הבן האובד - ישוע המשיח

האב, הבן הסורר ומורה, והבן הצבוּע

לוקס טו 32-11

שיעור ראשון — פסוקים 11 עד 18א

מבוא

הגענו למשל השלישי מתוך סדרה. האדון ישוע מספר ברצף שלושה משלים שכולם מבהירים את אותו עיקרון, אותו נושא, אותה נקודה מרכזית. כל משל שונה, אך כל אחד מכיל את אותם ארבעה מרכיבים:

אובדן
חיפוש
מציאה
שמחה

במשל הראשון מסופר על כבש שאבד ונמצא; מיד אחריו בא הסיפור על מטבע שאבד ונמצא; וכעת — במשל שידוע בשם "הבן האובד" — מסופר על משפחה: אב ושני בנים. הפעם כל השחקנים הם דמויות אנושיות.

השם המקובל, "הבן האובד", גורם לנו לראות באותו בן צעיר "סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (דברים כא 18) את השחקן הראשי — הדמות שבה מתרכז הסיפור. אך זוהי הבנה מוטעית:

▪ כוכב הסיפור הוא האב;

▪ שני הבנים הם "אבודים" במידה זהה;

▪ האחד "נִמְצָא" (פס' 24), וכתוצאה מכך ישנה שמחה גדולה;

▪ השני, כפי שנלמד מהסיפור, גם הוא "אבוּד" — אך הוא לא רואה צורך לשנות את מצבו.

חזרה בתשובה ושמחה בשמיים

? שני המשלים שקדמו מספרים על אובדן ומציאה. — האם אתם זוכרים איך כל אחד מהם מסתיים? — לשניהם ישוע מצרף פירוש קצר. הוא מדגיש את השמחה על מציאת הכבש ועל מציאת המטבע ואומר: "כָּךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה" (לוקס טו 7, 10).

? נניח שאתה מצטט את המשפט הזה לאדם כלשהו בישראל שלא מאמין בישוע — על מה הוא מייד חושב?

על "חזרה בתשובה" ליהדות ברבנית:

▪ על שמירת שבת וכשרות;
▪ על כיסוי ראש ותלבושת "דתית";
▪ על "לימוד תורה" ועלייה לקברי צדיקים;
▪ על תמונת ענק של הבאבא סאלי בסלון;
▪ על "יחי אדוננו, מורנו ורבנו…";
▪ ועל "נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאוּמן."

ישוע רוצה שכל שומעיו יבינו בדיוק לאיזו חזרה בתשובה הוא מתכוון. לכן הוא מצייר ומגדיר אותה במשלו השלישי — במשל שלפנינו — באופן שלא משתמע לשני פנים.

קהל היעד — הרקע שעליו סופר המשל

עלינו לזכור מי הקהל שאליו פונה האדון ישוע בשלושת המשלים הרצופים הללו: מדובר בפרושים ובסופרים — במנהיגי הדת — שמתלוננים על כך שהוא אוכל עם מוכסים ולא שומר מרחק מ"חוטאים" למיניהם (לוקס טו 2-1).

הפרושים היו "מכובדים"

כך הם ראו את עצמם, וכך הם נראו לסובבים אותם. — בנקודה הזו, ראוי שנקדיש כמה משפטים לנושא המכובדוּת, לנושא הכבוד:

אדם שחי בסביבה עירונית־חילונית במאה ה-21 לא חושב הרבה על כבודו. — דוגמה: אני יכול "לעשות צחוקים" עם הנכדים שלי תוך־כדי הליכה במדרחוב במרכז העיר — וכשבן ה-9 פתאום מביט סביבו, מסמיק ולוחש: "אוי, סבא, אנחנו עושים פדיחות!", אני יכול להרגיע אותו: "לא נורא. ממילא אף אחד כאן לא מכיר אותנו."
לידידי שחי בעיר העתיקה, לעומת זאת, יש גישה שונָה לכבוד. — דוגמה: בעת ביקור אצלו ביום קיץ שרבי, יצאנו יחד למגרש החנייה במרחק של מאה מטרים מביתו. שאלתי אותו למה הוא טורח להוריד את הקפקפים ולנעול נעליים — עם גרביים, קשירת שרוכים והכל — בשביל הליכה של שלוש דקות, ועוד בשיא החום. "בחוץ לא הולכים בכפכפים," הוא ענה. "זא לא יפה. זה לא מכובד."
עוד דוגמה: גיסתי עבדה זמן־מה כאחות ביחידת הכוויות בבית־החולים. כשתהתה מדוע ישנו אחוז כה גבוה של נשים מוסלמיות עם כוויות קשות, נאמר לה שזה בגלל "כבוד המשפחה". כשיש חשש שלאישה או לבחורה צעירה יש קשר רומנטי עם מישהו לפני הנישואים או מחוץ אליהם, אחיה או קרובים אחרים רואים מחובתם "לטהר את כבוד המשפחה": שופכים עליה בנזין ומדליקים. כבוד המשפחה יותר חשוב מחיים של אישה.
כעת, הוסיפו על הדגש התרבותי הזה את הדת. חִשבו על רב ידוע, ראש ישיבה, אדמו"ר, או על שייח מוסלמי, או על הפטריארך היווני־אורתודוקסי. — הם לעולם לא יָרשו לעצמם פדיחה. הרי עיני כל קהילתם עליהם. שמירה על כבודם היא שמירה על כבוד העדה.
ועכשיו, נסו לראות את המנהיגים הדתיים הללו שלא דרך משקפי התרבות המערבית. התנערו מאותן השפעות מודרניות שעלולות להוריד מכבוד המנהיג, מכבוד ראש המשפחה — או חס וחלילה מכבוד הגבר:

▪ שְכּחוּ מספר הילדים "אבא עושה בושות";

▪ שכחו מקריקטורות של אב משפחה כמו בארט סימפסון;

▪ מישהו עוד זוכר את ראש המשפחה ארצ'י בנקר מאופרת־הסבון "הכל נשאר במשפחה"? — גם הוא קריקטורה של גבר עלוב. שְכּחוּ ממנו.

▪ דמיינו לכם חברה שמנוהלת אך ורק על־ידי גברים. שכחו מגולְדה. שכחו ממדינה שבה נשים מְתַפְקדות כראש ממשלה, כשרת ביטחון, כראשי מפלגות פוליטיות — מדינה שבה שישה מתוך 15 שרי הקבינט הן נשים (דוגמת גרמניה בשנת 2018).

ועכשיו עוד מאמץ אחרון של דמיונכם:

דמיינו לכם קבוצה בתוך אותה חברה מזרח־תיכונית שָמרנית לפני 2000 שנה — קבוצה שראתה את עצמה כשומרי הדת, כמכובדים מכולם. חשבו על אנשים שהיו עסוקים ברוב שעות היום בהוספת כבוד לעצמם — אנשים שפחדו פחד־מוות מלעשות לעצמם בושות.

עקבתם? — אזי יש לכם כעת תמונה של הפרושים — הפרושים המכובדים — הקהל שאליו מופנה המשל על הבן האובד.

פסוק 11 פותח במילים "וְעוֹד אָמַר…" — אחרי נקודת הסיום תחת משל המטבע שנמצא, האדון ישוע ממשיך הישר למשל הבא.

המשל

לוקס טו 32-11

11 וְעוֹד אָמַר: "לְאִישׁ אֶחָד הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים.

12 אָמַר הַצָּעִיר אֶל אָבִיו: 'אַבָּא, תֵּן לִי אֶת חֵלֶק הָרְכוּשׁ הַמַּגִּיעַ לִי.' וְאָמְנָם חִלֵּק לָהֶם אֲבִיהֶם אֶת הַנְּכָסִים.

13 לְאַחַר יָמִים לֹא רַבִּים אָסַף הַבֵּן הַצָּעִיר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְיָצָא אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה, וְשָׁם בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשׁוֹ בְּחַיֵּי הוֹלְלוּת.

14 אַחֲרֵי שֶׁבִּזְבֵּז אֶת הַכֹּל בָּא רָעָב חָזָק עַל אוֹתָהּ אֶרֶץ, וְהוּא הֵחֵל לִסְבֹּל מַחְסוֹר. 15 הָלַךְ לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ הַהִיא, וְהַלָּה שָׁלַח אוֹתוֹ לִרְעוֹת חֲזִירִים בִּשְׂדוֹתָיו. 16 שָׁם הִשְׁתּוֹקֵק לְמַלֵּא אֶת בִּטְנוֹ בַּחֲרוּבִים שֶׁאָכְלוּ הַחֲזִירִים, אֶלָּא שֶׁאִישׁ לֹא נָתַן לוֹ.

17 כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אָמַר: 'כַּמָּה מְשָׁרְתִים שְׂכִירִים שֶׁל אָבִי יֵשׁ לָהֶם לֶחֶם בְּשֶׁפַע, וַאֲנִי גּוֹוֵעַ כָּאן בָּרָעָב! 18 אָקוּם וְאֵלֵךְ אֶל אָבִי וְאֹמַר לוֹ: אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ. 19 אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְֹכִירֶיךָ.' 20 הוּא קָם וְהָלַךְ אֶל אָבִיו.

בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ. 21 אָמַר לוֹ הַבֵּן: 'אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ, וְאֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ.' 22 אַךְ הָאָב אָמַר לַעֲבָדָיו: 'הָבִיאוּ מַהֵר אֶת הַגְּלִימָה הַנָּאָה בְּיוֹתֵר וְהַלְבִּישׁוּהוּ, שִׂימוּ טַבַּעַת עַל יָדוֹ וְנַעֲלַיִם לְרַגְלָיו; 23 הָבִיאוּ אֶת הָעֶגֶל הַמְפֻטָּם וְשַׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְנֹאכַל וְנִשְׂמַח, 24 כִּי בְּנִי זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא.' וְהֵם הֵחֵלּוּ לִשְׂמֹחַ.

25 אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה בְּנוֹ הַגָּדוֹל בַּשָֹדֶה. כְּשֶׁחָזַר וְהִתְקָרֵב הַבַּיְתָה שָׁמַע קוֹל נְגִינוֹת וְרִקּוּדִים. 26 הוּא קָרָא לְאַחַד הַנְּעָרִים וְשָׁאַל לָדַעַת מָה הַדָּבָר. 27 הֵשִׁיב לוֹ הַנַּעַר: 'אָחִיךָ בָּא, וְאָבִיךָ שָׁחַט אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם מִפְּנֵי שֶׁחָזַר אֵלָיו בָּרִיא וְשָׁלֵם.'

28 כָּעַס הַבֵּן הַגָּדוֹל וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס. אָז יָצָא אָבִיו לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ. 29 אָמַר הַבֵּן לְאָבִיו: 'הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי עוֹבֵד אֶצְלְךָ וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַרְתִּי עַל מִצְוָתְךָ, וְאַתָּה מֵעוֹלָם לֹא נָתַתָּ לִי גְּדִי כְּדֵי שֶׁאֶשְׂמַח עִם יְדִידַי. 30 אֲבָל כְּשֶׁבָּא בִּנְךָ זֶה, אֲשֶׁר בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשְׁךָ עִם זוֹנוֹת, שָׁחַטְתָּ בִּשְׁבִילוֹ אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם!'

31 אָמַר הָאָב: 'בְּנִי, אַתָּה תָּמִיד אִתִּי, וְכָל אֲשֶׁר לִי שֶׁלְּךָ הוּא. 32 אֲבָל מִן הָרָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ, כִּי אָחִיךָ זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא.'"

הערה טכנית

לפנינו משל עצום. הוא ארוך ומפורט יותר מרוב משליו האחרים של ישוע. בהיקף כזה של חומר החלוקה ל"משל; רקע; כך ראו שומעיו…; משמעות רוחנית ויישום" לא נראתה נוחה עבורך, הקורא. הרי עד שתגיע ליישום — כבר תשכח מה היה המשל. במקום זה, אני עומד להצמיד לכל פסוק, או קבוצת פסוקים, את ההסבר ואת הפירוש כנדרש.

הפתיח

11 לְאִישׁ אֶחָד הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים.

מהמשך הסיפור מתברר שמדובר בבנים צעירים יחסית. לפחות הצעיר שביניהם עוד לא נשוי. דמיינו לכם נער בן 19-18 לכל היותר.

