מבוא
בפרק א התוודענו לאיוב האיש הישר, תם וירא אלוהים.
במהלך דין וחשבון של המלאכים אצל אלוהים, שאל אלוהים את השטן אם הבחין בתומתו של איוב?
השטן כמובן הבחין באיוב הצדיק אך ציין שסגנון חייו הצדיק של איוב נובע מהברכות הרבות שאלוהים מרעיף עליו, ומכך שאלוהים מגן על איוב מכל אוייב. לכן, הציע השטן, שיילקח מאיוב כל מה שנתן לו אלוהים ואז יתגלה איוב האמיתי – אדם חסר אמונה שלא יהסס אף לקלל את אלוהים.
אלוהים הסכים להעמיד את איוב במבחן אמונה קשה במיוחד.
לשם כך אישר לשטן לפגוע בכל אשר לאיוב, אך לא בחייו שלו עצמו.
ביום חגיגת יום ההולדת של בנו בכורו, בשעה שכל ילדיו חוגגים בבית האח הבכור, בחר השטן לפגוע באיוב פגיעה אנושה.
השטן השפיע על בני אדם לפשוט על רכושו של איוב (בני שבא והכשדים) ולגזול ממנו את כל רכושו ולהרוג את כל עבדיו. בכל פעם נשאר עבד אחד בחיים רק כדי שיבוא לאיוב ויאמר לו את שהתרחש.
השטן גם קיבל כוח להשתמש באיתני הטבע כך שברק אדיר שרף את כל צאנו של איוב ורועיו, וסופה חזקה פגעה בבית בו חגגו ילדיו של איוב, והפילה את הבית עליהם והרגה אותם.
איוב שמע את כל הבשורות הקשות, קרע את בגדיו, גזז את שיער ראשו והשתחווה לאלוהים.
למרות הכאב הרב, איוב הודה שכל אשר היה לו ניתן לו מאלוהים ולכן זכותו של אלוהים לקחת הכל. בכל מקרה, שם אלוהים מבורך – ז"א, אין טעות אצל אלוהים. במעשהו, אלוהים לא עשה דבר פסול או רע.
האם השטן יודה שטעה?
האם השטן ירכין ראש ויסכים שאמונתו של איוב באלוהים היא אמונה כנה ואמיתית?
על כך בפרק ב.
חלוקת הפרק לנושאים:
א. ההתיצבות השניה של השטן לפני אלוהים (פ. 1-6)
ב. הניסיון השני של איוב (פ. 7-10)
ג. שלושת רעיו של איוב מגיעים לנחמו (פ. 11-13)
א. ההתיצבות השניה של השטן לפני אלוהים (פ. 1-6)
א. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה.
ב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: אֵי מִזֶּה תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר: מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.
ג. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע? וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם.
ד. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ.
ה. אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ, אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ.
ו. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר.
לאחר שהשטן פגע בכל אשר לאיוב, הוא חוזר להתייצב לפני אלוהים, יחד עם שאר המלאכים, כדי לתת דין וחשבון על מעשיו.
כמו בפעם הקודמת, גם כאן אלוהים שואל את השטן: אֵי מִזֶּה תָּבֹא?
שאלתו של אלוהים אינה מצביעה על חוסר ידיעה אלא על מתן האפשרות לשטן לומר את שירצה לומר. הרי אם השטן יסתיר דבר, אלוהים יזכיר לו את כל שצריך…
השטן עונה שוב את שענה בפעם הקודמת בפרק א: מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.
ואומנם השטן לא שיקר אך גם לא פירט בשלב זה אודות כל שקרה לאיוב.
השטן הרי נשלח לבחון את אמונתו של איוב וידע שאיוב עמד במבחן הניסיון.
אם כן, מדוע שבשלב זה השטן לא יאמר לאלוהים כי שגה בענינו של איוב?
השטן לא ענה מיוזמתו מכיוון שאין בו כל שמץ של רחמים או אהבה.
