פיליפים פרק ב'
בסיום פרק א שאול השליח האיץ בפיליפים לעמוד ברוח אחת ולהילחם בלב אחד בעד הבשורה (א 27).
האחדות בינינו הכרחית לעדותנו. כך אנו גם לומדים מהתפילה של ישוע עבור תלמידיו (יוחנן יז 21).
יש לכך כמה סיבות:
א. הבשורה מביאה את מסר הריצוי לאלוהים ולשלום עימו.
איך ישתכנעו הלא-מאמינים שהמשיח מרצה אותנו לאלוהים אם איננו רצויים זה לזה?
הרי אנו איגרת המשיח, ריח ניחוח לאלוהים (קור"ב ב 14-17, ג 2).
ב. חוסר אחדות גורם לקהילה להתמקד בעצמה ולכלות את כוחותיה על עצמה.
כאשר אנו מרוקנים את עצמנו באופן שכזה נשאר לנו מעט כוח להיות אור מאיר ומלח משמר בעולם מלא צרכים זה (מתי ה 13-16).
פסוקים 1-4:
1.לכן אם יש איזה עידוד במשיח, אם איזו נחמה של אהבה, אם איזו שותפות של רוח, אם אילו רחמים וחמלה
- אזי מלאו נא את שמחתי בזה שתהיו תמימי דעים, חדורי אהבה אחת, בעלי כוונה אחת ומחשבה אחת
- ואל תעשו דבר מתוך תחרות, אף לא מתוך כבוד שוא, אלא בנמיכות רוח יחשוב איש איש את רעהו לנכבד ממנו.
- כל אחד אל ידאג רק לעניניו, אלא גם לעניניו של זולתו.
כבר בפרק א 15-18 שאול ציין שהתנהגותם של מספר אנשים ברומא גורמת לו לצער וסבל.
ז"א, התנהגותם של אחים ואחיות לאמונה הקרובים לנו משפיעה עלינו, ויש בהתנהגותם של אחרים היקרים לנו והשותפים לאמונתנו, להפר את שלומנו.
מתברר שגם בקהילה בפיליפי היו חילוקי דיעות ברמה שהטרידה את שאול השליח ואיימה על טוהר עדותם של המאמינים שם.
כאשר אפפרודיטוס (ב 25) הגיע לבקר את שאול בכלא ברומא, הוא לא חלק עימו רק את הבשורות הטובות אודות דאגת הקהילה לשאול והשתתפותם בתמיכה בו, אלא גם את הבשורה הרעה אודות חילוקי דעות העלולות להביא לפירוד בקהילה.
מתברר שהקהילה בפיליפי עמדה בפני איום כפול על אחדותה:
- מורי שקר שבאו מבחוץ עם בשורה מעוותת (ג 1-3).
- ויכוחים בין חברי הקהילה מבפנים (ד 1-3).
שאול אינו מציין את הנושא עליו התווכחו אבהודיה וסינטיכי בפרק ד.
מכיוון שהקהילה בפיליפי עמדה בפני אתגרים מבפנים ואתגרים מבחוץ, הם נזקקו לאחדות ואחידות (unity and uniformity).
האחדות צריכה לנבוע מבגרותם הרוחנית, ז"א מתוך ליבם.
האחידות היא תוצאה של הלחץ המופעל עליהם מבחוץ על ידי מורי שקר וכו. ("צמצום שורות להגנה כללית").
איך משיגים את התכונות החשובות הללו המבטיחות את שלמות גוף המשיח?
ובכן, אחדות אמיתית לא ניתן להשיג רק על ידי חוקים ותקנונים בקהילה.
למרות שחוקים ותקנונים עוזרים לנו לזכור את הנכון, הפעולות הללו חייבות להיעשות מתוך אהבה וכבוד לזולת. כל דבר שפועל ללא אהבה אינו מאחד וסופו שיפרד.
אחדות מתרחשת ונראית כאשר לב המאמינים ממוקד באדון ישוע וקיימים יחסי שלום ואהבה בין חברי הקהילה הנושעים.
הסיבה העיקרית לחוסר אחדות היא: אנוכיות!
הסיבה העיקרית לאנוכיות היא: גאווה, שהצדקנות העצמית היא חלק גדול בה!
לפיכך, לא יתכן שלום ואחווה בין אחים במקום בו קיימים גאווה, אנוכיות וצדקנות.
שאול השליח מודע לכך שרק באמצעות החסד שקיבלנו מישוע אנחנו מסוגלים להשתנות ולפתח הרגלי התנהגות משיחיים.
לכן, הוא קודם מזכיר לפיליפים את מה שקיבלו מאלוהים בחסד, לפני שהוא מאיץ בהם לציית כראוי למשיחיים.
שאול טוען שאם הם באמת קיבלו כל כך הרבה בחסד, אז יש כמה דברים שעליהם ליישם.
בפסוק ראשון שאול חוזר על המילה "אם" ארבע פעמים.
המילה "אם" במשפט באה במשמעות של "הואיל ו…"
שאול חושב שהואיל ומשיחיים אלה התברכו מאוד, עליהם להראות את תוצאות החסד בחייהם.
פסוק ראשון גם כולל את הברכות שעליהן מדבר שאול.
- "עידוד במשיח"
פיליפיים יקרים, האם אתם מבינים את עומק המשמעות של להיות במשיח?
להיות במשיח זה להיות שותף לכל הברכות שהוא רכש בדמו עבורנו. זה להיות במקום שהוא נמצא ושותף לכל אשר לו.
להיות במשיח ז"א שאנו כבר לא נתונים לשלטון החושך. מתנו לשלטון החושך וקמנו כמו שהמשיח קם לחיים חדשים של קדושה (אל הרומים ו 2-4, 6-7). אנו שותפים לו בבריאה חדשה שבה "הישנות עברו והנה נהיו חדשות" (קור"ב ה 17).
- "נחמה של אהבה"
הכוונה לנחמה הנובעת מאהבת המשיח אותנו.
בחירתו אותנו להיות ילדיו לא נבעה משיקולים מנהלתיים גרידא אלא מתוך אהבה עמוקה, שהתבטאה בכך שהוא בא לעולם בדמות אדם, כעבד, ומת כדי להוות קורבן חטאים שלנו, למען אנו נזכה בחיי עולם בשמו.
בכל פעם שאני זוכר את המחיר שאלוהים שילם בעדי – בחיי בנו אהובו ישוע, אני מבין עד כמה אני יקר לו ושום דבר לא יפריד אותי ממנו (יוחנן ג 16, אל הרומים ח 34-39, ישעיה נג 3-6).
האמת הזו מנחמת אותי ומעודדת אותי בכל יום.
תזכורת אהבת המשיח היא אחת מהמניעים העוזרים לי בכל יום להתרחק מן החטא על כל צורותיו, להשקיע יותר בציות ועבודת אלוהים, ולאהוב יותר את אלו שקשה לאהוב ולסלוח להם.
מסיבה זו אמר שאול השליח לקורינתיים: "שכן אהבת המשיח דוחקת בנו, בהכירנו שאחד מת בעד הכל" (קור"ב ה 14).
*המניע העיקרי לחיי קדושה וטוהר זה העובדה שהאדון ישוע המשיח יכול לקחתנו אליו בכל רגע, ולכן ראוי שנימצא ראויים ומוכנים תמיד למפגש עם בוראנו (יוח"א ג 1-3).
- "שותפות של רוח"
יש רק רוח הקודש אחד. הרוח ששכן באדון ישוע שוכן גם בכל אחד מאיתנו, המאמינים בו.
אנו מאוחדים עם ישוע ואחד עם השני ברוח הקודש השוכן בנו (קור"א ג 16-17, אפסים א 13-14, ה 18-19).
המשמעות היא שאנו מונעים על ידי אותה רוח ונדרשים לאותה כוונה המפארת את אלוהים ומיישמת את רצונו בחיינו ובעולם.
אנו פועלים ומופעלים על ידי אותה "תוכנה" ומכאן כל איבר חייב לעשות את הפעולה המיועדת לו בהרמוניה מושלמת עם שאר האיברים בדרך שרק אלוהים יכול לתכנן.
השירות המאוחד שלנו כמאמינים, למען מטרה משותפת, וזאת ללא כל קשר למקום מוצאנו מהווה הוכחה לשייכותנו לאדון אחד.
- "רחמים וחמלה"
מכיוון שאנו במשיח ישוע ומכיוון שאנו משכן לאותה רוח הקודש ששכנה בישוע, יוצא מכך שאנו גם צריכים לחוות ולהיות שותפים לתכונות של רחמים וחמלה שראינו בחייו של ישוע אדוננו.
ישוע המשיח "עניו ונמוך רוח" (מתי יא 29)
בישוע המשיח יש "נועם וענווה" (קור"ב י 1)אדוננו ישוע המשיח לא ישבור קנה רצוץ ופשתה כהה לא יכבנה… (מתי יב 20, ישעיה מב 3).
אם אנחנו שייכים למשפחת אלוהים סביר להניח שאלה יהיו התכונות המשפחתיות שיאפיינו אותנו.
באיגרת אל הגלטים שאול השתמש במונח: "פרי הרוח" (אל הגלטים ה 22-23).
לאחר ששאול סיים לציין את הברכות וזכויות נפלאות שקיבלנו מתוקף היותנו במשיח ישוע, הוא פונה לציין את ההשלכות הנובעות מכך.
במילים פשוטות: "הואיל ו…" קיבלנו את הדברים שציינו, "אזי" יש לכך השלכות.
בפסוקים 2-4 שאול מציין את ה"אזי":
- אזי מלאו נא את שמחתי בזה שתהיו תמימי דעים, חדורי אהבה אחת, בעלי כוונה אחת ומחשבה אחת
- ואל תעשו דבר מתוך תחרות, אף לא מתוך כבוד שוא, אלא בנמיכות רוח יחשוב איש איש את רעהו לנכבד ממנו.
- כל אחד אל ידאג רק לעניניו, אלא גם לעניניו של זולתו.
"מלאו נא את שמחתי"
שאול מבקש מהמאמינים הקרובים לו כל כך בפיליפי שימלאו את שמחתו.
האם יש לשאול זכות לבקש זאת?
האם הם נדרשים להיות תמימי דעים, חדורי אהבה אחת, בעלי כוונה אחת ומחשבה אחת וכו' רק כדי לשמח את שאול השליח?. לא ולא!
שאול מבקש מהם שיחיו על פי הנדרש מהם על ידי אלוהים ואם יעשו כך, הרי שהוא הראשון שישמח עד לשמיים.
יש בגוף המשיח צדקנים שאומרים לעיתים קרובות:
'אני עושה את מה שאני עושה כדי לשמח את אלוהים ולא אנשים'.
לו המשפט הזה היה נאמר על ידי מאמין החיי על פי רצון אלוהים בחברת אנשים חוטאים, זאת כדי להצדיק את דרך חייו הקדושים, אזי ניחא…
אך לא בזאת מדובר.
כשמשפט שכזה נאמר על ידי מאמין בחברת מאמינים אחרים הנאמנים לאלוהים, הדבר מוכיח שהדובר אנוכי ופועל בדרך הרצויה לו בלבד ושאינה תורמת לשאר אברי גוף המשיח.
ובכן ידידי, אם תעשה את רצון אלוהים באמת, כל אוהבי אלוהים הנושעים יהיו מרוצים ושמחים עד למעלה לראשיהם.
ישוע המשיח אמר לתלמידיו את שעליהם לעשות כדי לשמח אותו ולרצות אותו (יוחנן יג 34-35):
"אהבו זה את זה. כמו שאהבתי אתכם כך גם אתם אהבו זה את זה."
בבשורת יוחנן טו 11: "את הדברים האלה דברתי אליכם כדי ששמחתי תהיה בקרבכם ושמחתכם תהיה שלמה."
האופן בו אנו משמחים את אלוהים זה כאשר אנו באמת אוהבים איש את רעהו.
