אשר חווה מוות פיזי.
אֶווְרֶט הָרִיסוֹן מרחיב על הדגש של שאול: "אין ספק שהמילים נבחרו במגמה להפריך את הרוחניות המסולפת שסיכנה את הקהילה. רוחניות זו צמחה מתוך תורת שקר, דהיינו שאישיות בעלת גוף גשמי לא תוכל לעולם לרצות את האדם החוטא אל האלוהים — כי הוא ישות רוחנית טהורה. מי שהתאים למשימת הריצוי — על-פי טענה זו — היו דווקא המלאכים, ולא ישוע. אך לנגד עינינו עומדת עובדה היסטורית עיקשת, ואותה על השליח להדגיש: בן־האלוהים בא בבשר (יוחנן א 14), חי את חייו עלי אדמות בבשר (עברים ה 7), ובבשר הקריב את עצמו על הצלב קרבן המכפר על החטא."
טימ"א ג 16: המשיח "הִתְגַּלָּה בַּבָּשָׂר." כאשר דבר "מתגלה", משמעו שקודם לכן היה נסתר. אֶדְמוֹנְד הִיבֶּרְט קורא לדברי שאול: "הצהרה על ביאת המשיח בגוף בשר ודם, בנויה על היסוד של קיומו מנצח נצחים." במילים אחרות שאול אומר: "המשיח, אשר היה קיים מעולם כישות רוחנית בלתי נראית ובלתי נתפסת על־ידי בני תמותה, הפך לנראה לבני אדם על־ידי ביאתו בגוף בשר אנושי בו חי בארץ."
עדות האיגרת אל העברים
עברים ב 17-14: קטע זה כולל שלוש הצהרות המדגישות את ביאת המשיח בבשר:
א. "כֵיוָן שֶׁלַּיְלָדִים הָיְתָה שֻׁתָּפוּת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כְּמוֹ כֵן גַּם הוּא שִׁתֵּף עַצְמוֹ בְּבָשָׂר וָדָם" (פס' 14). המילה המתורגמת "הייתה שותפות" מדגישה שלכל בני האדם לאורך ההיסטוריה האנושית היה אותו טבע של בשר ודם.
המילה המתורגמת "כמו כן" משמשת בכל אותם מקרים בהם מדגישים שיוויון בין שני עצמים או יותר. במילים אחרות, "באותו טבע של בשר ודם בדיוק שיתף עצמו המשיח."
המילה המתורגמת "שיתף עצמו" מבטאת את העובדה שהמשיח לקח על עצמו טבע אנושי של בשר ודם מרצונו החופשי.
אם כן, בקיומו הנצחי של המשיח טרם ביאתו בבשר הוא אינו היה שותף לטבע האנושי של בשר ודם, כי אם בנקודה קבועה מראש על ציר הזמן, על-פי בחירתו החופשית, "שִׁתֵּף עַצְמוֹ". מנקודה זו היה המשיח שותף מלא בטבעם של אלה אשר בא להושיע.
ב. "כִּי אָמְנָם לא בְּמַלְאָכִים הֶחֱזִיק, כִּי אִם־בְּזֶרַע אַבְרָהָם הֶחֱזִיק" (פס' 16 / דליטש). המילה המתורגמת "החזיק" ניתן לפרש "להביא אל תוך תחומו". המשיח לא בחר לשתף את עצמו בטבע של מלאכים, כי הרי הבטחת אלוהים הייתה ברכה לאנושות דרך צאצא גשמי, אנושי של אברהם (בראשית כב 18). לכן המשיח נעשה לצאצא אברהם, ובדרך זו "קלט אל תוך תחומו" טבע אנושי על כל מאפייניו — וכל זאת על מנת להושיע בני אדם (מעה"ש ג 26-25; גלטים ג 16).
ג. "לְפִיכָךְ הָיָה עָלָיו לְהִדָּמוֹת לְאֶחָיו בְּכָל דָּבָר, לְמַעַן יִהְיֶה כוֹהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלוֹהִים" (פס' 17). המילה המתורגמת "היה עליו" מבטאת מחויבות פנימית של המשיח ככוהן גדול. בגלל טבעו של פוֹעָל הישועה, המשיח "נדרש / היה חייב" לבוא בבשר.
עדות פטרוס השליח
מעה"ש ב 24-22: בנאומו בחג השבועות, פטרוס מציג את ישוע מנצרת כ"איש" (פס' 22). המילה בשפת המקור מציינת
— גבר מבוגר, בניגוד לנשים וילדים (כמו במתי יד 21);
— בר־אנוש, בניגוד לישות רוחנית כלשהי (כמו ברומים א 23).