השטן הוא אב השקר וכל אשר מתרוצץ במוחו קשור בעשייה רעה נגד אלוהים ונגד ילדי אלוהים.
לכן כאשר השטן אמר שהוא משוטט בארץ, בזאת הוא צדק, שהרי הוא משוטט בארץ כאריה שואג ומחפש לו לטרוף מישהו (פטר"א ה 8).
בשלב זה אלוהים מחדד את שאלתו לשטן ואומר לו: (פסוק 3)
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע? וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם.
אלוהים ידע את שהשטן מנסה לגמד.
שאלתו של אלוהים הינה שאלה ריאטורית שהרי השטן ידע היטב את שקרה לאיוב וגם את תגובתו של איוב.
אלוהים מאשר שאיוב עמד במבחן.
תומתו של איוב נשארה כשהייתה למרות שנלקח ממנו כל שהיה לו.
תומתו של איוב כלפי אלוהים נשארה כשהייתה גם בעת סבל גדול מנשוא.
לכן מסיים אלוהים ואומר לשטן: וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם.
האם אלוהים נתון ללחציו של השטן?
חס וחלילה!
א. אלוהים יודע את הסוף עוד מראשיתו ולכן אלוהים לא היה זקוק למבחן הזה.
ב. אלוהים היה זה שהציע את איוב למבחן בפרק א'.
לכן, באומרו: תסיתני בו לבלעו חינם, אלוהים מצביע על אופיו המושחת של השטן אשר מנסה בכל דרך לקטרג על ילדי אלוהים.
גם אם השטן היה יודע שאיוב יחזיק באמונה אמיתית וכנה, הוא עדיין היה רוצה במבחן שכזה כי הוא רווה נחת מסבלו של ירא אלוהים ומן האפשרות שאולי תיכשל עדותו של עוד אחד מילדי אלוהים.
לכן, השטן מנסה בכל עת להסית את אלוהים נגד ילדיו כדי להעמידם במבחן אשר בו ייתכן מאוד שייכשלו. עינוגו טמון בסבלם של אחרים ובהשחרת שמו של אלוהים.
השטן אינו מנסה את אמונתנו למען נתחזק ונפאר את שם אלוהים. השטן מעונין להעמידנו במבחן כאשר הוא כל העת מקווה שניכשל ונוציא שם רע לאלוהים.
מכאן, אלוהים אינו מושפע מן השטן, אלא שמשפט שכזה מצביע על אופיו של השטן וניסיונותיו נגד בחירי אלוהים.
האם השטן יסכים עם אלוהים שאיוב אכן עבד אלוהים נאמן? פסוקים 4-5.
ד. וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ.
ה. אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ, אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ.
השטן אינו מוותר. כמו פושע מועד, הוא לא יודה בטעותו אלא ינסה טריק נוסף כדי להסתיר את כשלונו.
תשובתו של השטן היא:
איוב עמד במבחן מכיוון שהוא אוהב את עצמו יותר מכל דבר אחר.
במילים פשוטות, כל הפגעים שבאו על איוב היו פגעים שטחיים, כאלו שלא פגעו בעורו שלו, ולכן גם אינם כואבים לו במיוחד.
מכאן, אם ייפגע איוב בבשרו שלו, כי אז כולם יזכו "לראות את איוב האמיתי"…
תכלס, איוב משתחווה לפניך אלוהים ובוכה שלא מצער אמיתי, אלא כדי להראות חזות צדיקה. כך איוב מקווה שלא תפגע בו אישית…
איוב מוכן להקריב גם את בניו שלו ולו רק שלא ייפגע הוא עצמו…
ראו את רשעתו של השטן.
אין לו מילה אחת טובה על איוב.
השטן למעשה טוען שגופו של איוב חביב עליו יותר מחיי ילדיו. כל שאיוב דואג לו זה עורו שלו.