הדרך שבה אנו מוכיחים את שייכותנו לאדון וציותנו לדברו זה קודם כל באהבתנו איש את רעהו ואחדותנו באמונה ובציות לכתבי הקודש.
אי אפשר לרצות את אלוהים אם פועלנו פוגע או אינו מועיל לשאר אברי גוף המשיח.
ישוע המשיח ביקש מתלמידיו את מה שבדיוק הוא עשה כלפי אלוהים האב.
ישוע המשיח פאר את אלוהים האב ומילא את רצונו בכך שאהב אותנו בני האדם עד מוות בצלב!
הבקשה של שאול: "מלאו נא את שמחתי" מוצאת חיזוק גם במספר מקומות אחרים בכתבי הקודש.
- אל העברים יג 17: "שמעו בקול מנהיגיכם והכנעו להם, כי משגיחים הם על נפשותיכם כעתידים לתת דין וחשבון. נהגו כך, למען יעשו זאת בשמחה ולא באנחה, שאם לא כן אין זה לתועלת לכם."
- אל הגלטים ו 6:"מי שלומד את דבר אלוהים צריך לשתף בכל הדברים הטובים את מי שמלמד אותו."
מתי הנהגת קהילה עצובים וכואבים?
כאשר מישהו מצאן אלוהים סוטה מדרך הלימוד הישר ומאמץ את דרך העולם.
מתי ליבם של זקני הקהילה נחמץ?
כאשר אין אהבה ואחדות טהורה בקהילה.
אמת הדבר, על כל אחד מאיתנו לפעול כדי לשמח איש את רעהו, אך את זה אנו עושים כאשר אנו מצייתים לדבר אלוהים באמונה ואהבה.
כאשר אנו חיים בדרך שכזו – אנו גם משמחים את אלוהים שבשמיים.
ראוי שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו תמיד את השאלה הבאה:
האם מעשיי ישמחו או משמחים את אותם אלה שדואגים לי מבחינה רוחנית?
הלך מחשבה שכזה יועיל לנו לא לשקוע בדרך הצדקנות והאנוכיות.
בפסוקים 2-4 שאול מפרט איך עלינו לנהוג איש ברעהו:
הבסיס לקיום הבקשה תלוי ועומד על דבר אחד: ענווה כנה. כניעה אמיתית לישוע המשיח הנובעת מאמונה בוטחת ואהבת האדון.
כאשר אנו משווים את יכולותינו והצלחותינו לישוע, אנו נשארים ענווים כל העת (אל הגלטים ו 1-5).
מי שלא הפנים את גודל אהבת המשיח כלפיו וליבו אינו ממוקד לחלוטין בישוע כאדון, וזאת מעבר לכל זהות או שאיפה ארצית, לא יוכל לקיים כראוי את הדרישות הכתובות בפסוקים אלו.
אי אפשר לבטל את רצונך ולהעמיד את האחר לפניך, (בשעה שליבך מלא בשלום וסיפוק), אם אינך ניזון מאהבת המשיח ישוע וליבך מלא ביטחון שהאדון מספק את כל צרכיך.
כשקראתי את הפסוקים הללו, נזכרתי באירוע מחיי האווזים: מבנה מעופם של האווזים.
- הם עפים למרחקים של אלפי קילומטרים במבנה שצורתו האות האנגלית "וי".
האווזים שבקצה הקדמי סופגים את התנגדות הרוח החזקה ביותר וכך שאר האווזים נהנים מן האפשרות לעוף ללא התנגדות חזקה ולחסוך בכוחם.
במבנה שכזה הם מגדילים את טווח המעוף ב: 70% אילו היה מדובר בציפור בודדת.
- במהלך המעוף, האווזים משנים את מקומותיהם כך שיש סבב של אווזים העפים קדימה ועוזרים לכל השאר לעוף בנוחות רבה יותר.
- כשאווז נשמט מהמבנה או חושב לעוף לכיוון אחר, התנגדות האוויר והקושי אותו הוא חווה גורמים לו לחזור מיד למבנה המקורי.
- כאשר אווז מתעייף, נחלש או נפגע, מספר אווזים אחרים נוחתים יחד עימו ואז חוזרים לאוויר ביחד.
המטרה ברורה: לאפשר ולעזור לכולם להגיע למחוז חפצם.
- אף אחד מהאווזים אינו מתעקש על מקום השייך לו בלבד
אף אחד מהאווזים אינו מתחרה באחר.
אף אווז אינו פוגע באווז אחר באוויר כדי להשיג מקום טוב יותר.
מי שזקוק באותו הרגע למיקום קל יותר, עושה זאת, וכל השאר משנים את מקומותיהם ללא ויכוחים או עימותים.
- האווזים מאחור צווחים לאלה מקדימה כדי לעודדם, כי הרי אלו שבחוד עמלים קשה יותר נגד הרוח בעבור אלו שמאחור.
רבותי, שם המשחק זה: עבודת צוות.
רק לתזכורת: כך פועלות חיות שאינן נושעות וחסרות רוח הקודש ופרי הרוח…
לכן, אם חיות פועלות כך, על אחת כמה וכמה מותר לדרוש את אותו הדבר או טוב יותר מילדי אלוהים.
אל לנו להתפלא שיש ללמוד מוסר מחיות.
שלמה המלך מלמדנו ללמוד חריצות מהנמלה ועבודת צוות אחידה מהארבה (משלי ו 6, ל 27).
באותו אופן שהאווזים מתנהגים אחד כלפי השני במעופם באוויר(אינני מתחייב לאותה גישה נעימה כשהם מהלכים על האדמה), כך אנו נדרשים לחיות ולפעול אחד כלפי השני כשאני פה בארץ.
- עלינו לראות אחד את השני דרך העיניים של הגואל אותנו, האדון ישוע המשיח.
בעבור כל אחד מאיתנו הוא שילם את אותו המחיר ולכן כולנו יקרים לו בדיוק באותה המידה.
- אלוהים מצפה מאיתנו שנחלוק בעול של הפצת הבשורה והקשיים בחיי החסידות (התרחקות מן החטא, תמיכה באחר, עידוד, נחמה ועזרה), כך שכולם יגיעו ביחד לשלמות רוחנית, אל שיעור קומתו המלא של המשיח (אל האפסיים ד 13).
- כל אחד מאיתנו חייב להחשיב זאת כזכות לעודד ולעזור לאחר כדי שהשני יתקדם בדרכו המשיחית.
- אין הדבר אומר שאסור לנו לבקר זה את זה או להוכיח כשצריך. אדרבה, תוכחה היא סימן לאיכפתיות ואהבה. רק שתיעשה באהבה ובאמת. נושע בוגר יודע להעריך ביקורת נכונה.
תינוק באמונה או שאינו נושע ורק מסתובב בין מאמינים, מגיב באופן קשה ותוקפני לביקורת ראויה.
- כולנו עושים למען ביתינו וכך ראוי ונכון לעשות. אך עלינו תמיד לשאול את עצמינו: האם אני יכול גם לעשות עבור אחרים?
האם מה שאני עושה למשפחתי יכול להועיל ולהיעשות גם עבור אחרים הזקוקים לכך?.
שבוע "לב לשרת" שהתקיים בקהילה לפני כחודש מהווה דוגמא מעשית לשיעור הנוכחי.
ביתי נקי ומסודר, אך מה לגבי ביתו של אחי הזקוק לעזרה?
ילדיי לומדים במוסדות חינוך גבוה, אך מה לגבי ילדיו של אחי שהינם מוכשרים אך אין בידם את האפשרות הכלכלית?
המקרר בביתי מלא, אך מה לגבי הצרכים המיידיים של משפחות אחרות בקהילה? וכו'.
שאול מבקש מהמאמינים בפיליפי שאותם הוא כל כך מכיר: היו תמימי דעים…
רבותי, אין סיכוי שבעולם שכולנו נסכים על צבע השטיח החדש או על גוון הקרמיקה בשירותים…
אך לא רק לזה התכוון שאול השליח.
בפרק ב 20 שאול השליח אומר שאין אדם אחר שתמים דעים עימו כמו טימותיאוס.
למה מתכוון שאול?
לו ולטימותיאוס הבנה אחידה בכל הנוגע לתכלית חייהם – למלא את יעודם בשירות האדון. כל אחד משרת על פי המתנה שרוח הקודש נתן לו.
שניהם מסכימים שעליהם לנהוג בסבלנות ואהבה עם שאר אברי הקהילה כי כל אחד גדל ומתבגר בקצב שונה.
שניהם יודעים שאין מקום לתחרות ביניהם. כל אחד עושה כפי רצון אלוהים עבורו ולפאר את שם האדון.
שאול השליח עשה ככל יכולתו כדי להעניק לטימותיאוס את כל שהיה לאל ידו לתת כדי שזה ישרת את האדון בבגרות רוחנית מלאה.
שאול לא ניצל את טימותיאוס.
שאול לא דאג רק לענייניו אלא ראה זאת לזכות אפילו לסבול בעבור שאר המאמינים, ולו הדבר יועיל להם להתקדם מבחינה רוחנית ולפאר את שם האדון.
את האחווה והשותפות שכולם ידעו שקיימת בין שאול לטימותיאוס – שהיו כמו אב ובנו, מבקש שאול שתהיה בין כל אחד מהמאמינים בקהילה בפיליפי – ומן הסתם שתהיה בין כולנו פה.
מה שמפריע לעבודת צוות ותמימות דעים זה: אנוכיות!
מה שמאפשר עבודת צוות זה: ענווה
מה שמניע תחרות שלילית בין אנשים בקהילה זה חוסר בגרות רוחנית או חוסר ישועה, פשוטו כמשמעו.
למרות שכל הנושעים נולדו מחדש והם בריאה חדשה באדון, כולנו ללא יוצא מן הכלל עדיין לבושים בגוף הנתון להשפעת החטא, ולעיתים אף נכנעים לבשר במקום להוראת רוח אלוהים.
לאחר ששאול מציין את התכונות הנדרשות מכולנו וזאת כדי שנפאר את שם האדון ונמלא את ליבו – כאב רוחני – בשמחה, שאול מכוון את עיני לבבות כולם לעבר הדוגמא הנעלה שישוע המשיח עצמו העניק לנו בכל האמור מקודם.
האם קשה להיות תמימי דעים? (כן)
האם קשה לעשות בענווה וללא תחרות ואנוכיות? (כן)
האם קשה להחשיב כל אחד אחר לנכבד ממני? (כן)
הבה נראה איך ישוע המשיח חיי את התנאים הללו בשלמות.
על כך בפסוקים 5-11.
סיכום פסוקים 1-4:
- עובדת היותנו במשיח ישוע מעניקה לנו זכויות ומעלות נפלאות.
יש לנו נחמה באהבת המשיח, שותפות של רוח, רחמים וחמלה. הזכויות הללו לא ניתנות לחינם, אלא טומנות בחובן אחריות ומחוייבות.
את כל מה שאנו חווים מתוקף היותנו בישוע, אנו נדרשים לבטא ביחסים שלנו עם אחים ואחיות לאמונה, ולשאר בני האדם.
- כל מאמין יטען שהוא רוצה לפאר את האדון ולשמח את אלוהים שבשמיים.
אז איך עושים זאת? איך משמחים את אלוהים ומפארים את שמו?
מצייתים למצוותיו ואוהבים איש את רעהו.
כן, כאשר אנו מקיימים את מצוות אלוהים באהבה ואמונה, אנו משמחים גם את אלו המתפללים עבורנו והעמלים על הדרכתנו והכשרתנו הרוחנית.
- אנו נדרשים להחשיב את האחר לנכבד מאיתנו, לא לעשות דבר מתוך תחרות וכו.
איך ניתן לבטל את עצמנו כך?
מי שרוח אלוהים בו ובאמת "עומד בישוע", ז"א שהוא מכיר את האדון באופן אישי ואינטימי כריבון ואדון חייו, הריהו יודע שכל מחסורו הוא מקבל מאלוהים ולא יחסר לו דבר.