כמו כן, פטרוס מזכיר שישוע "נִצלב ונהרג" (פס' 23), כאשר משמעות המילה "נִצלב" היא "הוּקע, סוּמר". היא מתארת את חיבור הגוף לעץ באמצעות מסמרים. המילה המתורגמת "נהרג" מציינת מוות אלים הנגרם על־ידי מלחמה, רצח או הוצאה להורג.
בהמשך פטרוס מכריז שישוע הוקם מן המתים (פס' 24), והוא חוזר ומדגיש כי אותו ישוע שנִצלב והוּקם, הוא אכן המשיח המקוּוה (פס' 32-30, 36).
פסוקים אלה מתוך דרשתו של פטרוס מהווים הצהרה ברורה שהמשיח — לכל אורך שירותו עלי אדמות — היה בן־אדם, זכר, בעל גוף גשמי, שסומר לצלב, מת והוקם מן המוות; והוא לא היה ישות רוחנית בלבד.
פטר"א א 19-18, 21: פטרוס — בכותבו אל בני אדם אשר נולדו בחטא — אומר, "נִפְדֵּיתֶם … בְּדָם יָקָר שֶׁל שֶׂה תָּמִים שֶׁאֵין בּוֹ מוּם, בְּדָמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ" (פס' 19-18). ובפסוק 21 הוא אומר על המשיח כי "אלוֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים". כרוך בהצהרות אלה, שלמשיח היה גוף אנושי שהכיל דם, יכול היה למות והוקם לתחייה.
פטר"א ב 24: פטרוס מצביע על המשיח ואומר: "הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ … אֲשֶׁר בְּחַבּוּרָתוֹ נִרְפָּא לָכֶם." בשפת המקור יש דגש על "גופו שלו", ובכך השליח מבהיר שברשות המשיח היה גוף אנושי משלו. לא היה זה גוף של אדם אחר שהוקע על הצלב.
"חבורות" (ישעיהו נג 5) הן חבלות, שטפי־דם ופצעים, שנגרמים לגוף על־ידי מכות. דבריו של פטרוס מתבססים על היות למשיח גוף גשמי, בשר ודם, אשר יכול היה לסבול מכות ופציעות — ולא רק "דימוי גוף", אשליה נטולת חומר.
עדותו של פילטוס
פונטיוס פילטוס, המושל הרומי, חוקר את ישוע ולאחר מכן מכריז בפני העם: "נָקִי אָנוֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה" (מתי כז 24 / דליטש). בכך הוא מעיד על היות לישוע גוף אנושי גשמי שמכיל דם. כאשר פילטוס מעמיד את המשיח שנית לפני העם, הוא מכריז: "הִנֵּה הָאִישׁ!" המילה המתורגמת "איש" מציינת אנושיות — לעומת חיות, צמחים, מלאכים ואלוהים. פילטוס, אם כן, מצהיר על היות המשיח בן־אדם לכל דבר.
עדות המלאך גבריאל
גבריאל מודיע למרים הבתולה שתהרה ותוליד בן אשר שמו ישוע (לוקס א 31). הוא מציין שדויד המלך הוא "אביו" של ישוע (פס' 32), ובכך מאשר שהמשיח אכן צאצא פיזי של דויד. הצהרות גבריאל מבהירות כיצד המשיח האלוהי והנצחי אכן בא בבשר: על־ידי הריון ולידה מאם אנושית.
בשפה המקראית התואר "בן" לא רק מורה על קרבה משפחתית, אלא מציין את טבעו ומצבו של אדם. בתארו את הקשר הביולוגי של ישוע לדויד "אביו" בהיותו "בן" לאמו מרים, המלאך מאשר את טבעו האנושי של המשיח.
עדותה של אלישבע
בעת ביקורה של מרים אצל קרובת משפחתה, רוח הקודש מניע את אלישבע באופן על־טבעי לבטא את הברכה: "בָּרוּךְ פְּרִי בִּטְנֵךְ!" (לוקס א 42). נוֹרְווָל גֶלְדֶנְהוֹיס מסביר את משמעות ברכתה של אלישבע כך: "מילים אלה מבטאות באופן ברור שישוע בטבעו האנושי — למרות שהורה על־ידי רוח הקודש — נולד מבשרה ומדמה של מרים, ולכן הוא בן־אדם לכל דבר."