כל השומעים יודעים: אם במשפחה שני בנים בלבד, תהיה חלוקת הירושה פשוטה:

שני שליש לבן הבכור לפי "מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים כא 17);
שליש לבן הצעיר;
והחלוקה תבוצע, כמובן, רק אחרי מות האב בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.

אם ישוע מתאר כאן בנים בתחילת גיל ה-20, דמיינו לכם אב באמצע שנות ה-40 לחייו. זאת אומרת שחלוקת הירושה צפוייה רק בעוד 40-30 שנה.

אך לא כן בסיפור הזה. שומעיו של ישוע עומדים לפגוש כעת שתי דמויות ששוברות את כל המוסכמות, כל המסורות, כל המינהגים, כל מה שהיה נחשב למקובל, ל"נורמלי" — למכובד:

חלק א': הבן הצעיר

תוך התעלמות גסה מהדיבר החמישי, המצווה לכבד הורים (שמות כ 12), דורש הבן הצעיר:

12א "אַבָּא, תֵּן לִי אֶת חֵלֶק הָרְכוּשׁ הַמַּגִּיעַ לִי."

השומעים המוּמים: "מה? איך אתה מעיז להתייחס לאבא שלך כאילו הוא מת? איך אתה מסוגל להגיד למי שהביא אותך לעולם וגידל אותך: 'אין לי סבלנות לחכות עד שתמות; תן לי את הירושה עכשיו'? — אתה יודע איזה עונש התורה קובעת עבור בנים כמוך? — סקילה!" (דברים כא 21-18).

"…חֵלֶק הָרְכוּשׁ הַמַּגִּיעַ לִי." — "חבּוּבּ, כרגע לא מגיע לך שום רכוש, כי אבא שלך חי! מה שמגיע לך זו סטירה על חוצפה שלא נשמעה כמוה! תתבייש לך!"

? זוכרים מה למדנו לפני רגע על נושא הכבוד והמכוּבדוּת?

יופי. — אז, נסו להתעלם מהתערערות הסדר המשפחתי שלה אנחנו עדים בחברה המודרנית. — האב בתקופת המקרא היה ראש המשפחה, ראש הבית, ראש המשק המשפחתי. לו היתה המילה האחרונה בכל החלטה — ואלה היו סמכויותיו עד יומו האחרון.

דרישה כמו זו של הבן הצעיר במשל לא נשמעה מעולם.

! ושימו לב לפרט נוסף: הבן דורש במפורש את חלקו של "הָרְכוּשׁ" (זה מאוד בולט בשפת המקור: οὐσία / אוּסִיָה = סחורה). הוא לא מדבר על "ירוּשה" או "נחלה". — לא! — הוא לא רוצה את המחויבות ואת האחריות שקשורות לנחלה המשפחתית והשבטית. הוא לא רוצה, כיורש, ללכת בעקבות אביו…

▪ ולטפח את האחוזה,
▪ ולדאוג להכנסת רווחים,
▪ ולפרנס את המשפחה המורחבת,
▪ ולנהל את המשק שכולל עבדים, שפחות ועובדים שכירים;│ עדרי צאן, בקר
▪ ובהמות משא;│ מבני מגורים, אסמים ושדות חקלאיים נרחבים.

לא! הוא רוצה להתנער מכל מחויבות: "תֵּן לִי אֶת חֵלֶק הָרְכוּשׁ הַמַּגִּיעַ לִי — ואל תקשור בכך שום תנאים."

? שמתם לב עד כמה הנער הזה דומה לדור ה"בא לי" שגדֶל סביבנו היום? — "בא לי. ובא לי עכשיו! ואתה… — מצדי לֶךְ, תמוּת."

אין לבן הזה אהבה — לא לאביו, לא למשפחתו, לא לכפר שבו הוא גדל, לא לנחלת אבותיו, לא למורשת, לא למולדת — רק לעצמו ולחלומותיו האנוכיים: "בא לי. בא לי עכשיו!"

פסוק 12 א' — הפירוש

? מי זוכר מה הייתה טענת המחמד של הפרושים נגד ישוע? — הם כינו אותו "אִישׁ זוֹלֵל וְסוֹבֵא, יְדִיד הַמּוֹכְסִים וְהַחוֹטְאִים" (מתי יא 19; ט 11). הם אמרו: "הִנֵּה זֶה מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים וְאוֹכֵל בְּחֶבְרָתָם" (לוקס טו 2).

הרי לפי הבנתם, מי שלא שמר מרחק מחוטאים, סימן שהיה חוטא בעצמו. להם, לפרושים, היו חוקי טהרה קפדניים מאוד. כל מגע עם חוטאים היה מטמא אותם. אכילה ליד אותו שולחן יחד עם "עם־הארץ" נחשבה עבורם כחטא.

והנה ישוע, במשלו, מצייר תמונה מדוייקת של החוטא שממנו הפרושים סולדים כל כך…
▪ החוטא חסר הבושה,
▪ הרשע המוצהר, הגס, הבוטה,
▪ תמונה של האדם החומרני והאנוכי,
▪ של מי שרוצה לספק את תעוותיו מבלי להתחשב באף אחד,
▪ תמונה של מי ששונא סמכות, חוקים ומגבלות שעשויים להפריע למה
▪ שהוא מבין כהגשמה־עצמית,
▪ תמונה של מי שמתעלם מתורת אלוהים ועובר בגלוי על כל מצוותיו.

הבן הצעיר דורש: "תֵּן לִי אֶת חֵלֶק הָרְכוּשׁ הַמַּגִּיעַ לִי." זהו החוטא. הוא לא אוהב את האב. הוא לא אוהב ולא רוצה את אלוהים — אבל הוא לוקח ללא היסוס וללא מחשבה את מתנותיו של אלוהים. הוא לרגע לא חושב להודות לבורא על חייו, על בריאותו, על כשרונותיו, על פרנסתו, על רכושו ועל אין־ספור מתנות אחרות שלהן הוא זוכה בכל יום. הכל "מגיע לו".

הבן הצעיר הוא משל של אותם "מוֹכְסִים וְחוֹטְאִים" שאִתם ישוע מתיידד.

נחזור למשל:

אנחנו עדיין בסיפורו של הבן הצעיר, אך המשפט הבא מציג לנו דמות נוספת ששוברת את כל המוּסכּמות. אנחנו עושים…

היכרות ראשונית עם האב

12ב וְאָמְנָם חִלֵּק לָהֶם אֲבִיהֶם אֶת הַנְּכָסִים.

הפרושים חוטפים שוק שני: "הילד הזה רומס את הכבוד שלך ברגליים — ואתה נכנע לו? — זה לא יתכן! איזה אב היה נענה לדרישה כזו?"

! ושימו לב שכאן מילת המפתח היא "הַנְּכָסִים". במקור היווני כתוב "βίος / בּיוֹס = חיים". זה כמו להגיד "חילק ביניהם את כל המחייה". כל מה שאבות המשפחה בנו ואספו,│ כל מה שהדורות הקודמים טרחו לפתח ולגדֶל ולשמֶר — הכל חולק כרגע בין שני הבנים.

חלוקת הנכסים בין היורשים בעוד בעל האחוזה בחיים התאפשרה מבחינה חוקית. ברגע החלוקה נרשמו שני שליש מהאחוזה על שמו של הבן הבכור, ושליש נרשם על שמו של הבן הצעיר.

! אבל זה רק היה על הנייר! כל עוד האב חי, הוא נשאר בעל הבית. גם אם האציל סמכויות ניהוּליות על בניו — תמיד היתה לו זכות ווֶטו; לו היתה המילה האחרונה בכל החלטה חשובה.

וכמובן, לאב הייתה הסמכות לשנות או לבטל כל צוואה וכל חלוקת נכסים שעשה לטובת ילדיו, וסמכות זו הייתה לו עד יומו האחרון.

פסוק 12 ב' — הפירוש

האב "חִלֵּק לָהֶם … אֶת הַנְּכָסִים." — זוהי תמונה של חסד אלוהים עבור האנושות כולה, ללא הבדל בין מאמינים לבלתי־מאמינים (common grace).

האדון ישוע מלמד גם הוא את הרעיון הזה כשהוא אומר (מתי ה 45): "אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם… מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים" (ראה גם מה"ש יד 17; יז 30-27; תהיל' קמה 9).

מה שהבן הצעיר קיבל מאביו לא היה מגיע לו — ובאותה מידה גם מתנות החסד שאנחנו מקבלים לא "מגיעות לנו." הרי כולנו חוטאים, ללא יוצא מן הכלל (רומים ג 23; תהל' יד 3).

נחזור כעת לעלילת הבן הצעיר. — שומעיו של ישוע עומדים לחטוף שוק שלישי:

מכירת החיסול

13 לְאַחַר יָמִים לֹא רַבִּים אָסַף הַבֵּן הַצָּעִיר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ — וְיָצָא.

? איך זה יכול להיות? האם לא אמרנו כרגע שהאב נשאר ראש הבית עד סוף ימיו? איך הוא הרשה לנער הזה לבזות כך את הנחלה המשפחתית ולעשות מה שבא לו? איך הוא נתן לזה אישור?

? ומה בדיוק "אָסַף" הבן הצעיר? הרי היה מדובר במבנים, קרקעות, עבדים, עדרים… — המשמעות של "אָסַף" היא: "המיר 'אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ' למזומנים."

מה שהוא מכר היו בעצם זכויות עתידיות על שליש האחוזה שהיה רשום על שמו. הקונה הסכים לממש את בעלוּתו על הקניין רק לאחר פטירת האב. על הסכמה כזו הוא כמובן דרש פיצוי — הנחה משמעותית מאוד מצד המוכר. במילים אחרות, על־מנת לקבל מזומנים באופן מיידי, הבן מכר את נחלת אבותיו במחיר הפסד.

! האב היה יכול למנוע את עיסקת ההתאבדות הזו על־ידי הטלת ווֶטו, אבל אנחנו לא שומעים מילה ממנו.

? ומדוע, השומעים שואלים את עצמם, אין כאן אף מילה על הבן הבכור? — הרי מתפקידו לנסות לדבר על לבו של אחיו הצעיר. מתפקידו לנסות לעצור את סדרת ההשפלות שמביישות את אביו לעיני הקרובים והכפר. מתפקידו להגן על הנחלה ולדאוג לעתיד המשפחה. — אבל אף לא מילה אחת נשמעת מהבכור.

שריפת כל הגשרים

הזעזוע הבא עבור קהל הפרושים האדוקים בא כבר באמצע פסוק 13: הבן הצעיר לקח את כל כספו "וְיָצָא אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה." — זאת אומרת שהוא לא רק עזב את אביו, את ביתו, משפחתו, נחלתו וכפרו — הוא גם עזב את הארץ המובטחת והחליט להיטמע בין הגויים. בעשותו כך מרצונו החופשי, הוא הפנה את גבו ליהדות ולאלוהי ישראל.

? מי זוכר איך הגיבו ראשי הכוהנים והקהל היהודי בבית המקדש כששאול השליח טען כי האדון ישוע שלח אותו "הַרְחֵק אֶל הַגּוֹיִם"? — כולם צעקו: "הָסֵר מֵעַל הָאֲדָמָה אֶחָד שֶׁכָּזֶה! הוּא לֹא רָאוּי לִחְיוֹת!" (מה"ש כב 22). — כך, בערך, אנחנו יכולים לדמיין את תגובת הפרושים להתנהלות הבן הסורר במשלו של ישוע.

13ב "…אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה." — זה מה שהוא רצה:

▪ מקום שבו אף אחד לא מכיר אותו,
▪ מקום שבו אף אחד לא ילשין עליו לאביו או למשפחתו,
▪ מקום שבו הוא יכול להציג את עצמו כנסיך מ-1000 לילה ולילה — ואף אחד
▪ לא יכול לבדוק מהי האמת,
▪ מקום שבו הוא יכול לצלול לתוך חיי חטא, וכולם מסביב רק יקנאו בו.
▪ היום היה עובר לגור בלאס וֶגאס.

למקום כזה הוא הלך, "וְשָׁם בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשׁוֹ בְּחַיֵּי הוֹלְלוּת" או, כפי שאחיו הגדול מתאר זאת בפסוק 30: "בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשׁוֹ … עִם זוֹנוֹת."