אדם שכזה יודע שאלוהים עושה בעבורו – ראה את דוגמת תגובתו של משה כלפי מרים ואהרון בספר במדבר פרק יב.
אדם שכזה יבטא ענווה כנה ואמיתית.
מכאן, כל בקשותיו של שאול מן המאמינים בפיליפי תלויות בטיב ועומק הכרתם והתנסותם האישית עם ישוע כאדון, משיח וריבון.
לאחר ששאול מנחה את המאמינים בפיליפי שעליהם להיות:
תמימי דעים, חדורי אהבה אחת, בעלי כוונה אחת ומחשבה אחת, פועלים בצוותא ללא תחרות, לא מתוך כבוד שווא, מחשיבים את רעינו לנכבדים מאיתנו, הוא כעת מפנה את עיניהם לעבר הדוגמא האישית שיש לכול המאמינים בחיים של האדון ישוע בהיותו כאדם בארץ.
שאול השליח מבין היטב שאחדות אמיתית בין אחים לאמונה תלויה בענווה כנה ואמיתית.
שאול מבקש מהם לעשות את מה שהוא בעצמו עושה – לומד מן האדון.
את התוצאה יכלו שאר המאמינים לראות דרך תמימות הדעים ויחסי הכבוד והטוהר הקיימים בין שאול השליח לטימותיאוס (ב 20).
לכן, אחים יקרים, הביטו לעבר משלים אמונתנו וראו איך פעל האדון ישוע.
אנו נזדקק לתפילה רבה, אמונה שלמה וביטחון מושלם באדון כדי לציית למצוותיו ולחיות על פי הוראותיו.
רוצים לפאר את אלוהים? הנה הדוגמא!
פסוקים 5-11:
- יהא בכם הלך רוח זה אשר היה במשיח ישוע:
- הוא אשר היה קיים בדמות אלוהים לא חשב לשלל היות שווה לאלוהים,
- אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם; וכאשר היה בצורתו כאדם,
- השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות בצלב.
- על כן הגביהו אלוהים מאוד ונתן לו את השם הנעלה על כל שם,
- למען תכרע בשם ישוע כל ברך בשמים ובארץ ומתחת לארץ,
- וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון, לתפארת אלוהים האב.
כשקראתי את הפסוקים הללו שוב ושוב, הבנתי יותר ויותר את המרחק העצום שקיים בין בני-אדם חוטאים לאלוהים. בין הלך המחשבה המעוות של האדם המנותק מאלוהים, לבין הלך המחשבה של אלוהים.
הנה לפנינו ההגיון של אלוהים, אופן פעולתו בעולם, מטרת חייו ושאיפתו של הגואל.
הלך המחשבה של האדון ישוע.
ישוע המשיח, אלוהים הבן, הוא הוויה אלוהית לכל דבר, שווה בכל מבחינה ערכית לאלוהים האב ורוח הקודש.
הוא היה קיים מתמיד, אין לו התחלה וסוף, הוא יודע הכל והינו כל יכול (יוחנן א 1-4, ישעיה מב-נ).
ישוע המשיח שותף מלא ושווה להדר ולפאר של אלוהים האב ורוח הקודש. הוא קדוש לחלוטין, טהור לחלוטין וצדיק לחלוטין. אין ולא היה בו מעולם כל חטא או רע כלשהו (קור"ב ה 21).
למרות היותו אלוהים עם כל הזכויות והיכולות הכלולות בכך, ישוע לא חשב ליהנות מכל שיש לו לבד, אלא בגלל אהבתו אותנו, בא לעולם להושיע חוטאים כדי שיוכל לשתף אותם, ז"א, אותנו – בכל אשר לו. כדי לעשות אותנו שותפי נחלה כדי שנמלוך עימו.
ישוע המשיח הוריד והריק מעצמו (לו היה בא במלא הדרו האלוהי, היינו מתים ברגע שהיינו מביטים בו),
כדי שיוכל להיות בחברת בני אדם חוטאים, וזאת במטרה להיות שה כפרה מושלם על פי התניית אלוהים האב.
בהיותו בגוף אדם, ישוע המשיח ציית עד תום לכל הוראותיו של אביו שבשמיים.
באופיו ובהתנהגותו הוא הראה לנו את צלם זוהרו של אלוהים האב (אל העברים א 1-3, אל הקולוסים א 13-20).
הוא שהינו אלוהים, בא לעולם בדמות אדם. וכאדם, הוא בחר ללבוש את הדמות הבזויה ביותר בין בני אדם – עבד, אך עבד מושלם לרצון אלוהים אביו (ישעיה נג).
כעבד אלוהים ישוע ציית עד תום לאביו שבשמיים. הוא בא לעשות את תוכניתו של אלוהים האב.
הוא נשא על עצמו את זעם אלוהים על חוטאים, כדי שכל המאמינים בו כמושיעם יזכו לסליחת חטאים וחיי עולם עם אלוהים (קור"ב ה 21, לוקס כב 42, אל הרומים י 9-10).
כעבד ה' וכמורה לתלמידיו, ישוע המשיח רחץ את רגליהם ואמר להם:
"לכן אם אני, האדון והמורה, רחצתי את רגליכם, גם אתם חייבים לרחוץ זה את רגלי זה, כי מופת נתתי לכם כדי שתעשו גם אתם כמו שעשיתי לכם" (יוחנן יג 14-15).
כאדם, הוא איפשר לבני אדם לבזות אותו ולצלבו על הצלב (יוחנן יט-כ).
בענוותו הוא הראה את אופיו של אביו שבשמיים והשלים עד תום את המשימה שלשמה הוא בא לעולם.
למרות היותו אלוהים, הוא לא ביקש כבוד לעצמו אלא לאביו שבשמיים.
מה הניע את ישוע המשיח כאלוהים, לפעול בדרך שכזו?
- הרצון לפאר את אלוהים האב ולמלא את רצונו (יוחנן ה, אל הפיליפים ב 11)
- אהבתו את בני האדם (יוחנן ג 16). גודל ענוותו של ישוע כגודל אהבתו אותנו.
ישנם רבים המתקשים להפנים את העובדה שישוע הוא יהוה לכל דבר ועניין.
מעטים יודעים שפסוקים 10-11 הינם ציטוט מדברי הנביא ישעיה בפרק מה 23:
"בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, יָצָא מִפִּי צְדָקָה דָּבָר וְלֹא יָשׁוּב: כִּי-לִי תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל-לָשׁוֹן."
היחיד שראוי להשתחוויה הוא אלוהים בלבד.
אלוהים עצמו אמר שלא ייתן את שמו וכבודו לאחר, ז"א לאף אחד שאינו אלוהים (ישעיה מב 8).
בספר שמות כג 21 אלוהים מזהיר את עם ישראל באומרו להם שיתנהגו בכבוד ויראה עם מלאך-יהוה אשר עתיד להנהיגם, הלא הוא קדוש ישראל ישוע המשיח. הוא המסתתר אשר עתיד להתגלות (ישעיה מה 15).
לאור נתונים אלו, כל קורא חייב להסיק שישוע המשיח הוא אלוהים, יהוה בכבודו ובעצמו.
אחים ואחיות יקרים.
כאשר שאול השליח ביקש מהמאמינים בפיליפי לאמץ בחייהם את הלך המחשבה של ישוע, הוא ביקש מהם לעשות דבר שרק נושעים באמת מסוגלים לעשות.
על מנת להבין עד כמה הלך מחשבתו של ישוע זר והפוך לחיי העולם הדוחה את אלוהים, ועד כמה אנו לא יכולים למלא אחר דרישותיו של אלוהים ללא השינוי המוחלט שרוח הקודש חייב לחולל בחיינו,
הבה נרענן את ההבדלים בין הלך המחשבה של ישוע להלך המחשבה של העולם (אלו שאינם מכירים את אלוהים ואו דוחים את ישוע כמשיח ואדון).
הלך המחשבה של העולם
כבני אדם, הגענו לעולם הזה כשאנו תחת קללת החטא שהיא המוות (בראשית ב-ג, תהילים נא 7).
כבני אדם הנתונים להשפעת החטא, אנו מתים מבחינה רוחנית.
אין לנו שום הדר או כבוד אלוהי שהשגנו בכוחות עצמנו או שנוכל להשיג בכוחנו.
אנו בני האדם, היינו ריקים מבחינה רוחנית מאז תחילת חיינו, מתים בחטאינו.
והנה, אנו הריקים מכל כבוד אלוהי, וללא רוח הקודש בתוכנו, מנסים להוסיף ולמלא את עצמנו בהדר, בחשיבות, בפאר ויכולת שאין לנו ולא מגיע לנו.
אנו הריקים מנסים להיות אלוהים. מחשיבים את עצמנו לחשובים וחזקים השולטים בגורלם.
אנו הריקים (ללא אלוהים)שהננו עבדים לחטא, לובשים הדר שקרי, עוצמה שקרית שהשטן ברוב ערמומיותו מעניק לכל דורש, וגם לאלו שאינם דורשים.
זאת כדי לעוור את בני האדם בשקר, כדי שימותו לבסוף בשקר, ללא ישועה ורחוקים מאהבת אלוהים.
הרי ללא אלוהים, גופנו הכנוע לחטא מסוגל להניב בהצלחה רק את פרי הבשר (אל הגלטים ה 19-21)
בני האדם שאינם נושעים בזים לענווה של ישוע ושואפים לגאווה של השטן כתכלית חיים. הלך המחשבה של השטן היא להם מופת.
בנוגע לרחיצת רגליים, בני האדם מעדיפים שאחרים ירחצו את רגליהם ומחשיבים את רוחצי הרגליים לנחותים ותבוסתנים.
בני האדם שואפים לקבל מאשר לתת, ומקווים שכל רצונותיהם יתגשמו. בני האדם מאוד איטיים בכל הנוגע לשירות אחרים.
וכאשר כבר יש לאדם בעולם אוצר, הוא מעדיף להשתמש באוצר כדי לענג את עצמו.
מסיבות אלו יעקב אמר למקבלי איגרתו: (ד 1-10)
"מאין הסכסוכים והמריבות אשר ביניכם? האם לא מתאוותיכם הנלחמות בתוך אבריכם?…"
אם מאמינים מקבלים אזהרות שכאלו, על אחת כמה וכמה הדבר קיים בחיי אלו הדוחים את ישועת אלוהים.
לכן, אם אנו (המאמינים בישוע כאדון ומושיע), רוצים להיות תמימי דעים, חדורי אהבה אחת, בעלי כוונה אחת ומחשבה אחת, אנו חייבים למוטט בחיינו את כל מה שקשור להלך המחשבה של האדם הישן בחיינו.
עלינו להפנים את העובדה שאי אפשר להציג את ישוע ולפעול בשמו בכלים של העולם – בשיטות של השטן.
אנו חייבים להבין שהלך המחשבה של הלא נושעים שונה באופן קוטבי לזה של ישוע המשיח.
כעת ניתן להבין טוב יותר מדוע ישועה נקראת "להיוולד מחדש" (יוחנן ג 1-11).
מדוע המאמין בישוע נחשב ל: "בריאה חדשה" (אל הגלטים ו 15, קור"ב ה 7).
לא רק שהאדם שאינו נושע לא מסוגל לאמץ את הלך המחשבה של ישוע, הוא גם אינו מסוגל להבין בכוחות עצמו שהוא חי בשקר ותרמית של השטן.
האדם מסוגל להבין ולהפנים עניינים רוחניים המובילים לישועה רק בהתערבות רוח הקודש בחייו.
כמתים מבחינה רוחנית איננו מסוגלים לעשות דבר כלשהו כדי להציל את עצמנו (קור"א ב 10-15).
כל ישועתנו עד הפרט האחרון שבה היא פעולת חסד של אלוהים בעבורנו.