אלישבע גם קוראת למרים "אֵם אֲדוֹנִי" (פס' 43). התואר "אם" והביטוי "פרי בטנך" מציינים את מרים כמקור האנושי־ביולוגי של הנולד ממנה, וקובעים כי הנולד הוא בן־אדם.
בתקופת הברית החדשה שמשה המילה היוונית "אדון" (קוּרְיוֹס) לציון אלוהוּת מוחלטת (במילה זו תורגם השם המפורש בתרגום השבעים). לכן יש ליחס חשיבות לכך שרוח הקודש הניע את אלישבע לקרוא לנולד ממרים "אדוני". אמירות אלישבע, אם כן, מאשרות שהמשיח הוא אישיות אלוהית אשר באה בבשר על־ידי לידה כאדם.
דיווחים על לידת המשיח והעמדתו בפני ה'
דיווחי הברית החדשה על לידת ישוע ועל העמדתו בפני ה' בבית המקדש (ככל הנראה לשם פדיון הבן) מלאים בביטוים המורים על כך שהמשיח בהיותו אלוהי בטבעו, בו בזמן היה אנושי בהחלט.
מתי א 18 מציין את "הֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ", "מִרְיָם אִמּוֹ" והעובדה שהיא "נִמְצְאָה הָרָה". הפרק מסתיים באומרו "כִּי יָלְדָה בֵּן, אֶת בְּכוֹרָה" (פסוק 25 / דליטש).
מתי פרק ב פותח במילים, "בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה"; בהמשך הוא מציג את שאלת חכמי המזרח, "הֵיכָן מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלָד?" (פס' 2); ואת שאלתו החוקרת של הורדוס, "אֵיפוֹה יִוָּלֵד הַמָּשִׁיחַ?" (פס' 4); ולבסוף מדווח שהחכמים "רָאוּ אֶת הַיֶּלֶד עִם מִרְיָם אִמּוֹ" (פס' 11).
לוקס ב מציין בהתייחס למרים כי "מָלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִיא יָלְדָה אֶת בְּנָהּ הַבְּכוֹר. לְאַחַר שֶׁחִתְּלָה אוֹתוֹ הִשְׁכִּיבָה אוֹתוֹ בְּאֵבוּס" (פס' 7-6); ובהמשך אנחנו קוראים את הכרזת המלאך לרועי הצאן: "הַיּוֹם נוֹלַד לָכֶם מוֹשִׁיעַ בְּעִיר דָּוִד, הוּא הַמָּשִׁיחַ הָאָדוֹן … תִּמְצְאוּ תִּינוֹק מְחֻתָּל שׁוֹכֵב בְּאֵבוּס" (פס' 12-11).
בלוקס ב אנו למדים גם על כך שהמשיח "הוֹרָה בַּבֶּטֶן"; שנימול ביום השמיני לחייו (פס 21); ושהובא לירושלים על מנת להציגו לפני אלוהים, כי היה בְּכוֹר "זכר פֶּטֶר רֶחֶם" (פס' 23-22).
"אשליה" או הוויה רוחנית נטולת חומר לא יכלה לצאת לעולם בלידה טבעית מאם אנושית, ולא היה ניתן להגדירה "בכור (זכר) פטר רחם". כמו כן, מפני שלאשליה או הוויה רוחנית אין גוף חומרי, לא היה ניתן לחתלה, להשכיבה באבוס ולימול אותה.
ביאה בבשׂר מושלמת
אם בעת ביאתו בבשר היה המשיח לוקח לעצמו גוף אדם, אך לא טבע אנושי לכל דבר, הייתה ביאתו בבשר פחות ממושלמת. אנושיותו הייתה לוקה בחסר. כתבי־הקודש מעידים על היותו אדם באופן מושלם, וטבעו האנושי הוכח בכל התחומים.
התפתחות אנושית רגילה
לוקס, בכתבו כי "הַיֶּלֶד גָּדַל" (ב 40), נותן תיאור של הגדילה הפיזית הטבעית לבני אדם.
בפסוק 52 אנו קוראים, כי "יֵשׁוּעַ הוֹסִיף לִגְדּוֹל בְּחָכְמָה וּבְקוֹמָה", והמילה המתורגמת "קומה" לרוב מתארת את גילו ובגרותו של אדם. ובכן, למרות שברשות המשיח הנצחי היו כל אוצרות החכמה והתבונה, למרות שבטבעו האלוהי הוא עמד מחוץ למגבלות הזמן — בטבעו האנושי הוא חווה גדילה פיזית והתפתחות בגיל ובחכמה.