בני אדם לא השתנו מתקופת ישוע עד היום. מה שהוא מתאר בָמשל עושים בימינו נסיכים סעודים וצעירים עשירים אחרים — כאלה שנולדו "עם כפית של כסף בפה", אך מעולם לא נאלצו לעבוד כדי להרוויח את מה שהם מבזבזים.

כמו אז, גם היום: מי שמארגן לעצמו מסיבות אל תוך הלילה לא רוצה לחגוג לבד. הוא יוצר לעצמו את האשלייה שיש לו הרבה חברים. הוא מקיף את עצמו בנשים יפות וחי באשלייה שהן מעריצות אותו.

יופי של אשלייה — עד שייגמר הכסף.

פסוק 13 — הפירוש

הוא "אָסַף … אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ — וְיָצָא." — זהו החוטא הגס — האדם שמתייחס לבוראו ולתורתו בגישה של "למה, מי אתה שתגיד לי מה לעשות?!" ושלא מתבייש להצהיר על גישתו.

הוא לוקח את מתנות החסד של אלוהים כאילו הן מגיעות לו;
הוא משוכנע שניתן להתרחק מאלוהים ומסמכותו (יונה א 3). הוא חי באשלייה שקיים מקום שבו אין צורך לתת דין וחשבון לבורא;
שם — בסביבה של חטא בלתי־מרוסן — הוא משתמש במתנות החסד שקיבל מאלוהים כראוּת עיניו. בנסיונו הנואש להגיע לסיפוק־עצמי הוא מבזה את מתנותיו, משחית אותן, זורק אותן, מבזבז אותן — והסיפוק תמיד נשאר סנטימטר מעבר להישג־ידו;
הוא מרוכז במרדף אחר ההנאה הרגעית, משתדל לא לחשוב על מה שיהיה מחר; והסוף — המוות — זהו נושא שלא מדברים עליו.

אנחנו עדיין באמצע הסיפור על הבן הצעיר. עוד לא הגענו אפילו לכוכב של
המשל — האב. אבל נגמר לנו הזמן.

רק עוד כמה דקות ל…

סיכום

מה למדנו היום?

האב במשל הוא — כמובן — אלוהים;
והבן הצעיר הוא החוטא המוצהר — "הַמּוֹכְסִים וְהַחוֹטְאִים" שאִתם האדון ישוע אוכל ומשוחח — אנשים שאומרים ללא בושה:
▪ "אני אדון על החיים שלי;
▪ אף אחד לא יגיד לי מה לעשות;
▪ אני רוצה לעשות חיים — ואני אכן אעשה חיים!
▪ אני מרכז העולם,
▪ ואתה…, מצדי, לך תמוּת!"

גם אנשים כאלה יכולים לחזור בתשובה — ואנשים כאלה ישוע בא להושיע!

למדנו כי…

החטא הוא מרד נגד אלוהים האב. זה כמובן כולל את הפרת חוקיו — מרד נגד תורתו — אך מדובר בראש ובראשונה באי־רצון לנהל מערכת יחסים עם הבורא.

החוטא המוצהר לא רוצה אב אוהב. — הוא לא רוצה אב בכלל, כי לְאב יש סמכות.

החֶטא הוא דחייה של אהבת האב, כי אהבת אב מכָוונת, מתקנת, מלמדת ומייסרת — והכל משום שאב אוהב רוצה את טובת הילד.

החוטא לא מסוגל להבין אהבה כזו. הוא רואה בה הגבלה של חירותו. הוא משוכנע שחירות לחטוא ללא הגבלה — זו הדרך אל האושר.

! הורים, אתם עשויים לפגוש הלך־מחשבה כזה אצל ילדים ובני נוער. הם פוחדים להתמסר לישוע, כי הם חושבים שיפספסו משהו. הם פוחדים להפסיד את כל הדברים הנוצצים שהשטן מבטיח להם: — חירות לחטוא ללא הגבלה — והם לא מבינים שזה שקר. הרי זוהי "חירות" להרוס לעצמם את החיים; — זוהי "חירות" להפוך לעבדים של החטא. — אבל לךְ, תסביר את זה לבת-13.

למדנו כי…

החטא הוא דחייה של רצון אלוהים, של סמכות אלוהים, של אלוהים עצמו. החטא הוא שנאה כלפי אלוהים.

חטא משמע להתנער מכל אחריות כלפי הבורא — לא לרצות לתת לו דין וחשבון.

חטא משמע לחיות באשלייה שאלוהים לא קיים — שאלוהים מת.

חטא משמע להשתמש בכל המתנות שאלוהים נותן לנו — ולבזבז אותן כאילו אין להן ערך.

חטא משמע לברוח מאלוהים — להתרחק ממנו ומכל מחשבה עליו ככל שאפשר.

חטא הוא…
▪ לחיות לעצמך,
▪ ולספק את רצונותיך בכל מחיר,
▪ ולחשוב רק על מה שטוב בשבילך,
▪ ועל מה שמרגיש טוב לך,
▪ ולהיות מרוכז בך ובך בלבד.

בנקודה הזו בדיוק עזבנו היום את הבן האובד — את הבן הצעיר הסורר ומורה. בשבוע הבא נראה מה ייקרה לו הלאה.

ואז בא מפנה בפסוק הבא:

יום אחד הכל "הלך"

14 "אַחֲרֵי שֶׁבִּזְבֵּז אֶת הַכֹּל…" — זה לא קרה תוך שבועות או חודשים. סביר יותר שישוע מתאר כאן תהליך של שנים (פס' 29). אך אפילו אם מדובר בחשבון של עשרות מיליונים, כשרק מושכים ממנו כל הזמן ולא דואגים להוסיף — אזי יום אחד המאגר יבש.

ביום הזה גם תתנפץ אשליית ה"חברים". פתאום כל חיוג מגיע לתא קולי (או לאמצעי חסימה בו השתמשו בתקופת ישוע).

14ב "… בָּא רָעָב חָזָק עַל אוֹתָהּ אֶרֶץ, וְהוּא הֵחֵל לִסְבֹּל מַחְסוֹר." — השומעים ידעו על תקופות כאלה. התנ"ך הרי מדווח לכל אורכו על בצורות ותקופות רעב (ברא' יב 10, כו 1, מז 4; רות א 1; שמו"ב כא 1, ועוד), ואחת מתוארת גם בברית החדשה (מה"ש יא 28). לעתים הרעב גרם לסובלים לאבד צלם אנוש, עד כדי קָניבָּליוּת (מל"ב ו 29-25).

זכרו שהבחוּר שהה ב"אֶרֶץ רְחוֹקָה" — בסביבה של גויים עובדי אלילים.

▪ מצווָת התורה לדאוג לנזקקים לא חלה עליהם.

▪ שְכּחו מהָמְצָאות מודרניות כמו ביטוח לאומי, דמי אבטלה, לשכת הסעד, מוסדות רווחה וגמ"חים למיניהם.

▪ שְכּחו מהטסת שקי אורז, חיטה ופולי סויה על־ידי המדינות המתוּעשות ומהקמת מרכזי חלוקה של האו"ם.

? ובמצב של "רָעָב חָזָק", מי היו הראשונים שהחלו "לִסְבֹּל מַחְסוֹר"? — אנשים שלהם לא היו שטחי חקלאות, אסמים וחִסְכונות. אנשים כמו הבחור שלנו שלא רק היה מרוּשש, אלא גם לא התאים לשום עבודה. הרי חוץ מלבזבז כסף הוא לא למד לעשות כלום.

פסוק 14 — הפירוש

הוא "בִּזְבֵּז אֶת הַכֹּל." — החוטא משתמש בכל המתנות שקיבל מאלוהים בניסיון להגיע לסיפוק — לאושר [ב"א"] שלא חולף — להגשמה־עצמית.

הוא משתמש בגופו, בבריאותו, בכשרונותיו, ביכולתו להרוויח כסף — וכמובן בכסף וברכוש עצמם — והוא מנסה ומנסה… אבל האושר שמשיג תמיד חולף מהר מאוד. הסיפוק תמיד רגעי;│ או שמשאיר תחושה של אכזבה, או שמשאיר תשוקה ל"עוד".

וישנן עוד מתנות שכולנו זוכים להם: אלוהים מביא לתוך חייו של החוטא אנשים שאוהבים אותו — אנשים שאִתם הוא אמור לבנות מערכת יחסים משמעותית — הורים, אחים, בן־זוג, ילדים, חברים רציניים… אך גם את המתנות הללו הוא מבזבז:

▪ באחדים מהאנשים האלה הוא משתמש ככלים לסיפוק־העצמי שלו;

▪ אחרים הוא דוחה באמרו: "מה כבר ייצא לי מהקשר הזה?";

▪ ועם עוד אחרים הוא מסתכסך — ונשאר מסוכסך — כי הרי הוא לא רואה אף פעם צורך לרסן את גאוותו, את אנוכיותו ואת כעסו.

הלאה (אנחנו עדיין בפירוש של פס' 14):

הבן הסורר "בִּזְבֵּז אֶת הַכֹּל." — זה היה באשמתו. — אבל אז קרה דבר שלא היה באשמתו:

"אַחֲרֵי שֶׁבִּזְבֵּז אֶת הַכֹּל בָּא רָעָב חָזָק." — כולנו חיים בעולם שקורים בו אסונות — עולם שהתקלקל כתוצאה מן החטא:

▪ מהיום למחר אין לך סיבה לקום בבוקר, כי בעל הבית שאצלו עבדת 20 שנים פשט את הרגל. לא רק שאתה מובטל — מתברר גם שהדוחות שנתנו לך כל שנה, כביכול מ"קרן הפנסיה", היו מזוייפים. אין פנסיה.

▪ פתאום מתחילות כל מיני חריקות בגוף הזה שאותו לקחת כמובן מאליו כל החיים:

◦ פתאום מופיעים בו גידולים שמצריכים ניתוחים וכימוטרפיה;

◦ תמיד היית בטוח שיש לך לב חזק — אבל פתאום אתה מתמוטט באמצע הרחוב עם התקף;

◦ או שבוקר אחד, באוטובוס בדרך לעבודה, מתפוצץ לך פתאום איזה ווריד קטן במוח. —

יש לך שבץ: השכל פועל,│ המחשבות רצות כמו קודם — אבל אתה כבר לא יכול לתָקשר;│ הגוף משותק,│ הפה והלשון לא מגיבים כשאתה מנסה לדבר;│ אתה זועק… אבל הסובבים אותך לא מבינים,│ לא שומעים אותך. — אתה "צמח".

▪ ויש עוד דבר שתמיד לקחת כמובן מאליו: את בריאות הנפש. — אבל אז המשפחה שלך פתאום שמה לב לשינויים באישיות שלך. פתאום היציבוּת מתְעָרעֶרת.

אף אחד לא יודע מה גורם לזה;│ אף אחד לא יודע לרפא את זה;│ רק מדביקים לך תווית עם שם של איזו תסמונת וממלאים אותך בתרופות הרגעה. — מעתה והלאה אתה מקבל יחס של "מג'נון".

נכון שדברים כאלה קורים גם למאמינים נושעים, אבל זכרו שאנחנו לומדים כרגע על החוטא. הוא לא רק מבזבז את כל משאביו ללא תועלת נצחית — הוא גם נתקל בנסיבות ובאסונות שאין לו שום שליטה עליהם.

ואז יש לו שתי אופציות:

א. לזעוק לבורא היקום — לאלוהים,
או…
ב. לפנות ל…

ניסיונות להינצל

כך עשה הבחור שלנו בארץ הרחוקה:

15 "הָלַךְ לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ הַהִיא, וְהַלָּה שָׁלַח אוֹתוֹ לִרְעוֹת חֲזִירִים
בִּשְׂדוֹתָיו." — אדם יהודי שבחר לחיות בארץ זרה,│ נאלץ לעבוד עבור בעל־בית גוי,│ ומוכן לעבוד ברעיית חזירים…

שימו לב שישוע מצייר בכוונה את הנסיבות השפלות והבזויות ביותר ששומעיו יכולים לתאר לעצמם.