מסיבה זו כתב שאול השליח בפרק ב 13:
"…ואמנם אלוהים הוא הפועל בכם גם שתרצו וגם שתפעלו כטוב בעיניו."
ולאפסיים בפרק ה 18-19: הימלאו ברוח. ז"א, תצייתו לחלוטין להוראת רוח הקודש וזאת על פי הנחיית אלוהים בכתבי הקודש. רק כך תוכלו לחיות בדרך המפארת את אלוהים ומועילה לזולת.
לפיכך, אדם אשר מעונין לאמץ את הלך המחשבה של אלוהים, חייב להיוולד מחדש, ולהבין שהוא חייב למות לעצמו ולחיות בעבור האדון (אל הגלטים ב 19-20). ז"א, למלא בחייו עד תום את הוראות אלוהים בכתבי הקודש.
האדם הישן והלך המחשבה של אלוהים הינם דברים הנוגדים זה לזה ולא יכולים לשכון בגוף אחד. אי אפשר להציג את ישוע ולאמץ את הלך המחשבה שלו מבלי לפנות לו את כל המוח והלב שלנו.
ישוע המשיח לימד זאת במשל הזרע וקיים את המשל בחייו שלו (יוחנן יב 24-26):
"אמן אמן אני אומר לכם, אם לא ימות גרגיר החיטה הנופל לתוך האדמה, הוא ישאר לבדו. אבל אם ימות, יעשה פרי הרבה.
האוהב את נפשו מאבד אותה, והשונא את נפשו בעולם הזה ישמרנה לחיי עולם. אם מישהו משרת אותי, שילך אחרי. היכן שאהיה אני, שם יהיה גם משרתי. איש אם ישרת אותי, האב יכבד אותו."
על מנת שהזרע יניב חיים הוא חייב למות לעצמו. רק כך יצא מן הזרע הפרח או החיטה.
אילו ישוע המשיח לא היה בא כדי למות בעבורנו, כי אז לא היו לבני אדם חיים – ולא היה נשאר כל חי בבריאה של אלוהים. אלוהים היה נשאר בבריאה ללא נפש אדם חי.
לכן, על מנת שישוע יראה את החיים שלו בילדיו, הוא חייב למות בעבורם כזרע הכולל את כל מרכיבי חייהם.
לאור זאת, מי שמת לעצמו וחי עבור ישוע המשיח – יזכה לראות איך האדון משתמש בחייו ככלי המציג חיים לאחרים. אדם שכזה יראה פרי בעמלו (ישעיה נג 10).
ישוע המשיח עשה בעצמו את מה שהוא דורש מאיתנו לעשות. נאה דורש נאה מקיים
השאלה שכל אחד מאיתנו הנושעים חייב לשאול היא:
האם אני מוכן לחיות כמו הזרע הזה?
האם אני מוכן להעניק את הכל כדי לראות את התקדמותו ופריחתו של האח או האחות לאמונה?
(אל הרומים י 12, יד 13, טו 14, תסל"א ה 11, אל הגלטים ו 2).
כשהלך מחשבה שכזה פועל בכולנו – אז אנו נזכה לחוות אחדות טהורה וקדושה בקהילתנו, ובנוסף לכך, העולם יוכל לדעת שאנו תלמידי ישוע ויישאב לכאן כדי לשמוע ולקבל את כפרת החטאים של האדון ישוע (יוחנן יג 34-35, מע"ש ב 42-47).
שאלה:
מה השקיט את ליבו של ישוע המשיח למות ולהפקיד את נפשו ביד אלוהים האב ורוח הקודש?
מה גרם לו להיות כה בטוח שהוא יקום לתחיה ושאלוהים האב לא ישאיר אותו בקבר?
מה קיים בין ההוויות בשלמות האלוהית, המאפשר להם לחיות ולפעול בתמימות דעים, אהבה אחת, מחשבה אחת, ללא תחרות ובכבוד הדדי?
תשובה:
חוסר החטא!
קדושה, טוהר, אמת, צדק.
אהבה, כזו הדורשת רק את טובת האחר (יוחנן יז, תהילים ב, קור"א יג). ענווה במלא הדרה.
לפיכך, מה שיאפשר לנו לקדם ולהגדיל את האחדות בינינו זה שאיפה ליחסים ותנאים כמו שיש לישוע עם אלוהים האב:
מי שראוי לשבת בבית אלוהים על פי התנאים הכתובים במזמור טו, הריהו אדם העונה על התנאים ששאול פרט באיגרת לפיליפיים.
- מִזְמוֹר לְדָוִד: יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?. 2. הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפוֹעֵל צֶדֶק; וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
- לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה; וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרוֹבוֹ. 4. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד;
נִשְׁבַּע לְהָרַע, וְלֹא יָמִר. 5. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי, לֹא לָקָח:עֹשֵׂה-אֵלֶּה, לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
בגרות רוחנית, התמדה בחיים על פי כתבי הקודש, התרחקות מן הרע על כל צורותיו, קדושה, טוהר, אמת וצדק בינינו, ובחיינו האישיים. אהבה כנה ואמיתית. כזו הדורשת את טובת האחר.
מכיוון שאנו חיים בעולם הזה ונתונים בגוף בשר המושפע מן החטא, אנו חוטאים לעיתים קרובות.
על מנת לא לתת לחטא לדגור בחיינו ובינינו, ואז להתפרץ כשהתוצאות פוגעות וגורמות לריחוק, עלינו להיות מהירים להתוודות על חטא, ובאותה מידה מהירים בסליחת חטאים. באמת לא לתת לשמש לשקוע על כעסנו (אל האפסים ד 26).
התוודות על חטא וסליחת חטאים אפשרית במקום בו לאהבה האלוהית יש בסיס מכובד. במקום בו רוח הקודש שולט ומנהיג את מהלך החיים.
מדוע אהבה כל כך חשובה?
כי אהבה אמיתית מכסה על המון פשעים!
אהבה כנה מאפשרת מקום לעוד אדם לחיות לצידך, גם אם צפוף…
אהבה, כנות, שותפות, תמימות דעים, חוסר תחרות הם דברים נפלאים בקהילה אך הם גם חייבים להתחיל בתוך התא המשפחתי.
הלך המחשבה של האדון מתחיל בבית.
אם לא עושים זאת בבית כי אז מגיעים לקהילה טעונים לקרב ולא לשירות אוהב.
ראו מה דורש אלוהים מן הבעל והאשה בבית משיחי:
פטר"א ג 1-7: (וכן אפסים ה 22, 25, 28-29, 33).
אלוהים דורש מן האישה להיכנע לבעלה בכל.
מה הבעל צריך לעשות כדי שלאישתו יהיה קל יותר לציית לאדון ולפאר את אלוהים בחייה.
לאהוב את אשתו, לספק את צרכיה החיוניים ולשתפה בכל כשותפה שווה.
באיגרת לאפסים בפרק ה מפסוק 21 שאול מנחה את המאמינים לחיים על פי הלך מחשבתו של ישוע.
שם הוא אומר: "היכנעו איש לרעהו מתוך יראת המשיח".
כניעה הדדית יכולה לשכון רק במקום בו אין ניצול לרעה או גאווה, אנוכיות או צדקנות עצמית.
כניעה הדדית המובילה לאחדות נפלאה יכולה להתקיים במקום בו הענווה השלמה של ישוע חיה ומכובדת.
ענווה עמוקה וכנה נובעת מהכרה נכונה של אלוהים. ענווה כנה מציגה טוב יותר את אלוהים דרך חייך. מכבדת את האחר ומעניקה מקום לאחר, מקשיבה ועוזרת.
אחדות אמיתית ויחסי הקרבה יכולים לנבוט במקום בו שוכנת האמת וקיימת סליחה אמיתית וכנה על חטאים.
מסיבה זו שאול מלמד את האפסים בפרק ד להיות מלאי רחמים ולסלוח איש לרעהו.
כמו שלפני שזורעים זרעים בשדה חייבים להכין את הקרקע, כך הקרקע הראויה והמבטיחה גדילה מפוארת, היא כזו המבוססת על אמונה מושיעה, סליחת חטאים אמיתית וכנה.
ללא אלו – כל הניסיון שלנו לאחדות ושיתוף לא יצלח ויתפוצץ בפנינו בכל יום מחדש.
במקום שבו יש סליחה אמיתית, יש קרקע שעליה ניתן לבנות מחדש ולהקים יחסים טובים וטהורים.
שותפות ואחדות דעים קיימים רק במקום בו לכולם יש מטרת חיים אחת והיא לפאר את האדון ולציית לו לאור הכתוב בדברו ולא על פי העדפת הרגש האישי (ירמיה יז 7-9)
אחדות ושותפות יכולה להתקיים במקום בו כל אחד מאיתנו משווה עצמו לישוע ולא אחד לשני. רק כך נישאר ענווים ולא תצמח בנו גאווה בלתי נשלטת (אל הגלטים ו 1-5).
כשיש בינינו כבוד הדדי, תמימות דעים, חוסר תחרות, נקיון רוחני, אז יכול כל אחד מאיתנו להניח את חייו וכל היקר לו בידיו של אחיו לאמונה, ולהיות בטוח שלא יבוזה ולא ינוצל לרעה.
כך ניתן להבין את התמונה השלווה שמתוארת במזמור קלא 2: "כגמול עלי אימו…"
רק אהבה אמיתית וחסרת חטא, מאפשרת לכל אחד מהפרטים להיכנע זה לזה.
ישוע המשיח, גואלנו, נאה דורש נאה מקיים, ז"א, אינו דורש מאיתנו מה שהוא אינו עושה בעצמו!
זיכרו!
אלוהים אינו מבקש מאיתנו מה שאנו לא יכולים לעשות.
אלוהים מבטיח לעזור לנו ולהעניק לנו את כל הכלים הנחוצים לנו כדי לציית לכל מצוותיו (קור"א י 13).
האדון ישוע כבר נטע בתוכנו את כל המרכיבים לאחדות, תמימות דעים, שותפות ואהבה (אל הגלטים ה 22-23 – פרי הרוח).
על מנת לבטא בשלמות את מה שקיים כבר בתוך כל מאמין נושע – עלינו למות לעצמנו ולאפשר לרוח אלוהים לנהל את חיינו בכל תחום ועניין (אל הגלטים ב 19-20, אל האפסיים ה 18-19).
עלינו להעדיף לציית לאלוהים ולפעול על פי הנחייתו גם אם הדבר נוגד להגיוננו, נוגד למסורות של בני אדם או אינו מענג אותנו ברגע הציות.
כך עשה ישוע המשיח ששתה את כוס הזעם של אלוהים האב בעבורנו, וכך לעיתים אנו נדרשים לעשות אחד עבור רעהו.
לבסוף, מה נתן אלוהים האב לאדון ישוע כשזה ציית עד מוות בצלב?
האדון ישוע קיבל את השם הנעלה על כל שם וניתן לו שלטון עולם.
ומה עושה האדון ישוע עם כל הזכויות הנפלאות הללו?
חולק אותן עם כל ילדיו שאותם הושיע והם חיו את חייהם כדי לפאר את שמו.
סיכום
- הלך המחשבה של העולם הינו זה של השטן (שר העולם הזה) ולכן מי שרוצה לאמץ את הלך המחשבה של ישוע, חייב לקבל את ישוע כאדון ומושיע, להיוולד מחדש, להיות בריאה חדשה.
אי אפשר לשרת את האדון ולפעול כמוהו עם כלים של העולם.
- כלי-העבודה לשירות המכבד את אלוהים הם תכונות פרי-הרוח, ולא פרי-הבשר (אל הגלטים ה 19-23). לפיכך, כדי להיות תמימי דעים, חדורי מחשבה אחת, ענווים ואוהבים, עלינו לאפשר לרוח אלוהים להנהיג את חיינו:
להתרחק מן הרע על כל צורותיו, להתוודות על חטא, לסלוח, למוטט כל מחשבה ועשייה הקשורה לדרך פועלו של האדם הישן, ולאפשר לאדון ישוע לחיות דרכנו בכל תחום וענין.