ציות להורים
למרות שבתחום אלוהותו המשיח היה אדונם הריבון של הוריו האנושיים, כילד אנושי הוא בחר להיכנע לסמכותם כהורים (לוקס ב 51).
רגשות אנושיים
בהיותו עד לצער שנגרם על־ידי מות אלעזר, "נִסְעֲרָה רוּחוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ וְהוּא הִזְדַּעְזַע … וְבָּכָה" (יוחנן יא 33, 35). הביטוי המתורגם "נסערה רוחו" מבטא כעס כלפי המוות ותוצאותיו ההרסניות; המילה המתורגמת "הזדעזע" מציינת סערת רגשות; הבכי היה תוצאה של צער אנושי.
בלילה לפני צליבתו, כאשר התפלל לאביו "בְּיֶתֶר חָזְקָה", ישוע מתואר "כְבוֹא עָלָיו חֶבְלֵי מָוֶת" (לוקס כב 44). המילה המתורגמת "חבלי מוות" מתארת את המתח והמאבק הפנימי שחווה אדם לנוכח החלטות קשות או אסון מתקרב.
מגבלות אנושיות
המשיח חווה רעב פיזי בעקבות צום של 40 יום ו-40 לילה (מתי ד 2), ובזמן הליכה מבית־עניה לירושלים (מרקוס יא 12). הוא היה זקוק לשינה (לוקס ח 23) והרגיש עייף אחרי מסע ארוך (יוחנן ד 6). על הצלב הוא סבל מצימאון (יוחנן יט 28).
אנושיוּת גם ברוח ובנפש
המשיח אמר: "נַפְשִׁי מָרָה עָלַי עַד מָוֶת" (מתי כו 38); וגם "נִבְהֲלָה נַפְשִׁי" (יוחנן יב 27); נאמר עליו: "נֶאֱנַח יֵשׁוּעַ בְּרוּחוֹ" (מרקוס ח 12); ואמירתו האחרונה על הצלב הייתה: "אָבִי, בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי."
עם ביאתו של המשיח בבשר החלה שהייה תמידית בגוף
השינוי שחווה המשיח עם ביאתו בבשר הוא תמידי. גם לאחר השלמת פועל הישועה, ולעולמי עולמים, יש למשיח גוף אדם. להלן מספר עובדות המעידות על כך:
א. למשיח היה גוף גשמי בו נשא את פצעי הצליבה אחרי תחייתו (יוחנן כ 27). הנשים שפגש בקרבת הקבר "אָחֲזוּ בְּרַגְלָיו" (מתי כח 9). באחת מהופעותיו בקרב התלמידים אמר: "רְאוּ אֶת יָדַי וְאֶת רַגְלַי ? שֶׁאֲנִי הוּא. מַשְּׁשׁוּנִי וּרְאוּ; הֲרֵי לְרוּחַ אֵין בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם רוֹאִים בִּי" (לוקס כד 39).
ב. גם כעת המשיח הוא "אדם", במילוי תפקיד המתווך ככוהן גדול בשמים. שנים אחרי עליית ישוע לשמים כותב שאול השליח: "הֵן אֶחָד הָאֱלוֹהִים, וְאֶחָד הַמְתַוֵּךְ בֵּין אֱלוֹהִים לִבְנֵי אָדָם ? הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (טימ"א ב 55). גם בשפת המקור אין כל ספק שמדובר באדם לכל דבר.
ג. המשיח, עשרות שנים אחרי עלייתו השמיימה, מציג את עצמו ליוחנן השליח באומרו: "אָנוֹכִי שׁוֹרֶשׁ דָּוִד וְצֶאֱצָאוֹ" (התגלות כב 16).
ד. המשיח מכריז שבביאתו השנייה יחזור לעולם כ"בן־האדם" (מתי כד 30; כו 64).
מ ס ק נ ה :
כתבי־הקודש מגלים בברור שעל־ידי ביאתו בבשר בנקודה מסוימת על ציר הזמן, נהיה המשיח האלוהי והנצחי לבן־אדם עם גוף פיזי וטבע אנושי. הוא היה אנושי לכל דבר ובו־זמנית אלוהי. במובן זה המשיח הוא ייחודי, ואין מלבדו אחר שמאחד בתוכו אלוהות ואנושיות.