הלאה! מי שאתמול עוד היה פּלייבּוי מפוּנק — יורד מדרגה נוספת:

16 "שָׁם הִשְׁתּוֹקֵק לְמַלֵּא אֶת בִּטְנוֹ בַּחֲרוּבִים שֶׁאָכְלוּ הַחֲזִירִים, אֶלָּא שֶׁאִישׁ לֹא נָתַן לוֹ." — זכרו שמדובר במשל. לכן אין טעם להיכנס עכשיו לפרטים כמו…

▪ תשלום משכורת לרועי חזירים;
▪ כוח קנייה של שכר מינימום יומי בתוקפת "רָעָב חָזָק";
▪ השאֵלה מאיפה הביאו בתקופה כזו הספקה של "חֲרוּבִים" עבור עדר שלם
▪ של חזירים…

מדובר במשל! כל מה שישוע רוצה להדגיש הוא מצבו הנואש של הבן האובד: כעת הבחור מנסה להתחרות על אותה צלחת עם חזירים רעבים. — אין סיכוי! — בתחרות כזו האדם לא רק נשאר רעֶב — הוא עלול לְהֵהָרֵג.

פסוקים 16-15 — הפירוש

הנמשל של פסוקים 16-15 הם הניסיונות של האדם החוטא לתקן בכוחות עצמו את ההרס שגרם לחייו. הוא מוכן להעזר בהכל ובכולם — רק לא באלוהים:

▪ אני אלך לפסיכולוג;
▪ אצטרף לקבוצת תמיכה;
▪ אני אחליף בן־זוג;
▪ אני אחליף קהילה / עיר מגורים;
▪ אני אברח מהבעיות ואתחיל חיים חדשים בארץ אחרת;

או פשוט לנסות לשכוח:
▪ אני אקח סמים / אטביע את הצרות בים של אלכוהול.

אבל בנקודה הזו יש רק צעד אחד שיוביל לפתרון אמיתי: צעד של…

חשבון נפש

17 "כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ…" — לבן האובד מתברר שהוא לא יכול להציל את חייו בכוחות עצמו. בפעם הראשונה בחייו הוא מבין את המציאות: "אני אבוּד. לא משנה מה אני אנסה לעשות — אני עומד למוּת."

ראיית המציאות גם גורמת לו להיזכר באביו —

▪ באב שאת אהבתו הוא דחה;
▪ באב שאותו רצה כל־כך לשכוח;
▪ באב שממנו הוא רצה להתרחק כמה שיותר;
▪ באב שאליו התייחס כאילו הוא מת;
▪ באב שבנחלתו הוא לא רצה חלק;
▪ באב שאת רכושו הוא לקח ובִזבֶז;
▪ באב ששילם שכר הוגן לשכיריו:

17 כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אָמַר: 'כַּמָּה מְשָׁרְתִים שְׂכִירִים שֶׁל אָבִי יֵשׁ לָהֶם לֶחֶם בְּשֶׁפַע — וַאֲנִי גּוֹוֵעַ כָּאן בָּרָעָב!'

פסוק 17 א' — הפירוש

17 א "כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ" — או לפי שפת המקור פשוט יותר: "כשחזר לעצמו…" — זוהי תמונת החוטא האבוּד שמתעורר לעובדה כי יש לאן לפנות.

במשל של ישוע, ההברקה הזו באה לנוכח איום המוות הפיזי; אבל לא תמיד חייב האדם להגיע לשפל כזה של יאוש. בכל שלב ובכל מצב בחיים יכולה לבוא ההארה: "יש בורא, ואפשר לפנות אליו בתפילה!"

וההארה הזו יכולה לבוא לכל אדם באשר הוא — גם לבני אותו שבט בג'וּנגל שאותו תמיד מביאים לנו כדוגמה ומתלוננים: "איזה אלוהים זה שקובע כי ישועה יש רק בשם ישוע — והנה לשבט הזה בג'ונגל אף פעם לא הגיע שליח עם הבשורה!"

בשביל הצעד הראשוני הזה של פנייה לבורא אין צורך לדעת על ישוע. כל אדם — גם בן השבט בג'ונגל — נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (ברא' א 27), ואחד השרידים שנשאר לכולנו מהצֶלֶם הזה, הוא הצורך ליצור קשר עם הבורא. גם שאול השליח מלמד את זה ברומים א 20-19 באמרו: "מַה שֶּׁנּוֹדַע עַל אֱלֹהִים גָּלוּי בְּקִרְבָּם, שֶׁהֲרֵי אֱלֹהִים גִּלָּה לָהֶם… לָכֵן אֵין לָהֶם בַּמֶּה לְהִצְטַדֵּק."

! במילים אחרות: "לא פנית לאלוהים הבורא במשך כל חייך? — אין לך תירוץ. — יכולתָ לפנות אליו, אבל לא רציתָ!"

ראיה נכונה של האב

17 ב הבן האובד במשל נזכר באביו ואומר לעצמו: "כַּמָּה מְשָׁרְתִים שְׂכִירִים שֶׁל אָבִי יֵשׁ לָהֶם לֶחֶם בְּשֶׁפַע."

שימו לב למהפך שחל בגישת הבן כלפי אביו:

כל עוד הוא חי בחטא הוא סלד מסמכותו של האב. כל עוד סיפוק שאיפותיו האנוכיות עמד בראש סדר העדיפויות שלו, האב נתפס כגורם מגביל — כגורם שלילי שאינו מאפשר לבן הגשמה־עצמית.
אך בעקבות חשבון הנפש — בעקבות החזרה בתשובה — הבן פתאום נזכר בתכונות של האב שקודם לכן לא היה מסוגל לראות: האב הוא אוהב, נדיב, רחמן, מלא חסד.

פסוק 17 ב' — הפירוש

משלו של ישוע הוא תמונה של המהפך שמתרחש גם היום אצל אדם שחוזר בתשובה:

כמה פעמים שמענו בלתי־מאמינים מאשימים את אלוהים בכך שהם "לא מסוגלים" להאמין בו. זה מתחיל בכך שהוא מרשה מלחמות, אסונות טבע, את השואה ומוות של ילדים בני 5 ממחלת הסרטן. בני־שיחינו אומרים: "אם היה קיים אלוהים אוהב וכל־יכול, כפי שאתה טוען, הוא לא היה מרשה דברים כאלה."

תגובתם חריפה עוד יותר כשמדובר לא סתם באיזה "בורא" מעורפל, אלא באלוהי התנ"ך:

בדפי התנ"ך, לטענתם, הם פוגשים אלוהים רודן שדורש כניעה מוחלטת וציות עיוור — ואין דבר שהם שונאים יותר מלציית.
יתר על כן, אותו אלוהים מתואר בדפי התנ"ך כמעניש על חטא. זה מתחיל בכך שהוא מטביע את האנושות כולה במבול, חוץ ממשפחה אחת (ברא' ז 4);
כמה פרקים לאחר מכן הוא ממטיר אש וגופרית על ערים שלמות מבלי להתחשב בילדים, בתינוקות ובבעלי חיים שחפים מפשע (ברא' יט 25-24);
בהמשך הוא מצווה על מה שידידינו הבלתי־מאמינים מגדירים כ"טיהור אֶתְני ורצח־עם" (דב' ז 2-1; במ' כא 35-34; שמו"א טו 3-2);
בין לבין הוא מטיל עונש מוות על מקוששי עצים בשבת, על בני־נוער לא ממושמעים ועל הומוסקסואלים (במד' טו 32, 35; דב' כא 21-18; ויק' כ 13);
…וידידינו הצִמְחונים והטִבְעונים אינם מסוגלים להאמין באלוהים שמצווה על אכילת בשר ועל שחיטת אין־ספור בעלי חיים חסרי־ישע לשם פולחן (ספר ויקרא).
אם וכאשר אותו בלתי־מאמין מגיע לבסוף לשלב של חשבון נפש וחזרה בתשובה, הוא עדיין מחזיק בידו את אותו ספר תנ"ך. האב לא השתנה במאומה — אך פתאום האדם מסוגל לראות בו את אלוהי החסד:
פתאום הוא מבין כי עצם העובדה שהבורא אינו מוחק בזה הרגע את היקום הנשחת בעִקבות החטא — זה בגלל חסדו.
פתאום הוא מבין כי היסטוריית האנושות היתה אמורה להסתיים ברגע שהאדם הראשון אכל מהפרי האסור. כל יום שהמין האנושי ממשיך להתקיים מאז, הוא יום של חסד.
פתאום הוא מבין את גודל החסד של אלוהים לגביו עצמו: הרי הוא נולד כחוטא, ודינו של כל חוטא הוא מוות — ובכל זאת אלוהים הרשה לו לחיות.
בכל יום חדש שבו זכה לחיות, הוא השתמש כדי לצבור שורה אינסופית של מעשי אי־ציות לרצון אלוהים — הר עצום של חטאים במעשה, בדיבור ובמחשבה — והנה, בחסד אלוהים הוא עדיין חי ונושם.
למרות האפשרות שהיתה לו בכל רגע נתון לחזור בתשובה לאביו שבשמים, הוא דחה את הפנייה הזו עד כה בגאווה או בזלזול — והנה בִּמְקום לקבל את הגמול הצודק, הוא זוכה לעוד הזדמנות של מִפנה.

במילים פשוטות, החוטא מגיע סוף־סוף ל…

הכרת חטא

18 "אָקוּם וְאֵלֵךְ אֶל אָבִי וְאֹמַר לוֹ: 'אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ'."

המציאות הקשה גרמה לבן הסורר להכיר בחטאו — בחטא נגד אביו ונגד אלוהים. כעת הוא מוכן להתוודות ולהפקיד את גורלו בידי האב.

פסוק 18 — הפירוש

! שימו לב: זה לא קורה אצל כל חוטא. אפילו איום המוות לא בהכרח גורם לאנשים לחזור בתשובה. ממש לא:

▪ יש מי שימשיך באשלייה שהוא "מספיק טוב" כדי להיכנס לגן־עדן;

▪ יש מי שימשיך לקוות שאין חיים אחרי המוות;

▪ יש מי שמנחם עת עצמו בגילגול נשמות;

▪ יש מי שמנסה לשכנע את עצמו ש"אין אלוהים", ולכן גם אין דין וחשבון על מעשינו;

▪ יש אפילו מי שיזלזל באיום העונש על חטא וילגלג: "אם מלכות השמים מלאה באנשים כמוכם, המאמינים, אני לא רוצה להיות שם. עדיף לי להגיע לגיהינום, יחד עם כל החברים שלי";

▪ ורוּבָּם פשוט ימשיכו לחיות עד יומם האחרון באשלייה שהמוות — איכשהו — לא יבוא.

הם ממלאים את ימיהם באלף ואחד עיסוקים — תכניות טלוויזיה, משחקי טלפון, דיבורי הבל …

מחשבותיהם נעים מסביב לכסף, לרכוש, לחפצים שלעולם לא ישתמשו בהם יותר, אך לא רוצים לוותר עליהם — כמו גיסתי בבית האבות שכבר לא מסוגלת לצאת מהחדר, אבל דואגת לחמישה מעילי החורף שלה שפעם עלוּ הרבה מאוד כסף. והרי כעת הארון שבית האבות מספק קטן מלהכיל אותם: "אוי! מה לעשות? מה לעשות עם המעילים היקרים שלי?! אחד מהם הוא מפרווה אמיתית!" —

…ורק על דבר אחד לא מדברים ולא חושבים: על המוות ועל מה שיבוא אחריו.

אבל הבן הצעיר במשל התעורר בזמן. כעת הוא אומר: "אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ." — הוא מייצג את המעטים שמכירים בחטאם, חוזרים בתשובה, זוכים לכפרת חטאים בעקבות אמונתם בישוע המשיח — ונושעים.

חוזר־בתשובה אמיתי מבין שהוא חסר־זכויות

19 "אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְֹכִירֶיךָ."

פסוק 19 הוא ביטוי מדוייק של השקפת הקהל שאליו ישוע פונה במשלו — הפרושים:

על הבן במשל לצאת מתוך הנחה שמִשפחתו קיימה הלוויה וישבה עליו שבעה, כאילו הוא מת (ראה "בְּנִי זֶה הָיָה מֵת" בפס' 24).

"שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְֹכִירֶיךָ." — הבחור איבד את כל זכויותיו כבן, אך האב יכול להעניק לו מעמד של שׂכיר.