זה נקרא בקיצור: למות לעצמנו ולחיות עבור האדון (אל הגלטים ב 19-20, אל האפסים ד 17 עד סוף פרק ה).
- ענוותו של ישוע אפשרה לו לבוא כעבד ה' ולמלא את רצון אלוהים האב בחייו – עד תום.
ענווה עמוקה וכנה נובעת מהכרה אינטימית את אלוהים, אופיו ותכונותיו.
ענווה עמוקה וכנה מכבדת את האחר, מאפשרת מקום לאחר ושונה, ומאפשרת לראות טוב יותר את אלוהים פועל בחייך.
בפסוקים הבאים, שאול מלממד את המאמינים בפיליפי מי באמת פועל בחיינו כדי שנרצה ונעשה את רצון אלוהים.
פרק ב 12-18
בפתח פרק ב שאול השליח מפרט מה נדרש מן המאמינים המשרתים ביחד בבית אלוהים: עבודת צוות.
שאול מתכוון לעבודת צוות המעידה על נוכחות אלוהים בקרב הצוות.
עבודת צוות שכזו חייבת לכלול את המרכיבים הבאים:
- תמימות דעים.
- חדורי אהבה אחת.
- כוונה אחת ומחשבה אחת.
- כבוד הדדי וחוסר תחרות מוחלטים.
- ענווה המתבטאת בכך שכל אחד מחשיב את רעהו לנכבד ממנו.
- דאגה לענייני הזולת.
יש סיבה ברורה לדרישה זו.
א. חוסר אחדות גורם לכל איבר בקהילה להתמקד בעצמו ולהעמיד את עצמו כעיקר ומטרה.
בדרך שכזו יישאר לנו מעט כוח אם בכלל להיות אור מאיר ומלח משמר בעולם מלא צרכים זה (מתי ה 13-16).
ב. הבשורה מביאה את מסר הריצוי לאלוהים ולשלום עימו.
איך ישתכנעו הלא-מאמינים שהמשיח מרצה אותנו לאלוהים אם איננו רצויים זה לזה?
בפסוקים 6-11 שאול ציין את דוגמתו של ישוע:
הוא שהינו אלוהים, הריק עצמו ובא אלינו בדמות אדם. כשהיה בדמות אדם, הוא שרת כעבד אלוהים.
ישוע המשיח השפיל עצמו עד מוות בצלב, וכך הראה את גודל אהבתו של אלוהים לנו, בני האדם החוטאים, והיווה לנו מופת ודוגמא לחיים המפארים את אלוהים (יוח"א ד 9-11).
כעת שאול השליח מצפה מהפיליפיים (ומאיתנו מן הסתם) לחיות על פי הדוגמא שישוע הציב לכולנו.
כל הקורא או שומע את דבריו של שאול ישאל עצמו:
האם אדם כלשהו מסוגל לקיים את הדרישה הזו ששאול השליח מציין?
שאול השליח עונה על שאלה זו, ויותר מכך בפסוקים 12-18:
- לכן אהובי, כשם שציתם תמיד, לא רק כמו בעת נוכחותי, אלא על אחת כמה וכמה כעת, בהעדרי
השמעו עתה, וביראה וברתת (רעדה) פעלו לממוש תשועתכם.
- ואמנם אלוהים הוא הפועל (אנרגיה) בכם גם שתרצו וגם שתפעלו כטוב בעיניו.
- עשו כל דבר בלי להתלונן ובלי להתווכח, (דיאלוגוס)
- למען תהיו נקיים מאשם וטהורים, בנים לאלוהים אין דופי בהם, בתוך דור עיקש ופתלתל אשר תופיעו בו כמאורות בעולם,
- בהחזיקכם את דבר החיים; זאת תהיה לי לתהילה ביום המשיח, שלא לשוא רצתי ולא לריק עמלתי.
- אבל גם אם אשפך כנסך על קורבן עבודת הקודש של אמונתכם, שמח אני ושש עם כולכם. 18. כך שימחו גם אתם ושישו עמי.
כאשר משפט נפתח במילה "לכן", המשך הכתוב מציין תיאור תוצאה נדרשת, מסקנה מן הנאמר עד כה או בפסקה הקודמת.
מכאן, יש קשר הדוק בין הציות המוחלט של ישוע לרצון אלוהים האב לבין הציות המוחלט של המשיחי לרצון אלוהים הכתוב בכתבי הקודש.
לכן, אלו שנמצאים במשיח ישוע ושייכים לו חייבים לציית לכל דבר אלוהים, ממש כפי שהאדון ישוע עשה (יוחנן ה 19-20).
למרות שאף משיחי לא יגיע לשלמות רוחנית במהלך חייו כשהוא בגופו הנתון להשפעת החטא, הרי שהוכחת ישועתנו ושייכותנו לישוע חייבת להיראות על ידי הניסיון התמידי שלנו לציית לדבר אלוהים,
ושאיפתנו המתמדת לגדול מבחינה רוחנית לשיעור קומתו המלא של ישוע . ז"א, להבין את דבר אלוהים טוב יותר בכל יום ולציית לו יותר ויותר (ג 12, אל האפסים ד 13).
עלינו לזכור עובדה חשובה ביותר:
הסימן החיצוני היחידי שעל פיו העולם יכול לקבוע שאנו אכן נושעים זה: הציות שלנו לדבר אלוהים.
בעיני שאול השליח, וכך ראוי שיהיה בעיני כולנו, משיחיים שבהתמדה לא צייתו לדבר אלוהים, הוכיחו וחשפו את חוסר בגרותם הרוחנית והצטיירו בעיני השליחים כאנשים חסרי היגיון.
איך יכולים אלא ששייכים למשיח (אשר ציית עד מוות בצלב), לאפשר לעצמם לא לציית?
ההיגיון הפנימי של הבשורה אינו מאפשר למשיחי אמיתי לחיות כאילו היה "מן העולם הזה" (ראה שיחתו של שאול השליח עם הקורינתיים באיגרתו הראשונה אליהם פרק ג).
שאול מבקש מהפיליפים לעשות דבר שיוכיח את אמיתות ישועתם ובגרותם הרוחנית.
צייתו לאדון וגידלו באמונה דווקא כאשר אינני ביניכם.
אמונה כנה מניבה ציות בכל עת ובכל מקום.
כולנו מכירים את המצב בו ילדים מתנהגים באופן שונה כאשר הוריהם בסביבה.
ישנם כאלו המתנהגים "כמלאכים" ליד ההורים אך שובבים עד כדי היותם מיטרד בלתי נסבל כשהוריהם אינם בסביבה.
באותה מידה, ישנם גם מבוגרים שהתנהגותם בקהילה שונה מאוד מהתנהגותם בביתם, כאשר הם לבד או רק ליד בני משפחתם הקרובה.
אינני מדבר על מקרה בודד של התפרצות עצבים, פליטת פה, שגיעה חד פעמית ומקרית, אלא על סגנון חיים שונה ונבדל בין זה שבחברת מאמינים לבין זה שבבית.
אחד מהסימנים המובהקים לבגרות רוחנית היא: התנהגות משיחית בלתי תלויה, יציבה.
שאול השליח הכיר היטב את המאמינים בפיליפי, הרי הוא היה זה אשר הקים את הקהילה הזאת (מע"ש טז).
מזכרונו וחוויותיו האישיות, הוא זוכר את המאמינים בפיליפי כמאמינים למופת (ראה פרק א).
והנה, כאשר הוא אינו ביניהם, הוא מקבל דיווח מאפפרודיטוס על ויכוחים וחוסר אחדות בין האחים בקהילה.
אני משער שפניו של שאול התעוותו כאשר שמע את החדשות מאפפרודיטוס.
האם יתכן שאבהודיה וסינטיכי כל כך מסוכסכות? קשה לי להאמין לשמועה שכזו…לא יכול להיות!.
אני זוכר אותן כחברות בלב ובנפש, מאוחדות בכל עניין ודבר…כשהייתי בפיליפי התנהגותן הייתה מושא לקנאה…מאמינות למופת….(ד 2-3).
שאול השליח מבקש מהמאמינים בפיליפי להתנהג כמשיחיים בוגרים בכל עת ולא רק כאשר הוא נמצא בחברתם.
המניע להתנהגות משיחית בוגרת נובעת מיראת אלוהים ואהבתו ולא בגלל נוכחות אדם זה או אחר בקהילה…היו מאמינים בוגרים ולא שטחיים!
עלינו לנהוג כראוי, כך שמעשנו כזבח רצוי לאלוהים ולא כדי לרצות בני אדם (ראה במיוחד אל הגלטים א 10: אם הייתי מתרצה לבני אדם לא הייתי עבד המשיח…).
ראה גם אל הרומים יב 1-2, קור"ב ב 14 -17, ג 2.
מימוש הישועה
למה מתכוון שאול השליח?
שאול אומר לפיליפיים: "…ביראה וברתת (רעדה) פעלו למימוש תשועתכם." (פסוק 12)
המילים הללו של שאול השליח הובנו בדרכים שונות אשר הניבו תורות שגויות בתוך גוף המשיח.
האם שאול מלמד את הפיליפיים (ודרכם אותנו) שישועת המאמין נרכשת ונשמרת על ידי ציותו למצוות האדון?
חס וחלילה!
מימוש הישועה זה לא: "לציית כדי להיוושע"
א. הישועה, סליחת החטאים, וכל הבטחות אלוהים לילדיו הינם מתנת חסד מאלוהים, לאדם המאמין שישוע הוא בן האלוהים שבא לעולם ומת כקורבן כפרת חטאים (ראה גם אל הרומים י 9-10, יוחנן ג 16).
דבר אלוהים מלמדנו שללא מעורבות רוח הקודש, אף אדם אינו יכול להפנים את חסד אלוהים ולפעול בשירותו כילד של אלוהים (קור"א ב 10-15, יוחנן ג 1-18).
מכיוון שהאדם אינו מסוגל לשום דבר טהור או קדוש עבור אלוהים ללא רוח הקודש בקרבו (זאת בעקבות קללת החטא של אדם וחווה), יוצא שאלוהים חייב לעשות את הצעד הראשון בישועת האדם וזאת כצעד של חסד ואהבה עבור האדם.
ב. באיגרת לאפסיים ב 3-10 שאול השליח מבהיר בדרך פשוטה וישירה שישועת האדם היא מתנת חסד מאלוהים.
הישועה ניתנת על סמך אמונה ולא על סמך מעשים. לכן ציותנו לאדון אינו מניב ישועה וגם לא שומר עליה מאובדן.
כשישועה ניתנת, היא מתנת נצח (אל העברים ה 9).
אדם נושע אינו יכול לאבד את מתנת החסד שאלוהים נתן לו עוד בהיותו "אוייב לאלוהים" (אל הרומים ה 10).
ג. ישועתנו היא קביעה ריבונית של אלוהים עוד מקדם ימי עולם (אל האפסיים א 4).
אלוהים אינו מתחרט על מתנותיו ובחירותיו (אל הרומים יא 29).
אף אחד אינו יכול לקחת את ילדיו הנושעים של אלוהים אשר בחסדו העניקם למשיח ישוע (יוחנן י 29).
אף אחד ושום דבר אינם יכולים להפריד אותנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע (אל הרומים ח 31-39).
אם אדם כלשהו טוען שהיה מאמין וכעת איננו, הריהו טוען שמעולם לא נושע, כי אף אחד לא יכול לאבד את מה שמעולם לא היה לו (יוח"א ב 19).
בעוד האדם נושע על סמך אמונה, הרי שמעשיו הטובים הם תוצאה של אמונה חיה ופועלת בחייו.
המעשים הטובים הם תוצר הלוואי של הלידה החדשה ואהבת אלוהים שבלב הנושע.