לכן, מבחן אמונה אמיתי חייב לכלול את הפגיעה בעורו של איוב ולא רק בפרטים חיצוניים כמו ילדיו או רכושו.
השטן מסיים את תשובתו בהצעה חדשה: אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ, אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ.
שוב השטן בטוח שאם אלוהים יפגע בגופו של איוב, כי אז לא יהסס איוב לקלל את אלוהים.
שימו לב שהשטן אינו מציע רק לפגוע בעורו של איוב אלא בבשרו…כמה שיותר כואב לאדם, כך עינוגו של השטן.
אלוהים עונה לשטן ומסכים להצעתו כמו בפעם הראשונה, אך בהתנייה: הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר.
ז"א, לשטן רשות לפגוע בגופו של איוב, אך לא בנפשו, ז"א לא להרגו.
ב. הניסיון השני של איוב (פ. 7-10)
ז. וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי יְהוָה; וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ עד (וְעַד) קָדְקֳדוֹ.
ח. וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ; וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר.
ט. וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת.
י. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי. גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל? בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו.
השטן לא בזבז שום רגע.
מהרגע שבו אלוהים אישר לו לפגוע באיוב, השטן הביא על איוב שחין רע מכף רגל ועד הראש.
מהי אותה מחלה הנקראת שחין?
השם "שחין" מקורו בארמית. שחון = חמום
שנה שחונה הינה שנה בה החום גבוה, חסר גשם ותוצאתה בצורת.
השחין – "שחין מצרים" היא מחלת עור קשה שלא היה לה מרפא. היא דלקת האור, שממנה מתפתחת הצרעת.
החולה בשחין סובל סבל תופת אך אינו בהכרח מת.
המחלה יכולה להסתיים במותו של החולה וזאת בתלות עוצמתה. מכיוון שהשטן לא הורשה להרוג את איוב, הרי שאיוב קיבל את המנה הגבוהה ביותר אך שלא ימות בה.
שחין מן הסתם אינו טוב בהגדרתו, אך שחין רע משמע שהשטן הטיל על איוב את השחין במלוא חומרתו.
כך גם שום סרטן אינו טוב כמחלה, אך גם למחלת הסרטן של דירוג קושי.
השטן לא הביא על איוב שחין בהדרגה אלא את "הכוס המלאה" "ובלגימה אחת".
כאמור, אל לנו לצפות למנה של רחמים וחסד מן האחד שאינו יודע מה הם.
פסוק 8 מציין את סבלו של איוב.
מכיוון שהשחין גורם להתפקעות העור, למוגלות ולגירוד רב, ישב איוב בתוך אפר ולקח לו כלי חרס כדי להתגרד.
הכתוב מציין "אפר" ולא עפר.
הכוונה, איוב יושב על ערימת הפסולת השרופה במזבלה האיזורית. שם הוא מתייסר בסבלו.
הגירוד בכלי החרס מועיל רק לרגע ואז מתחיל העקצוץ הבא שדורש גירוד נוסף, וכך ללא מרגוע.
השחין כה כואב עד כי אדם יעדיף את מותו מאשר להמשיך ולחיות בסבל שכזה.
אשתו של איוב הייתה עדה לכל המתרחש, ומן הסתם כאבה על אובדן ילדיה לא היה פחות מזה של איוב עצמו.
בראותה את סבלו הרב של בעלה אהובה, אשת איוב הציעה לו לקלל את אלוהים כדי שימות.
ט. וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת.
אשת איוב אינה רוצה במותו מפאת שנאתה או חוסר אהבתה אליו, אלא מתוך רחמים ורצון להושיעו מסבלו הרב.
הצעתה של אשת איוב נועד ללמדנו:
א. אודות סבלו הגופני של איוב
ב. להעצים את תומתו של איוב.
כך, כל הקרובים מציעים לאיוב את הדרך הרעה, והוא נותר תם, ישר וירא אלוהים.
מטרת ציון הצעתה של אשת איוב לא נועד כאמור לשנוא או לשפוט אותה, אלא להדגיש את גודל אמונתו של איוב.