בתור כזה הוא לא ייחשב בן־משפחה;
הוא אף לא במעמד עבד בן־בית שזוכה למחסה, כסות וכלכלה;
הוא יהיה כמו אדם זר שמתייצב בבוקר ליום עבודה של 12 שעות, ובסוף היום מקבל את שכר המינימום היומי המקובל במשק — סכום פעוט שאמור לכסות את צרכיו הבסיסיים ביותר בלבד.

כך, אם יעבוד קשה עד סוף חייו, יוכל לפצות את אביו ואת משפחתו לפחות על חלק קטן מהנזק שגרם.

אני בכוונה אומר "חלק קטן". הרי תוצר הנֶטו מִשָנה שלמה של עבודת כפיים בלתי מקצועית לא היה מתקרב לסכומים שהבן הצעיר נהג לפני כן לבזבז ביום אחד בלבד של חיי הוללות.

פסוק 19 א' — הפירוש

הענווה שמתבטאת בפסוק 19 היא בריאה, והערכת המצב היא מציאותית: בתור חוטא אין לי שום זכויות, ועל־פי התורה אני בן־מוות (ברא' ב 17).

אך יחד עם זאת…

אסור להמעיט בגודלו של חסד אלוהים

חסד הוא תמיד מתנה ש"אֵינֶנִּי רָאוּי" לה. בכוחות עצמי אני לעולם לא אהיה "רָאוּי … לְהִקָּרֵא" בן לאלוהים. אך כשאני שם את מבטחי בכפרתו על הצלב של ישוע המשיח, הוא יטהר אותי מחטאי, והוא ילביש אותי בצִדְקתו המושלמת.

בדרך הזו אתה ואני יכולים לקבל "מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים … לֵאלֹהִים" (רומ' ח 15-14; גלט' ד 6; פיל' ב 15) — לא בזכות אלא בחסד; לא מפני שאנחנו ראויים לדבר כלשהו, אלא מפני שישוע המשיח ראוי לכל הכבוד.

פסוק 19 ב' — הפירוש

בחלק ב' של הפסוק נראה נסיונו של האדם…

להרוויח את הישועה על־ידי מעשים

"שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְֹכִירֶיךָ." — "אלוהים, תן לי לקיים מצוות, ואני אָטֶה את כף המאזניים לטובתי."

בגישה הזו אין צורך בחסד מצד אלוהים. הכל תלוי בגודל המאמץ, באיכות השירות ובערך הקורבן שהאדם מוכן (או מסוגל) להשקיע.

! את המרכיב הזה ניתן למצוא בכל הדתות שבני אדם המציאו: רק התאמץ, וכך תפייס את האלוהוּת או תשביע את רצונה. — ואם בָּדת שהִמצאתָ אין אלוהוּת, אזי שפר את עצמך עד שתזכה לנירווָנה או למצב כלשהו של אושר־עד.

אך התנ"ך והברית החדשה מלמדים לאורך כל הדרך שאי־אפשר להרוויח את הישועה. אנחנו לא יכולים "לפצות" את אלוהים על כך שאנחנו חטאנו לו. בורא היקום לא זקוק לְמצוות, לא לשירות ולא לקורבנות.

סיכום

זכור למי אתה שייך. גופך, כוחך, בריאותך, יכולותיך, כִשרונותיך, רכושך — הכל ניתן לך על־ידי אביך שבשמיים. הכל שייך לו, והכל ניתן לך כדי שתשרת אותו לפי רצונו. אין לך זכות "לבזבז את הכל" לפי ראות עינך, כפי שעשה הבן האובד.
אלוהים מרשה קשיים ואף אסונות בחיים שלנו — גם בחיים של מאמינים נושעים. אנחנו יכולים להגיב במִרמוּר, בעקשנות, ובכך שאנחנו מאשימים את אלוהים. — אך רצוי לקחת דוגמה מהבן האובד, לעשות "חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ" ולחזור בתשובה.
ייתכן שהניסיון גורם לנו לשאול בכל הכנוּת: "איפה חַטָאתי?" ייתכן שאנחנו זועקים לשמיים: "אבא, הראה לי את החטא הלא־מטופל, הבלתי־נסלח, שעליו אני צריך להתוודות!"

אז חשוּב לזכור שלא כל קושי ואסון שפוקדים אותנו הם בהכרח תוצאה מחטא (זוכרים את איוב?). ייתכן שאלוהים מדריך אותנו דרך הניסיון הקשה לבגרות ולהליכה קרובה יותר אתו.

לפני שעשה חשבון נפש, הבן האובד חיפש פתרונות איך להינצל מהצרה שפקדה אותו ואת סביבתו. אין רע בחיפוש פתרונות, אך חשוב מאוד שנפנה בתפילה לאלוהים עוד לפני הצעד הראשון. זוהי טעות לנסות קודם את כל הדרכים שמבטיחות פתרון בכוחות עצמנו — ורק כשכל אלה נכשלות לפנות לאלוהים. — לא! הדבר הראשון צריכה להיות התפילה להדרכה ולהצלה.
אף אחד לא יכול "להרוויח" את ישועתו. אדם נושע כשהוא מאמין בישוע המשיח ובכפרתו; והישועה הזו ניתנת בחסד — במתנה — ולא כתמורה למעשים או לקורבנות כלשהם.

"בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֹאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא" (אפסים ב 8).

20 א הוּא קָם וְהָלַךְ אֶל אָבִיו.

כאן עזבנו אותו בשיעור הקודם.

הילד חוזר

20 ב בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו.

האב רואה את הבן "בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק." — שְכּחו מהציורים שראיתם בספרי ילדים, שמראים את האב יושב על שרפרף בידיים שלובות ומביט על הדרך, כאילו זה מה שהוא עושה כל היום.

במקום זה תארו לעצמכם איש מכובד, עשיר, שעסוק מבוקר עד ערב בניהול אחוזה גדולה מאוד, עם עשרות רבות של עבדים ופועלים שכירים. אך לצד העבודה, מזווית עיניו, הוא תמיד סורק את האופק. הוא לא מאבד את התקווה שבאחד הימים יראה את דמות בנו אהובו בדרך.

והנה, סוף־סוף זה קורה: האב מזהה את הבן "בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק" — רחוק מהבתים שבקצה בכפר או העיירה. אף אחד אחר עוד לא שם לב לקבצן העלוב, הלבוש סחבות, שבקושי גורר את רגליו היחפות בדרך המאובקת.

ראו מה האב עושה עכשיו:

20 ג הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ.

"הוּא רָץ אֵלָיו." — גם היום, הדבר האחרון שגבר במזרח התיכון מרשה לעצמו, זה לרוץ. זו בושה לרוץ. רק מסכנים רצים. וכאן מדובר באדם מכובד שלובש גלימה ארוכה. תארו לעצמכם את המבטים של השכנים שרואים אותו חולף על־פניהם בריצה, כשהוא מרים את שמלתו מעל גובה הברכיים. — הלך על הכוב שלו.

? אם כן, למה הוא רץ?

א. מתוך שמחה. — הרי למרות כל הכאב, כל הבושות וכל הנזק שהבן הזה גרם לו, האב לא הפסיק לרגע לאהוב אותו.

ב. הוא רץ כדי להגן על בנו. — הרי תארו לעצמכם מה בני הכפר היו עושים לבָּחוּר לוּ היו מזהים אותו לפני שהאב הגיע אליו. תוך שניות היה מתאסף סביבו המון רועש של לועגים וצוחקים: "תראו מי חזר! הנסיך ששרף לאבא שלו את הנחלה. הגאוותן הקטן שלא שם עלינו, על משפחתו ועל כפרו. תראו אותו עכשיו! הומְלֶס!

מגיע לך! התבייש לך לחזור לפה אחרי כל מה שעשית! אם אני הייתי אבא שלך הייתי שולח אותך לעזאזל!"

אך האב ממשיך לשבור את כל המוסכמות: הוא "נָפַל עַל צַוָּארָיו [של בנו] וְנָשַׁק לוֹ." — אף מילה אחת של גערה. אין אזכור של כבוד האב שנרמס על־ידי הבן לאורך כל הדרך. עוד לפני שהבן יכול לומר מילה — לעיני בני הכפר שמביטים לעברם מופתעים — האב מקבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות.

עכשיו הצעיר הנבוך מתחיל לגמגם את נאום הווידוי שהכין מראש (פס' 19-18) — וסביר מאוד שהוא מתייפח בדמעות…

21 "אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ וְאֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ…",

! "אַךְ הָאָב" אפילו לא נותן לו לסיים את המשפט (פס' 19 ב). הוא יודע שחרטת הבן היא אמיתית, וזה מספיק לו.

השבה למעמד היורש

22 האב פונה לעבדיו, שכמובן עָקבו אחריו בבהלה, מבלי לדעת לאן הוא רץ, ומצווה: "הָבִיאוּ מַהֵר אֶת הַגְּלִימָה הַנָּאָה בְּיוֹתֵר וְהַלְבִּישׁוּהוּ, שִׂימוּ טַבַּעַת עַל יָדוֹ וְנַעֲלַיִם לְרַגְלָיו."

"הָבִיאוּ מַהֵר!…" — "אני לא רוצה לראות את הבן שלי לבוש סחבות ויחף!"

ושימו לב לשלושת החפצים שניתנים כעת לבן החוזר בתשובה:

"הַגְּלִימָה הַנָּאָה בְּיוֹתֵר." — כזו יש רק אחת, והיא שייכת לראש הבית. מדובר בגלימת החג של האב — בבגד שהוא עצמו לובש רק באירועים החשובים והמכובדים ביותר.
"טַבַּעַת עַל יָדוֹ." — הטבעת משמשת כחותם המשפחתי. אִתה יכול הבן לחתום על מסמכים והסכמים, והחתימה תחייב את המשפחה באותה מידה כמו חתימתו של האב.
"נַעֲלַיִם לְרַגְלָיו." — זהו עוד סמל של כבוד. הבן הרי חזר יחף, כפי שנהוג אצל עבדים ופשוטי העם. את זוג הנעליים האחרון שלו הוא מכר מזמן, כדי לקנות אוכל. אך אדם מכובד חייב לנועל נעליים.

לעיני עבדיו, ולעיני בני־הכפר שבוודאי מתקרבים ומתאספים בינתיים, האב משיב את הצעיר המרושש, חסר הזכויות, למעמד של בן — למעמד של יורש. יותר מזה: הוא מעניק לו סמכויות שאינן נופלות מאלה של ראש הבית עצמו.

ונקודה אחרונה: הבן זוכה לכל הפריבילגיות הללו באופן מיידי. הן לא ניתנות "על תנאי". אין השהייה, אין הרצת מבחן, אין תקופת ניסיון.

עבור קהל הפרושים והסופרים ששומעים את ישוע, כל הסיפור הזה פשוט הזוי. לא קיים אדם בחברה שלהם שהיה משפיל את עצמו כמו האב במשל. לבן הזה מגיע סקילה (דברים כא 21-18) — או לפחות נידוי מהמשפחה ומבית הכנסת — לא סליחה, ובוודאי לא מתן זכויות.

! הוא הרי עוד לא עשה כלוּם שיכול לזָכות אותו במתן סליחה!

פסוקים 22-20 — הפירוש

הנמשל של האב בסיפור הוא, כמובן, אלוהים האב. בכל רגע נתון הוא מוכן לקבל את החוטא שחוזר אליו בלב שבור.

ומפני שישנן שלוש הוויות באלוהים האחד, נמשל האב בסיפור הוא גם ישוע המשיח. במשל אנחנו רואים את האב מוותר על כבודו לעיני עבדיו ובני הכפר. הוא לוקח על עצמו את הלעג והבושה שהיו מגיעים — בצדק! — לבן החוטא.

הלא זה בדיוק מה שעשה האדון ישוע — עבוּרנוּ! — המשיח, אלוהים הבן, (פיל' ב 8-6) "לֹא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים, 7 אֶלָּא הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם; וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, 8 הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב."

ועוד נקודה חשובה:

! שימו לב שהאב קטע את דברי הבן עוד לפני שהלז הציע את שירותיו כשכיר.

את סליחת החטאים והישועה אי־אפשר "להרוויח". הן ניתנות "בַּחֶסֶד … עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה" (אפסים ב 8).

כך נושעו בזמנו המוכסים והחוטאים
שנכנעו לישוע כאדון וכמושיע,
כך נושענו אנחנו,
וכך נושע גם הפָרוּש הדתי וה"צדיק" ביותר:

לא כתגמול על מעשיו, אלא "בַּחֶסֶד … עַל־יְדֵי הָאֱמוּנָה" בישוע בלבד.