המעשים מעולם לא הושיעו אדם, כי אז ישועתנו לא תהיה חסד אלא גמול המגיע לנו.
אל האפסים ב 3-10:
- "וגם אנחנו כולנו היינו מעורבים עימהם בעבר. עסקנו בתאוותינו הבשריות, מלאנו את תשוקות הגוף ואת דחף המחשבות, והיינו מטבענו בני זעם כשאר בני אדם.
- אבל אלוהים המלא רחמים אהב אותנו, ובאהבתו הרבה,
- אף כי מתים היינו בפשעינו, החיינו עם המשיח – הן בחסד נושעתם!
- והקים אותנו עימו והושיבנו עימו בשמים, במשיח ישוע,
- כדי להראות בעולמים הבאים את שפע עושר חסדו בטובה שגמל עלינו במשיח ישוע.
- הן בחסד נושעתם על ידי האמונה. וזאת לא מידכם, כי אם מתנת אלוהים היא.
- אין זה נובע ממעשים, כדי שלא יתגאה איש.
- שהרי מעשה ידי אלוהים אנחנו, ברואים במשיח ישוע למעשים טובים אשר אלוהים הכינם מקדם למען נחיה בהם."
מדבריו של שאול השליח לאפסים ניתן לקבוע בבירור שהישועה היא מתנת חסד הניתנת על סמך אמונה, ומעשיו של הנושע הם חלק מפרי ישועתו – הציות לרצון אביו שבשמיים.
יעקב באיגרתו גם כן מציין שהציות שלנו לאלוהים המתבטא במעשים טובים, מהווה הוכחה שאנו נושעים.
יעקב אינו מלמד שמעשים מושיעים אלא שהם מהווים סימן ברור לשייכותנו לאדון (יעקב ב 26).
לפיכך, באומרו : "פעלו למימוש תשועתכם", שאול השליח אינו מדבר על "מעשים טובים" שאנחנו צריכים לעשות כדי להיוושע, אלא על האופן שבו אנו מגיבים למצוות האדון ורצונו בהיותנו ילדי אלוהים נושעים.
כנושעים, עלינו לוודא שאמונתנו אכן משפיעה ומחלחלת לכל תחומי חיינו, כך שנגיע ונשלים את הייעוד שאלוהים קבע לחיינו.
עלינו לוודא שאמונתנו בישוע אשר בזכותה רוח הקודש שוכן בתוכנו, אכן מעניקה לרוח הקודש את כל החופש לשנות את אופיינו הישן ולאמץ בכל יום, יותר ויותר מאופיו של המשיח – פרי הרוח.
במילים פשוטות:
כשאלוהים הושיע כל אחד מאיתנו הוא גם קבע את הייעוד לכל אחד מאיתנו.
במהלך חיינו כילדי אלוהים, אלוהים מצפה מאיתנו להתבגר רוחנית ולמלא את התפקידים שיעד לנו בגוף המשיח.
מימוש התשועה זה למלא עד תום את היעוד שאלוהים קבע לחיי.
שאול השליח סיכם זאת במשפט אחד שאמר למנהיגי הקהילה במעשי השליחים כ 24:
"אולם חיי אינם יקרים לי כל עיקרובלבד שאשלים את מרוצתי ואת השרות אשר קבלתי מאת האדון ישוע – להעיד על בשורת חסד אלוהים."
אחיי היקרים בפיליפי, אנא הקפידו לציית לאלוהים בכל, בלב שלם ומתוך יראה ואהבה כדי שישועתכם תיראה לכל.
אנא אל תתנהגו כילדים מבחינה רוחנית, אלא התבגרו כדי שתגיעו אל שיעור קומתו המלא של המשיח ישוע (אל האפסים ד 13, אל הרומים ח 29).
מימוש תשועתנו הינו תהליך המתבצע לאורך כל חיינו.
למה הדבר דומה?
אלוהים שינה את "מערכת ההפעלה" של מוחנו וליבנו ולכן השינוי מתבטא גם במעשים שונים מאלו שעשינו לפני כן.
אלוהים ריצה אותנו לעצמו (שינה אותנו מבפנים), וכעת הוא דורש מאיתנו לשאת פרי בחיינו – לפעול בכל תחום ועניין על פי רצונו והדרכתו הכתובים בכתבי הקודש.
עד שנגיע למלוא שיעור קומתו של האדון ישוע. אין אנו נדרשים להשלים זאת בכוחנו שלנו, אלא בכניעתנו לפעולת רוח הקודש השוכן בגופנו.
מימוש הישועה שלנו צריך להיעשות ביראה וברתת (רעדה):
למה הכוונה?
שאול מתכוון לכך שכל מה שנעשה בחיינו אם במחשבה או במעשה יהיה מתוך אמונה והכרה שאלוהים ניצב לנגד עינינו. (מילים דומות אמר שאול לעבדים באיגרתו לאפסיים בפרק ו 5)
ממש כפי הכתוב במזמור תהילים טז 8: "…שיויתי יהוה לנגדי תמיד…"
המשיחי חייב להכיר בכך שחייו חשופים לכל. אלוהים רואה ובוחן את כל מניעיו הנסתרים.
עלינו לפעול ולחיות כאילו בכל רגע אנו נמצאים מול הסנה הבוער או מול אלוהים בהר סיני…
ההכרה הזו חשובה ביותר ומניבה תוצאות חיוניות.
- ענווה
- המניע למעשים יהיה כדי לרצות את אלוהים ולא בני אדם.
ובכן, כולנו מבינים את גודל הדרישה של שאול. הוא מבקש מאיתנו להידמות לישוע יום אחר יום יותר ויותר.
בפסוק 12 שאול הציג את תבנית החיים האלוהית הנדרשת מן המאמין: (פעלו למימוש תשועתכם)
ובפסוק 13 שאול מציג את כוח האלוהים העומד עבור המאמין כדי למלא את דרישת אלוהים.
בפסוקים הקודמים שאול השליח הציג את ישוע המשיח כדוגמא עילאית לציות וכניעה לרצון אלוהים האב.
כולנו קוראים את הנתונים אך שואלים את עצמנו:
איך אנו מסוגלים להגיע לרמת ציות כמו זו של ישוע המשיח?.
איך בן תמותה כמוני יכול להגיע לרמת ציות ועשיה כפי שהאדון ישוע חי ועשה?
לעיתים אנו רואים אדם מוכשר עושה דבר כלשהו בכישרון עילאי.
דוגמא נעלה נותנת לנו השראה אך אין בכוחה לתת לנו כוח לבצע את אותה המשימה באותה איכות ורמה.
הדרך היחידה לעשות כמו הדוגמא שראינו היא רק אם אותו אדם ישכון בתוכנו ויפעל דרכנו.
רבותיי, זה בדיוק מה שקורה בחיים של המשיחי.
אנו יכולים לעשות כפי דוגמתו של ישוע המשיח כי רוח הקודש שוכן בתוכנו.
את האמת הזו שאול השליח מלמד בפסוק 13: "…ואמנם אלוהים הוא הפועל (אנרגיה) בכם גם שתרצו וגם שתפעלו כטוב בעיניו."
אלוהים לעולם אינו דורש מאיתנו לעשות דבר בכוחנו כדי לרצות את רצונו, אלא הוא מעניק את כל הכוח כדי לבצע את הוראותיו (קור"א י 13, אל האפסיים ו 10-18).
מכאן, כל שאלוהים דורש ממני וממך זה להיכנע לרצונו, ורק כך לאפשר לו לשנות כל פרט בחיינו כדי שיתאים לו ויפאר אותו (אל האפסים ה 18-19).
הדבר דומה לדרישתו של ישוע משמעון פטרוס לבוא אליו בהליכה על המים (מתי יד 29).
שמעון לא יכול היה לחזק את המים או לעצור את הגלים. את כל זאת עשה אלוהים בשבילו.
כל עוד שמעון פטרוס הביט אל ישוע באמונה וציית להוראתו, הוא יכול היה ללכת על המים.
ברגע שהסיר את עיניו מישוע וספק חדר לליבו, הוא שקע.
הערה: אנו משתמשים לעיתים קרובות בביטוי "ללכת על המים" כדי לציין ציות עיוור ובוטח באלוהים.
אמת הדבר, אך ראוי גם לעיתים לפרוט לפרטים את משמעות הביטוי.
"ללכת על המים" זה:
- לכבד את אביך ואימך גם כשדעתם אינה נוחה לך.
- להקדיש את מירב זמנך ללימוד ושינון של כתבי הקודש (דברים ו 4-11, משלי ג 1-4).
- למלא את מוחנו ומחשבתנו בטוב שאלוהים מלמדנו (אל הפיליפיים ד 8).
- לציית לאלוהים בכל תחום ועניין גם אם דעתך שונה (משלי ג 5-8).
- להתרחק מחברה המשפיעה לרעה עליך – גם אם מדובר בחברי ילדות (תהילים א).
- להתרחק מן הרע על כל צורותיו (תסל"א ה 22).
- לא לנאוף אף לא במחשבה (איוב לא 1-10).
- להגיע לקהילה מתוך רעב רוחני ולא בגלל סיבות אחרות.
- לתת לאלוהים "מראשית תבואתך" (בראשית ד, משלי ג 9-10, קור"ב 8-9).
- לבשר ולחלוק את אמונתך בישוע בכל הזדמנות שאלוהים פותח לך (מע"ש א 8-9, מתי כח 18-20, קור"ב ה 11-20).
אלוהים דורש מכל אחד מאיתנו לציית לו בכל וזאת מתוך הידיעה שהוא הריבון שמכין את התשתית לכל אירוע ומעניק לנו את כל הכלים כדי לבצע את המשימה שנתן לנו על הצד הטוב ביותר.
לפיכך, כדאי שנקדיש הרבה זמן לתפילה ותחינה כדי להאמין בדבר אלוהים באמונה שלמה וללא ספקות.
את כל השאר יעשה אלוהים דרכנו אך בכוחו שלו!
עלינו לזכור תמיד:
אלוהים פועל בתוכנו כדי לשנות אותנו מבפנים, כדי להוציא מתוכנו את הישן והרע ולמלא אותנו בחדש שהוא פרי הרוח (אל הגלטים ב 20, ה 22-23, אל האפסים ד 22-24).
רק כלי קדוש וטהור יכול לפאר את אלוהים!
אלוהים באמת חי ונוכח בתוך גופו של המאמין בישוע (קור"א ג 16-17, אל האפסים א 13-14)
מסיבה זו שאול השליח גם כתב באיגרת אל האפסים ה 18-19 שעלינו להימלא ברוח הקודש ולא ביין.
הכוונה היא שנאפשר דרך ציותנו לאלוהים ואמונה כנה ובוטחת בו, לחיות על פי הדרכת אלוהים ולא להעדיף את רצוננו ותאוות בשרנו.
מאמינים רבים מתייאשים מן המחשבה שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות של אלוהים.
היאוש נובע מחוסר הידיעה או חוסר הבגרות הרוחנית שאלוהים הוא זה הפועל בנו ומסוגל להוציא לפועל את כל שהוא מבטיח לילדיו.
הם שוכחים שאלוהים אינו דורש מהם לפעול בכוחם שלהם אלא שיאפשרו לו לפעול בהם בחופש הנובע מאמונה כנה ובוטחת.
להלן מראי מקומות נוספים המלמדים ומעודדים אותנו שאלוהים הוא זה המעניק לנו את כל הכוח והכלים כדי לציית לו בשלמות ממש כפי שישוע המשיח עשה.
- קור"א י 13:"שום ניסיון לא בא עליכם מלבד ניסיון אנושי רגיל. נאמן הוא האלוהים ולא יניח לכם להתנסות למעלה מיכולתכם, אלא עם הניסיון יכין גם את דרך המוצא כדי שתוכלו לעמוד בו."
- אל הפיליפים ד 13: "הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח."