הוא באמת מעדיף את אלוהים על פני כל שקיים בארץ – כולל אשתו!
הצעתה של רעייתו נועד לגזול ממנו את הניצחון על השטן, אך בחסד אלוהים התגבר איוב גם על מבחן קשה זה.
אלוהים ברא את האשה להיות עזר כנגד בעלה. ז"א להשלים את החסר בו כדי שביחד יהיו בשר אחד המפאר את אלוהים.
השטן גם פגע בנישואיו של איוב, בשלמות הבשר הרוחני – באשתו.
ניסיון זה צריך ללמדנו שבעל ואשתו צריכים לגדול ביחד מבחינה רוחנית כדי שיעמדו במבחנים רוחניים – ביחד!
כדי יוכלו להיות עזר איש לרעהו בכל מבחן.
בספר בראשית ב 24 כתוב שגבר דבק באשתו והיו לבשר אחד.
להיות אחד דורש מאמץ פיזי ורוחני.
לדבוק במישהו לעיתים דורש מאיתנו להתאמץ ולרוץ קדימה, או להאט ולאפשר לאחר להדביק אותנו.
השטן פגע באחדות של איוב עם אשתו אך איוב עמד גם במבחן זה.
בפסוק 10 איוב עונה לאשתו ואומר:
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי. גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל? בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו.
איוב עונה לאשתו במילים קשות וישירות.
האם תדברי כשאר הנשים שפלות המוסר וחסרות יראת אלוהים?
איוב ידע שאשתו יראת אלוהים וידע שהיא מאמינה באלוהים. כאבו נבע מן העובדה שהנפש הקרובה לו כל כך – רעייתו, נכשלה ומתפרקת לנגד עיניו.
אשתו האמינה בכל עוזה בכוח השלטון האלוהי. היא ידעה שלו איוב יוציא מילה רעה נגד אלוהים, הוא יוכה מיד וימות. כאמור, היא רצתה להשתמש בצדקת אלוהים כדי להציל את בעלה מסבל, אך כשלה להבין שכך היא משחקת לידיו של השטן.
איוב מלמד את אשתו עיקרון חשוב בחיי כל אדם ירא אלוהים.
ילדי אלוהים לא מקבלים רק את הטוב מאלוהים, אלא גם את הרע.
האם ראוי ונכון לילדו של אלוהים להתפנק או למרוד באלוהים במידה ואלוהים יטיל בידו דבר שאינו מענג או נעים.
האם יש ביכולתנו לברור את המתנות מאלוהים ולקחת לעצמנו רק את הטובות?
האם אלוהים הבטיח שכל רגע בחיי יראיו בארץ יהיו מלאים בפינוקים?
אלוהים מושל בכל, ויראתו [יראת אלוהים] של האדם מתבטאת בכך שהוא מקבל בהכנעה ואמונה את כל שאלוהים בוחר לתת לו.
והנה, גם לאחר מבחנו השני, יצא איוב מנצח את השטן. שום מילת ביקורת או אשמה לא נמצאה על שפתיו של איוב נגד אלוהים.
ג. שלושת רעיו של איוב מגיעים לנחמו (פ. 11-13)
יא. וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי; וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ.
יב. וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק, וְלֹא הִכִּירֻהוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ; וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה.
יג. וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת; וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ, כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.
שלושת רעיו של איוב התגוררו באיזורים מרוחקים ולכן עבר זמן עד ששמעו את אשר קרה לאיוב והחליטו לבוא ביחד אליו לנחמו. מן הסתם חלפו שבועות עד חודשים לפני ששלושת הרעים הגיעו לבקר את איוב (ז 3)
מי הם אותם ידידיו של איוב?
- אליפז התימני:
אליפז הינו שם אדומי קדום. הוא גם שם בכורו של עשיו (בראשית לו 4).
התימני – משמע מארץ תימן.