השמחה

האב ממשיך לצוות לעבדיו:

23 "הָבִיאוּ אֶת הָעֶגֶל הַמְפֻטָּם וְשַׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְנֹאכַל וְנִשְׂמַח,"

והוא מנמק מדוע זהו הדבר הנכון לעשות:

24 א "כִּי בְּנִי זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא."

פסוקים 24-23 א — הפירוש

פסוק 24 מתאר את הישועה — את המעבר…

ממעמד של חוטא אבוּד
• למעמד של חוטא נסלח.

מי ששם את בטחונו בישוע המשיח יכול להכריז יחד עם השליח שאול: "אֱלֹהִים הַמָּלֵא רַחֲמִים אָהַב אוֹתָנוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ הָרַבָּה, 5 אַף כִּי מֵתִים הָיִינוּ בִּפְשָׁעֵינוּ, הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ" (אפס' ב 5-4; קול' ב 13).

! גם כאן במימד הרוחני, כמו במשל של ישוע, המעבר מ"מת" ל"חי" ומ"אבוּד" ל"נמצא" הוא מיידי:

למאמין שנושע לפני דקה יש אותו מעמד בעיני אלוהים כמו לאדם שהוכיח את עצמו כמאמין אמיתי ורציני כבר 50 שנה (ראה "משל הפועלים בכרם", מתי כ 16-1 ). שניהים בנים, ואצל אלוהים אין מעמדות של בנים אהובים יותר ובנים אהובים פחות. לא יכול להיות "יותר נושע" ו"פחות נושע".

כעת האב במשל מצווה על חגיגה גדולה לכבוד הבן שנמצא; וכך אכן קורה:

24 ב וְהֵם הֵחֵלּוּ לִשְׂמֹחַ.

פסוק 24 ב — הפירוש

זוהי, כמובן, תמונה של אותה "שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה" (לוקס טו 7, 10). זוהי השמחה על הכבש שנמצא ועל המטבע שנמצא.

וזה קורה בכל פעם שנושע "חוֹטֵא אֶחָד" — לא מיליון חוטאים, לא אלף, לא מאה. — כל אדם יחיד שחוזר בתשובה אמיתית גורם שמחה גדולה לאלוהים, בורא היקום, וכל צבא השמיים שמח יחד אתו.

תארו לעצמכם את השמחה הזו שלא נגמרת לרגע. היא רק גדלה ומתרחבת כל הזמן. הרי בכל רגע אנשים בעולם נושעים. זה אדיר!

ועכשיו עוד כמה מילים על…

כבוד מדומה לעומת כבוד אמיתי

בשיעורים על הבן האובד דיברנו הרבה על כבוד ומכוּבדוּת כפי שהפרושים הבינו אותם, וכפי שאנחנו מבינים אותם גם בימינו —

על כבוד שתלוי במעמד חברתי, בעושר חומרי, בחוכמה, בהשכלה, בתארים, ואפילו בדברים בסיסיים כמו יופי חיצוני או כוח פיזי;
על כבוד שמתבטא בפרטים כה משניים כמו נעילת נעליים וצורת הליכה "מכוּבדת";
על כבוד שדורש תחזוקה מתמדת ושמירה קפדנית מצד המכוּבד;
על כבוד שנפגם כשהאדם עושה טעות או מראה חולשה;
על כבוד שניתן לאבד ברגע שמאבדים מעמד או רכוש.

כבוד אלוהים הוא שונה. שום דבר לא יכול לפגום בכבודו. כשישוע המשיח — אלוהים הבן — "הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת… עַד מָוֶת בַּצְּלָב", הדבר לא הוריד מאומה מכבודו. — ההיפך:

! הפרושים לרגלי הצלב ראו אמנם אדם בזוי, חסר אונים וחסר כבוד (מתי כז 43-39) — אך שם על הצלב ישוע ניצח את השטן ואת המוות. אין רגע בנצח כֻלו שבו המשיח, "אֲדוֹן הַכָּבוֹד", היה מכוּבד יותר (קור"א ב 8).

כשאלוהים סולח חָטָאים ומקבל את החוטא מבלי לדרוש ממנו תשלום כלשהו, הוא לרגע לא מוותר על כבודו. — ההיפך:

כשאלוהים האב מעניק לחוטא סליחה, נחלה, מעמד של בן וחיי נצח, הוא מכבד בכך את אלוהים הבן, כי הרי כל מתנות החסד הללו ניתנות לנסלח בגלל אמונתו בישוע — בעקבות כפרתו של ישוע — בעקבות נצחונו של ישוע על בצלב;
כשיש "שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה", השמחה הזו היא במובן מסוים לכבוד אלוהים רוח הקודש. הרי הוא זה שהעביר את החוטא ממוות לחיים; הוא זה שהוליד אותו מחדש (יוחנן ג 8-5; טיטוס ג 6-5);
אך כל "שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם" היא בראש ובראשונה לכבוד אלוהים האב. הוא זה שיצר את תכנית הישועה עוד לפני בריאת העולם. הוא זה שהלביש את החוטא בצדקתו של ישוע; הוא זה שהעניק לנסלח מעמד של בן, יחד עם כל הפריבילגיות שבאות עם המעמד הזה.

יש "שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם". היא שמחתו של אלוהים. היא מוסיפה כבוד לאלוהים; ומפני שאלוהים הוא נצחי גם השמחה היא נצחית. זוהי חגיגה שלא תִגָמֶר לעולם.

הלאה לנושא חדש:

השמחה — והיוצא מן הכלל

ישוע ממשיך במשלו: האב, הבן ש"חָזַר לַחַיִּים", העבדים ובני הכפר או העיירה — כולם "הֵחֵלּוּ לִשְׂמֹחַ." — רק אדם אחד סירב להשתתף בשמחה.

עליו נלמד בשיעור הבא.

סיכום

בקטע של היום (לוקס טו 24-20) מתוך משל הבן האובד למדנו שלושה נושאים עיקריים:

חזרה בתשובה אמיתית

החוטא מכיר בחטאו;
הוא מודה שאינו ראוי לסליחה, לא לְכָבוד כלשהו, בוודאי לא למעמד של בן;
החוטא מביע נכונות לעבוד ולשרת לפי ראות עיניו של אלוהים. — במילים אחרות: הוא מוותר על רצונו ונכנע לחלוטין לרצון אלוהים, כפי שהוא מתגלה בדברו הכתוב.

חסדו של אלוהים

אלוהים מושיע חוטאים חסרי־ישע — לא אנשים שרואים את עצמם "ראויים" להיכנס למלכות השמיים;
הישועה ניתנת כשהחוטא מפיל את עצמו לתוך ידיו של אלוהים — מתוך אמונה שישוע, המשיח הטהור מכל חטא, הוא זה שנשא על עצמו את עונש המוות שהיה מגיע לחוטא;
אלוהים מעניק ישועה על בסיס האמונה הזו בלבד — בחסד ובמתנה — ולא כתמורה למעשים כלשהם.

השמחה בשמיים

ישנו דבר אחד שגורם לבורא היקום שמחה: חזרה בתשובה של אדם חוטא וישועתו;
אלוהים מייחס חשיבות אדירה לישועת אדם אחד —
איזו חשיבות מייחסים אנחנו לישועה — ולָבישור שקודם לה?
האם אנחנ עושים את כל שביכולתנו כדי לתרום לשמחה בשמיים — או האם אפשר לעשות יותר?
נכון, אני ואתה לא יכולים להושיע אף אחד — אבל עלינו לזרוע עת זרע הבשורה. כל מאמין נקרא לעשות זאת בכל הזדמנות.

סיפור שכולו בושה

קהל הפרושים מקשיב למשל של ישוע, ועד כה הם לא מסוגלים להזדהות עם אף דמות שהוא מצייר: הן האב והן הבן הצעיר…

סותרים את כל המקובלות התרבוּתיות;
שניהם מתנהגים כאילו מושג הכבוד — הערך שאליו כל החברה שואפת —
• אינו קיים;
ושניהם אינם מצייתים לתורה — לפחות לא כפי שהפרושים מפרשים אותה:
הבן הצעיר מבייש את עצמו, את אביו, את משפחתו ואת העם היהודי בהתמסרותו הגלוייה, הגסה והמוחלטת לחטא;
האב מבייש את עצמו בכניעתו לרצונות המושחתים של הבן, מבלי להעניש אותו ובלי אף מילה אחת של גערה;
כשהחוטא השפל הזה סוף־סוף חוזר בתשובה ורוצה לפצות את אביו על־ידי עבודה קשה — האב שוּב מוותר לו:
• אף מילה על המיליונים שבזבז;
• אף מילה על הנזק הבלתי־הפיך שגרם למשפחה;
• אף מילה על היחס לאביו כאל אדם מת;
• אף מילה על הירידה מהארץ, על הבגידה המכוּונת ביהדוּת ובתורה;
החוטא חוזר, מגמגם חצי משפט של חרטה — וללא היסוס האב מעניק לו זכויות מלאות של בן… של יורש… של בעל־בית;
ואם בכל אלה לא מספיק — האב כעת מארגן את "אֵם כל המסיבות" לכבוד הבן שרק ידע לבייש אותו; והוא עוד משתף את כל המשפחה המורחבת ואת כל הכפר בשמחה על וויתורו חסר־העקרונות. — בושה וחרפה!

לאורך כל הסיפור הפרושים מחכים לדמות אחת לפחות שתתנהג בכבוד — שתציל את כבוד המשפחה העלובה הזאת. והנה מופיע…

הבן שכביכול ציית

25 א אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה בְּנוֹ הַגָּדוֹל בַּשָֹדֶה.

הנה סוף־סוף גבר! בזמן שאביו משפיל ומבייש את עצמו בפעם המי־יודע־כמה לעיני כל הכפר, הבן הבכור עסוק במילוי תפקידו — בדיוק כפי שעשה יום־יום למשך כל התקופה שבה אחיו הקטן "בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשׁוֹ בְּחַיֵּי הוֹלְלוּת".

25 ב כְּשֶׁחָזַר וְהִתְקָרֵב הַבַּיְתָה שָׁמַע קוֹל נְגִינוֹת וְרִקּוּדִים.

הערה טכנית: יש לנו כאן רמז על גודל האחוזה שישוע מתאר. הבן הבכור לא ראה ולא שמע מאומה מכל ההכנות שהיו בעיצומן כבר במשך שעות רבות — אולי אף יום שלם — לפני שהוא "הִתְקָרֵב הַבַּיְתָה". הוא לא ראה את המשרתים ואת הילדים שרצו לקרוא לבני המשפחה ולאנשי הכפר לבוא למסיבה. הוא לא ראה חקלאים לידו מפסיקים את עבודתם באמצע היום, מעמיסים את המחרשות או ציוד אחר על הבהמות וממהרים לכיוון הכפר.

הוא ניהל פרוייקט כלשהו בחלק של האחוזה הענקית שהיה מרוחק מדי בכדי לשמוע מה מתרחש בקרבת הבית.

! שמתם לב לסמליות? שני הבנים היו רחוקים מהאב — אחד בארץ רחוקה, השני בשדה רחוק. כעת שניהם שינו מיקום גיאוגרפי — אבל רק אחד מהם באמת חזר אל אביו.

26 הוּא קָרָא לְאַחַד הַנְּעָרִים וְשָׁאַל לָדַעַת מָה הַדָּבָר.

רק רגע! — בתור "מספר שניים" אחרי האב באחוזה המשפחתית הבכור היה צריך להיות הראשון שיקבל עדכון חדשות, לא משנה באיזה מרחק הוא נמצא מהבית.

? מדוע הוא צריך כעת לשאול את "אַחַד הַנְּעָרִים"? — מדוע האב לא קרא לו? מדוע לא הריץ אליו את השליח האמין והמהיר מכולם עם המסר: "עזוב את הכל ובוא הביתה דחוף! אני זקוק לעזרתך כדי לארגן את חגיגת המאה! אחיך חזר!"?

הרי כל יהודי בתקופת ישוע ידע: אם היה צריך להרים אירוע גדול כלשהו לכבוד המשפחה, כל האחריות הארגונית היתה מונחת עם הבן הבכור.