- יוח"א ד 4: "אתם, ילדי, מאלוהים אתם, ונצחתם אותם, שכן הוא אשר בכם גדול מזה אשר בעולם."
- תהילים לז 4-5: "והתענג על יהוה, ויתן לך משאלות ליבך. גול על יהוה דרכך, ובטח עליו והוא יעשה."
לפיכך, אלוהים נאמן ונותן את כל הכלים לחיים משיחיים מושלמים.
אלוהים ביצע את חלקו. כעת עלינו לגדול באמונה כדי שנוכל באמת "למות לעצמנו", לוותר על רצוננו וליישם את רצון אלוהים בחיינו (אל הגלטים ב 19-20).
כשנעשה זאת, הסובבים אותנו יראו יותר את חיי ישוע בתוכנו מאשר אותנו. אז נפאר את האדון כפי הראוי לו.
סיכום חלקי:
א. שאול מבקש מהפיליפיים לנהוג בדרך מופת לא רק כשהוא ביניהם אלא גם בהעדרו.
המאמין חי ומציית כדי לרצות את אלוהים ולא כדי להתרצות לפני בני אדם. בגרות משיחית מחייבת התנהגות הולמת בלתי משתנית ובלתי תלויה בנסיבות.
ב. מאמין נושע הינו אדם שאלוהים קבע תכלית מבורכת לחייו. לכן, עלינו לאפשר לאלוהים – על ידי כניעה וציות לדברו ורצונו – להשלים את הייעוד שהוא קבע לחיינו.
כך אנו מוציאים לפועל את משמעות המילים: מימוש ישועתנו!.
ג. ישועה היא מתנת חסד מאלוהים על סמך אמונה בישוע כאדון ומושיע אישי מן החטא. הישועה אינה ניתנת על סמך מעשים טובים שהרי כך לא תהיה מתנת חסד.
מעשיו הטובים של הנושע הם תוצר לוואי הכרחי של לידה מחדש, מתוקף היותו "בריאה חדשה".
ד. אלוהים לעולם ומעולם לא דרש או דורש מאדם לבצע משימות מבלי לתת לאדם את הכלים לביצוע מושלם של המשימה.
לכן אלוהים המצווה עלינו לעשות דברים בסדר גודל ריבוני, הוא זה הפועל בתוכנו – דרך רוח הקודש – גם כדי לרצות וגם כדי לעשות – את רצונו.
כל שנותר לנו זה לבטוח בו לחלוטין ולהיכנע לרצונו – ללכת על המים.
בפרק א בפסוק 6 שאול אמר לפיליפיים שהוא בטוח שאלוהים אשר התחיל את פעולתו בהם, גם ישלים אותה עד יום המשיח.
ז"א, תוכנית אלוהים בחיינו תתגשם.
שאול מדריך את הפיליפיים איך לחיות בדרך שבה תוכנית אלוהים תתגשם בנועם, בחדווה, בשלום, ולא דרך עונשים וקשיים מיותרים. בשמחה ולא בלחץ ומכות שיותירו צלקות נפשיות.
שאול מודע לבעיות בקהילה בפיליפי ובפסוקים הבאים הוא נוגע "בבשר החי".
אם התקלות הללו יתוקנו, כי אז לא יהיה דופי במאמינים בקהילה ושם האדון יפואר.
פסוקים 14-16:
- עשו כל דבר בלי להתלונן ובלי להתווכח, (דיאלוגוס)
- למען תהיו נקיים מאשם וטהורים, בנים לאלוהים אין דופי בהם, בתוך דור עיקש ופתלתל אשר תופיעו בו כמאורות בעולם,
- בהחזיקכם את דבר החיים; זאת תהיה לי לתהילה ביום המשיח, שלא לשוא רצתי ולא לריק עמלתי.
שאול מבקש מהפיליפיים לעשות את כל הנדרש מהם ללא תלונות וויכוחים!
למה בדיוק שאול השליח מתכוון?
האם הפיליפיים עבדים של ראשי הקהילה ומצווים לעשות את כל רצונות מנהיגי הקהילה ללא זכות להשמיע את דעתם?
חס וחלילה, לא לכך מתכוון שאול.
יש מקום בבית אלוהים לביקורת ותוכחה הנובעים מאהבה ורצון לתקן. אדרבה, כך אנו מוודאים שכולנו נפעל בדרך המפארת את האדון.
יתרה על כך, זקן קהילה או הנהגת קהילה שאינה מסוגלת לשמוע ביקורת, אינם ראויים להנהיג קהילה.
אז למה בדיוק מתכוון שאול השליח באומרו: אל תתווכחו ואל תתלוננו?
לאיזה סוג של ויכוחים ותלונות שאול השליח מתכוון?
שאול משתמש במונחים השגורים בתנ"ך ומתארים את התנהגות בני ישראל בעת נידודיהם במדבר (דברים לא-לב. ראה לא 26-29 וכן לב 5).
להלן מספר דוגמאות אשר מתוכן נסיק את המסקנות הראויות:
א. שמות טו 22-27, טז 6-10, יז 2-7. עם ישראל מתלונן על חוסר מים ואוכל.
בני ישראל מתלוננים לפני משה על כך שאין להם מים ואוכל.
העם אינו בא לבקש מאלוהים או מתחנן לחסדו.
עם ישראל שוכח מהר מאוד את נפלאותיו של אלוהים בעבורם, כאשר הוציאם רק לפני מספר שבועות מעבדות של מאות שנים במצרים, וכבר מתפנה להתלונן למשה נגד אלוהים.
האם למשה היה יותר מים ואוכל משאר העם?
חס וחלילה!
הם פשוט סרבו לקבל את מה שאלוהים בחר לתת לכולם באותו הזמן.
אלוהים ניסה אותם והם כשלו במבחן. למרות זאת העם קיבל מים ומן.
ב. במדבר יא: העם מתלונן על חוסר בשר.
עם ישראל אינו זוכר את העובדה שאלוהים מספק להם את כל מחסוריהם, אלא כעת מתלונן על כך שאין לו בשר. העם מתלונן ומתאר את המן כאוכל קלוקל.
העם גם לא מתבייש לשקר ולתאר את חייהם במצרים כטובים יותר משהיו באמת.
כתוצאה מכך, הענישם אלוהים באש אשר שרפה את חלקם.
ג. במדבר יב: מרים ואהרון מתלוננים נגד משה
מרים ואהרון מלינים על משה שהעניק לאשתו זכויות או מעמד שהם חשבו שמגיע גם להם.
מכיוון שמשה פעל בדיוק על פי הוראת אלוהים ולא עשה דבר רע, התערב אלוהים למענו מיד והעניש בו ברגע את אהרון ומרים.
ד. במדבר יד: בני ישראל מתלוננים נגד אלוהים.
עם ישראל מקבל את מסקנותיהם השגויות של עשרת המרגלים ומטיל ספק באלוהים שיוכל להדריכם לארץ ההבטחה.
בעקבות התלונות של העם, אלוהים הענישם בארבעים שנות נדודים במדבר, ושכל בני האדם מעל גיל עשרים לא ייכנסו לארץ ההבטחה אלא יפלו חללים במדבר.
ה. במדבר טז: מרד קורח.
למרות שקורח היה בן משפחתו של משה, הוא התלונן על כך שהוא ואחרים אינם מתוגמלים כפי שהיו רוצים על ידי משה.
משה הסביר להם את הסכנה במעשיהם, כי הם פועלים נגד בחירתו של אלוהים.
הסבריו הארוכים ומלאי הסבלנות של משה לא הועילו וקורח ממשיך להתווכח ולהמריד את כל מי שמוכן להקשיב לו.
עונשו של אלוהים לא אחר לבוא על קורח ועדתו. אלוהים השמיד אותם בכך שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותם.
ו. במדבר כ: עם ישראל שוב מתלונן על חוסר מים.
עם ישראל אינו לומד מנסיונו בעבר ושוב בא בתלונה וביקורת נגד אלוהים.
אין כל תיעוד שמישהו מן העם מת מצמא או מת ברעב.
למרות זאת, העם אינו בא לבקש אלא לדרוש במילות ביקורת ותלונות כאחד שהכל מגיע לו.
ז. במדבר כא 4-9: לבני ישראל נמאס מההליכה במדבר.
עם ישראל מתעייף מן ההליכה הארוכה במדבר ומתחיל לדבר רע נגד אלוהים ונגד משרתו משה.
תלונות העם אינן צודקות ולמעשה מזלזלות ברגל גסה בכל חסדו של אלוהים שנתן להם עד כה.
גם כאן אין כל ביקורת עצמית וחקר נפש של העם את עצמו, אלא הכפשת שמו של אלוהים ומשרתו משה.
תגובתו של אלוהים הייתה מהירה וקשה.
אלוהים שילח בעם את הנחשים ורבים מתו.
הבה נסכם את הדוגמאות ונרכיב מכנה משותף.
בכל הדוגמאות שציינתי מדובר במצב בו עם ישראל או בודדים מן העם מסרבים להיכנע לרצונו הברור של אלוהים וזאת לאחר שנאמרה מפי אלוהים או מפי אנשים שאותם בחר.
התנגדותם של אותם אנשים מתבטאת בסירוב להיכנע לרצון אלוהים.
ההתנגדות אינה פסיבית בלבד אלא מתבטאת במלל המטיל אשמה באלוהים או במשרתיו, וזאת מבלי שעשו רע.
תגובתו של אלוהים הייתה חריפה. זעמו התבטא בנזיפה בחוטאים או בהשמדתם.
התיאור המאלף ביותר נמצא במזמור צה 8-11: (מחבר אל העברים משתמש באותם פסוקים גם כן).
- "אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר 9. אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני גם ראו פעלי.
- ארבעים שנה אקוט בדור ואומר: עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי.
- אשר נשבעתי באפי, אם יבואון אל מנוחתי."
כעט הבה נחבר את דבריו של שאול לחיי הקהילה אז, בתקופתו של שאול השליח, והיום.
שאול השליח מבקש מהפיליפיים להפסיק להתווכח או להתלונן על נושאים ברורים ומקובלים כרצון אלוהים.
להפסיק להתווכח עם נושאי משרות בבית אלוהים או להתלונן על דברים שמוכחים כנכונים גם אם אינם נוחים או מקובלים.
התנהגות שכזו מצביעה על גאווה, צדקנות עצמית וחוסר אהבה לאחרים.
מי שמתלונן נגד רצון אלוהים ומתווכח כדי להוכיח את צדקתו שאינה קיימת, הריהו פועל נגד מימוש תשועתו (ב 13).
תלונות וויכוחים שמקורם בהתנגדות להיכנע לרצון אלוהים מהווים סכנת מוות להתחברות הקהילה, ממש כמו מרד קורח. זו דוגמא לעקשנות ואופי פתלתל שמאפיין את עם ישראל במדבר.
במידה ומדובר באדם בודד אשר נוטה להתווכח או להתלונן על עבודה שמוטלת עליו, על אופן או דרך בה הקהילה פועלת (זאת כאשר כל ההנהגה בהסכמה קדושה),
או על כך שאחר או אחרים מתוגמלים באופן שונה ממנו, הרי שאופיו והתנהגותו ירחיקו אותו מהתחברות קרובה לאחרים הבוגרים באמונה.
המתלונן והמתווכח אינו יכול לשדר שמחה וסיפוק, ולכן כל הסובבים אותו יבחינו די מהר שאין ברכה בקרבה אליו.
המתלונן והמתווכח כדי לתרץ את הסירוב להיכנע לרצון אלוהים הברור, ימצא עצמו דיי מהר מרוחק ממרכז השירות בקהילה – זאת, עד שיחזור בתשובה, יכנע לרצון אלוהים הכתוב בבירור בכתבי הקודש והנלמד במדויק בבית אלוהים.
במידה ומדובר בקבוצה המתלוננת ומתווכחת, הנזק לקהילה ולעדות המאמינים עלול להיות גדול ביותר.