"תימן" הינו גם שם בכורו של אליפז בנו של עשיו, ועל שמו נקרא אחר כך חבל ארץ באדום – תימן – ראה עמוס א 12, עובדיה 5-9.
תימן הייתה מהוללה בחכמיה (ירמיה מט 7).
- בלדד השוחי:
שם זה אינו נמצא במקום אחר במקרא ואינו עברי.
השוחי – ממשפחת שוח. "שוח" הינו הצעיר מבני קטורה, אשת אברהם, שהתישב יחד עם אחיו בארץ הקדם (בראשית כה 2, 6). כך היה בלדד השוחי מ"מבני קדם".
יש הטוענים שהעיר שוח נמצאת בקרבת כרכמיש, על נהר פרת בקרבת חוורן.
- צופר הנעמתי:
צופר אינו עברי.
הנעמתי – ז"א שבא מן העיר "נעמה". עיר בשם זה מוזכרת בספר יהושוע טו 41 והיא ממוקמת בדרום יהודה. ככל הנראה מוצאו משבטי מדין, או ערב.
השלושה נתדברו וקבעו מועד להיפגש אצל איוב כדי לנחמו – לנוד לו – ז"א, להביע השתתפות בצערו במנוד ראש.
כאשר השלושה הגיעו למרחק בו יכלו לראות את איוב, חשכו עיניהם.
איוב לא ישב בבית מפואר ומשרתיו לא התרוצצו סביבו לספק את כל שביקש.
איוב ישב מחוץ לביתו, על ערימת אשפה שרופה ומתייסר בכאבי תופת, ומגרד עצמו ללא הפסק.
חודשי האבל והיסורים בוודאי השאירו חותמם וצלקותיהם על גופו של איוב וגם על פניו.
פניו של איוב וחזותו השתנו עד כדי כך שרעיו לא הכירוהו.
כאשר התקרבו והבינו כי אכן איוב הוא זה הנמצא לנגד עיניהם, הם נשאו קולם ופרצו בבכי.
החברים קרעו את בגדיהם וזרקו עפר על ראשיהם כאות הזדהות עם סבלו ואובדנו של איוב ידידם (יהושוע ז 6, יחזקאל כז 30).
החבורה ישבה על הארץ עם איוב ולא על שטיח, למרות שכל אחד מהם מן הסתם היה אדם אמיד ומכובד.
במשך שבעה ימים ולילות ישבו כל הנוכחים, התאבלו, ולא אמרו מילה.
כאבו של איוב וסבלו היו כה גדולים עד כי נעתקו מילים מפי החברים – לפחות בשלב זה.
לאחר שבעה ימים ולילות היה זה איוב שפצה את פיו וקילל את יום הולדתו. על כך בפרק ג.
להלן טבלת הסבל של איוב:
- שחין רע מכף רגל ועד ראש (ב 7, 13, ל 17)
- גירוד לא פוסק (ב 8)
- אבל וסבל (ב 13)
- חוסר תיאבון (ג 24, ו 6-7)
- חוסר נוחות (ג 24)
- חוסר שינה (ז 4)
- עור מוכה תולעים ואבק (ז 5)
- כאבים בלתי פוסקים (ז 5)
- הזיות (ז 14)
- עור נמק (יג 28)
- קמטים (טז 8, יז 7, יט 20)
- התנהגות שונה (יט 17)
- נשירת שיניים (יט 20)
- עור הופך לשחור (ל 30)
- חום גבוה (ל 30)
- איבוד משקל (לג 21)
חלוקת הספר לדוברים:
- איוב [ג, ו-ז, ט-י, יב-יד, טז-יז, יט, כא, כג-כד, כו-לא, מ 3-5, מב 1-6]
- אליפז [ד-ה, טו, כב]
- בילדד [ח, יח, כה]
- צופר [יא, כ]
- אליהו [לב-לז]
- אלוהים [לח 1 – מ 2, מ 6- מא 34]