! התשובה מתחברת למה שנרמז כבר בתחילת הסיפור: כאשר האח הצעיר בייש והשפיל את אביהם, האח הגדול לא עשה כלום על־מנת להגן על כבוד האב, על האינטרסים של המשפחה ועל הנחלה השבטית. כבר אז התברר שגם הוא לא אוהב את אביו. הקשר ביניהם מסתכם במקרה הטוב ביחסי עובד־מעביד — ותיכף נראה שה"עובד" אף ממורמר.

כעת הבן הבכור זוכה להסבר:

27 הֵשִׁיב לוֹ הַנַּעַר: 'אָחִיךָ בָּא, וְאָבִיךָ שָׁחַט אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם מִפְּנֵי שֶׁחָזַר אֵלָיו בָּרִיא וְשָׁלֵם.'

שחיטת "הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם" נותן לנו מושג על היקף האירוע. זה כמו להגיד: "אביך הורה להכין סעודה חגיגית לא רק לבני־הבית ולמשפחה אלא לכפר כלו."

? שמתם לב שאפילו "הַנַּעַר" המזדמן מבין את לב האב ומזדהה עם רִגְשותיו (פס' 27 ב)?

לא כך הבן הבכור. הוא מביע…

כעס במקום שמחה

28 א כָּעַס הַבֵּן הַגָּדוֹל וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס.

"הַבֵּן הַגָּדוֹל…כָּעַס" על אחיו. — הוא לא אהב אותו. הוא לא התגעגע אליו ולא קיווה שיום אחד יחזור בתשובה. מבחינתו האח הזה היה מת — גם כשהיה הרחק בין הגויים, וגם עכשיו אחרי שחזר.
"הַבֵּן הַגָּדוֹל…כָּעַס" גם על אביו. — גם אותו הוא לא אהב. מבחינתו כל החגיגה הזו היתה עוד בושה למשפחה, עוד ביטוי של חולשה מצד האב, עוד וויתור מול החטא הגס — והוא לא רצה שום חלק בכך.
ועוד סיבה מוצדקת לכעוס: המסיבה הענקית הזו, שאוּרגנה ללא ידיעתו וללא מעורבותו, גרמה לו נזק כלכלי. הרי הוא, הבן הבכור, היה כרגע בעל האחוזה. "הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם" וכל המשאבים האחרים שהאב כרגע החליט לבזבז מבלי לשאול אותו היו שלו, של היורש החוקי שעל הנייר כבר קיבל את נחלתו.

לא! הבן הגדול "לֹא רָצָה לְהִכָּנֵס" בשום אופן. הוא החליט לעמוד איתן על הצדק — להפגין לכולם מה הדבר הנכון לעשות.

פסוקים 28-25 א — הפירוש

הנמשל של הבן הבכור הם, כמובן, הפרושים והסופרים — הקהל שאליו ישוע מספר את המשל. הם אמנם "נשארו בבית" וחיצונית "משרתים את אלוהים" — אך לבם רחוק ממנו. כשישוע המשיח — אלוהים הבן — "מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים וְאוֹכֵל בְּחֶבְרָתָם" (לוקס טו 2), הם כועסים.

? אבל לָמה רק לרדת על הפרושים כל הזמן? — לנו זה לא קורה? הרי ישנם אנשים שמאוד מאוד קשה לאהוב אותם; ודווקא אותם האדון ישוע שם בדרכנו. אנחנו מתפתים לשאול: "לָמה 'בֶּן־הָאָדָם בָּא [דווקא] לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד [הזה] וּלְהוֹשִׁיעוֹ'? (לוקס יט 10). מבחינתי, שיישאר אבוּד; שילך לגיהינום; מגיע לו!"

אל לנו להידמות לבן הבכור ש"לֹא רָצָה לְהִכָּנֵס" לשמחה. הרי השמחה הזו לא רק מתנהלת לכבוד הבן הנסלח. היא בראש ובראשונה לכבוד האב הסולח — לכבוד אלוהים!

דיברנו הרבה מאוד על החוטא הגס, הבוטה, הגלוי — אבל…

אלוהים מושיט חסד גם לצבוּעים

28 ב אָז יָצָא אָבִיו לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ.

הבן הבכור לא אהב את אביו, אבל האב אהב אותו. כשהאב שומע שבנו הגדול מסרב להשתתף בשמחה, הוא שוב מוותר על כבודו. לעיני כל החוגגים הוא עוזב את מקומו בראש השולחן ויוצא על־מנת "לְדַבֵּר [באופן אישי] עַל לִבּוֹ" של הצדקן המדוּמה.

! שימו לב ליחס האוהב של האב גם לבן הזה. הוא לא פוקד עליו להיכנס; הוא לא אומר לו: "אל תעשה לי בּוּשות גם אתה!" — הוא מדבר "עַל לִבּוֹ" — בשפות אחרות אף מתרגמים "מתחנן בפניו".

פסוק 28 ב — הפירוש

לָצָדְקן הצבוּע והטוב בעיני עצמו בוודאי לא תוכל להגיע עם איום של גיהינום. הרי גיהינום זה עונש לְחוטאים, והוא "צדיק" שלא חוטא. לו מגיע פרס, לא עונש.

? האם יצא לך לדבר אם אדם כזה על ישוע? וכשטען שהוא "טוב", שאין לו חטא, שהוא "מושלם" — האם נדהמת מרמה כזו של גאווה? האם הרמת ידיים וחשבת לעצמך: "בבקשה. כנראה תתעורר מהאשלייה שלך רק במשפט האחרון"?

או שהתפללת לעוד סבלנות, לעוד אהבה, לעוד ענווה ולעוד חוכמה כדי להמשיך ו"לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ" של הגאוותן, כמו שעשה האב במשל? זו הגישה שמתבטאת במילים (קור"ב ה 20): "וּבְכֵן מַפְצִירִים אָנוּ בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ: הִתְרַצּוּ נָא לֵאלֹהִים!"

הלאה לפסוק הבא. מהשיחה שמתנהלת בָּחצר מתברר שהבן הבכור אמנם…

מציית חיצונית אך ממורמר בלב

29 א אָמַר הַבֵּן לְאָבִיו: 'הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי עוֹבֵד אֶצְלְךָ…'

! ראו איך תגובת הבכור מגלה את נסתרות לבו:

זה מתחיל במילה הראשונה של תשובתו. כשהאח הצעיר חזר, הוא פתח במילים: "אַבָּא, חָטָאתִי." — "אַבָּא" — פניה של כבוד ושל חיבה.

הבן הגדול לעומתו פותח ב"הִנֵּה"; בשפת מקור "ראה!" [ἰδού]; ובשפת היום־יום שלנו: "שמע!" — בהתנשאוּתו הוא לא רואה צורך לפנות לאביו בשמו או בתואר הכבוד שלו. הוא הרי עומד לגעור בו.

"אֲנִי עוֹבֵד." — מתברר שהוא שונא את עבודתו. המילה שבה הוא משתמש באה מאותו שורש כמו δου̑λοϛ = עֶבֶד.

? "אֲנִי עוֹבֵד אֶצְלְךָ." — רק שנייה! האם לא הזכרנו לפני רגע שבתחילת הסיפור "חִלֵּק לָהֶם אֲבִיהֶם אֶת [כל] הַנְּכָסִים"? — שני שליש מהאחוזה היו מאז רשומים על שם הבכור. אם הוא עָבָד, הוא עבד לטובת עצמו. כל רווח שהכניס התווסף על נחלתו שלו.

ובכל זאת הוא מאשים כאן את אביו בכעס: "תקשיב! כל החיים שלי אני העֶבֶד שלך!"

29 ב …וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַרְתִּי עַל מִצְוָתְךָ,…

תמיד עשיתי את מה שאמרת לי לעשות. תמיד הייתי טוב. הָרְאֶה לי מקרה אחד של אי־ציות. בחיים לא התיחסתי אליך בחוסר כבוד כמו אחי החוטא.

פסוק 29 א, ב — הפירוש

זוהי תמונת האדם שמציית לאלוהים — או למכלול של חוקים שממלאים אצלו את מקומו של אלוהים — והוא עושה זאת מכל המניעים הלא נכונום:

לשם האדרה־עצמית,
• לשם סיפוק־עצמי,
• מתוך פחד מעונש,
• מתוך צורך להיות מקובל,
• בגלל לחץ לעמוד בציפיות הסביבה,
• מתוך מחוייבות למסורת אבותיו,
• מתוך צורך לעמוד בסטנדרטים שקבע לעצמו,

…רק לא מתוך אהבה לאלוהי האמת.

"אדם טוב" כזה ברמה הגבוהה ביותר לעולם לא יתקרב למעשי פשע. ההיפך: הוא יעסוק במעשים שכולם יסכימו עליהם כמעשים טובים. ובכל זאת יש בהם חטא, כי מניעיו לא נכונים — לא בעיני אלוהים לפחות.

שימו לב שהוא עשוי אף לפעול מתוך אהבת הזולת ומתוך נכונות להקריב את עצמו למען אחרים. הרי ישנם לא מעט דיווּחי אמת על מעשי גבורה של אנשים שלא מאמינים בישוע — דיווּחים על מי שאפילו הקריב את חייו כדי להציל אדם אחר.

! אני יודע שמה שאני אומר כאן מקומם את האדם הטבעי — מקומם מאוד את כל האנשים ה"טובים" שסביבנו:

אפילו אותו גיבור הוא עדיין חוטא אבוד. אהבתו, הקרבתו וגבורתו נבעו מתוך יכולת הבשר. הם גרמו לו להגיד: "אני טוב." הם גרמו לו לגאווה. וגם אם לא נשאר לו זמן לחשוב מחשבות של גאווה, כי תוך־כדי מעשה הגבורה הוא איבד את חייו — המעשה הנעלה הזה הביא כבוד לָאדם, לא לְבוראו.

בדברי הבן הבכור אנחנו דווקא לא שומעים אידיאליסט גדול. הוא יותר נשמע כמו האדם הממוצע שפועל מתוך מחוייבות למערכת, מתוך שאיפה להיות מקובל.

הוא חורק את שיניו ו"עוֹבֵד" כמו עֶבֶד, כי הוא משוכנע כי רק כך הוא ישיג את מה שדתו מבטיחה לו כתמורה לאדיקות — דהיינו "[לאכול] לֶחֶם בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים" במקרה של הפרושים (לוקס יד 15).

"מֵעוֹלָם לֹא עָבַרְתִּי עַל מִצְוָתְךָ." — "שמע! אני מציית! אני שומר מצוות! אני טוב! — ומה אני מקבל?!"

? מכירים את צורת הדיבור הזו?

כאן מתחיל שיעור על…

חטא הצביעוּת

29 ג …וְאַתָּה מֵעוֹלָם לֹא נָתַתָּ לִי גְּדִי כְּדֵי שֶׁאֶשְׂמַח עִם יְדִידַי.

"אפילו 'על האש' עם החברים שלי אתה לא מאפשר לי לעשות."

! זה בכלל לא נכון! אבא שלך מוכיח יום יום שהוא אדם נדיב (פס' 17). הוא העביר על שמך שני שליש מאחוזתו מבלי שביקשת, ויש במשק הזה עדרים עם מאות עיזים. — אתה מעולם לא קיבלת גדי מפני שמעולם לא ביקשת!

יתכן שאתה קמצן מדי בכדי לשחוט אחד הגדיים שלך;
יתכן גם שאתה חושב את עצמך "צדיק" מדי כדי לחגוג עם חברים, כי הרי "צדיק אמיתי" לא הולך למסיבות.

פסוק 29 ג — הפירוש

אתה, הצדקן הצבוּע, מונע מעצמך תענוגות לגיטימיים, ובצביעוּתך אתה מאשים בכך את אלוהים. בצדקנותך המלאכותית אתה המצאת כל מיני מיגבלות מיותרות שאלוהים בכלל לא נתן, אך אתה קורא להם "תורה" וממלא אחריהם בפרצוף חמוץ (קולוסים ב 23-20).

וכשהאדם שליידך לא מתנזר מדברים שאלוהים מתיר, אתה רואה את עצמך כטוב יותר וצדיק יותר ממנו — מקובל יותר בעיני אלוהים.