ויכוחים ותלונות עלולים להסתיים בפירוד מוחלט.
מכיוון שויכוחים ותלונות שמקורם מרידה נגד רצון אלוהים ונגד עושי דברו הינם דרך חייהם של חסרי האמונה ואוייבי אלוהים, שאול השליח מבקש מהמאמינים בפיליפי לא לנהוג כך.
מסיבה זו בדיוק מחבר מזמור צה אומר בפסוק 11: "…אשר נשבעתי באפי, אם יבואון אל מנוחתי."
ז"א, התנהגות המאופיינת בויכוחים ותלונות נגד רצון אלוהים ונגד בחירי אלוהים שלא בעבור טעות שעשו, הינה טביעת האצבע של חסרי הישועה. מסיבה זו אומר אלוהים: הם לא יבואו אל מנוחתי…
לפיכך:
אם לא תתווכחו ולא תתלוננו – ז"א, לא תמרדו נגד רצון אלוהים הברור בכתבי הקודש ולא נגד משרתיו, כאשר הם נאמנים למקור, כי אז תהיו ללא אשמה, ללא כל דופי.
אם תקבלו את רצון אלוהים בשמחה, גם אם אינו תמיד קל, כי אז תהיו באמת בנים לאלוהים.
כמו שהבן הבכור ישוע המשיח נשא את רצון אביו עד הצלב וללא תלונה וויכוח, כך גם אנו כילדי אלוהים, צריכים לשאת את צלבנו בשמחה וסיפוק וללא תלונה וויכוחים. כאשר אנו יודעים ובטוחים ברצון אלוהים.
באיגרת לקולוסים אמר שאול השליח בפרק ג 23-25:
"כל מה שאתם עושים, עשו בכל נפשכם, כעושים למען יהוה ולא למען בני אדם, שכן יודעים אתם כי תקבלו מאת יהוה את שכר הנחלה.
את האדון המשיח אתם עובדים! אך העושה עוול (הכוונה לפועל נגד אלוהים או אדם כביטוי למרידתו וסרובו להיכנע לרצון אלוהים), יקבל את גמול עוולתו, ואין משוא פנים." [ראה גם אל הגלטים א 10]
בעוד כל העקרונות החשובים לחיים כתובים בכתבי הקודש, הרי שלעיתים אלוהים מעניק להנהגת הקהילה את האחריות לומר, להסביר או לקבוע כללים בתוך בית אלוהים.
במידה והוראות פנימיות שכאלו אינן נוגדות לרצון אלוהים, הרי שאלוהים מצפה מהקהילה להיכנע לזקני הקהילה.
אל העברים יג 17:
"…שמעו בקול מנהיגיכם והכנעו להם, כי משגיחים הם על נפשותיכם כעתידים לתת דין וחשבון. נהגו כך, למען יעשו זאת בשמחה ולא באנחה, שאם לא כן אין זה לתועלת לכם."
לצערי, ההסטוריה כוללת מספר רב של מקרים בהם מנהיגים אימצו את דרך השררה כדי לשלוט על אחרים.
אני מקווה ומאמין שבקהילת ירושלים משרתים רועים נאמנים המנהיגים בדרך של מופת והוראה כתבי קודשית ולא בדרך של עריצות וניצול.
יש תוצאה מבורכת לחיים ללא דופי.
כשאנו חיים על פי הנחייתו של אלוהים, דרך הכוללת בתוכה סבל הדורש אמונה עיוורת ובטחון מוחלט באלוהים כריבון, אז אנו מהווים אור בעולם המלא בחושך של חוסר אמונה וקללת המוות של החטא.
כאשר אנו חיים בדרך של "הליכה על המים", אז ניתן לכנות אותנו: מלח הארץ, או העולם.
אם אנחנו חיים כמו שהעולם הלא מאמין חי, כי אז מדוע שישמעו ויאמצו את הבשורה שבפינו.
אם הבשורה לא שינתה את חיינו, אז מדוע שהבשורה תוכל לשנות את חייהם?
זיכרו:
אני האיגרת הכתובה של המשיח ישוע (קור"ב ג 2)
אנו שגרירי המשיח ואלוהים מפציר באמצעותנו (קור"ב ה 20)
הבה נזכור תמיד:
האופן הבלעדי בו העולם יכול לזהות אותנו כילדי אלוהים זה רק דרך הציות שלנו לדבר אלוהים.
כאשר אנו נכנעים לכתוב בכתבי הקודש ולהנחיית אלוהים שבכתבי הקודש לגבי כל תחום בחיים, ללא תלונות וויכוחים, בהשלמה, כניעה וסיפוק, אנו מעידים שאנו משרתי אלוהים אמיתיים.
כאשר אנו מחזיקים את דבר אלוהים ונכנעים לכל אשר בו, אנו מעידים שדבר אלוהים הינו דבר החיים שלנו, ועל פיו יישק כל דבר שבחיינו (פסוק 16).
כאשר אנו חיים כילדי אלוהים בעולם הנשלט על ידי שר העולם הזה – השטן, רק אז אנו מהווים אור.
רק אז אנו ככוכבים מאירים על מסך של לילה שחור.
רק אז ניתן לראות ולזהות אותנו.
תלונות וויכוחי סרק, הם התזת צבע שחור על עדותנו המשמשת כמנורה. הבה לא נפעל בדרך שכזו.
תאכלס…
אז מה עלינו לעשות כאשר אנו מבינים עקרון תנכי בדרך השונה מזו של הנהגת הקהילה?
איך עלינו לפעול כאשר הנהגת הקהילה פועלת בדרך שאינה מקובלת עלי – אך אינה גם נוגדת כל עיקרון בדבר אלוהים?
אדרבה, הבה נשוחח, נתפלל ונלמד כדי ליישם ולפעול בדרך החכמה ביותר בכל עניין ותחום.
במקרה שהנהגת הקהילה החליטה פה אחד בדרך מסויימת. לא נכון להתווכח ולהתלונן כמחולל מרידה.
בעת בה קיום רצון אלוהים אינו נוח או קל, עלינו לזכור את דבריו בפרק ד 4-9, ובפסוקים 11-13.
להציג את בקשותינו בתפילה ותחנונים ובהודיה לאלוהים, ושלום אלוהים הנשגב מכל שכל, ינצור את לבבנו ואת מחשבותינו במשיח ישוע. למדתי להסתפק במה שיש לי…הכל אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח.
כך נוודע שלא נפעל או נדבר דברים לא מועילים לנו או לאחרים.
יתכן שבדרך זו שאול השליח רצה לעודד את אבהודיה וסינטיכי להפסיק עם הויכוח ביניהם שככל הנראה החל לגרום מחנות בקהילה, ולהיכנע להדרכת ההנהגה הקהילתית כדי שעדות הקהילה ושם המשיח לא ימשיכו להיפגע.
בפסוק 16 שאול השליח אומר: "בהחזיקכם את דבר החיים; זאת תהיה לי לתהילה ביום המשיח, שלא לשוא רצתי ולא לריק עמלתי".
חלק ראשון של הפסוק מתייחס לנאמר בפסוק 15. חלק ב מציין ששאול יודע בדיוק מהי השלמת תשועתו – בגרותם הרוחנית של המאמינים בפיליפי וכשכמותם.
עמלו של שאול ותכלית חייו היא לבשר ולהכשיר את המאמינים לשירות.
אם הפיליפיים ינטשו את דרך התלמידות ויאמצו את דרך העולם, איך ירגיש שאול?
איך מרגישים הורים אם ילדיהם מוצגים כנחשלים?
איך מרגיש מפקד כשחייליו נחשלים במסדר או בקרב?
באיגרת השניה לקורינתיים פרק יא 2 שאול מציין את אותו עיקרון במילים שונות:
"מקנא אני לכם קנאת אלוהים, כי הארשתי אתכם לאיש אחד, למשיח, כדי להציגכם בתולה טהורה לפניו…"
עלינו לזכור ששאול אינו מטרת אמונתם של המאמינים בפיליפי והם אינם מצייתים לאדון בגלל שאול השליח!
שאול אומר זאת כי שאיפת ליבו היא שכל לשון תודה שישוע הוא אדון וכל ברך תכרע לפניו וכל מאמין יעמוד לפני האדון כתלמיד בוגר ללא דופי.
מבחינתו של שאול השליח, המאמינים בפיליפי הם פרי עמלו שאותם הוא מציג לפני האדון למען פאר שם ישוע.
ביום המשיח – הכוונה ליום בו המאמין עומד לפני האדון ישוע, למעמד בו נבחנים כל מעשיו של האדם הנושע בעת היותו בבשר- כס משפט המשיח הינו חלק מאותו מעמד (ראה גם פיליפים א 6, 10, מתי כה 21).
באותו מעמד רוצה שאול השליח שאלוהים יבחן את כל מעשיו ויגלה שפעולותיו בקרב הקהילה בפיליפי הייתה מעשה טהור קדוש שהניב פרי לכבוד האדון.
נחישותם של הפיליפיים למען האדון ישוע תיזקף כאילו לשירותו ופועלו של שאול.
השמחה ששאול מביא לאדון ישוע ולכל משרתי אלוהים בשמיים היא שמחתו ותהילתו!
כמו שאול השליח, כך גם המאמין הנאמן שסובל בעולם הזה כחלק משירותו עבור האדון, עתיד לגלות שכל סבל ארצי עתיד להפוך לשמחה שמיימית.
שם יראה המאמין הנאמן שכל עבודתו פה בארץ לא הייתה לריק (קור"א טו 58).
שם בשמיים נדע בדיוק מי קיבל את ישוע בגלל עלון שהנחנו בתיבת דואר, או ספר שהשקענו בו חודשים ושנים של עבודה ומחשבה.
שם בשמים נדע מי נושע בגלל שהעדפנו לומר את הבשורה במקום לשתוק מפחד.
שם בשמים נדע מי נושע ומה התחולל בחיי אנשים בעקבות לימוד דבר אלוהים שעבורו הקדשנו ימים ולילות במקום להתעסק בתענוגות העולם הזה…
כמו שישוע המשיח סבל את הצלב ובז לחרפה בגלל השמחה הערוכה לפניו (אל העברים יב 1-2), כך גם עלינו להיכנע לרצון אלוהים מתוך הידיעה שמעשינו יניבו תהילה לכבוד אלוהים בשמים.
שאול מסיים את הקטע הנוכחי בפסוקים 17-18:
- אבל גם אם אשפך כנסך על קורבן עבודת הקודש של אמונתכם, שמח אני ושש עם כולכם.
- כך שימחו גם אתם ושישו עמי.
שאול השליח יודע שהוא מחכה להחלטת הקיסר במשפטו. שאול השליח גם מבין שיתכן שהקיסר יחליט להוציאו להורג.
לאור זאת, שאול משתמש במושגים מחיי הכוהנים בבית המקדש (במדבר טו 1-10).
לפיכך שאול אומר:
גם אם יחליטו להוציא אותי להורג, לא אתנגד כי גם פעולה זו – מסירת חיי – היא חלק מהשירות שלי – הזבח הרצוי לאלוהים.
כל כולי שייך לאדון, גם אם הוא מחליט לקחתני אליו בדרך זו.
שאול מוכן לעשות הכל כשירות למען המשיח ולמען כלתו – הקהילה. כל זאת מבלי להתלונן או להתווכח.
לא לחינם שאול השליח חוזר מספר פעמים על המילים שמח, שש.
סימני ההיכר של המשרת הנאמן הם: שמחת ישועה וסיפוק גם אם השירות אינו קל ודורש את כל כולי.
האם הסימנים הללו נראים גם בחיי כל אחד מאיתנו?
עלינו לזכור: אלוהים אינו מצפה מאיתנו להידמות לישוע בכוחנו אנו:
הדוגמא היא ישוע
הכוח הוא מרוח הקודש
הציות דרך גופנו, הפאר הוא לאלוהים והשמחה היא כולה שלנו!