וזה מביא אותנו לכותרת…

אני "יותר טוב" ממך

30 א אֲבָל כְּשֶׁבָּא בִּנְךָ זֶה…

הבכור לא קורא לאחיו בשם; הוא אפילו לא אומר: "כשבא אחי…" — הוא מבזה הן את אביו והן את אחיו באמרו בסלידה "בִּנְךָ זֶה". הוא בעצם שם את אביו ואת אחיו באותה קטגוריה: שניהם מבחינתו "חוטאים".

30 ב אֲבָל כְּשֶׁבָּא בִּנְךָ זֶה, אֲשֶׁר בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשְׁךָ עִם זוֹנוֹת, שָׁחַטְתָּ בִּשְׁבִילוֹ אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם!

הצדיק הזה לא מסתפק באמירה "בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשְׁךָ … בְּחַיֵּי הוֹלְלוּת", כפי שישוע עשה בפס' 13. — לא! — הוא חייב לפרט ולהכניס לכאן את ה"זוֹנוֹת".

הרי הוא חוטא בלתי־נושע בדיוק כמו שהיה אחיו הקטן עד לפני זמן לא רב. הוא חולם ימים ולילות על הדברים שאפשר לעשות עם כל העושר שירש מאביו — על הפינוקים, על קניית המותרות, על הבזבוזים בלי חשבון, על המסיבות, על האורגיות…

אבל אין לו את האומץ לחטוא בגלוי. חס וחלילה! מה יחשבו השכנים? מה עם שמו הטוב? מה עם כבוד המשפחה וכבודו האישי? — לא! הוא לעולם לא יתנהג כמו אחיו הקטן. הוא יודע לרסן את עצמו. אף אחד לא יידע לעולם כמה הוא חולם ומפנטז על חיי ההוללות שהוא מונע מעצמו (מתי ה 28). — לא! הוא אדם טוב. הוא שומר תורה. הוא צדיק.

הוא מאלה שאליהם ישוע אומר (מתי כג 28): "מִבַּחוּץ אַתֶּם נִרְאִים צַדִּיקִים לְעֵינֵי הַבְּרִיוֹת, אֲבָל בִּפְנִים מְלֵאֵי צְבִיעוּת וְעָוֶל."

"צְבִיעוּת" — "אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים, צְבוּעִים" (מתי כג 13). — אוי לי ולך אם אנחנו צבוּעים!

"צְבוּעִים" הם מוסריים חיצונית, אך הם חוטאים מבפנים. הרי לצביעוּת אין יכולת לרסן את הבשר בפנימיותו. הצביעוּת עצמה היא חטא, כי היא סוג של שקר.

סיכום ביניים

? משל שני הבנים. — אתם מתחילים לראות איך ישוע מצייר בו בעצם את כל הספקטרום של החוטאים?

נמשל הבן הצעיר הוא הפושע הגלוי; החוטא המוצהר, הקיצוני, חסר הבושה; האדם שהחליט שהוא רוצה לטעום את כל מה שהחטא מציע.

שימו לב כי הוא בדרך כלל יודע שהוא רע. הוא מוּדע שעל הרבה מעשים בחייו הוא בעצם אמור לחזור בתשובה.

נמשל הבן הבכור הוא האדם ה"טוב"; ה"צדיק" הגמור; זה שלא רואה שום סיבה לחזור בתשובה;
…ובין שתי הקצוות הקיצוניות האלה נמצאים כמובן כל החוטאים "הרגילים" — גם אני ואתה. — אין אדם שלא כלוּל במשל שני הבנים.

אנחנו עדיין בשיחה בין האב לבנו הבכור, והנושא הוא חטא הצביעוּת. החטא הזה לא עוצר בהתנשאוּת על בני אדם אחרים. — לא! — הצבוּע הוא אף…

"יותר טוב" מאלוהים

הרי אלוהים סולח. הוא לכאורה מוותר לחוטא ומקבל אותו בחזרה מבלי שהחוטא נדרש לפצות אותו.

הצבוּע, שלא כמו אלוהים, "עומד על הצדק". הרי בעיניו לסלוח מבלי להעמיד תנאים לנסלח — מבלי לדרוש פיצוי — זהו מעשה אי־צדק. מי שכך מוותר לחוטא, הוא חוטא בעצמו.

הבן הבכור במשל מאשים את אביו: "לא רק שקיבלת את החוטא השפל הזה בזרועות פתוחות מבלי להציב לו תנאים…

30 ג אַתָּה [גם]… שָׁחַטְתָּ בִּשְׁבִילוֹ אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם!

עכשיו אתה עוד נותן לו פרס על החטא שעשה! 'הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם' היה אמור להיות הפרס שלי על שנים של עבודה קשה וציוּת! מה שנעשה לי כאן זה עוול — זה חטא!"

! הבנתם מה גישה של צביעוּת בעצם אומרת? —
"כשאלוהים סולח, חוא חוטא."

אבל לאנשים צבוּעים לא רק מפריע שאלוהים סולח. להם גם מפריע שאלוהים מעניש! — גם בתחום הזה, "אדם טוב" מהציבור החילוני עשוי להצהיר בכל הכנות שהוא "יותר טוב" מאלוהי התנ"ך:

הורֶה במאה ה-21, למשל, רואה את עצמו כיותר טוב מאלוהים שמתיר ענישה פיזית (משלי יג 24);
הפָּציפיסְט גם הוא "יותר טוב" מאלוהים. הרי הוא לא נוגע בנשק, בזמן שאלוהי התנ"ך לא רק מתיר מלחמת הגנה — הוא אף שולח את עמו לתקוף ולהשמיד עמים אחרים כעונש על חטאם (במ' כא 35-34; שמו"א טו 3-2);
בעצם, כל אדם מודרני נאור רואה את עצמו כ"יותר טוב" מאלוהי התנ"ך. כי הרי אלוהים שמטיל…
עונש קולקטיבי על מיליוני אנשים בָּמבּוּל (ברא' ז 4),
• ועוד עונש קולקטיבי על אָלָפים בסדום ועמורה (ברא' יט 25-24),
• ועונש מוות על איסוף עצי בעירה בשבת (במד' טו 32, 35),
• ועונש מוות על קיום יחסים הומוסקסואליים (ויק' כ 13),
• ועונש מוות על בן שמתעקש לא לציית לאבא ואמא (דב' כא 21-18),
• ועונש מוות על כל אדם בעל ראש פתוח שמנסה דתות אחרות
• ומתעניין בעולם הרוחניוּת (ויק' כ 27; דב' יז 5-2),

…זה צריך להיות אלוהים רע — אלוהים אכזר — בזמן שאנחנו טובים ומגָנים כל אכזריות.

משל שני הבנים. — אלה הן אפשרויות הבחירה שעומדות בפני האדם הבלתי־נושע:

להיות חוטא מוצהר וגלוי;
להיות חוטא "רגיל", ממוצע, לא קיצוני בשום קיוון;
להיות "צדיק" חילוני שמשוכנע כי הוא טוב;
או אף להיות "צדיק" דתי — זה שטוען בכל הכנות: "אֶת כָּל אֵלֶּה [את כל מצוות אלוהים] שָׁמַרְתִּי מִנְּעוּרַי" (פס' 29ב לעיל; לוקס יח 21).

האדם הטבעי לא יכול לבחור שלאלא לחטוא. הבחירה היחידה שיש לו היא בין סוגי החטא ואולי בין רמות בחוּמרָת החטא.

! …והבנּו כי החטא הקטלני מכולם הוא הצביעוּת — השכנוּע שאומר: "אני טוב. אין לי על מה לחזור בתשובה. אני לא צריך מושיע."

ישוע רוצה להושיע את כולם — הן את הפושע והן את הצבוּע.

הכל מוכן! רק הכנס!

הבן הצעיר, שמסמל את המוכסים והחוטאים המוצהרים, כבר חזר לאביו וזכה לסליחה. כעת מתנהלת מסיבה לכבודו, ואנחנו למדנו כי זו מסמלת את ה"שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל [כל] חוֹטֵא… שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה" (לוקס טו 7, 10).
עכשיו האב בסיפורו של ישוע מדבר "עַל לִבּוֹ" של בנו הבכור — זה שמסמל את עם ישראל, את מנהיגיו הדתיים — ואת כל אחד מאתנו שמשלה את עצמו כי הוא "טוב":

31 א אָמַר הָאָב: 'בְּנִי, אַתָּה תָּמִיד אִתִּי, וְכָל אֲשֶׁר לִי שֶׁלְּךָ הוּא.'

"בְּנִי." — האב מתעלם מחוסר הכבוד שנשמע בפניית בנו אליו. הוא משיב בפנייה של חיבה:

"בְּנִי." — באותה אהבה שבה הוא קיבל את המוכסים והחוטאים שחזרו בתשובה, ישוע המשיח — בן האלוהים — פונה כעת לפרושים ולסופרים השקועים בחטא הצביעוּת:

"אַתָּה תָּמִיד אִתִּי." — אתם מנהיגי העם הנבחר. כבודי שוכן בקרבכם. מכל האנשים שבעולם אתם הכי קרובים אליי.

31 ב "…כָּל אֲשֶׁר לִי שֶׁלְּךָ הוּא." — לכם, ל"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", [נתתי את] "מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; 5 [שלכם] הָאָבוֹת, [ומכם], מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֹּל, אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים" (רומים ט 5-4).

! "בְּנִי." — הכל מוכן, "כָּל אֲשֶׁר לִי שֶׁלְּךָ הוּא." המסיבה שכרגע מתנהלת יכולה להיות גם לכבודך. כל מה שעלך לעשות זה להכיר בחטאך ולחזור בתשובה.

המוכס חטָא ברמאות, גניבה וזנות — אתה, הפרוש, חוטא בגאווה, התנשאוּת וצביעוּת. שניכם חוטאים.

אתה, הפרוש, מתלונן כי אני, ישוע, "מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים וְאוֹכֵל בְּחֶבְרָתָם" (לוקס טו 2) — שאני חוגג אתם את ישוּעתם (לוקס יט 9) — "אֲבָל…

32 מִן הָרָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ, כִּי אָחִיךָ זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא."

! …וגם אתה, האדם ה"טוב", יכול כרגע להכיר ולהודות בכך שלעולם לא תוכל להיות מספיק טוב בשביל אלוהים. גם אתה יכול כרגע להודות שאתה זקוק לצדקה שרק אלוהים יכול לְסָפֶּק. — ואז ה"שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל [כל] חוֹטֵא… שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה" תכלול גם אותך!

כאן ישוע מפסיק את המשל, ואנחנו שואלים:

איך מסתיים הסיפור?

שמתם לב שהכל נשאר פתוח? אין סוף לסיפור הזה. אנחנו לא יודעים אם הבן הבכור חזר בתשובה על ניכּוּרו רב השנים, על התנשאותו על אביו ועל שנאתו כלפי אחיו.

אנחנו גם לא יודעים אם מישהו מבין הפרושים והסופרים, שלהם ישוע סיפר את שלושת משליו על אובדן ומציאה, חזר בתשובה ונושע.

כנראה שלא, כי כבר במתי כא 32-31 ישוע נאלץ להגיד:

"אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת יָבוֹאוּ לִפְנֵיכֶם לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים. 32 כִּי יוֹחָנָן בָּא אֲלֵיכֶם בְּדֶרֶךְ צְדָקָה וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ, אֲבָל הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת הֶאֱמִינוּ לוֹ. אַתֶּם לְעֻמַּת זֹאת רְאִיתֶם, וְלֹא חֲזַרְתֶּם בָּכֶם אַחֲרֵי כֵן לְהַאֲמִין לוֹ."

סיכום

הנקודה החשובה ביותר שלמדנו ממשל הבן האובד — ממשל שני הבנים האבוּדים — היא החיוּניוּת של הכרת חטא.

אנשים לא מגיעים לשמים מפני שהם "טובים".

אנשים גם לא מגיעים לשמים מפני שהם "מאמינים באלוהים".

אנשים מגיעים לשמים רק אחרי שהם מכירים בכך שהם חוטאים, ואחרי שהם חוזרים בתשובה.

! …אם לא קורה נס ורוח הקודש מגלה לאדם הטוב בעיניו את חטאו,
הוא ימשיך להיות משוכנע כי הוא "טוב" — כל הדרך אל הגיהינום.